תביעה בגין חוב דמי ניהול במלון תביעה ותביעה שכנגד שהוגשו האחת לתשלום דמי ניהול בעבור דירת הנתבעים בהתאם להסכם שבין התובעת לנתבעים בסך 150,335 ₪ והשניה לפיצוי בגין ירידת ערך הדירה בסך 300,000 ₪. כן הוגשה תביעה שכנגד לתביעה שכנגד בסך 18,918 ₪. התובעת, חברת לה פרומנד טיילת בע"מ (להלן:"פרומנד") הינה חברת האחזקה של מלון טיילת בנתניה (להלן: " המלון" ) מכח הסכם בינה לבין חברת ירמי מלונות בע"מ מחודש אפריל 1995 (ההסכם צורף כנספח א' לכתב התביעה). חברת ירמי מלונות רכשה את כל מניות קבוצת טיילת ים תיכון בע"מ מחברת מלונות הים התיכון בהסכם מיום 13.4.95 (ההסכם צורף כנספח ב' לכתב התביעה). מניות קבוצת טיילת הים תיכון בע"מ כללו לרבות מניות חברת תשובה שקד ואח' בע"מ שהיתה בעלת המקרקעין עליהם בנוי המלון וכן מניות חברת תשובה שקד (ניהול) בע"מ. עד לשנת 1992 נוהל המלון על ידי חברת תשובה שקד (ניהול). ביום 22.10.92 נמסר ניהול ותפקוד המלון לתובעת. (ההסכם צורף כנספח ה' לכתב התביעה). שמה של חברת תשובה שקד ואח' בע"מ שונה לטיילת הים התיכון בע"מ בהתאם לתעודת שינוי שם מיום 13.1.93 שצורפה לכתב התביעה. הנתבעים, שקד נתנאל ובילהה הינם רוכשי ובעלי הזכויות בדירת פנטהאוז (להלן:"הדירה") בקומה השמינית של המלון בהתאם להסכם בינם לבין חברת תשובה שקד ואח' בע"מ מיום 27.9.87 (ההסכם צורף כנספח ג' לכתב התביעה). שטח דירתם בהתאם לרישומים הרשמיים משתרע על 110 מ"ר- 3.5 חדרים. הנתבעים חתמו על הסכם ניהול עם חברת תשובה שקד (ניהול) בע"מ שם התחייבו לשאת בחלק היחסי בהוצאות הניהול של הבנין וכן ב- 15% וכן מע"מ כדמי ניהול. (ההסכם צורף כנספח ד' לכתב התביעה). הסכם זה מוזכר בהסכם נספח ב' כחלק מהזכויות אותן רכשה חברת ירמי מלונות בע"מ מחברת טיילת הים התיכון בע"מ, שהעבירה לאחר מכן הזכויות לתובעת. ביום 25.12.00 חתמו הנתבעים על שטר חכירה לפיו חכרו מחברת טיילת הים התיכון בע"מ זכויות בהתאם לתנאים המיוחדים שפורטו בשטר השכירות. (שטר השכירות צורף כנספח ז' לכתב התביעה). דמי הניהול נקבעו בנספח ז' להסכם זה. כפי שפירטה התובעת בכתב תביעה מיום 1.1.00 ועד להגשת התביעה ביום 28.12.06 לא שילמו הנתבעים את חיוביהם לתשלום דמי אחזקה וניהול. לטענת התובעת על הנתבעים לשלם לה עבור התקופה שמיום 1.1.00-31.12.03 סך של 3 דולר למ"ר וכן מע"מ כפי שסוכם בין הצדדים בנספח ז', ועבור התקופה שבין 1.1.04 ועד 1.1.06 סך של 2 דולר למ"ר וכן מע"מ, ומיום 1.1.06 סך של 2 דולר למ"ר כולל מע"מ. סך כל התביעה הינו 150,335 ₪. הנתבעים בכתב הגנתם פירטו שהינם בעלי הזכויות בדירה וכן רשומה להם זיקת הנאה במסגרתה קיבלו מחברת טיילת הים התיכון זכות שימוש ללא תמורה במקום חניה אחד בחניון - (שטר זיקת ההנאה צורף כנספח ג' וד' לכתב ההגנה). לטענתם המלון נבנה כפרויקט יוקרתי ומפואר בסטנדרט בניה גבוה אשר היה עליו להעניק לדייריו שירותי ניהול ברמה של מלון 4 כוכבים. התובעת הפרה חבויות אלה ולא סיפקה השירותים שהתחייבה לספק בהתאם להסכם. כן החלה על דעת עצמה להשכיר שטחים ציבורים במלון כחניון, בריכת השחיה ובית הכנסת. במשך על כן הפסיקו לשלם דמי הניהול בשנת 2000. עד לשנת 2006 לא פנתה כלל הנתבעים ודרשה תשלום דמי ניהול שכן ככל הנראה קיזזה הכנסות שהפיקה מהשכרת השטחים הציבורים מתשלום דמי הניהול. כן מנעה התובעת מהנתבעים כניסה ויציאה מחניתם. כן הגישו הנתבעים תביעה שכנגד הן כנגד התובעת והן כנגד חברת טיילת הים התיכון בע"מ במסגרתה ביקשו סעד הצהרתי לפיו ההסכם מיום 22.10.92 הסתיים מאחר והתובעת אינה מספקת שירותי ניהול ומפרה ההסכם. עוד ביקשו חיוב התובעת בסך של 300,000 ₪ בגין ירידת ערך שנגרמה לדירתם וכן צו עשה המורה לנתבעות שכנגד לאפשר לתובעים שכנגד להכנס לחניה. הנתבעת שכנגד טיילת הים התיכון הגישה אף היא תביעה שכנגד וטענה שהיא בעלת המקרקעין עליו בנוי המלון, משכך הינה אף בעלת החניון ובו 44 חניות לרכבים, כאשר התובעים שכנגד לא שילמו דבר בגין הוצאות ניהול ואחזקה של החניון, ומשכך, תבעה סך של 18,918 ש"ח. התביעה העיקרית: התובעת טענה שבהסכם התנאים המיוחדים לשטר השכירות של הנתבעים (נספח ז') התחייבו הם לשלם סך של 3 דולר למ"ר כפי שקבע רואה החשבון. בהסכם צוין בסעיף 4 שדמי השימוש יחושבו ע"י רואה החשבון של המלון המבוססים על עלות שירותים למחכיר ובתוספת 15%. מנגד התחייבה התובעת לספק השירותים המצוינים בסעיף 4 להסכם. האם אכן סיפקה התובעת שירותים אלה בשנים 2000 - 2006? לאחר ששמעתי עדויות הצדדים איני סבורה כך כפי שאפרט. השירותים המפורטים בסעיף 4 הינם - אחזקה תחזוקה ונקיון של הבנין, כולל חדרי מדרגות , דודים, וכו', אספקת מים חמים וקרים, חשמל ומיזוג אויר, אספקת חשמל לדירה, אספקת שירותי ניקיון ושירותי חדרנות לדירה על פי בחירת החוכר, שירותי מרכזיה, הודעות ושירותי סבל. מהעדויות שהוצגו בפני עולה שהמלון נבנה כבית דירות, אולם למעשה רוב דייריו (למעט חמש דירות מהן אחת של הנתבעים) הינן בבעלות תושבי חוץ רובם המכריע צרפתיים אשר אינם מתגוררים בארץ, שאף מסרו דירתם להשכרה באמצעות חברת טיילת הים התיכון, אשר מגיעים לארץ לתקופה קצרה במהלך השנה במסגרתה מתגוררים בדירה. מר שלמה ישי מנהל התובעת ואף חברת טיילת הים התיכון הצהיר שהתובעת החזיקה המלון באופן נאות וסדיר וביצעה אף תיקונים ופעולות אחזקה רבות אולם נתקלה בקשיים רבים להמשיך ולשפר הבנין לאור אי תשלום הוצאות הניהול על ידי הדיירים. מנגד מעדותו עלה שלמעשה אין אחזקת דודים, הנתבעים לא מקבלים שירותי מרכזיה, הספקת החשמל נעשית מול חברת חשמל, לנתבעים יש דוד ומשכך אספקת המים החמים והקרים לא נעשית על ידו, לא סופקו שירותי חדרנות. (ראה עמ' 27 שורות 27-32 , עמ' 28 שורות 1-16) ובהמשך: "ש. עברנו על רוב השירותים שחב' הניהול צריכה לתת, את מרביתם לא נתת. נכון שהמלון לא במרה של 4 כוכבים ת. המלון הזה בפול. ברגע שהם גרים בבית הדירה לא בפול ואין לי מה לעשות בדירה. כל השירותים האלה לא רלבנטיים למי שגר בדירה כל השנה. יש חברות ניהול שנכנסות לדירות ואנשים שנתנו את הדירות בפועל הם קיבלו את השירותים האלה" (עמ' 29 שורות 8-13.) מעדותו התרשמתי שהשירותים שנקבעו בסעיף 4 נועדו רובם לדירות שנקנו על ידי תושבי החוץ ושנמסרו לחברת טיילת הים התיכון לצורך השכרתן לתקופות קצרות לאחרים (להלן - "הפול"), כאשר שירותים אלה לא ניתנים לנתבעים. אם לא ניתנים השירותים לנתבעים מדוע עליהם לשאת בעלותם? בהמשך אף הודה מר ישי שלגבי דירת הנתבעים השירות שהוא נותן הינו למעשה שירות שנותן ועד בית (ראה עמ' 29 שורות 14-17). אף לגבי זה טענו הנתבעים שלא סופקו כל שירותים, כאשר אף שירותי ניקיון של חדר המדרגות ליד דירתם מבוצעים על ידם. מר שקד העיד בענין זה שהם המנקים חדר המדרגות, (ראה עמ' 57 שורות 16-18) . בהעדר כל גרסא סותרת מקבלת אני כעובדה שאף שירותים שעל ועד בית לספק לדייריו כניקיון חדר מדרגות אינם מסופקים על ידי התובעת. כאשר עומת מר ישי עם העובדה שתשלומי ועד בית הנגבים בבנינים הינם נמוכים עד מאוד ואינם מגיעים לסכומים הנדרשים על ידו עבור דמי ניהול הוצאות הפנה מר ישי להסכם. העובדה שהשירותים אשר נקבעו בהסכם אשר בגינם חלה חובה על הנתבעים לשלם לתובעת לא ניתנים כלל לדירת הנתבעים מלמדת שאין כל חובה על הנתבעים לשלם הסכומים שנתבעו על ידי התובעת המבוססים על ההסכם. עובדה נוספת המחזקת מסקנתי זו הינה שלא הובאה כל ראיה לכך שהנתבעים נדרשו במהלך השנים משנת 2000 ואילך בתשלום דמי ניהול. כעולה מעדות מר ישי הוא נהג לראות את הנתבעים באופן תדיר, שכן התגוררו קבע במלון. משכך לא קיבלתי ממנו כל הסבר מספק מדוע לא נשלח ולו מכתב אחד במהלך השנים הדורש מהם לשלם. יש לציין שהתביעה הוגשה בסמוך לסיום המועד של תקופת ההתיישנות. אם אכן סברה התובעת שעל הנתבעים לשלם דמי ניהול במשך כל השנים בהם מתגוררים, היה עליה לנקוט בפעולות לצורך גבית הסכומים, וכאשר לא עשתה כן מתחזקת מסקנתי שאף היא סברה שאין מקום שישאו בתשלום. טעם נוסף הינו העובדה שהוכח שבבעלות חברת ירמי מלונות שהיא חברת האם של טיילת הים התיכון, אשר אף אותה מנהל מר ישי שבע דירות במלון. לא הוכח כלל ועיקר שהתובעת שילמה את דמי האחזקה והניהול עבור דירות אלה. מר ישי טען ששולמו תשלומים, אולם כאשר עומת עם העובדה שלא נמצאו כל חשבוניות המראות תשלומים אלה לא הצליח להציג ראיות אחרות סותרות. . (ראה עמ' 26 שורות 13-22). מצפה אני שאם אכן היו נגבים סכומים מדירות אלה היו מוצגים המסמכים והראיות להוכיח שדירות אחרות בבנין כן משלמות את דמי הניהול הנגבים. מסמכים אלה הינם ברשות התובעת וחברת טיילת, ומשלא הוצגו עומדת עובדה זו לרעת התובעת. עלי לציין שמטעם התובעת הובאה חוות דעת רואה החשבון שערך את חישוב דמי הניהול, רו"ח דייטש כאשר מנגד הוגשה חוות דעת מטעם הנתבעים על ידי רו"ח טרוינור. מחקירת רו"ח דייטש התרשמתי שקיבל המסמכים מהתובעת ללא כל בדיקה מעמיקה האם אכן השירותים ניתנים לכלל הדירות, כך לא הוצג בפני כל חשבון שנתי שנערך עבור הוצאות כל שנה, לא הוכח בפני שחברת טיילת הים התיכון משלמת דמי ניהול עבור דירותיה, ועבור שטחים שבבעלותה, לא התמודד עם העובדה שמר ישי מהתובעת הודה שהנתבעים לא מקבלים השירותים כמפורט בנספח להסכם שטר השכירות. כך הפנה לחישוב דמי ניהול לקובץ רשות המיסים המדבר על ניהול בתי מלון, בעוד אף מעדות מר ישי דירת הנתבעים אינה יכולה להחשב כדירה במלון שכן כל שמקבלים מהתובעת הינם שירותי ועד בית בלבד (ראה עמ' 41 לפרוטוקול). רו"ח טרוינור בחוות דעתו הראשונה פירט שהתובעת לא דייקה בכל חישוביה ולאור נתוני הנהלת החשבונות שקיבל החישוב הינו נמוך יותר. כן פירט שנראה שהועמסו עלויות של חברות קשורות לתובעת. כן מצא שדמי הניהול לא חולקו בכל השטחים בבנין לרבות ובפרט לא בשטחים המוחזקים על ידי התובעת וחברות קשורות. לא הוצגו כל מסמכים מהתובעת לכך שאכן דמי הניהול שולמו על ידה עבור השטחים המוחזקים על ידה. בחוות דעתו המשלימה של רו"ח טרוינור שהוגשה לאחר הגשת חוות דעת רו"ח דייטש הוא מפרט שחלק מההוצאות נרשמו בעקבות חשבוניות שנתקבלו מחברת טיילת הים התיכון ללא כל הסבר לחלוקת הסכומים וחלק מהסכומים נרשמו על סמך רישומים ידנים- אף בבית המשפט הציג ראיות לכך (נ' 7 ונ' 8) לא קיבלתי לכך כל הסבר מספק מרו"ח דייטש, כיצד הוצאות אלה קשורות לדמי הניהול שיש להשית על הנתבעים. משכך איני יכולה לקבוע שהסכומים שקבע רואה החשבון הינם הסכומים המחייבים הנתבעים בהתאם להסכם. במאמר מוסגר אציין שמר שקד הצהיר ואף העיד שאחת הסיבות שהפסיק לשלם בשנת 2000 הינה לאור העובדה שהתובעת חלה להשכיר שטחים ציבוריים הקיימים במלון. התובעת טענה שהשטחים הציבורים כחניון, בריכה, לובי קומת כניסה, אינם חלק מהרכוש המשותף. כראיה הציגה את ההסכם (נספח ב') שנערך בין חברת ירמי מלונות לחברת מלונות הים התיכון בע"מ שם נקבע בסעיף 2.7: "המלון - מלון דירות הכולל 33 יחידות מגורים, חניון בשני מפלסים ל- 44 כלי רכב, קומת מרתף שחלקה משמשת למחסנים וחלקה תיועד בעתיד, בכפוף לקבלת היתר מתאים לשימושים מסחריים, קומת לובי שבה מסעדה, שתי חנויות ובית קפה, קומה טכנית אשר כיום לא נעשה בה שימוש ושתיועד בעתיד בכפוף להיתר מתאים לאולם או לחדרים נוספים וקומה נוספת הכוללת אולם אירועים ובריכה. כל השטחים המתוארים ששטחים הכולל כ - 4,900 מ"ר הינם בבעלות טיילת. לבריכה טרם נתקבל רישיון הפעלה.". הנתבע 1 כך טענה התובעת חתום על הסכם זה יחד עם תשובה יצחק וחותמת החברה. כאשר בהתאם להסכם זה נרשמו הזכויות בלשכת רישום המקרקעין והנתבעים יחד עם יתר רוכשי הזכויות במלון נרשמו כחוכרים ממנה. הנתבע אומנם העיד שלא חתום על הסכם זה, אולם התרשמתי מעדותו שמכיר היטב הסכם זה שכן בנה המלון והיה מעורב , למרות שניסה להרחיק עצמו וטען שבניו הם שהיו מעורבים (ראה עמ' 58 שורות 32, עמ' 59 שורות 1-13). הנתבעים טוענים ששטחים אלה הינם רכוש משותף בהסתמך אף על סעיף 4 לשטר השכירות. סעיף 4 לשטר השכירות הינו סעיף העוסק לפי הגדרתו ב:"אחזקת הרכוש המשותף בבנין המלון ושרותי המלון". בסעיף 1.1.1 מפורט שאחזקת תחזוקת וניקיון הרכוש המשותף הינם בין היתר אולם כניסה וחדרי מדרגות. עם זאת אין בסעיף זה כדי לציין דבר וחצי דבר לגבי קומת הלובי שבה מסעדות, חנויות, בתי קפה, ולגבי הבריכה, כאשר יש לציין שהמלון עדיין לא נרשם כבית משותף. אולם כניסה יכול להכיל חלק משותף וחלק - המורכב מחנויות בבעלות פרטית. ההסכם נספח ב' בעקבותיו נרשמו זכויות הנתבעים בדירה מלמד שאכן חלקים רבים מהרכוש המשותף הוצאו מתוכו והינם בבעלות פרטית של חברת טיילת הים התיכון אשר יכולה להשכירם לאחרים. עלי לציין שעלה מעדות הנתבע שיודע בהתאם להסכם המכר נמכרה קומת לובי עם מסעדות (ראה עמ' 59 שורות 9-11) הווה אומר הנתבע ידע שקומת הלובי והמסעדות אינן חלק מהרכוש המשותף. התובעת טוענת שאף לאור פסקי דין נוספים שניתנו כנגד דיירים אחרים יש מקום לחייב הנתבעים. איני סבורה כך כפי שאפרט- פסק הדין בת.א. 1652/02 ניתן על ידי בתביעה שהגישה התובעת כנגד דייר לתשלום דמי ניהול. הדייר כך הוברר העביר דירתו במשך מספר שנים ל"פול" על מנת שדירתו תושכר. על כן טען להגנתו שבשנים בהן היתה הדירה ב"פול" על מנת שהתובעת ו/או חברת טיילת הים התיכון תשכירה, לא חלה עליו חובת תשלום. עוד טען לטעות בחישוב שטח דירתו. כן לא הציג כל חישוב נגדי, ו/או כל חוות דעת. אין ענין זה דומה לענינים של הנתבעים המתגוררים דרך קבע בדירה. בת.א. 3216/02 ו- 1082/05 אשר נדונו בצוותא בפני כב' השופטת רבינוביץ הוגשו תביעות על ידי רוכשים שמסרו דירתם ל"פול" על מנת שהתובעת ו/או חברת טיילת הים התיכון תשכיר דירתם, אולם הסכומים שקיבלו היו נמוכים. מנגד הוגשה תביעה לתשלום דמי ניהול. גם כאן מאחר והדיירים לא היו דיירי קבע, איני סבורה שיש להשליך מכך לעניננו. משכך לא הצליחה התובעת להרים נטל ההוכחה להוכחת תביעתה בכל הקשור לגביית דמי ניהול בהתאם להסכם שבין הצדדים לשנים 2000 - 2006. התביעה שכנגד: האם אכן נגרמה ירידת ערך לדירת הנתבעים לאור מחדלי התובעת? הנתבעים הגישו חוות דעת השמאית הגב' אסתר כהן. השמאית מצאה שקיימת הזנחה בתחזוקה בקומות המגורים הפוגעות באיכות החיים ומנגד מקסום ניצול בקומות מרתף ומסד למטרות מסחר ושירותים. על כן קבעה ירידת ערך בגובה 25% מערך הדירה. התובעת הגישה חוות דעת מטעם השמאי עמיר סיוון. השמאי אשר ביקר בבנין בשנת 2010 קבע שלאחר שבדק עיסקאות שנערכו באותו הבנין בשנים 2003 - 2008 לא מצא כל ירידת ערך במחיר בו נמכרו דירות אחרות באותו הבנין. לאחר קבלת חוות דעת זו, הוגשה השלמה על ידי השמאית כהן. שם מציינת השמאית שמהעסקאות שציין השמאי קיימות מספר עסקאות כפולות (שתי עסקאות באותו הנכס במרווח זמן) ולכן אם מנטרלים עסקאות אלה אזי נראה שלא חלה כל עליית מחירים. בהמשך מציינת שממוצע העסקות הרלוונטיות מלמד על שווי ירידת ערך של 5,700 ₪ למ"ר בנוי. בבית המשפט התברר שהשמאית התייחסה לעסקאות בהן נמכרו דירות גג, הפונות לים באיזור אחר של נתניה הידוע כנת/ 600 איזור חדש ומפותח. כך השוותה דירת גג בת 250 מ"ר בקומה 15 , כאשר דירת התובעים הינה דירה בת 3.5 חדרים 110 מ"ר בקומה שישית, (ראה עמ' 49 שורות 4-7) לא ברור מדוע לא בחנה השמאית עסקאות שנערכו באותו רחוב בו נמצא המלון. ברור הוא שקיים הבדל מהותי בין בנינים בנת/600 דירות חדשות לחלוטין בפרויקט חדש וטוב כהגדרתה, לעומת דירת התובעים במלון שנבנה לפני שנים רבות במרכז העיר. משכך איני סבורה שהשוואה הינה נכונה. כן לא ברור מדוע העסקאות הכפולות לא נלקחו בחשבון, שכן הוברר מחקירתה שעסקאות רבות נעשות בין תושבי חוץ, אשר יכול ואינם מודעים למחיר השוק הנכון, או שברצונם לרכוש דירה בנתניה הפונה לים, יהא מחירה אשר יהא. (ראה עמ' 50 שורות 10-12). העובדה שרוב הרוכשים הינם תושבי חוץ שיכול וכלל אינם רואים הנכס בפועל טרם רכישתו מלמדת שמצבו התחזוקתי של הבנין אינו מעלה ואינו מוריד לצרכי הרכישה. משכך איני סבורה שהנתבעים הרימו נטל ההוכחה להוכחת תביעתם לירידת ערך בשל מצבו התחזוקתי של הבנין. בכל הנוגע לקביעת השמאי סיוון באשר למצבו התחזוקתי של הבנין, מאחר והשמאי ביקר בשנת 2010, איני יכולה להתייחס לאמור בחוות דעתו כמשקף מצב הבנין בשנים 2000-2006. סעד נוסף אותו ביקשו הנתבעים הינו סעד הצהרתי שיקבע שהתובעת אינה חברת הניהול שכן אינה מספקת שירותי ניהול כמתחייב והפרה את ההסכמים הפרה יסודית. הנתבעים הציגו פרוטוקול ישיבת דיירים מיום 30.8.09 (נספח יב' לתצהיר הנתבעים) שם מפורט שהשתתפו 18 בעלי דירות במלון, כאשר הוחלט פה אחד להפסיק את עבודת התובעת בבנין לאור העובדה שאינה מספקת השירותים כנדרש. התובעת טענה שלצורך הפסקת עבודתה יש צורך בהודעה של 40% מבעלי הדירות כאשר הבעלים רשאים לתקן הליקויים ולפנות ליו"ר ההתאחדות שיקבע בורר מוסכם. אכן בהתאם לסעיף 13 לחוזה הניהול שנחתם בין תשובה שקד ואח' והנתבעים( נספח ד' לתצהיר מר ישי) על 40% מבעלי הדירות להודיע בכתב לחברה שניהול המלון אינו עפ"י המוסכם בין הצדדים. מאחר ובמלון קיימות 33 דירות אזי 18 בעלי דירות מהווים למעלה מ- 40%. בהחלטתם לביטול ההתקשרות עם התובעת לאור העובדה שלא מבצעת המוטל עליה ניתן לראות משום הודעה בכתב לתובעת. על התובעת בהתאם לסעיף האפשרות לפנות ליו"ר התאחדות בתי המלון אשר ימנה בורר, אם התובעת לא מקיימת את הוראות יו"ר ההתאחדות ניתן לבטל ההסכם. התובעת לא עשתה כן. מעדות הנתבע, מר שקד, עלה שפנה להתאחדות אשר מסרה לו שאינה מטפלת במלון שכן אינו מלון בטיפולה. (ראה עמ' 57 שורות 25-26) .מאחר והתובעת לא פנתה להתאחדות אזי למעשה ויתרה על זכותה לפעול לתיקון הדרוש תיקון, ומשכך ולאור קביעותי לעיל באשר לקיום הסכם הניהול על ידי התובעת סבורה אני שיש מקום ליתן צו הצהרתי הקובע שההסכם עם התובעת בטל. התביעה בגין החניה - בהתאם לשטר זיקת ההנאה שנחתם בין טיילת הים התיכון לנתבעים ניתנה לנתבעים זכות שימוש במקום חניה אחד בתחומי החניון התת קרקעי. עוד נקבע בשטר שאם בעלי המקרקעין יפעילו אמצעי סגירה ו/או שליטה או בקרה על החניון יספקו הם לבעלי זכות השימוש ללא תמורה אמצעי פתיחה ונעליה מכניים. התובעת שכנגד, טיילת הים התיכון תובעת דמי ניהול עבור החניון. בחקירתו של מר ישי הוברר שחישוב הארנונה הינו 25 ₪ לשנה למ"ר כאשר החניה הינה 12 מ"ר (ראה עמ' 32 שורות 20-24). משטר זיקת ההנאה עולה שהחניה נמסרה לנתבעים ללא תשלום. מנגד הציג הנתבע מסמך (נ' 6) אשר נערך בינו לבין התובעת לפיו הוסכם בין הצדדים שחנית הנתבעים תסגר על ידי דלת חשמלית כנגד תשלום חד פעמי של 5,000 ₪ וכן מע"מ ובתוספת חיוב ארנונה לשנה שהינו 25 ₪ למ"ר לשנה. כאשר עומת מר ישי עם מסמך זה, לא הצליח להסביר מדוע יש לחייב הנתבעים בסכום הגבוה מ- 25 ₪ לשנה למ"ר. מאחר והצדדים הם שהגיעו להסכם ומצאו לנכון לרשום את חיובי הנתבעים, איני סבורה שיש מקום לחייב הנתבעים מעבר לסך זה עבור כל שנה. סוף דבר. על הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 25X12 עבור כל שנה- סה"כ 1,800 ₪ וכן הפרשי הצדמה וריבית מיום הגשת התביעה. מאחר ולמעשה רוב התביעה ואף התביעה שנגד נדחו לא מצאתי לנכון לחייב בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. בית מלוןדמי ניהולחוב