להלן הכרעת דין בנושא נסיעה ברמזור אדום - גרימת מוות ברשלנות: הכרעת - דין העובדות שאינן שנויות במחלוקת ביום 26.6.01 בשעה 11.40 לערך, נהג הנאשם משאית מסוג וולבו שמספרה 15-772-42, בנתיב הימני, בכביש מס' 443, ממזרח למערב, מכיוון מודיעין לצומת גמזו. באותה עת נסעה מכונית פרטית מסוג סוזוקי בלנו שמספרה 28-927-41, נהוגה בידי שלום תם, באותו כביש, מן הכיוון ההפוך - ממערב למזרח, בדרכה לאותו צומת. הפרטית נסעה בנתיב השמאלי, המיועד לפנייה שמאלה לכביש 444. במכונית הפרטית היו מלבד הנהג, שלוש נוסעות. הצומת שבו מדובר הוא צומת מרומזר בצורת T, המהווה מפגש של כביש 443 עם כביש 444. הכביש הוא כביש אספלט תקין ויבש, בן שני מסלולים. במסלול הנסיעה בכיוון נסיעת המשאית, שני נתיבי נסיעה להמשך הנסיעה בכביש 443, כאשר הנתיב הימני מתפצל ומאפשר פנייה חופשית ימינה לכיוון כביש 444. במסלול הנסיעה בכיוון נסיעת המכונית הפרטית, שלושה נתיבים. שני הנתיבים הימניים מיועדים להמשך נסיעה ישר בכביש 443. הנתיב השמאלי מיועד לפנייה שמאלה, לכביש 444. מזג האוויר היה נאה ושדה הראיה פתוח למרחק של 135 מ' עד למקום התאונה בכיוון נסיעת המשאית. כאשר הגיעה המכונית הפרטית לצומת, לצורך פנייה שמאלה, האט נהגה, שלום תם, את מהירות נסיעתו, אותת שמאלה ונכנס לצומת. באותה עת הגיע הנאשם, נהג המשאית, כשהוא בנתיב הימני, במסלול הנגדי, לצומת, נכנס אליו ופגע בחזית משאיתו בצידה הימני של המכונית הפרטית שהיתה במרכז הצומת תוך כדי פנייה שמאלה. כתוצאה מן הפגיעה נהרגה מלכה תם ז"ל, אחת מנוסעות הפרטית, ושאר נוסעי הרכב, כולל הנהג, נפגעו באורח ממשי. האישומים והמחלוקת התביעה טוענת, כי המכונית הפרטית נכנסה לצומת, לפנייה שמאלה, בעת שברמזור בכיוון נסיעתה, דלק אור ירוק, בעוד שברמזור בכיוון נסיעת המשאית דלק אור אדום. על בסיס זה מוסיפה התביעה וטוענת, כי הנאשם התקרב לצומת, לא ציית לאותות שברמזור, נכנס לצומת כאשר אין ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, תוך שחלף גם על פני רכב שעצר לפני הצומת, ברמזור האדום. במעשיו אלה, כך התביעה, נהג הנאשם בפזיזות מתוך אדישות לתוצאות מעשיו ונטילה מודעת של סיכון בלתי סביר לעוברי הדרך ובכך גרם למותה של מלכה תם ז"ל ולפציעה של שלושה נוסעים אחרים. מכוח אלה האשימה התביעה את הנאשם בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ביחד עם סעיפים 135 ו- 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 ובעבירה של חבלה, לפי סעיף 62(2) ו- 38(3) לפקודה. מנגד טענה ההגנה, על בסיס אחת מגירסאות הנאשם במשטרה, שחזר עליה, בצורה כזו או אחרת בבית המשפט, כי כאשר התקרב לצומת, דלק ברמזור אור ירוק, שהתחלף בכניסתו לצומת, או בסמוך אליה, לכתום. אם תידחה, גירסה זו, מבקש הסניגור לקבוע, מכוח הנסיבות הכוללות, כי הנאשם לא היה מודע לקיומו של האור האדום ברמזור. עדויות וראיות התביעה רס"מ שמעון גבע, בוחן תנועה בעת"ן שפלה, טיפל בתיק התאונה וערך תרשים (ת/1) ודו"ח (ת/5). הוא גם גבה הודעות, כולל הודעה מן הנאשם וצילם את מקום התאונה (תצלומים ת/2). במקום התאונה מצא הבוחן סימני בלימה של המשאית באורך של 27.6 מ'. כמעט שליש אורכם של סימנים אלה היה לפני קו העצירה, המסומן לפני הרמזור שבכניסה לצומת, בכיוון נסיעת המשאית. על פי הסימנים האלה מהירות המינימום של המשאית (בלא לקחת בחשבון את אובדן המהירות כתוצאה מן ההתנגשות) היתה 59.4 קמ"ש. אובדן מהירות כתוצאה מן האימפקט יכול, לדעת הבוחן, להגיע ל- 30%, כך שהמהירות המקסימלית של המשאית היתה אז בסביבות 80 קמ"ש, שזו מהירות מותרת במקום. שלום תם, נהג המכונית הפרטית, העיד, כי נכנס לצומת ופנה שמאלה, כאשר ברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור ירוק. יותר מזה לא זכר, כולל את התאונה עצמה. הכרתו שבה אליו בבית החולים, שם מצא עצמו עם פגיעות ושברים בצלעותיו, גבו ובעמוד השדרה. שתי הנוסעות עימו, שרה חבני, אחותה של ההרוגה, ויפית חבני, כלתה של שרה, העידו גם הן על כניסת רכבן לרמזור, בפנייה שמאלה, בעת שדלק בו אור ירוק. גם השתיים נפגעו קשה (במיוחד שרה), איבדו הכרתן ולא זכרו דבר מעבר לכך. בעת התרחשות התאונה המתין אלי נתנאל, איש מחשבים ממודיעין, ברכבו, לפני הצומת, בכיוון נסיעת המשאית, בשעה שדלק ברמזור אור אדום. בעת שהמתין כך בנתיב השמאלי, כך סיפר, חלפה לצידו מימין, משאיתו של הנאשם, כאשר ברמזור אור אדום, נכנסה לצומת ופגעה במכונית הפרטית ממול, שפנתה אז שמאלה. הוא עצמו, כך מסר בעדותו, המתין עוד שניות אחדות, כ- 15 שניות להערכתו, עד שהרמזור בכיוון נסיעתו (ונסיעת המשאית) התחלף לירוק, נסע ישר, עצר רכבו לאחר הצומת, בצד הכביש, וחש לסייע לנפגעים. העד הצביע על סדרת התצלומים ת/2 שצילם הבוחן ועל התרשים ת/1 שערך, והסביר את הפרטים, כולל מקום עמידתו ומיקומן של יתר המכוניות. קרן מסיקה נסעה, אותה עת, ברכב נהוג בידי שלומי בשרן, בנתיב הימני (לכיוון מודיעין), במקביל למכונית הפרטית שנפגעה, כשמסלול נסיעתם ישר. מכוניתם הגיעה לקראת הרמזור, האטה ואז התחלף האור ברמזור, לכיוון נסיעתם, לירוק והם המשיכו בנסיעתם ישר. באותו שלב התחלף, במקביל, גם האור ברמזור בכיוון הנסיעה שמאלה והמכונית הנפגעת נכנסה לצומת. מן הצד השני הבחינה במשאיתו של הנאשם נכנסת לצומת במהירות גבוהה, פוגעת בפרטית הפונה שמאלה וגוררת אותה. היא הבחינה גם, במסלול הנגדי, במכוניתו של נתנאל, הממתינה, כך העריכה, ברמזור אדום במסלול השמאלי, בכיוון נסיעת המשאית. שלומי בשרן, סיפר כי נהג ברכב, כשלידו קרן מסיקה, הגיע לצומת באור אדום והאט את מהירות נסיעתו. לקראת הגעתו, התחלף האור לירוק והוא המשיך בנסיעה. אז שמע קול חבטה, הביט שמאלה והבחין במשאית הגוררת את המכונית הפרטית שנפגעה. הוא הבחין בפרטית כאשר עמדה לפני הצומת, ממתינה להתחלפות האור ברמזור וכן כאשר ביצעה את הפנייה שמאלה, לאחר שהאור ברמזור התחלף לירוק. העד ראה גם את מכוניתו של נתנאל, כאשר המתינה, במסלול הנגדי, ברמזור. על פי תכנית הרמזורים שהוגשה (ת/6) וההודעה מטעם חברת הרמזורים (ת/7), לא היתה כל תקלה במשך כל אותו יום במערכת הרמזורים בצומת וכן לא היה מועד כלשהו שבמהלכו דלק אור ירוק בעת ובעונה אחת, לנוסעים בכיוון נסיעת המשאית ובכיוון נסיעת המכונית הפרטית שנפגעה. עדויות ההגנה הנאשם, כבן 23 שנים, בעל רשיון נהיגה למשאית מאז 1997, סיפר על ההתרחשות. הוא הכחיש בעדותו בבית המשפט, כי נכנס לצומת באור אדום. עוד הוסיף, כי בצומת הקודם (כ- 100 מ' מצומת גמזו) התחלף האור ברמזור לירוק, כאשר התקרב אליו, והוא המשיך בנסיעתו, תוך כדי כך הגיע לצומת התאונה, כאשר ברמזור אור ירוק והוא נכנס לצומת במצב זה. הנאשם העיד, כי הוא מכיר את שני הצמתים מנסיעות קודמות שלו וכך קרה גם בנסיעות אלה, משמע כאשר הגיע לצומת הראשון באור ירוק, גם את הצומת השני עבר בירוק. הנאשם העריך, כי מהירות נסיעתו בין שני הצמתים היתה 60 - 70 קמ"ש. עם זאת, הסכים לשאלת סניגורו, כי יתכן שהיתה גבוהה יותר, אלא שלקראת צומת התאונה האט את המהירות, בשל רכב שנסע לפניו. הוא שלל את עדותו של נתנאל וטען, כי כאשר נכנס לצומת, לא עמד רכבו של זה במקום. יתכן, כך העריך, שנתנאל הגיע מאוחר יותר ועצר ברמזור, לאחר שאורו התחלף לאדום. באשר לעדותו של בשרן, השיב, כי אין לו מה להגיד על דבריו. על דברי שלום תם, נהג המכונית הנפגעת, טען הנאשם, כי יתכן וזה הבחין באור הירוק ברמזור לכיוון ירושלים (נסיעה ישר), התבלבל ופנה שמאלה. בחקירתו הנגדית שלל את הדברים שאמר בהודעתו במשטרה ת/4, שם סיפר, כי הגיע לצומת באור מהבהב, לקראת אדום, לא הספיק לעצור במקום והמשיך בנסיעתו מתוך תקווה להספיק לעבור, כדבריו. תוך כדי כך, סיפר בהודעה, הבחין ברכב ממול הפונה שמאלה, בלם בחוזקה, הסיט ההגה ופגע בו. בהודעתו הראשונה ת/3 תיאר אחרת את הדברים והבהיר, כי לא יתכן שהרמזור הבהב לפני כניסתו לצומת. הוא נכנס לצומת באור ירוק ורק לאחר שכבר עבר את הרמזור, האור הירוק החל להבהב. באותו שלב יצאה הפרטית ממול שמאלה וחסמה את דרכו. הוא לא הספיק לבלום ופגע בפרטית. אחיו של הנאשם, נביל ראדי, שישב לידו בעת הנסיעה, סיפר, כי כאשר התקרבה משאיתם לצומת, דלק אור ירוק בכיוון נסיעתם. כאשר נכנסה המשאית לצומת, הבחין בפרטית פונה שמאלה, ובאמצע הצומת הבהב הרמזור, לאחר שעברו כבר את קו העצירה, כדבריו. גם הוא, כנאשם, העיד, כי זה בלם את הרכב לאחר שעבר את קו העצירה ובעת שהבחין, בהפתעה, במכונית הסוזוקי נוסעת מן הצד השני. מסקנות וקביעות בנקודות המחלוקת מסכת העדויות והראיות במשפט היא כזו המאפשרת קביעה ברורה ובלא קושי את שהתרחש, כולל בנקודות המחלוקת. בין עדי התביעה שלושה עדים אובייקטיביים, שאינם מכירים איש מן המעורבים בתאונה. השלושה חסרי פניות ואינטרס ומהימנים בדבריהם, על פי התרשמותי מעדויותיהם. האור האדום ברמזור בכיוון נסיעת המשאית נצפה, היטב, על ידי נתנאל שעמד עם רכבו בנתיב המקביל לנתיב נסיעתה. בה בעת מאמתים בשרן ומסיקה (ובמיוחד היא) את עדויות נהג המכונית הנפגעת ושתי הנוסעות, כי בכיוון נסיעתם דלק אור ירוק ברמזור, לקראת הפנייה שמאלה. גם אם אין התאמה מלאה בין דברי ששת העדים האלה, בכל הנוגע לשאלה אם היה כלי רכב כלשהו לפני המכונית הנפגעת או אם היה רכב נוסף במקום שהמתין בו נתנאל ברכבו, אין הדבר בעל משמעות כלשהי בעניננו. ראשית, אין לשכוח, כי המדובר בעדים שחלקם נפגעו קשות בתאונה והאחרים ראו, איש איש מנקודת ראותו, את הדברים, כפי שהתרחשו. קשה להעלות על הדעת, בנסיבות כאלה, התאמה בכל העובדות ועד כדי זהות. שנית, נקודות אי-ההתאמה הן בענינים שוליים, שאינם מהותיים לעניננו ואינם חשובים לקביעות בנקודות המחלוקת. בנקודות המחלוקת, צריך להוסיף, עדויותיהם ברורות וחד-משמעיות. תכנית הרמזורים והודעת החברה האחראית להפעלתם סוגרים את המעגל ומאשרים, כי בשעה שדלק אור ירוק ברמזור בכיוון נסיעת המכונית הפרטית, דלק אור אדום ברמזור שבצומת, בכיוון נסיעת המשאית. עדויות שני האחים לבית ראדי, הנאשם ואחיו, אינן עומדות במבחן הביקורת והמהימנות. עדות הנאשם נשמעה מבולבלת ומהוססת. הוא לא יכול היה לתת הסברים לדברי כל העדים האובייקטיביים, למרות שניסה להטיל דופי בעדות נתנאל ונוסעי המכונית הנפגעת, אם מחמת בלבול, להערכתו, או חוסר דיוק. הוא הרבה להשיב, כי איננו זוכר או איננו יודע, גם על דברים אליהם התייחס קודם לכן, אם בעדותו ואם בהודעותיו במשטרה. כך גם לא יכול היה להסביר כיצד יתכן שתחילת סימני הבלימה היא לפני קו העצירה, בעוד גירסתו היא, כי נכנס לצומת באור ירוק וכי בלם את רכבו בהיותו כבר בתוך הצומת. עדותו שלו נגועה בסתירות ונגלות בה סתירות גם לדברים שמסר במשטרה. הודעה אחת במשטרה סותרת, בנקודה המרכזית (באיזה שלב נכנס לצומת ומה היה האור ברמזור) הודעה קודמת שמסר. תליית מקצת מדבריו בנסיון שכנוע או הפחדה מצד חוקרו, באופן שעיוות את דבריו, נשמעת כנימוק בלתי-משכנע וכתירוץ, מה עוד שהחוקר היטיב להסביר את אופן החקירה והבהיר, כי האמור, אכן, בדברים שמסר הנאשם, באופן שלא מצאתי בו פסול, כטענת הנאשם. גירסתו של הנאשם, לא למיותר להזכיר, סותרת גם את עדות אחיו ואת דבריו במשטרה. התרשמותי הברורה היא, כי השניים שיקרו במסירת הדברים במשטרה ובבית המשפט, לאחר שגיבשו גירסה כוזבת, המסבירה את התרחשות התאונה ומנסה להסיר אשם מכתפי הנאשם. אפילו המימצאים האובייקטיביים של סימני הבלימה, שתחילתם (כמעט כשליש) לפני קו העצירה, סותרים את גירסת השניים, לפיה נכנסה המשאית לצומת באור ירוק וכי הנאשם החל לבלום את רכבו, בשעה שהאור החל להבהב לקראת חילופו לאדום וכאשר המשאית כבר היתה בתוך הצומת. גירסאות כאלה של השניים (שהן עצמן אינן אחידות) אינן יכולות להתקיים בסיטואציה המתוארת על ידי העדים, מה עוד שזו מתאשרת על ידי הראיות האובייקטיביות (סימני בלימה ותכנית רמזורים). המסקנה הברורה המתבקשת, אם כן, היא כי שלום תם, נהג מכונית הסוזוקי בלנו שנפגעה, נכנס לצומת בשעה שברמזור, לכיוון נסיעתו, דלק אור ירוק ופנה שמאלה ואילו הנאשם נכנס לצומת, ממול, בעת שברמזור, לכיוון נסיעתו, דלק, עוד מעת היותו מרחק ניכר לפניו, אור אדום, והמשיך בנסיעתו ישר עד שפגע במכונית הסוזוקי הפונה שמאלה. עוד קובע אני, בגדר של מסקנה אובייקטיבית מתבקשת, כי הנאשם בלם את רכבו לפני כניסתו לצומת, כ- 8 מ' ויותר לפני קו העצירה. מהירות נסיעתו אז היתה, לכל היותר, 80 קמ"ש או מעט פחות מזה. מה סבר הנאשם באותה עת ולמה היה מודע, אבהיר לאחר שאעמוד על יסודות עבירת ההריגה ובמיוחד על היקף המחשבה הפלילית, כחלק מרכיביה הזקוקים הוכחה. על עבירת ההריגה ויסודותיה עבירת ההריגה, עבירה תוצאתית, נקבעה בסע' 298 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. וכך נאמר שם: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יואשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנה". היסוד העובדתי של העבירה דורש את ביצוע המעשה עצמו, נשוא כתב האישום, כאשר בעקבות תיקון 39 לחוק העונשין, די ברשלנות רגילה, גם אם המחשבה הפלילית היא בדרגה של קלות דעת בלבד. היסוד הנפשי הנדרש בא לידי ביטוי בהוראת סע' 20 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, כפי שאעמוד עליו בהמשך. באשר למודעות, קמה, לאחרונה, דרישה, לפיה העושה יהיה מודע לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית ולא די במודעות לאפשרות גרימה של נזק גוף בלבד. ראה האמור בע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פד"י נג(2) 632, בעמ' 640 ובע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פד"י נג(2) 145, בעמ' 150. לעומת המודעות הנדרשת להתרחשות התוצאה הקטלנית הרי אין צורך, כי תתקיים מודעות לדרך המדויקת של השתלשלות הארועים שהביאה בסופו של דבר לידי מותו של אדם אלא מספיקה מודעות לסיכון הנוצר ע"י נסיבות המקרה, כדי לומר, כי התקיים בו היסוד הנפשי של מודעות הדרושה לשם הרשעתו בהריגה. ראה האמור על ידי השופט אנגלרד בע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פד"י נד(5) 80, בעמ' 90: "באשר להיקף המודעות, או ביתר דיוק: למושאה, הרי דעתי היא כי העושה צריך להיות מודע לסיכון הקונקרטי הנוצר עפ"י נסיבות המקרה המיוחדות. עם זאת, אין כל צורך כי העושה יהיה מודע לדרך המדויקת של השתלשלות הארועים שהביאו בסופו של דבר לידי מותו של אדם... היקף המודעות הוא פונקציה של תחום הסיכון". וראה בענין זה גם בע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' פרבשטיין, תק-על 2001(4), 205. לענין המודעות לסיכון צריך להזכיר גם את דעתו של פרופ' ש.ז. פלר בספרו יסודות בדיני עונשין, (תשמ"ד) כרך א' בעמ' 542. הוא קובע שם, כי אדם יחשב כפזיז רק כאשר קיימת אצלו מודעות ממשית וקונקרטית לסיכון אותו הוא נוטל. על כן גם מודעות היא ענין של דרגה. ישנה מודעות העומדת במרכז תשומת הלב וישנה ידיעה העומדת ברקע הדברים, שהנאשם לא הפעיל. מידת הידיעה וקרבתה לנושא, משתנית ממקרה למקרה. מכוח סע' 20(א)(2) לחוק נדרש, בצד היסוד העובדתי והמודעות כלפי האפשרות הממשית של ההתרחשות, גם הלך נפש של "פזיזות" כלפי הרכיב של התוצאה האפשרית. הפזיזות יכולה להיות אדישות, המתוארת, בין השאר, כהתנכרות גמורה לערכי החברה, או קלות דעת, המתוארת, בין היתר, כאי ויתור על ההתנהגות. הלך נפש של אדישות נחשב החמור שבין השניים. פזיזות תוארה בע"פ 140/98 חוג'ה נ' מדינת ישראל, פד"י נב(3) 225, בעמ' 238: "פזיז הוא אפוא מי שמהמר ביודעין על אפשרות ממשית של פגיעה בחייו או בשלמות גופו של אחר, מתוך אי אכפתיות שתוצאה שכזו תתגשם או אפילו מתוך תקווה שלא תתגשם..." ראה גם את דברי השופט קדמי בע"פ 3841/94 מדינת ישראל נ' צילנקו, דינים עליון, כרך לה, 954. לענין ההבדל בדרגת החומרה בין קלות דעת לאדישות, אציין רק שעל אף הגישה העקרונית שהוזכרה כבר, לפיה אדישות נחשבת חמורה יותר מקלות דעת, חוק העונשין אינו מציין זאת במפורש אלא מציב את שתי החלופות כשתי חלופות אלטרנטיביות להתקיימותה של פזיזות. על כך כתב השופט אנגלרד בענין מגידיש, שם, בעמ' 87: "אם קלות הדעת נמנית על המחשבה הפלילית דינה כדין האדישות. נמצא כי במישור זה אין חשיבות רבה לתיחומם המדויק של גבולותיהם ההדדיים של מושגי האדישות וקלות הדעת". כלל ידוע ומוכר בפסיקה הישראלית הוא, כי ניתן להסיק את היסוד הנפשי של העושה מתוך ראיות נסיבתיות, כמו גם מתוך אופיו של היסוד העובדתי באותו מקרה. לעתים גם אישיותו של העושה מסייעת לקביעה בענין מודעותו. כלל זה הוביל ליצירתה של חזקה משפטית, שקבעה, כי מקום בו קיימת "התרשלות רבתי", משמע סטייה גסה מרמת ההתנהגות הסבירה, קמה חזקה - הניתנת לסתירה - כי התקיים באישום היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה. סתירתה של אותה חזקה הוטלה על כתפי הנאשם. ראה בדעת הרוב בע"פ 1100/93 סובאח נ' מדינת ישראל, פד"י מז(3) 635. השופטת דורנר, בדעת מיעוט, חלקה על דעת חבריה וסברה כי גם רשלנות רבתי אינה מעבירה אל הנאשם את הנטל להוכיח שלא פעל מתוך מודעות לסכנה, אלא די לו להטיל ספק בחזקה, שהיא חזקה עובדתית. בענין מגידיש אומצה דעת המיעוט של השופטת דורנר ונקבע, כי מדובר בחזקה עובדתית גרידא, המבוססת על נסיון החיים ואשר מוסקת מן הנסיבות הקונקרטיות של המקרה העומד לדיון בפני בית המשפט. ועוד נאמר שם (בעמ' 91): "אין לקבל את ההנחה כי התרשלות מדרגה גבוהה כשלעצמה, ללא זיקה לנסיבות הקונקרטיות של הארוע, הינה ראייה מספקת לקיומה של פזיזות, המעבירה לנאשם את הנטל להוכיח כי הוא לא היה פזיז. הנסיבות הספציפיות של העבירה הן המאפשרות להבחין בין מצב נפשי של רשלנות לבין פזיזות או כוונה". ובפרשת פרבשטיין אומרת השופטת שטרסברג-כהן: "הפרכתה של חזקה עובדתית יכולה להעלות משקילתן של מכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט, גם אם בית המשפט אינו מקבל את גירסתו של הנאשם בדבר דרך התרחשות התאונה הקטלנית". על מודעות הנאשם התובע ביקש, למעשה, לפצל את גירסת הנאשם. מחד גיסא, לדחות את גירסתו, לפיה נכנס לצומת באור ירוק, ומאידך גיסא - מכוח זה שידע לומר מה היה צבע הרמזור, באותה עת, לקבוע, כי ראה את הרמזור האדום, שדלק, בפועל, באותו שלב וכי היה מודע לו ולמשמעותו. אם החליט הנאשם, כך התובע, להיכנס לצומת במצב זה, שהיה מודע לו, לקח על עצמו סיכון שיסודו באדישות או בשוויון נפש מוחלט לתוצאה. הסניגור, שעמד אומנם על גירסת הנאשם, היה ער למצב הראייתי שמנגד והרחיב את הדיבור על המסקנות המשתמעות ממנו. במצב זה סבור הסניגור - וכך ביקש לקבוע - הנאשם לא היה מודע לאור האדום ברמזור ומכיון שכך, לא היה יכול להתקיים אצלו הלך נפש של אדישות לתוצאות. גם קלות דעת לא נתקיימה אצלו, שכן בנסיבות כאלה של חוסר מודעות, הוא לא נטל סיכון על עצמו. בחנתי את הנסיבות הכוללות ואני סבור, כי יש מקום לקבל את עמדת הסניגור, אפילו דחיתי את גירסאות הנאשם ואחיו ומצאתין בלתי-מהימנות. לא מצאתי בנהיגת הנאשם, סמוך עבור להתרחשות התאונה, כל אינדיקציה של נהיגה פרועה או פראית. גם מהירות נסיעתו לא עלתה על המותר. ניתן לקבל, איפוא, כהגיונית את האפשרות, לפיה לא הבחין הנאשם באור האדום שדלק ברמזור בצומת גמזו, בכיוון נסיעתו, לאחר שחלף בצומת הקודם לו והתקדם לכיוון הצומת. לא ראיתי אפשרות הגיונית אחרת בנסיבות אלה. אי-אפשר לשלול את הסברה, המתבססת על דבריו שלו בבית המשפט, שהעריך, מכוח נסיעות קודמות שלו בכביש זה, כי כאשר נדלק אור ירוק ברמזור שבצומת הקודם, המרוחק כ- 100 מ' מצומת התאונה, נדלק, מיד או בהפרש זמן קצר, אור כזה גם ברמזור צומת התאונה. אפשר גם, כי דעתו הוסחה, מסיבה אחרת, מן האור האדום הדולק ברמזור. סימני הבלימה שתחילתם יותר מ- 8 מ' לפני קו העצירה של הצומת המדובר, מחזקים אפשרות זו. נראה, כי בשלב זה הבחין הנאשם, שלא היה ער לאור האדום ברמזור, ברכב הסוזוקי, כשהוא מתחיל בפנייתו שמאלה ולפיכך בלם את רכבו שלו בנסיון למנוע את הפגיעה. מכיון שכך, לא נהג הנאשם בפזיזות, כמשמעותה בסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין. העדר המודעות לקיומו של האור האדום ברמזור, תנאי בסיסי, בנסיבות כאלה, לפזיזות, משמיט את הבסיס מתחתיה. בהעדר המודעות הזו, איננה מתקיימת האדישות, אף לא קלות הדעת, שכן הנאשם לא היה מודע לסיכונים הכרוכים בכניסה לצומת (עד שבלם, כאשר הבחין ברכב הסוזוקי) וממילא לא היה שווה נפש לתוצאות התנהגותו ולא נטל על עצמו סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימתן. סוף דבר התנהגותו של הנאשם באה בגדר של רשלנות. הנאשם לא היה מודע לנסיבות ולטיב מעשהו, בשעה שאדם מן הישוב הנוהג ברכב, יכול היה להיות מודע להם. הציפיה מאדם כזה, היא כי ישית ליבו לרמזורים שבדרכו וכיוצא בזה יהיה מודע לאפשרות גרימת התוצאות של התנהגותו. לא היתה מחלוקת על כך. הסניגור, כאשר טען, כי לא הוכח היסוד הנפשי לעבירת ההריגה, הודה, מפורשות, כי המדובר ברשלנות. הוא גם הציע להסתפק בהרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. אני מזכה, איפוא, את הנאשם מן העבירה של הריגה, שיוחסה לו, מחמת כך שלא נתקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש. מאחר והוכחו יסודות העבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 יחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה, אני מרשיע אותו בעבירה זו. כיוצא מפציעת שלושה מנוסעי המכונית הפרטית בגין נהיגתו, אני מרשיע את הנאשם גם בעבירה של גרימת חבלה, לפי סעיף 38(2) ו- 62(2) לפקודת התעבורה. מקרי מוותמשפט תעבורהרמזורגרימת מוות ברשלנותנסיעה באור אדום