לפני בקשתה של הנתבעת מס' 2, שירותי בריאות כללית (להלן: "קופת החולים"), להורות על סילוקה על הסף של התביעה שהגישו המשיבים 3-1 (להלן: "התובעים") נגדה, וזאת מפאת חוסר סמכות והעדר עילת תביעה. העובדות הרלוונטיות לבקשה וטענות הצדדים ביום 25.5.2009, הגישו התובעים תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו להם, בעקבות תאונת דרכים מיום 29.6.2008, במהלכה נפגעו המשיב 1 (להלן: "התובע"), ואביו- המשיב 2. התובענה הוגשה נגד המשיבה 4, איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "איילון"), אשר ביטחה את הרכב המעורב במועדים הרלוונטיים לתובענה, בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970. ביום 10.8.10, הגישה איילון בקשה לצרף את קופת החולים כנתבעת נוספת. בבקשה טענה איילון, כי חלק ניכר מהטיפולים, ההוצאות הרפואיות, הציוד, האביזרים והעזרה הסיעודית, להם נזקק התובע בעקבות התאונה, כלולים בסל הבריאות ועל קופת החולים לספקם. התובעים לא התנגדו לבקשה. ביום 13.9.10, התרתי לתובעים להגיש כתב תביעה מתוקן. לנוכח צירופה כנתבעת נוספת בהליך, הגישה קופת החולים את הבקשה דנן לסילוק התובענה נגדה על הסף (להלן: "הבקשה"). בבקשה עותרת קופת החולים לדחיית התביעה נגדה על הסף או לחלופין מחיקתה על הסף של התביעה נגדה, בהתאם לתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן:"התקנות"), וזאת מפאת היעדר סמכות והיעדר עילה. לטענת קופת החולים, הסמכות העניינית לבירור התביעה כנגדה מסורה לבית הדין לעבודה, בהתאם לאמור בסעיף 54 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1984 (להלן: "חוק ביטוח בריאות"). ביום 5.12.2010, הגישה איילון תגובתה לבקשה דנן. בתגובתה לבקשה טענה איילון, כי אין להעביר הדיון לבית הדין האזורי לעבודה, משום שסעיף 54 לחוק ביטוח בריאות קובע במפורש, כי לבית הדין אין סמכות לדון בתביעת נזיקין שבין מבוטח לבין קופת החולים. לטענתה, לנוכח התיקון של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") במסגרת סעיף 3 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), תשס"ט- 2009 (להלן: "חוק ההתייעלות"), יש מקום לדון היום בתובענה נגד קופת החולים בבית המשפט האזרחי. לחלופין נטען, כי אין לשלול סמכות בית משפט זה לדון בתובענה נגד קופת החולים, מכוח סמכותו הנגררת, בה דן סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). ביום 13.12.2010, הגישו גם התובעים תגובתם לבקשה. התובעים חזרו על טענות איילון והוסיפו, כי צירופה של קופת החולים להליך נדרש, לנוכח טענות איילון בדבר היעדר זכאות התובע לקבל טיפולים, שירותים רפואיים ועזרה מאיילון. לטענתם, עסקינן בתביעת נזיקין, וזו הוצאה במפורש מגדר סמכותו של בית הדין לעבודה, בהתאם ללשונו של סעיף 54 לחוק ביטוח בריאות. לחלופין טענו גם התובעים, כי אין מקום למנוע דיון בתובענה נגד קופת החולים במסגרת ההליך דנן, שכן עסקינן במקרה קלאסי של סמכות נגררת. ביום 15.12.2010, הגישה קופת החולים תשובתה לתגובות וטענה, כי מעבר לאי הנוחות שבפיצול הדיון, לא תיפגע זכותו של התובע, וממילא אין בתיקון של חוק ההתייעלות כדי לשנות מהותית את סמכות השיפוט, או להפוך את קופת החולים צד נדרש להליך הנזיקי. לאחר שקראתי בעיון את הבקשה, התגובות לה והתשובה לתגובות, החלטתי לקבל את הבקשה. נימוקיי יפורטו להלן. דיון והכרעה סעיף 54 לחוק ביטוח בריאות קובע כהאי לישנא: "(א)קופת חולים לא תגביל ולא תשלול זכותו של חבר או של כל אדם אחר לפנות לערכאות. (ב) לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה, או הועדה שהוקמה לפי סעיף 3א, או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות." (ההדגשות שלי- א.ד.). מלשונו של סעיף 54 לחוק ביטוח בריאות עולה, כי הסמכות הייחודית לדון בכל תובענה שבין מבוטח לבין קופת החולים, ככל שקיימת עילת תביעה הנוגעת למתן שירותים רפואיים שונים, מסורה לבית הדין לעבודה, וזאת להוציא תובענה, שעניינה תביעת נזיקין. ביום 1.1.10, תיקן המחוקק באמצעות סעיף 39 לחוק ההתייעלות הכלכלית את חוק הפיצויים (להלן: "התיקון"). וכך קובע סעיף 2(ב)(1) לחוק הפיצויים בנוסחו כיום: "(1)על אף הוראות סעיפים קטנים (א), (א1) ו-(ב), חובתו של הנוהג, וכן של מי שהתיר את השימוש ברכב כאמור בסעיף קטן (ב), לפצות את הנפגע, לא תחול לגבי נפגע שהוא תושב כהגדרתו בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן - חוק ביטוח בריאות ממלכתי), בשל שירותי בריאות הכלולים בתוספת השניה או בצו לפי סעיף 8(ז) לחוק האמור, ובלבד שהנפגע זכאי להם לפי אותו חוק;" (ההדגשות שלי- א.ד.). בענייננו עולה השאלה, אם לנוכח התיקון, נתונה הסמכות לדון בתביעה למתן טיפול רפואי בנפגע תאונת דרכים נגד קופת חולים לבית הדין לעבודה, או שמא מדובר בתביעה נזיקית, והסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט המוסמך, אליו מוגשת התביעה בעילה הנזיקית. אין חולק, כי מטרתו של התיקון הייתה להביא לחסכון בהוצאות ולהתייעלות, ובעצם להסדיר מבחינה פרוצדוראלית את נושא התשלום בגין הטיפולים הרפואיים הניתנים לנפגעי תאונות דרכים. המצב הקודם הביא לכך שחברות הביטוח נאלצו להתחשבן עם קופות החולים ובתי החולים לגבי טיפולים שנתנו למבוטחים, כאשר בו בזמן תבעו קופות החולים ובתי החולים השבה של הוצאותיהם מחברות הביטוח. הדבר יצר סרבול רב. על כן נקבע מנגנון, לפיו חברות הביטוח מעבירות מידי שנה סכומי כסף חד פעמיים לטובת קופת החולים לכיסוי ההוצאות הרפואיות, בגין הטיפול בנפגעי תאונות הדרכים. הדברים נלמדים מדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשס"ט, 348 בעמ' 446), שם הוסבר הרציונל העומד מאחורי התיקון כך: "השיטה הקיימת, שבה חברות הביטוח נדרשות להתחשבן עם קופות החולים ובתי החולים לגבי טיפולים שנתנו למבוטחים, ושבה קופות החולים ובתי החולים תובעים במקביל השבה מחברות הביטוח, כרוכה בהוצאות מנהליות כבדות הן לחברות הביטוח והן לקופות החולים ולבתי החולים. קופות החולים ובתי החולים נאלצים להקים מערך התחשבנות מורכב מול חברות הביטוח ולנהל עמן משא ומתן לעניין שאלת הייחוס של הטיפולים הרפואיים לתאונת הדרכים ולעניין שאלת החבות במימון אותם טיפולים, ובמידת הצורך - אף לנהל התדיינויות משפטיות עם חברות הביטוח. חברות הביטוח, מצדן, נאלצות להקים מערך התחשבנות ובקרת שירותים מול ספקי הבריאות השונים, ולנהל, במידת הצורך, התדיינויות משפטיות עם אותם ספקים. מערך מורכב זה מביא, כאמור, להוצאות מנהליות גבוהות ומיותרות, אשר מגולגלות על כתפי המבוטחים ועל תקציב המדינה. כמו כן, מערך מורכב זה עלול לפגוע בנפגעים, אשר עשויים להידרש לשאלת זהותו של הגורם החייב במימון התשלום לספק השירותים, וזאת בלא שיש להם עניין בשאלה זו, לבד מהרצון לקבל את הטיפול באופן יעיל ומהיר. מוצע על כן להעביר את האחריות למתן הטיפול הרפואי לנפגעי תאונות דרכים לקופות החולים, לעניין שירותי הבריאות הנכללים בתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות וברשימת התרופות הכלולות בצו לפי סעיף 8(ז( לחוק האמור. עוד מוצע לקבוע הוראות לעניין העברת סכומים מחברות הביטוח לקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים )להלן - הקרן) וחלוקתם בין קופות החולים, לשם מימון העברת האחריות כאמור לקופות החולים. יצוין כי העברת האחריות כאמור אינה משנה את זכויות הנפגעים ואינה פוגעת בהן. כך, שירותים שאינם כלולים בסל שלפי חוק ביטוח בריאות, וכן השתתפויות עצמיות ששילמו הנפגעים בעבור השירותים הכלולים בסל האמור, יהיו נתונים גם לאחר התיקון המוצע תחת אחריותן המימונית של חברות הביטוח, כפי שנעשה עד היום." כך אף עולה מהחלטת הממשלה מס' 2202 מיום 12.8.07, שעניינה העברת האחריות לטיפול רפואי בנפגעי תאונות הדרכים לקופות החולים, בה הוחלט בין היתר, כי יש: "1. לתקן  את חוק ביטוח בריאות ממלכתי,  התשנ"ד-1994 (להלן - חוק ביטוח בריאות), חוק פיצויים  לנפגעי תאונות הדרכים, התשל"ה-1975 (להלן-חוק הפיצויים) ופקודת  ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970 (להלן-פקודת  ביטוח רכב מנועי), כך שייכללו  בהם ההוראות הנדרשות ליישום העקרונות המפורטים להלן: א. האחריות   הביטוחית  למתן  שירותים   רפואיים הנכללים בסל השירותים והתרופות לפי חוק ביטוח בריאות,  בשל נזקי גוף לנפגעי תאונות  דרכים, תועבר מחברות הביטוח לקופות החולים. ב. חברות   ביטוח  ימשיכו  להיות  אחראיות  כלפי המבוטחים  לגבי  יתר השירותים  הרפואיים  שלא נכללים   בסל  השירותים  והתרופות  של  קופות החולים, לפי חוק ביטוח בריאות, וזאת  במסגרת השירותים  לפי חוק הפיצויים ופקודת ביטוח רכב מנועי..." מהמקובץ עולה, כאמור לעיל, כי מטרת התיקון הייתה למנוע התחשבנות אשר גרמה לסרבולו של ההליך. אי לכך נקבע, כי הנפגעים יקבלו מקופות החולים ובאחריותן את הטיפולים המגיעים להם והכלולים בסל הבריאות. שאר השירותים, שאינם כלולים בסל הבריאות, נשארו באחריותן של חברות הביטוח. במקביל העבירו חברות הביטוח סכומים מוסכמים לקרן. (ב) שאלת הסמכות לדון בסכסוך שבין נפגע תאונת דרכים לבין קופת החולים, לגבי היקף שירותי הבריאות להם הוא זכאי, לא נדונה מפורשות בתיקון. בשאלה זו ניתנו מספר החלטות סותרות בערכאות השונות, כאשר בית המשפט העליון טרם אמר את דברו בנדון דידן. למעשה, גם בתי המשפט המחוזיים טרם נתנו דעתם המנומקת והמפורטת לשאלה הצריכה הכרעתי כעת. נבחן תחילה את החלטות בית הדין לעבודה בסוגיה זו. ראשית נפנה לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, שניתן עוד לפני התיקון בעניין ע"ע 1229/01 מכבי שירותי בריאות נ' וקסלר (לא פורסם, 23.10.01). שם קבע ההרכב בראשות כב' הנשיא ס' אדלר, כך: "סמכות השיפוט הייחודית של בית הדין לעבודה, המפקיעה את סמכותה של ערכאה שיפוטית אחרת, נקבעה בסעיף 54(ב) לחוק הבריאות, תוך פירוט גבולות הסמכות העניינית והצדדים לה... ככלל, ניתן לומר, כי הסמכות הייחודית המוקנית לבית הדין לעבודה מתוקף חוק הבריאות, סובבת על הציר המרכזי המסדיר את זכויות המבוטחים ותביעותיהם אל מול קופות החולים בהן הם חברים. בד בבד, נבחנות ומוסדרות על ציר זה לאורכו ולרוחבו, זכויות המבוטחים ותביעותיהם, גם אל מול הגורמים והגופים האחרים הנזכרים בסעיף 54(ב) לחוק ובהם 'שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה או הועדה שהוקמה לפי סעיף 3א'. ציר נוסף עליו סבה סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה עניינו בהסדרת מערכת הזכויות והתביעות שבין המוסד לביטוח לאומי לבין 'קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות'... סיכומו של דבר, חוק הבריאות מקנה לבית הדין לעבודה סמכות דיון ייחודית המשתרעת על התחום הרחב אשר נועד להסדיר את זכויות המבוטחים להן הם זכאים על פי דין, לאור ההיבטים הנורמטיביים שמתחום דיני הביטחון הסוציאלי, המגולמים בחוק הבריאות. (ההדגשות שלי- א.ד.) (ראו: סעיפים 6-7 לפסק הדין). רוצה לומר: בית הדין הארצי לעבודה הכיר בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לדון בכל היבטי חוק הבריאות, מכוח סעיף 54 לחוק ביטוח בריאות. התובעים ואיילון מפנים לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (הרכב בראשות כב' הנשיאה א' קציר) בתיק חב"ר 22814-01-10 שלום (חוסה) נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 7.6.10) (להלן: "שלום"), שם קבע בית הדין, כי מטרת התיקון הייתה התייעלות וחסכון בהוצאות. נאמר שם, כי המחוקק ביקש להטיב, אך בפועל הרע עם הנפגע, שכן לא ניתנה תשומת לב מספקת לעובדה שמדובר בפיצול הדיונים בין הערכאות השונות. בעניין שלום הדגיש בית הדין לעבודה, כי על אף שבית המשפט העליון הביע בעבר צערו על האופן בו מתקבלים תיקוני חקיקה, בחר בית המשפט העליון להשאיר את התיקונים על כנם, בלי להתערב בקביעת המחוקק. גם בית הדין בעניין שלום נהג בריסון ובאיפוק, והורה על פיצול התביעות בין בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (סעיף 36 בפסק הדין), אם כי הביע תחושתו, כי מן הראוי שהמחוקק יבדוק פעם נוספת את הנושא על כל היבטיו (סעיף 51 בפסק הדין). ממשיכים התובעים ואיילון ומפנים להחלטת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה בעניין ס"ע 7955-06-10 לוי נ' בית חולים לוינשטיין (לא פורסם, 15.6.10) (להלן: "לוי"). באותו מקרה מדובר היה בנפגע תאונת דרכים, אשר הגיש תביעת נזיקין נגד חברת הביטוח בגין נזקי גוף ובו בזמן הגיש בקשה לצו מניעה לבית הדין האזורי לעבודה, שיאסור על שחרורו והעברתו מבית החולים לוינשטיין, עד שיסיים התאמת הדיור בביתו למצבו . בית הדין, בהרכב בראשות כב' הנשיא ר' כהן, קבע, כי על הנפגע בתאונת הדרכים להגיש תביעתו נגד קופת החולים בגין הטיפול הניתן במסגרת חוק הבריאות לבית המשפט המוסמך לדון בתביעת הנזיקין, וזאת בהסתמך על שלושה אדנים: "על העובדה המזדקרת לעין כול שכול מסקנה אחרת עלולה להביא את הנפגע ליפול 'בין כסאות' עד כדי שלילת זכויותיו לטיפול רפואי הולם; על הפרשנות התכליתית של התיקון המחייבת את המסקנה האמורה; על המסקנה שפרשנות אחרת עלולה להביא למסקנה שהתיקון אינו חוקתי;" (סעיף 16 להחלטה). יצוין, כי בעניין לוי היפנה בית הדין, בין היתר, להחלטתי בת"א (מרכז) 28558-11-09 אבו גוש נ' אבו גוש (לא פורסם, 8.3.10), בה קבעתי כדלקמן: "...בהתאם לחוק החדש מן הראוי שקופ"ח תמציא התחייבות מתאימה לממן את אותם 15 ימי אשפוז יום על מנת לגבש את תוכנית השיקום הרב-מקצועית המתאימה ביותר לתובעת בבית החולים ע"ש שיבא. לפיכך, תועבר החלטתי ללא דיחוי לקופ"ח לשם הוצאת התחייבות מתאימה על מנת שהתובעת תתאשפז ללא דיחוי ומצבה הגופני לא יתדרדר. היה ותסורב התובעת על ידי קופ"ח חרף המלצתו של מנהל מרפאת שיקום כאב ולמרות החלטתי זו, תגיש התובעת בקשה דחופה ואדאג לזמן את נציג קופ"ח ונציג הנתבעת לאותו יום." גם מכך הסיק בית הדין בעניין לוי, כי החלטת בית המשפט המחוזי שעל קופת חולים להמציא התחייבות למימון שירות רפואי עפ"י חוק ביטוח בריאות, מבלי שלכאורה הוסמך לכך, כדי לתת מענה דחוף לצורך רפואי, מעידה על כך שבית המשפט (קרי- הח"מ) סבר אותה עת, כי הסמכות לדון ולהכריע בסוגיה נתונה לבית משפט זה. ולא היא- באותו מקרה קופת החולים כלל לא הייתה צד להליך. החלטתי בעניין לא באה להחליף הליך משפטי של תביעה לקבלת טיפול רפואי על ידי קופת החולים, אלא ניסיון לפתור בעיה רפואית אקוטית ודחופה. לא היה בהחלטתי כדי לפגוע בזכותה של גב' אבו גוש למצות זכויותיה על פי חוק ביטוח בריאות. נשוב להחלטה בעניין לוי, על סמכה טוענים התובעים ואיילון, כי אין לקבל הפרשנות של קופת החולים, אשר מאלצת את הנפגע לכתת רגליו ולנהל בו בזמן שני הליכים, הן נגד חברת הביטוח הן נגד קופת החולים, וכאשר התוצאה המשפטית בכל אחד מההליכים אינה מחייבת בהליך אחר. איני מסכימה עם פרשנות זו, וכפי שיובהר להלן, סבורה אני כי הפרשנות התכליתית של התיקון מחייבת דווקא מסקנה הפוכה, מן המסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי לעבודה בעניין לוי. ואכן, למסקנה שונה הגיע גם בית הדין הארצי לעבודה, בהרכב בראשות כב' הנשיא ס' אדלר בתיק עב"ל 419-06, בר"ע 433-07 עורקבי נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 7.7.10) בית הדין דן בשיקולים המנחים את בית הדין לעבודה בביקורתו השיפוטית על החלטות קופת החולים או המוסד לביטוח לאומי, בהתייחס לתביעת נפגע תאונת דרכים (שהיא גם תאונת עבודה) למימון טיפולי רפואה משלימה. והנה, למרות שניתן להניח שהמותב היה ער לתיקון, הרי שבית הדין הארצי לעבודה דן בתביעת המערער, הנוגעת להיקף שירותי הבריאות, לגופה. על אף פסק הדין בעניין עורקבי, בעניין חב"ר 30246-09-10 מני נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 2.11.10), בחר בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בהרכב בראשות הנשיאה ד' פרוז'ינין, לאמץ דווקא את עמדת בית הדין בעניין לוי, וקבע כי לאחר התיקון, נעדר בית הדין סמכות עניינית לדון בבקשה למתן צו עשה זמני, המורה לבית החולים שיבא להמשיך לאשפז את המבקש ולחייב את קופת החולים לממן את סדרת הטיפולים שהמבקש נדרש לעבור. בהחלטה מאוחרת יותר, שנתן בית הדין האזורי לעבודה בחיפה בתיק חב"ר 15288-12-08 קרני נ' מכבי שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 20.12.10), קבעה כב' השופטת מ' פריימן בבקשה לתיקון כתב תביעה, כי ככל שלמבקשים טענות בשל אי קבלת שירותי סיעוד, דינן להתברר בבתי המשפט הכללים, וסמכות בית הדין לעבודה מוגבלת לדון בתביעות שמכוח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, המוציא מתחולתו באופן מפורש מתן שירותי סיעוד. מכאן ניתן להסיק, כי מקומן של תביעות מכוח חוק הבריאות, כבענייננו, להתברר בבית הדין לעבודה. נבחן כעת את החלטות בתי המשפט האזרחיים בסוגיה דנן. בעניין רע"א 363/08 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת (לא פורסם, 23.11.09) (להלן: "פרפרה") נדונה תביעה של מבוטח נגד קופת חולים, שכללה שני רכיבים: האחד, תביעה להחזר תשלומים עבור שירותים רפואיים מכוח חוק ביטוח בריאות; והשני, תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. כב' השופט גרוניס פסק, כי על אף שמדובר בשני רכיבי תביעה, המתייחסים לאותו נתבע - קופת חולים, אין מנוס אלא לפצל את הדיון, וקבע כך: בית המשפט המחוזי קבע, כי תביעה מסוג זה נמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. קביעה זו בדין יסודה. כזכור, הרכיב הראשון מתייחס להשבת סכומים שהוצאו על-ידי המבקש לקבלת שירותים להם היה זכאי לטענתו מכוח חוק. לא יכולה להיות מחלוקת, כי הסמכות לדון בתביעה מסוג זה נתונה לבית הדין לעבודה. בית הדין הוסמך לדון בתביעות הנוגעות למערך הזכויות והחובות הצומח למבוטח של קופת חולים על-פי החוק... במקרה דנא, אין מנוס מפני פיצול הדיון. ראשית, לא ניתן לקבל את הפרשנות המוצעת על-ידי המבקש. כפי שהובהר לעיל, הסמכות הייחודית לדון ברכיב הראשון של התביעה ניתנה באופן מפורש לבית הדין לעבודה. לפיכך, בית המשפט האזרחי הרגיל אינו יכול לקנות סמכות לדון ברכיב זה... לסיכום, בנסיבות המקרה דנא אין מנוס מפיצול הדיון בתביעתו של המבקש. הדיון בתביעה להשבת הסכומים ששולמו על-ידי המבקש עבור קבלת השירותים הרפואיים תידון בבית הדין לאזורי לעבודה. התביעה לנזקים תוצאתיים תידון בבית המשפט המחוזי..." (ראו סעיפים 5, 10 ו- 13 לפסק הדין). (ההדגשות שלי- א.ד.). ואכן בהתאם למתווה של בית המשפט העליון בפרשת פרפרה, קבעה כב' השופטת ת' נאות פרי, בדונה בת"א (שלום חי') אלישע נ' לי (לא פורסם, 20.4.10), כי הסמכות לדון בהודעת צד שלישי שנשלחה לקופת החולים מסורה לבית הדין לעבודה, ומשכך אין מנוס אלא לפצל את הדיון בהליך. גם כב' סגן הנשיא מ' אלטר בבית המשפט לתביעות קטנות בעכו בת"ק 44798-03-10 תורג'מן נ' קופת חולים מכבי (לא פורסם, 3.6.10), למד מלשונו של סעיף 54 בחוק ביטוח בריאות, כי לבית המשפט אין סמכות עניינית לדון בתובענה של נפגע תאונת דרכים בגין הוצאותיו הרפואיות. גם בתי המשפט המחוזיים הלכו בדרך זו. וכך קבע כב' השופט י' כהן בת"א (מח' חי') 132/08 קבהא נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") (לא פורסם, 26.1.10) (להלן: "קבהא"), כי החל מתאריך 1.1.10, הדיון בטענות של נפגעי תאונות דרכים, הנוגעות לטיפול רפואי ולתרופות הכלולות בסל הבריאות, לא יתקיים בבית המשפט, אלא בבית הדין לעבודה. כך גם קבעה כב' השופטת ב' בר-זיו בת"א (מח' חי') 16902-11-09 בש נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (לא פורסם, 9.3.10). כב' השופטת בר-זיו הדגישה בהחלטתה, כי: "גם העובדה שבמצב הקיים לא ברור מי יהיה חייב לשאת בהוצאות אשפזו וסיעודו של המבקש לאחר שחרורו מבית החולים - מונעת מתן הסעד המבוקש, במיוחד כאשר הסמכות ליתן סעד כלשהו נגד המבטחת הינה לבית משפט זה בעוד שהסמכות היחודית ליתן סעד נגד קופת החולים הינה לבית הדין לעבודה." (סעיף 20 להחלטה). כך גם עולה מההחלטה בת"א 3446-09 (מח' י-ם) בדר נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 30.5.10), שם קבעה כב' השופטת ת' בזק רפפורט כדלקמן: "אינני סבורה כי תביעתו של התובע לפיצוי על נזקיו היא המקום לבירור חובתה של קופת החולים לבצע בדיקה זו או אחרת אותה התבקש התובע לבצע לפי דרישת המומחה, ואין כל הצדקה לעכב ולסרבל את תביעתו של התובע בהתדיינויות בין חברת הביטוח לקופת החולים. אכן, לפי חובתו הכללית של התובע להקטין נזקים, שומה עליו לפנות אל קופת החולים ולבקש ממנה לבצע את הבדיקות ולממנן. אך משזו מסרבת, ניתן להטיל את ההוצאה בגין כך בשלב זה על הנתבעת, ואם זו סבורה כי היא חלה על צד ג' כלשהו- במקרה זה קופת חולים לאומית- תפנה אל זו בדרישה לכיסוי הוצאותיה, ולא במסגרת ההליך דנן." בדרך דומה הלך גם בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' טאובר) בת"א 1180-07 בן לולו נ' שירביט חברה לביטוח (לא פורסם, 4.10.10), שם נקבע כי כאשר קיימת מחלוקת, אם טיפול מסוים כלול בתוספת השנייה אם לאו, תישא חברת הביטוח בעלויות מימון הטיפולים, וככל שהיא סבורה כי החובה לממן טיפולים אלו רובצת על קופת החולים, תהא רשאית לחזור ולתבוע מקופת החולים את הוצאות הטיפולים. כב' השופטת טאובר הדגישה בהקשר זה, כי: "בהחלטה שניתנה על ידי ביום 26/05/10 נתקבלה עמדתה העקרונית של המשיבה 2, לפיה הסמכות לדון בתביעה של מבוטח כנגד קופת חולים באשר לחובתה לממן טיפולים רפואיים מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי... הינה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה וכך גם תביעה שמוגשת על ידי מבוטח להשבת כספים ששולמו על ידו בגין טיפולים רפואיים אלה... בנסיבות בהן קיימת מחלוקת אמיתית בין חברת הביטוח לבין קופת החולים, באשר לשאלה האם טיפול מסוים כלול בתוספת השנייה אם לאו, לא צריך הנפגע להינזק והטיפול בו לא צריך להתעכב. מבטחת כלי הרכב צריכה בנסיבות אלה ובמסגרת תביעה לתשלום תכוף להושיט את המימון של הטיפולים הרפואיים המומלצים, על מנת שאלה יבוצעו במהירות האפשרית לטובת הניזוק ובמידת האפשר תחת קורת גג אחת. חברת הביטוח אף היא אינה אמורה לעמוד בפני שוקת שבורה והיא תוכל להיפרע מקופת חולים בגין הטיפולים שמימנה, ככל שאלה נכללים בסל הבריאות. וראה גם עמדתו של כב' השופט א. פרקש בת"א 9075/07, סוריל נפתלייב נ' דוד בן זינו (פרסום נבו), 22/07/10." (ההדגשות שלי- א.ד.) (סעיף 23 להחלטה). (ג) אין ספק, כי התוצאה הנגרמת מפיצול הדיון אינה פשוטה, כפי שציין בית המשפט העליון בעניין פרפרה, ואולם איני רואה כל אפשרות אחרת. ודוק: פסק הדין בעניין פרפרה ניתן ביום 23.11.09, קרי עובר לתיקון, ואולם פרשנותו התכליתית בעינה עומדת. המחוקק קבע את סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה בצורה מפורשת ושאינה משתמעת לשתי פנים - להכריע בשאלות הנוגעות לזכויות מבוטח מול קופות החולים בהתאם לסל הבריאות. תכליתו של חוק ההתייעלות לא הייתה לצמצם סמכותו זו של בית הדין לעבודה, אלא התייעלות כלכלית כפי שפורט לעיל. אם הייתה כוונתו של המחוקק לקבוע שינוי מהותי שכזה בסמכותו של בית הדין לעבודה, מן הסתם היה קובע זאת ברחל ביתך הקטנה ולא מכללא. כאמור, איני מתעלמת מכך שכתוצאה מהתיקון עלולה להיגרם אי נוחות לנפגע, אשר ייאלץ, במקרה של מחלוקת, לפנות לשתי ערכאות, ואולם, איני סבורה שיש בכך משום פגיעה בזכותו של הנפגע. ממילא- אין בכך כדי לשנות את המצב שהיה קיים עובר לתיקון. בכל מקרה, כל נפגע יזכה לקבל את מלוא הטיפולים הרפואיים המגיעים לו, כאשר חברת הביטוח תחויב בעלותם, ככל שלא מדובר בשירותים ובטיפולים הכלולים בסל הבריאות. ויודגש, אף לפני התיקון זכאים היו הנפגעים-המבוטחים לקבל טיפולים רפואיים באמצעות קופות החולים. התיקון גרם לכך שההתחשבנות בין קופות החולים לבין חברות הביטוח נעשית מראש ובצורה גלובלית ולא בדיעבד ובצורה פרטנית. כאז כן עתה, השאלה לגבי היקף הטיפולים, להם זכאי הנפגע עפ"י חוק ביטוח בריאות, נותרת על כנה, כמו גם הגורם המוסמך לדון בשאלה זו. על כן איני סבורה כי קיים חשש ממשי לפסיקות סותרות, שכן בית הדין לעבודה נדרש, כיום כבעבר, לקבוע במידת הצורך, אך את הזכאות לקבל הטיפולים בהתאם לתוספת השנייה, קרי בהתאם לסל הבריאות, כאשר בית המשפט האזרחי אינו מוגבל בפסיקתו לטיפולים הכלולים בסל זה. (ד) לנוכח האמור לעיל, סבורה אני, כי אין מקום לצרף את קופת החולים כנתבעת בתביעה עפ"י חוק הפיצויים. קופת החולים אינה צד להליך הנזיקי, וככל שנדחתה בקשת התובעים לקבל טיפול רפואי על ידי קופת החולים, זכאים הם לפנות בהתאם לחוק ביטוח בריאות לבית הדין לעבודה ולברר סוגיה זו. לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעות הנוגעות למערך הזכויות והחובות הצומח למבוטחי קופות חולים מכוח סעיף 54 לחוק הבריאות, ואף ראינו כי בפועל בתי הדין לעבודה דנים בכך כעניין שבשגרה [ראו גם: ע"ע (ארצי) 342/03 עיאס נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 26.6.2006); ע"ב (אזורי ב"ש) 2922/05 אמיתי נ' קופת חולים מאוחדת (לא פורסם, 23.7.2007)]. זאת בניגוד לתביעה עפ"י חוק הפיצויים, שנבחנת בהתאם לעקרונות דיני הנזיקין, ובין היתר על פי חוות דעת ועדויות מומחים רפואיים. (ה) טענה חלופית שמעלים איילון והתובעים נוגעת לסעיף 76 לחוק בתי המשפט, העוסק בסמכות נגררת. וזו לשונו של סעיף 76 לחוק בתי המשפט: "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר." לטענת איילון והתובעים, היות והנזק הארי של התובעים נגרם כתוצאה מתאונת הדרכים, דיון בשיעור הפיצוי לו זכאי התובע מאיילון, דורש בהכרח הכרעה של בית המשפט המחוזי בעניין היקף הטיפולים הרפואיים ועלותם. לטענתם, מקום בו נדרש לקבוע מסמרות בדבר היקף סל הבריאות לגבי נפגע ספציפי, יש צורך במעורבות קופת החולים בדיון המשפטי. כן מציינים הם, כי בית המשפט ממילא נדרש לדון בהיקף הטיפולים להם זכאי נפגע בתאונת דרכים במסגרת הדיון בתשלומים התכופים, דיון שנעשה אגב אורחא, ואין הצדקה לא להשלימו עד מיצוי הבירור של זכויות התובע, כאשר ברור שההכרעה היא לגבי התובע הספציפי בלבד. טענות אלו אינן מקובלות עלי. בעניין זה אסמוך את שתי ידיי על קביעותיו של בית המשפט העליון בתיק ע"א 2618/03 פי.או.אס.(רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497 (2004). באותו פסק דין דן בית המשפט בעילות תביעה נגד דירקטורים ועובדים, קרי עילות המצויות בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, וכן בעילות נוספות, המצויות בסמכותו של בית המשפט המחוזי. כב' השופטת נאור קבעה בפסק דינה, כי עילה המצויה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה תתברר שם, ויש לפצל הדיון בתובענה ואין לעשות שימוש בסמכות הנגררת של בית המשפט: "והנה - לכאורה - פתרון פשוט ואלגנטי המאפשר השגה בו זמנית של שני יעדים, שנראה היה שסותרים זה את זה: כיבוד הסמכות הייחודית של כל ערכאה ומניעת פיצול הדיון. דא עקא, שפתרון זה מיועד למצב שבו ערכאה מתבקשת לפסוק בשאלות שאינן בסמכותה שעלו דרך אגב, הכל בכדי להכריע בענין שבסמכותה; פתרון זה אינו רלוונטי למצב שבו ההכרעה בעילה נתבעת או סעד נתבע אינה בסמכותה. הכרעת ערכאה בעילה שאינה בסמכותה או בסעד שאינו בסמכותה יכולה אמנם למנוע פיצול דיון, אך פוגעת בחלוקת הסמכויות בין ערכאות. לפי סעיף 76 האמור, ערכאה בלתי מוסמכת מכריעה בשאלה שעלתה דרך אגב, כי הדבר דרוש לשם פסיקה בעילה או במתן סעד שכן בסמכותה, והדבר אינו פוגע בסמכות הייחודית של הערכאה האחרת בענין השאלה האמורה. דא עקא, העילה והסעד אינם עולים בתובענה "דרך אגב", אלא הם כל סיבת קיומה של התביעה. ". . . [סמכות] השיפוט לפסוק בתביעה גוררת אחריה את הסמכות לדון גם בענין שהכרעתו דרושה כדי שבית המשפט יעשה את מלאכתו" (זוסמן בע' 59 - ההדגשה הוספה; כן שם בע' 49). יפים לעניינינו דבריו של השופט ד' לוין, בקשר לסעדים שאינם בסמכות הערכאה היושבת בדין... סיכומם של דברים: יש לשאוף לריכוז הדיון, אך זאת רק עד קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק. רעיון זה עובר כחוט השני בדיני איחוד ופיצול בסדר דין אזרחי ובדיני מעשה-בית-דין. הדברים נכונים באותה מידה - אם לא על דרך קל וחומר - בכל הנוגע לתביעות הכוללות עילות שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה - סמכות שמפורשת באופן דווקני - ועילות שאינן בסמכותו. ריכוז הדיון אינו חזות הכל... (ההדגשות שלי- א. העקרונות עליהם עמדתי מובילים למסקנה שאין מנוס מלפצל את הדיון בתביעה נשוא הערעור, בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין האזורי לעבודה..." (שם, בעמ' 517) הנדון דומה לראיה, ואידך זיל גמור. 3. לסיכום בסופו של יום אני קובעת, כי יש להניח את השאלה לגבי היקף השירותים והטיפולים הרפואיים, להם זכאים התובעים בעקבות פגיעתם בתאונת דרכים מכוח סל הבריאות, לפתחו של בית הדין לעבודה, לו מוקנית הסמכות העניינית לדון בשאלה זו. שאלה אחרת, הנוגעת להיקף השירותים והטיפולים הרפואיים, שאינם כלולים בסל הבריאות, אותם זכאי התובע לקבל כנפגע תאונת דרכים מהמבטח, מצויה בסמכותו של בית משפט זה. לנוכח כל האמור לעיל, אין לבית משפט זה הסמכות לדון בתביעה נגד קופת החולים, והתביעה שהוגשה נגדה תידחה. בשל העובדה שהחלטה זו חורשת תלם חדש בשדה הפסיקה, איני עושה צו להוצאות. המזכירות תמציא העתק החלטתי לב"כ הצדדים באמצעות הפקסימיליה. ניתנה היום, א' שבט תשע"א (06 ינואר 2011), בהעדר הצדדים. סמכות ענייניתרפואהתאונת דרכיםקופת חולים