פסק דין לפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחדרה (להלן, "בימ"ש קמא"). פסק הדין ניתן ביום 17/1/08 על ידי כב' השופט מ. מסארווה בתיק פל 73/07. הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום, בו נטען שבתאריך 16/12/06 נהג בשכרות היות ובבדיקת נשיפה נמצא שאחוז האלכוהול הנו 445 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף. מכאן שהמערער הורשע בנהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961. במסגרת גזר דינו המנומק והמקיף של בימ"ש קמא, הוא גזר על המערער את העונשים הבאים: פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים, פסילה על תנאי למשך שנה כפי שפורט בגזר הדין, קנס על סך 5,000 ₪ שישולם בתשלומים וחתימה על התחייבות על סך 5,000 ₪. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בחנתי את תיק בימ"ש קמא ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ב"כ המערער לא העלה כל טעם ונימוק שמצדיקים את חזרת המערער מהודאתו ודי בכך בכדי לדחות את הערעור. הפסיקה קבעה כללים מחמירים לחזרה מההודאה. (ראו ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (2004)). בימ"ש קמא שקל את הבקשה לחזרה מהודאה והגיע לכלל מסקנה שדינה להידחות. החלטה זו בדין יסודה, שכן גם בפני לא העלה המערער כל טעם שמצדיק חזרה מהודיה. טענתו של המערער לפיה הנאשם הנו אדם הדיוט שאינו מבין ברזי המשפט ולא קיבל ייצוג משפטי, אינה יכולה להועיל לו כלל וכלל. שכן ככלל על אדם שמוזמן לביהמ"ש לפנות ולקבל ייעוץ משפטי. בענייננו לאחר הכרעת הדין המערער ביקש בבימ"ש קמא לדחות את הדיון בכדי שהוא ידאג לייצוג במסגרת הטיעון לעונש ובימ"ש קמא נעתר לבקשה זו. (ראה החלטת בימ"ש מיום 7/6/07) ובדיון המאוחר יוצג המערער על ידי עורך דין, מכאן שהמערער היה מודע למצבו המשפטי ולזכותו לייצוג ובימ"ש קמא נעתר לבקשתו. באשר לטענה השנייה, לפיה היתה חובה על בימ"ש קמא למנות למערער סנגור וזאת מכוח סעיף 15 א (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הרי שדינה להידחות בשתי ידיים, שכן מלשונו הברורה של הסעיף עולה שהחובה קמה רק שעה שהתביעה עותרת למאסר בפועל ובענייננו מפרוטוקול הדיון עולה שהתביעה ביקשה להטיל "...פסילה בפועל של שנתיים, פסילה על תנאי מאסר על תנאי וקנס מרתיע." (עמ' 1 לפרוטוקול, ישיבה מיום 7/6/2007) (ההדגשה הוספה, כ.ס). מכאן שלא היתה כל חובה שבדין למנות סניגור למערער ולא נפל כל פגם בניהול ההליך, על כן אני דוחה טענה זו. טענתו הנוספת של המערער לעניין חומרת העונש, גם היא אין לה על מה לסמוך, שכן בימ"ש קמא הטיל את עונש הפסילה המינימאלי כמתחייב מהחוק שכן סבר בפסק דינו המנומק כדבעי שלא קיימים שיקולים שיש בהם להביא לסטייה מעונש הפסילה המינימאלי. עוד יש לזכור שכמות האלכוהול שנמצאה אצל המערער היתה כפולה מהכמות הקבועה בחוק, דבר שמהווה נסיבה מחמירה. ביהמ"ש העליון קבע בשורה של פסקי דין שסטייה מעונש הפסילה המינימאלי תעשה אך ורק במקרים חריגים וזאת לאור החומרה הרבה שמשתקפת מעבירת הנהיגה בשכרות. ראו, רע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל, (2006). לא שוכנעתי שהנסיבות אותן העלה המערער, לרבות מצבה הרפואי של אימו מצדיקים סטייה מעונש זה. עוד יש לציין את ההלכה לפיה אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שהושת בערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ונדירים בהם העונש שהוטל חורג באופן בולט מהעונש הראוי. המקרה דנן, בטח ובטח לא נופל בגדר הלכה זו. מכאן שדין הערעור להידחות. לעניין זה ראו, ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי, (2006. יחד עם זאת, אני רואה לנכון לנכות את חודש הפסילה המינהלית מתקופת עונש הפסילה, כך שעונש הפסילה יעמוד על 23 חודשים. עוד אני מורה על הפחתת הקנס ל- 2,000 ₪ זאת לאור נסיבותיו של המערער. בכפוף לשינויים אלו, אני דוחה את הערעור. הקנס ישולם בארבעה תשלומים שווים על סך 500 ₪, כאשר התשלום הראשון יהיה ביום 1/5/08 ובכל ראשון לחודש שלאחר מכן לגבי התשלומים הנותרים. משפט פלילימשפט תעבורהשכרותחזרה מהודאה