להלן פסק דין בנושא תביעה לקבל אש"ל: פסק דין השופטת ורדה וירט -ליבנה 1. הערעור בפנינו נסוב על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת ורד שפר ונציגי ציבור מר שאול חטב ומר ג'ראיסי ראיק - תיק עב 2249/99) אשר דחה את תביעתו של המערער לחדש את תשלומי קצובת האש"ל והשתתפות הוצאות הנסיעה כפי ששולמו לו בעבר. 2. העובדות נקבעו על ידי בית הדין האזורי ואלה הן: המערער הינו תושב טבריה והועסק בשירות המשיבה ( להלן המדינה) כעובד בתפקיד פקיד שומה בסניף מס הכנסה עפולה החל משנת 1985. המדינה אישרה למערער, עם תחילת עבודתו, תשלום הטבות מיוחדות, שאינן מכוח הוראת התקשי"ר וזאת לבקשת נציבות מס הכנסה, שהיתה מעוניינת כי המערער יעבוד בעפולה, הגם שהוא מתגורר בטבריה. ההטבות המיוחדת היו: תשלום קצובת אש"ל עבור ארוחת צהריים ועבור הימים בהם שהה בעבודה והחזר מלוא תשלום הוצאות הנסיעה באוטובוס ממקום מגורי המערער בטבריה ועד מקום עבודתו ובחזרה מבלי שנוכה מהם מס הכנסה. אין חולק כי חידוש תשלום ההטבות נתבקש על ידי נציבות שירות מס הכנסה מידי שנה (האישור לתשלומן ניתן בכל עת מחדש למשך שנה אחת בלבד). לאחר שהמערער קיבל את ההטבות במשך 13 שנים הוחלט שלא לחדש עוד את אישור תשלומן וזאת בחודש אפריל 1994. ואכן מאותו מועד הופסק תשלום קצובת האש"ל ומתשלומי הנסיעות נוכה מס ההכנסה. 3. לאור פעולתה זו של המדינה פנה המערער לבית הדין האזורי בנצרת וביקש סעד הצהרתי כי על המדינה להמשיך ולשלם לו את ההטבות וכמו כן ביקש לקבל החזר הוצאות נסיעה פנימיות במונית בתוך העיר טבריה עד למקום מגוריו. 4. אקדים לאמור כי אכן ישנן נסיבות בהן עובד קיבל במשך שנים תשלומים שונים והמעסיק מחליט להפסיק את התשלום באופן חד צדדי. במצב כזה יש לבחון את נסיבות מתן התשלום ואת נסיבות שלילתן על ידי המעסיק ובהתייחס לכך שעסקינן במעסיק ציבורי. וכך עשה בית הדין האזורי בנסיבות הערעור שבפנינו. בית הדין האזורי בחן את מהותן של ההטבות, אופן תשלומן והטעמים להפסקת תשלומן ולהלן אפרט: א. קצובת אש"ל אין חולק כי תשלום קצובת האש"ל לארוחת הצהריים ששולמה למערער, הינה הטבה חריגה כי המערער לא היה זכאי לה על פי הוראת התקשי"ר. ההטבה החריגה ניתנה מאחר והמדינה הייתה מעוניינת כי המערער יעבוד בעפולה. בית הדין האזורי קבע כי מדובר בחוזה עצמי שהיווה נספח לחוזה עבודה הראשי של המערער, כך שההטבה ניתנה לשנה אחת בלבד וכל שנה נדרש אישור מיוחד לאישורה. המערער ידע כי ההטבה ניתנת לשנה אחת בלבד וכי יש לחדשה מידי שנה. על כן קבע בית הדין האזורי כי בנסיבות אלה רשאית הייתה המדינה שלא לאשר עוד את תשלום ההטבה. מסקנתו של בית הדין האזורי מקובלת עלי ואף אני סבורה כי בנסיבות מיוחדות אלה של תשלום ההטבה לשנה אחת וכששני הצדדים יודעים כי תשלום ההטבה תלוי באישור נציבות שירות המדינה רשאית הייתה הנציבות שלא לחדש את ההטבה. נעיר כי לא ניתן להחיל במקרה זה את אשר נקבע בפסק הדין ע"ע 300353/97 מדינת ישראל - משה נהרי פד"ע ל"ה עמוד 318 (להלן - פסק דין נהרי). בפסק דין נהרי שולמה תוספת לשכר במשך תשע שנים שאינה בבחינת הטבה הנוגדת את הוראת התקשי"ר, אלא תוספת הקשורה ישירות לשעות עבודה של המערער והתוספת לא הותנתה בחידוש תשלומה מידי שנה בשנה. ומתאים יותר הנאמר בפסק הדין דב"ע מו 113-3 (ארצי) עיריית תל-אביב - גפני פד"ע כ' בעמוד 1 לעניין הפסקת תשלום השעות הנוספות והתנאים לשחרור הרשות השלטונית מהבטחתה. ראה שם בעמוד 5-6 לפסק הדין ובמיוחד לעניין שינוי הנסיבות המצדיקות ביטול ההבטחה. כאן המקום להדגיש כי המדינה סבורה כי אין עוד הצדקה לשלם למערער את ההטבה שניתנה לו על מנת שיבוא לעבוד בעפולה ממקום מגוריו בטבריה, מאחר והיא יכולה להעסיק עובדים שמקום מגוריהם קרוב יותר לעפולה, והיא אף הציעה למערער לעבוד בקרבת מקום מגוריו בטבריה, אך המערער הוא שסירב. ב. תשלום החזר נסיעות בית הדין האזורי, לאחר שבחן את הראיות והעדויות שהובאו בפניו, קבע כי הפטור מניכוי בגין תשלומי החזר נסיעות נעשה בטעות ולא מתוך כוונה לתת למערער זכות יתר מן הזכויות הקבועות בתקשי"ר. האישור היחידי בנושא תשלום הנסיעות היה אישור לחרוג מקצבת הנסיעות ולאפשר למערער תשלום מלא עבור הוצאותיו בתחבורה הציבורית. משקבע בית הדין האזורי כי לא הייתה כוונה לפטור את המערער מתשלום מס והפטור ניתן מתוך טעות, יש לקבל את מסקנתו, כי המדינה פעלה כדין כאשר החלה לחייב את המערער במס הכנסה עבור תשלום החזר הנסיעות. כמו כן, צדק בית הדין האזורי שדחה את תביעתו של המערער להחזר תשלום דמי נסיעה במוניות בתוך העיר טבריה, שכן המערער לא הראה כל מקור משפטי לזכות זו. סוף דבר - הערעור נדחה מטעמיו של בית הדין האזורי ולאור האמור לעיל. תשלומי אש"ל