תאונת דרכים בג'נין - סמכות בית משפט כללי מונחת לפני בקשת הנתבעת 1 (להלן: "המבקשת") לדחיית התביעה נגדה על הסף. עניינה של התביעה בתאונת דרכים קשה שאירעה באזור ג'נין ביום 6.9.09, בה מצאו את מותן שלוש נשים, אזרחיות ישראל (להלן: "המנוחות"), תושבות היישוב יפיע שבצפון הארץ. התאונה אירעה שעה שהמנוחות נסעו ברכב שהיה מבוטח אצל המבקשת. עיקרי טענות הצדדים המבקשת עותרת לסילוק התביעה נגדה על הסף מחמת חוסר סמכות בינלאומית והיעדר המצאה כדין, על פי "חוקי הסיוע המשפטי התקפים" המסדירים את היחסים שבין ישראל לרשות הפלסטינית. לטענתה, היא מהווה אישיות משפטית פלסטינית שכל פעילותה בשטחי הרשות הפלסטינית. כמו כן, הרכב בו נפגעו המנוחות היה אף הוא פלסטיני, כמו גם נהג הרכב. משכך, לטענתה, התביעה נגדה בבית משפט זה הוגשה שלא כדין. לשיטת המבקשת, על פי הסכם הביניים שנחתם בין ישראל והרשות הפלסטינית, אין להגיש תביעות נגד המבקשת בישראל אלא אך בבית המשפט המוסמך בשטחי הרשות הפלסטינית. לאור זאת, טוענת המבקשת, נעדר בית משפט זה סמכות לדון בתביעה. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי בתי המשפט בישראל אינם בבחינת פורום נאות, נוח וטבעי לבירור התביעה, וזאת לאור מקום התרחשות התאונה, מקום מגורי המבקשת, מקום מגורי העדים הפוטנציאליים, ולאור העובדה כי הדין החל על המקרה דנן הוא הדין החל בשטחי הרשות הפלסטינית. המבקשת אף מציינת את הקושי שבמתן עדות בישראל על ידי עדים הגרים בתחומי הרשות הפלסטינית. לבסוף טוענת המבקשת, כי התובעים לא הגישו בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט, ומשכך בית משפט זה טרם קנה "סמכות עניינית" לדון בתביעה. התובעים מתנגדים לבקשה. לטענתם, לבית משפט זה נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה ובנסיבות העניין הוא אף בבחינת הפורום הנאות לבירורה. לטענתם, בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") קיים הסדר ספציפי החל במקרים בהם נפגע ישראלי מגיש תביעה בבית משפט ישראלי נגד מבטחו הפלסטיני של הרכב הפוגע, ומלשון החוק משתמע כי ניתן לתבוע בבית משפט בישראל גם בגין תאונת דרכים שאירעה בשטחי הרשות הפלסטינית. עוד טוענים התובעים, כי בהתאם לסעיף 2ב(א) לחוק להארכת תקפן של תקנות שעת-חירום (יהודה והשומרון - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשל"ח-1977, מהווה בית המשפט בישראל פורום נאות כאשר מדובר בתובע ישראלי. התובעים מדגישים כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות במקרה דנן, שאליו מכוונות "מירב הזיקות". עוד מדגישים התובעים, כי ההלכה היא שדוקטרינת הפורום הלא נאות אינה מופעלת כדבר שבשגרה אלא רק כאשר הזיקה לפורום הזר ברורה ביותר, וכי נטל הראיה להראות שכך הדבר מוטל על כתפי המבקשת. התובעים מוסיפים וטוענים, כי במקרה דנן צפויה המחלוקת להתמקד בשאלת גובה הנזק, ומאחר שהמנוחות חיו בישראל, מטבע הדברים העדים בהקשר זה צפויים גם הם להיות תושבי ישראל, וזו זיקה נוספת לבית המשפט בישראל. לבסוף טוענים התובעים, כי אין מקום לקבל את טענות המבקשת בכל הקשור להמצאת כתב התביעה לידיה, שעה שפנתה לייצוג משפטי והגישה כתב הגנה - עובדה המוכיחה כי קיבלה את כתב התביעה, ויש לראות בכך המצאה כדין. בתשובה לתשובת התובעים, שבה המבקשת על הטענה כי הדין החל במקרה דנן הוא הדין החל בשטחי הרשות הפלסטינית, ומכאן שאין לתובעים עילת תביעה נגדה על פי הדין הישראלי. עוד טוענת המבקשת, כי פוליסת הביטוח שהוצאה על ידה לרכב שהיה מעורב בתאונה קובעת חובת פיצוי בהתאם לדין החל ברשות הפלסטינית. בהחלטה מיום 30.1.11, נתבקשו התובעים להבהיר כיצד הומצא כתב התביעה לידי המבקשת, בזיקה להוראות סעיף 3 לצו שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית - עזרה משפטית בעניינים אזרחיים), התשנ"ט-1999 (להלן: "הצו"). התובעים הודיעו בתגובה, כי כתב התביעה הומצא לידי המבקשת שלא בדרך הקבועה בסעיף 3 בצו אלא באמצעות סוכן הפועל מטעמה בג'נין. לשיטתם, הפרוצדורה שנקבעה בצו נועדה אך להקל על ביצוע מסירת כתבי בי דין בשטחי הרשות הפלסטינית, אך היא איננה בגדר הוראה מחייבת. מכל מקום, טענו, הם נכונים להמציא את כתב התביעה על פי המתכונת האמורה בסעיף 3 לצו, ככל שייקבע כי עליהם לעשות כן. המבקשת מצדה שבה וטענה, כי יש לדחות את התביעה נגדה נוכח הפגם שבהמצאת כתב התביעה לידיה. דיון והכרעה דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות. הטעמים לכך יובאו להלן. המצאת כתב תביעה לידי נתבע איננה אך פעולה טכנית, אלא בעלת משמעות מהותית שכן על ידי ביצוע המסירה מכפיף בית המשפט את הנתבע לסמכותו, ובכך קונה סמכות בינלאומית לדון בתביעה (ראו: 39/89 General Electric נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מב(4) 762, 768 (1989)). כאשר ההמצאה מבוצעת לנתבע המצוי בישראל, אפילו הימצאות אקראית וזמנית, לא נדרש היתר מיוחד לביצועה, ו"בית המשפט הישראלי קנה לעצמו את השיפוט מבחינה בינלאומית" (ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995) בעמ' 38). ואולם, כאשר מבקש תובע להמציא את כתב התביעה לנתבע הנמצא מחוץ לתחום השיפוט, עליו לבקש תחילה מבית המשפט היתר המצאה אל מחוץ לתחום (על פי סימן ה' לפרק ל"ב של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות)). היתר כזה ניתן רק מקום בו מצביע התובע על זיקות הקושרות את התובענה לישראל. המצב המשפטי בשטחי יהודה, שומרון ועזה בכל הנוגע להמצאת כתבי בי דין הוא שונה. היטיב לתאר זאת כב' השופט פוגלמן ב-רע"א 9048/07 הרשות הפלסטינית נ' גולדמן (מיום 2.5.10): "כניסת צה"ל לאזור יהודה שומרון וחבל עזה חייבה קביעת הסדרים מתאימים בסוגיות שונות, וביניהן בשאלת דרך המצאתם של מסמכים לתושבים המתגוררים בשטחי הרשות הפלסטינית. על רקע זה הותקנו בשעתו תקנות סדרי-דין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), תש"ל -1969. בתקנה 2 לתקנות אלה נקבע כי המצאה לשטחים המוחזקים תיעשה בדרך שבה נעשית ההמצאה בישראל. ביום 28.9.95 נחתם "הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה" (להלן: הסכם הביניים). הצדדים להסכם קבעו מנגנון משותף להמצאה הדדית של כתבי בית דין. כך, בסעיף XVII (VII) להסכם הביניים נקבע כי: 'ישראל והמועצה תשתפנה פעולה בנושאים של סיוע משפטי בעניינים פליליים ואזרחיים, באמצעות ועדה משפטית, המוקמת בזאת'. עוד נקבע בפסקה 1(א) של סעיף VI לנספח 4 להסכם הביניים כי: 'ישראל והמועצה תהיינה אחראיות להמצאת כתבי בי-דין, לרבות צווי הבאה, המוצאים על-ידי גופים שיפוטיים המצויים תחת אחריות הצד האחר'. ואילו בפסקה 1(ב) מצוין כי: 'מסמכים המומצאים על-ידי צד אחד בשטח הנתון לאחריותו של הצד השני, ילוו בתרגום לשפתו הרשמית של הצד האחר' הנה כי-כן, בהסכם הביניים, ביקשו הצדדים להסדיר את נושא המצאת המסמכים כך שכל צד יהיה אחראי להמצאת מסמכים משפטיים לצד האחר, והוא יחויב בתרגום המסמך המשפטי לשפתו הרשמית של הצד האחר. הסכם הביניים נקלט בדין הישראלי במסגרת צו שעת חירום, שנתקבל בשנת 1999. בסעיף 3 לצו נקבע כי: '(א) מסמך שמבקשים להמציאו למי שנמצא בשטחי הרשות הפלסטינית, יימסר לממונה, וזה יפעל להמצאתו בשטחי המועצה הפלסטינית; המצאה כאמור תיעשה על-ידי העברתו לנציג מוסמך מטעם המועצה הפלסטינית. (א1) .... (א2) .... (א3) .... (ב) צד המבקש להמציא מסמך כאמור, יצרף לו תרגום לערבית, מאושר על-ידי עורך דין ישראלי. (ג) על המצאת מסמך לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סימן ה' בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין, תקנות סדרי-דין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), התש"ל -1969, או תקנות בית-דין לעבודה (המצאת מסמך בשטחים המוחזקים), התש"ל-1969'. לעניין 'ממונה' כהגדרתו בסעיף א', נקבע בסעיף 1 לצו כי מדובר ב'מי שמונה לממונה על העזרה המשפטית לפי תקנה 9(א) לתקנות'. עולה מהאמור כי המצאה של מסמכים משפטיים למי שנמצא בשטחי הרשות הפלסטינית תיעשה באמצעות הממונה על העזרה המשפטית, שיפעל בהתאם לאחת הדרכים המפורטות בצו, וכי על המבקש להמציא מסמכים בדרך זו, לצרף תרגום לערבית של המסמך שאותו הוא מבקש להמציא. יוזכר כאן כי ההמצאה אינה רק אמצעי להודיע לנתבע על ההליך שהוגש נגדו; 'להמצאה גם תכלית נוספת והיא להחיל על הנתבע, באמצעות האקט הפורמאלי של ההמצאה, את שיפוטו הפרסונאלי של בית המשפט' (ראו 39/89 General Electric נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מב(4) 762, 768 (1989))". [ההדגשות הוספו] דהיינו, בכל הקשור לאופן המצאת כתבי בי דין לנתבע המצוי בשטחי הרשות הפלסטינית, קיימות הוראות ספציפיות בסעיף 3 לצו, על פיהן על ההמצאה להתבצע באמצעות ה"ממונה" - אותו גורם האמון על התיאום בין מדינת ישראל והרשות הפלסטינית על פי הצו. בפסיקת בתי המשפט קיים דיון בשאלה, שטרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון, האם דרך ההמצאה הקבועה בצו היא קונקלוסיבית או שמא ניתן להכיר גם בכשרותה של המצאה לנתבע בשטחי הרשות הפלסטינית אשר בוצעה שלא בהתאם למנגנון שנקבע בצו (ראו בהקשר זה דבריו של חברי, השופט סובל, במסגרת בר"ע 3384/07 הלאומית נ' חמדאן (מיום 21.1.08) והפסיקה אליה הפנה). לטעמי, מנגנון ההמצאה הקבוע בסעיף 3 לצו הוא קונקלוסיבי ויש בו כדי ליצור הסדר השולל את תוקפן של דרכי המצאה שלא על פיו. הדבר נלמד הן מלשונו של סעיף 3 לצו הנוקט לשון חיוב ברורה ("יימסר לממונה"), והן מן העובדה כי מטרת המצאת כתב התביעה איננה אך להביא לידיעתו של הנתבע את תוכנו של כתב התביעה, אלא, כאמור, לקנות באופן זה סמכות בינלאומית של בית משפט בישראל לדון בתביעה. משכך, יש לראות במנגנון ההמצאה שנקבע בצו הסדר קוגנטי ולא וולונטרי. מן הכלל אל הפרט. אין חולק כי בענייננו לא בוצעה המצאת כתב התביעה לידי המבקשת בהתאם להוראות סעיף 3 לצו. לפי הודעת התובעים, ההמצאה למבקשת נעשתה באמצעות סוכן שלה המצוי בג'נין, היינו מחוץ לגבולות המדינה. משמעות הדבר היא, כי אכן נפל פגם בהמצאת כתב התביעה לידי המבקשת. ואולם, בניגוד לעמדת המבקשת, תוצאתו של הפגם איננה סילוק התביעה על הסף, שכן מדובר בפגם בר תיקון. לפיכך, אני מורה לתובעים לבצע מסירה של כתב התביעה למבקשת בדרך האמורה בסעיף 3 לצו עד ליום 17.4.11. ככל שהדבר לא ייעשה עד מועד זה, תישקל מחיקת התביעה. להשלמת התמונה בקשר לקניית הסמכות הבינלאומית יוער, כי בסעיף 3(ג) לצו נקבע במפורש שלא יחולו הוראות סימן ה' לפרק ל"ב בתקנות, שעניינו המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. דהיינו, כאשר מדובר בהמצאה לנתבע המצוי בתחומי הרשות הפלסטינית, כבענייננו, אין תחולה להוראות בתקנות העוסקות בהמצאה אל מחוץ לתחומי המדינה. משכך, אין יסוד לטענת המבקשת כי היה על התובעים לבקש ולקבל היתר המצאה מחוץ לתחום, ודינה להידחות. בטרם חיתום, מוצאת אני לנכון להתייחס גם לטענת המבקשת כי הפורום הישראלי איננו הפורום הנאות בנסיבות העניין, וכי גם מטעם זה יש לדחות את התביעה. אף טענה זו יש לדחות, כפי שאבהיר להלן. כידוע, הכלל הוא כי משהוענקה לבית המשפט הסמכות הבינלאומית לדון בתביעה, קמה לו גם החובה לעשות שימוש בסמכות זו, בכפוף למספר חריגים, שאחד מהם מקורו בדוקטרינת "הפורום הלא נאות". כלומר, כאשר מתברר לבית המשפט הישראלי כי קיים פורום זר, טבעי, אשר ראוי יותר כי הסכסוך יתברר לפניו, רשאי הוא למשוך ידיו מלדון בסכסוך על מנת שזה יידון בפורום הזר. המבחן שנקבע בפסיקה להכרעה בשאלה מהו הפורום המתאים לדון בסכסוך הוא מבחן "מירב הזיקות". במסגרתו, נעשית בחינה מהו הפורום בעל הקשר המשמעותי והמהותי למחלוקת מושא הדיון, אליו מובילות מירב הזיקות הרלוונטיות (ראו: רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ. עבד זריקאת פ"ד מח (3) 265 (1994)). בהמשך לכך נפסק, כי בית המשפט ידחה תביעה בשל קיומו של פורום נאות אחר רק במקרים בהם רוב הזיקות נוטות בבירור לכיוונו של הפורום הזר (ראו: רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' THE LOCKFORMER פ"ד נב (1) 109, 114 (1998)). עוד נפסק, כי טענת פורום לא נאות לא תתקבל כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים חריגים שבהם קיימת נחיתות משמעותית לפורום הישראלי בהתייחס לפורום האלטרנטיבי (ראו: ע"א 2705/91 אבו ג'חלה נ. חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ פ"ד מח (1) 554, 573 (1993)); וכי הנטל לשכנע בדבר קיומו של פורום נאות זר מוטל על הטוען לקיומו של פורום כזה, אשר עליו להראות כי המאזן נוטה בבירור ובאופן משמעותי לעבר הפורום הזר (ראו: ע"א 45/90 עבאדה נ. עבאדה פ"ד מח (2) 77, 82-83 (1994)). ומה בענייננו? על פי הנתונים שלפניי, יש במקרה דנן מספר טעמים המצדיקים את המסקנה כי הפורום המתאים לבירור התביעה הוא בית משפט זה. במה דברים אמורים. סעיף 12(ד1) לחוק הפלת"ד קובע הסדר ספציפי למקרה בו נפגע ישראלי בתאונת דרכים מגיש תביעה בבית משפט בישראל נגד המבטח הפלסטיני של הרכב הפוגע. מלשון החוק עולה בבירור, כי במקרה כזה ניתן לתבוע בבית משפט בישראל גם בגין תאונת דרכים שאירעה בשטחי הרשות הפלסטינית: "(ד1)(1) הגיש נפגע, שהוא ישראלי, לבית משפט בישראל תביעה או בקשה לתשלום תכוף (להלן - התביעה) נגד מבטח משטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, נגד הקרן הפלסטינית כמשמעותה בהסכם, או נגד המועצה הפלסטינית (להלן - הנתבע), בשל תאונת דרכים שאירעה בישראל, באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית והנתבע לא הגיש כתב הגנה לאחר שנמסר לו כתב התביעה כדין, או חדל מלהתגונן, יורה בית המשפט על המצאת כתב התביעה לקרן והיא תודיע על כך למועצה הפלסטינית או למי שהיא הסמיכה לענין זה; לא הגיש הנתבע כתב הגנה או לא הודיע על חידוש הגנתו, לפי הענין, בתוך שלושים ימים מיום שנמסרה הודעה כאמור, תנהל הקרן את ההגנה בתביעה ותפצה את הנפגע בהתאם לפסק הדין שיינתן בה; הפיצוי יהיה בהתאם לדין החל במקום התאונה ובשיעור שחל שם" [ההדגשות הוספו]. הרציונאל העומד ברקע לקביעת הסדר זה, כעולה מהצעת החוק במסגרתה הוסף סעיף 12(ד1) הנ"ל, הוא למנוע מצב בו ישראלי שנפגע בתאונת דרכים שהתרחשה בשטחי הרשות הפלסטינית ייאלץ לפנות לערכאות של הרשות הפלסטינית (ראו הצעת חוק ביטוח רכב ופיצוי נפגעי תאונות דרכים (מבטח משטחי האחריות האזרחית הפלסטינית) (תיקוני חקיקה), התשנ"ח- 1999; ה"ח 2725 (התשנ"ח) 415). לנוכח האמור, אין לקבל את טענת המבקשת הטענה לפיה בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעת ישראלי שנפגע בתאונת דרכים בשטחי הרשות הפלסטינית על ידי רכב המבוטח באמצעות מבטח פלסטיני, שעה שחוק הפלת"ד מסדיר במפורש את אופן הגשתה וניהולה של תביעה מסוג זה, ודינה להידחות. טעם נוסף מצוי בהוראות סעיף 2ב לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשל"ח-1977, אשר הוזכר בטענות התובעים, עוסק בסמכותו של בית משפט בישראל בעניינים אזרחיים, וקובע כך: "2ב(א) בית משפט או בית דין לא יימנע מלדון בתובענה של ישראלי שהוא מוסמך לדון בה על פי דין, שעילתה מעשה או מחדל או פעולה אחרת שאירעו בשטחי המועצה הפלסטינית, אך מהטעם כי תושב שטחי המועצה הפלסטינית הוא נתבע או צד לה. (ב) הוראות תקנת משנה (א) אינן פוגעות בסמכות בית משפט או בית דין להימנע מלדון בתובענה במקרים הבאים: (1) נושא התובענה הוא עסק מתמשך של ישראל המתנהל בשטחי המועצה הפלסטינית. (2) נושא התובענה הוא מקרקעין המצויים בשטחי המועצה הפלסטינית. (3) נושא התובענה הוא חוזה שבו תניית שיפוט מפורשת הקובעת כי מקום השיפוט יהיה מחוץ לישראל; (4) קיים הליך תלוי ועומד באותו עניין בין הצדדים." [ההדגשות הוספו] משכך, ברי כי אין בעובדה שהמבקשת מאוגדת בתחומי הרשות הפלסטינית כדי להביא לקביעה כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לבירור התביעה נגדה. עובדה נוספת שיש בה כדי לחזק את המסקנה כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות במקרה דנן, היא היותן של המנוחות אזרחיות ותושבות ישראל. בהקשר זה יפים דבריו של כב' הנשיא ברק במסגרת ע"א 300/84 אבו עטיה נ' ערבטיסי, פ"ד לט(1), 365, 386 (1985): "...שונה היה המצב, אילו היה מעורב בפרשה גורם ישראלי משמעותי, כגון שאחד הצדדים הוא אזרח או תושב ישראלי, אשר מבחינת ציפיותיו הסבירות הפורום הטבעי אינו בית-משפט ביהודה ושומרון אלא בית-משפט בישראל (השווה ע"א 425/81 [4])." סוף דבר התוצאה היא, אם כן, כי הבקשה לסילוק על הסף נדחית. התובעים יבצעו מסירה של כתב התביעה למבקשת בדרך האמורה בסעיף 3 לצו עד ליום 17.4.11. ככל שהדבר לא ייעשה עד מועד זה תישקל מחיקת התביעה. המבקשת תישא בשכ"ט ב"כ התובעים בגין בקשה זו בסכום של 5,000 ₪. קדם המשפט שנקבע ליום 30.3.11 מתבטל. נקבע לקדם משפט ליום 11.5.11 בשעה 1000. תאונת דרכים