התובע (להלן גם: "העובד ") הועסק אצל הנתבעת (להלן גם: "המעביד"), תקופה של 135.7 חודשים שהסתיימה עם התפטרותו (לטענתו, "בדין מפוטר") ביום 31.10.08. משכורת חודשית קובעת לצורך חישובים בתיק זה עמדה על סך 5,000 ₪. העובד עותר לחיוב המעביד בתביעות כדלקמן (בהתאם למיקוד הדיון מיום 3.4.11): "פיצויי פיטורים" (התפטרות בדין פיטורים). "פדיון חופשה" (44 ימים). ניכוי משכר "שלא כדין" בסך 2,315 ש"ח. "פיצויי פיטורים": אין חולק כי היה זה העובד שהביא לסיום את יחסי העבודה בינו לבין המעביד, כלומר, התפטר. אלא שלטענתו, נסיבות סיום עבודתו, מזכות אותו בפיצויי פיטורים וזאת בהסתמך על סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצוי פיטורים" או "החוק"). העובד טוען, כי התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. לדבריו, עד ליום 1.8.08 הועסק כקופאי בחניונים השייכים למעביד בת"א. החל מתאריך 1.8.08 הועבר הוא לעבוד כמאבטח/בודק בטחוני בחניון מלון "אופטימה" ברמת גן, תפקיד שמעולם לא ביצע ולא קיבל הכשרה לבצעו, דבר המהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. את ה"הרעה המוחשית" בקשר לכך, מייחס העובד גם לתנאי העבודה שהורעו מבחינתו. כך למשל, בעוד שבתפקידו כקופאי הוא היה נוהג לשבת בתוך ביתן מסודר, בתפקידו כבודק בטחוני היה צורך לשבת בחוץ, "תחת כיפת השמיים" כשלרשותו רק כסא (סעיף 5 לתצהירו, עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 23-28, עמ' 4 שורות 1-5). עם זאת, בבית הדין ציין העובד כי: "זה לא שהשמש מפריעה לי, אלא שאני אף פעם לא עשיתי עבודה כזאת של בודק בטחוני" (עמ' 3 שורות 23-24). ובהמשך: "לא היה שם ביתן אלא רק כסא כמו שולחן לבדיקה, ולא היה להתעסק לא עם כסף ולא קופה, זה היה לשבת שם בחוץ ולכן חשבתי שזה לא בשבילי" (עמ' 4 שורות 1-2). בהמשך אישר העובד , כי גם בחניונים קודמים שבהם הועסק, כדוגמת חניון מוזס וחניון הירקון 5, לא היו תנאי עבודה טובים יותר מאלה שסופקו בחניון אופטימה. כך ציין העובד , כי בחניון מוזס לא סופקו חשמל ומים ובחניון הירקון "..לא היו אף תנאים לעבודה" (עמ' 4 שורות 15-22). עוד הוסיף העובד כי: "זה לא נכון שבחניונים שעבדתי הייתי בודק הרכב אלא הייתי קופאי, אלא רק בתור מדגם אחד מתוך שלוש מכוניות אז הייתי צריך לבדוק גם את תא המטען ולהסתכל על הרכב אם אין שם משהו חשוד" (עמ' 4 שורות 24-26 ) ובהמשך: "לטענתך כי לא סיפרתי זאת בתצהירי, ולטענתך כי מלאתי טפסים כדי להיות בודק בטחוני, ולטענתך כי אמרתי שהעבודה היתה תחת כיפת השמיים, ולטענתך כי אני משקר לגבי התצהיר שלי ועשיתי בדיקות בטחוניות, אני משיב: שלא עבדתי כבודק בטחוני אלא לפעמים אמרו לי לבדוק, אבל העבודה שלי היתה קופאי. פעם בחודש כשעשו ביקורת, אז ביקשו ממני לבדוק את המכוניות, זה לא היה קבוע" (עמ' 5 שורות 1-5, ראה גם שורות 11-15). העובד נשאל לעניין הטפסים עליהם נדרש לחתום לשם תפקיד של בידוק בטחוני והשיב: "אני מכיר את הטפסים האלה של הנתבעת ... אם אני לא אמלא את הטפסים האלה, אז היו שולחים אותי הביתה לשבוע ללא עבודה כעונש, לכן הם חייבו אותי לחתום על הטפסים האלה. אני כמה פעמים מחיתי על כך לגבי הטפסים האלה" (עמ' 4 שורות 9-12). חרף עדותו זו, לא הוזכר בתצהירו של העובד כי אכן מחה על הצורך לחתום על אותם טפסים. עוד טוען העובד , כי עד לתאריך הנ"ל הועסק משך 6 ימים בשבוע, כ-10 שעות מדי יום, בעוד שמ-1.8.08 הופחת היקף עבודתו ל-5 ימים בשבוע בלבד ולמשך 8 שעות ביום. כתוצאה מכך, חלה הפחתה משמעותית בשכרו (סעיף 6 לתצהירו, עמ' 4 שורות 7-8). בנוסף, העובד הצהיר כי המעביד היה נוהג מדי פעם להפחית סכומים שרירותיים משכרו, תחת הכותרת "מפרעה", סכומים שלא היו ולא נבראו ולא היה רשאי לנכותם משכרו (סעיף 8 לתצהירו). העובד צירף לתצהירו העתקים ממכתבי התראה ששלח למעביד ביום 20.8.08 וביום 31.8.08 (נספחים ו'-ז לתצהיר העובד ), בהם הוא מלין על ההרעה בתנאי עבודתו. בהמשך וביום 14.9.08, לאחר שלטענתו לא נענה למכתבי ההתראה ששלח למעביד, שלח למעביד מכתב התפטרות שבו הוא מודיע על התפטרותו עקב ההרעה בתנאי עבודתו (סעיף 10, נספח ח לתצהיר העובד ) . מטעם העובד העידה גם הגב' דיצו אברמוב (להלן: "גב' אברמוב"). הלה אישרה בתצהירה כי במהלך תקופת העבודה המשותפת לה ולעובד, העובד שימש בתפקיד של בודק בטחוני רק לעיתים רחוקות. כאשר ככלל, הם היו מתבקשים לבדוק רכבים, רק במקרים יוצאים מן הכלל, אם היה ידוע למנהל העבודה כי פקח עירייה אמור להגיע לביקורת (סעיף 5 לתצהירה). עוד הוסיפה, כי בחודש 9/08 ציין בפניה העובד כי הוא מבקש מהמעביד מזה כשבועיים שלא לשמש כבודק בטחוני, אלא לשוב לעבודה כקופאי (סעיף 6 לתצהירה). כן הצהירה, כי המעביד היה נוהג להפחית כספים ממשכורותיהם, וזאת ללא כל הסבר (סעיף 8 לתצהירה). אשר לתנאי העבודה בחניון אופטימה, גב' אברמוב אישרה בעדותה בבית הדין כי: "שם (בחניון אופטימה) יש חניה מתחת למלון, בחניה יש הכל, שירותים, קפה, ביתן סגור, חניה אחת מהנוחות" (הדגשה הוספה) (עמ' 2 שורות 24-26). המעביד מצידו טוען, כי העובד עשה כל שביכולתו על מנת להביא לידי פיטוריו, וממילא לא היתה כל הרעה בתנאי עבודתו. מר ערן קרקוגלי, המשמש כסמנכ"ל תפעול אצל המעביד (להלן- "מר קרקוגלי"), הצהיר כי במהלך תקופת עבודתו של העובד , נתגלו חוסרים משמעותיים בפדיון היומי של החניון המדווח על ידי העובד (סעיף 4 לתצהירו). לטענתו, לאור האמור, ובתגובה לכך, הוצע לעובד לעבור ולשמש כסדרן/בודק בטחוני בחניון אחר, וזאת ללא כל הרעה או הפחתה בתנאי עבודתו. לדבריו, התובע הסכים לעבור ללא כל טענה. ואולם, משנאלץ "להיפרד" מהפיקוח על הקופה, איבד את העניין בעבודתו (סעיפים 4-6 לתצהיר מר קרקוגלי). בהמשך הוסיף, כי פעמים רבות הועלו תלונות וממצאים על פיהם העובד נוהג להירדם במהלך עבודתו ולבצע את עבודתו באופן רשלני (סעיף 6 לתצהירו). לדברי מר קרקוגלי, בשיחה נוספת שנוהלה עם העובד , הלה ביקש להתפטר מתפקידו מרצונו החופשי, מבלי שהעלה כל טענה שהיא הנוגעת להרעת תנאי עבודתו. התובע הוסיף וביקש, כי למרות שהוא מתפטר מעבודתו יוצא לו מכתב פיטורים, לשם קבלת דמי אבטלה. בנוסף, העמיד התובע את המעביד בפני עובדה מוגמרת לפיה בכוונתו לצאת לחופשה בת מספר שבועות, שלאחריה הוא לא ישוב לעבודתו (סעיפים 7-8 לתצהירו). אשר לטענת העובד כי המעבר מעבודה כקופאי לבודק בטחוני היוותה מבחינתו הרעת תנאים מוחשית, טען מר קרקוגלי, כי העובד שימש בפועל כסדרן ו/או בודק בטחוני גם בחניונים קודמים, ובטרם המעבר לחניון "אופטימה". בהקשר זה הוסיף, כי העובד היה נוהג למלא מדי שנה טפסים לרשויות הביטחון, לפיהם הוא משמש בודק בטחוני, גם בזמנים שלטענתו שימש כקופאי (סעיפים 10-11 לתצהירו). עוד נטען כי בניגוד לטענת העובד , חניון אופטימה היה חניון שבו יש "בוטקה" עם חשמל, מים ושירותים צמודים, כאשר בסמוך קיימת עמדת קפה וחניון מקורה (סעיף 10.5 לתצהירו). לעניין טענת העובד על הפחתה בשעות העבודה, הצהיר מר קרקוגלי כי העובד הוא שבחר לעבוד 5 ימים בשבוע במקום 6, כפי שהיה נהוג במרבית חניוני הנתבעת (סעיף 12 לתצהירו). באשר לטענת העובד על סכומים שנוכו משכרו, הצהיר מר קרקוגלי כי לתובע שולמו מקדמות שכר מכספים שהיה נוהג לאסוף מקופות החניונים. לפיכך, ולבקשת העובד , קוזזו אותן מקדמות משכרו. כמו כן, לעיתים העובד ביקש כי יקוזזו כספים משכרו, שעה שהיו מתגלים חוסרים בין הכמות המדווחת לכמות הקיימת, וזאת ללא כל טענה מצידו במהלך תקופת העבודה (סעיף 13 לתצהירו, ר' גם עדותו בבית הדין, עמ' 8 שורות 12-21). לתצהירו של מר קרקוגלי צורפו מספר מכתבי תגובה ששלח המעביד לעובד (נספח ב' לתצהירו), בהם הלין המעביד כי העובד נוהג להיעלם מעבודה ו/או להירדם במהלך המשמרת. כמו כן במכתב מיום 18.8.08 ציין המעביד כי: "הנך רומז על רצונך לעזוב את החברה. אך אנו לא מפטרים עובדים, מאחר ויש לנו חוסר בעובדים, וצורך בעובדים נוספים". בנוגע לטענת העובד על קיזוז סכומים משכרו- במכתב מיום 10.9.08 וכתגובה למכתבו של העובד מיום 31.8.08, נכתב בין היתר כי: "לאחר שהוצבת בעבודה בחניון בו אינך נדרש לגבות כספים מזומנים, ואין באפשרותך 'להשלים הכנסה מתוך כספי הפדיון בניגוד לחוק', נזכרת לפתע בהפחתות משכר העבודה אשר היו בתיאום מולך ובהסכמתך ולאחר שהחסרת כספים אלה מתוך כספי פדיונות אשר אספת מעובדים בחברה, וזאת לאחר כחלוף שנתיים בממוצע" (ראה לענין זה גם עמ' 8 שורות 25-27). במכתב מיום 18.9.08 כתב המעביד לעובד כי: "אין באפשרותנו להענות לבקשתך להמציא מכתב פיטורין אף אם אתה פוטר אותנו מתשלום פיצויי הפיטורין, מאחר והדבר נוגד את החוק. .." אשר לנושא הבידוק הביטחוני, העיד מר קרקוגלי כי למיטב זכרונו, העובד עבר הכשרה בטחונית, 4 פעמים (עמ' 6 שורות 18-24) וכי ככלל "כל עובד מבצע שלוש פעולות, הקופה עצמה לקיחת כסף, הוצאת קבלה ורישום המינויים שנכנסו לחניון באותו יום ובדיקה בטחונית לנכנסים לחניון" (עמ' 7 שורות 20-21). באשר לתובע העיד כי: "לגבי אופטימה ולגבי התובע- התובע היה צריך לפתוח תיקים גם לאלה שהיו נכנסים רגלית וגם לאלה שהיו צריכים להכנס לרכב. לגבי מקום העבודה שקדם לו- כלומר לגבי חניון נח מוזס, שם התובע היה צריך להיות קופאי" (עמ' 7 שורות 24-27) אך הוסיף כי: במוזס הוא היה בודק מינויים, כלומר שהאנשים היו נכנסים ברכב הוא היה בודק שיש להם רשות להכנס לחניון. וכן עשה פעולה נוספת של בדיקה בטחונית של מי שהגיע לחניון. גם מי שהגיע ברכב וגם מי שהגיע ברגל" (עמ' 8 שורות 3-6). אשר לטענה על הרעה בשעות העבודה, העיד מר קרקוגלי כי לא חל כל שינוי בתנאי עבודתו של העובד וכי גם טרם המעבר לחניון אופטימה, נדרש העובד להתייצב לעבודתו בשעה 06:00 ולעיתים ב- 07:00, הכל בהתאם לצרכי המעביד (עמ' 7 שורות 2-10). מכל מקום נטען, כי העבודה משך 5 ימי עבודה במקום 6, בוצעה לבקשת העובד (עמ' 9 שורות 13-16). מר עזרא בורשן (להלן- מר בורשן), אשר שימש בתקופה הרלוונטית כמנהל חניון "אופטימה" שבו הועסק העובד , הצהיר כי במהלך תקופת העבודה התרשם שהתובע עושה הכל, באורח הפגנתי, על מנת לגרום לפיטוריו. לדבריו: "מר דרחלר היה מגיע כל פעם לעבודתו באיחור ניכר. לשאלתי היה משיב: 'אז שחניוני הצלחה יזמינו לי מונית'" (סעיף 3.1 לתצהירו, ר' גם עדותו בבית הדין, עמ' 10 שורות 12-14). מר בורשן פירט אודות מספר מקרים שבהם היה עד להתנהלויות בלתי ראויות של עובד: כך לדוגמא העובד היה נוהג להגיע לעבודה כשהוא לבוש במכנסיים קצרים וכפכפים, חולץ את כפכפיו ומניח רגליו היחפות על שולחן הבידוק, לקוחות התלוננו לא אחת באוזניו כי העובד נרדם במהלך השמירה, באחד מן הימים פגש בעובד כשהוא מסתובב להנאתו מחוץ למקום העבודה, זאת בשעה שהעובד אמור היה להימצא במהלך משמרת, לא אחת נוכח לדעת כי העובד נעדר ללא רשות מהמשמרת. באחת הפעמים, שעה שהעיר לעובד על התנהלותו, ציין בפניו העובד : "אם לא מוצא חן בעיניהם, שיפטרו אותי" והוסיף: "לי אין כל בעיה. אני נהג מונית ויש כבר אנשים שרוצים לתת לי מונית לעבוד עליה" (סעיפים 3-4 לתצהיר מר בורשן). בבית הדין אישר מר בורשן כי במהלך העבודה בחניון "אופטימה", שימש העובד כאיש בטחון ולא כקופאי (עמ' 10 שורות 9-10). עוד הוסיף בעדותו: "הייתי אומר לתובע שיגיע לעבוד בשעה 6:00, אבל אף פעם הוא לא בא ב- 6:00 כי הוא אמר שקשה לו ושנשלח לו מונית" (עמ' 10 שורות 12-13). סעיף 11(א) לחוק פיצוי פיטורים מציין שתי חלופות. כל אחת מהן כשלעצמה דינה לעניין החוק כפיטורים. האחת - התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה; והשנייה - התפטרות מחמת נסיבות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד , שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו (ר' דב"ע מח/155-3 אברהם פנחסי נ' מכלוף שיטרית, עבודה ארצי, כרך כא(3), 356). במקרה דנן, טוען העובד לקיומה של החלופה הראשונה. על פי הפסיקה, הנטל להוכחת טענת התפטרות "בגין הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "בשל נסיבות אחרות שביחסי עבודה", מוטל על הטוען, קרי, על העובד (דב"ע לג/58-3 האוניברסיטה העברית ירושלים נ' בתיה מינטל, פד"ע ח 65). על מנת שיחשב דינו של העובד כדין מפוטר, עליו לעמוד בשלושה נטלים שונים ומצטברים, כפי שיפורט להלן. ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, או כי היו נסיבות אחרות שביחסי עבודה, בגללן לא היה ניתן לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. ביחס לטיב ההרעה בתנאי העבודה, כבר נקבע, שההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו, או שניתן לייחס למעביד את הרצון להפטר מהעובד (ר' ע"א 496/67 שוקורי נ' מדינת ישראל, פד"י כב (1), 395). ודוק, על פי הפסיקה המבחן לקיומו של תנאי זה, הוא מבחן אובייקטיבי. שנית, על העובד להוכיח את "הקשר הסיבתי" בין ההתפטרות להרעה או לנסיבות הנ"ל, קרי, עליו להוכיח כי החלטתו להתפטר נבעה בשל הטעמים לעיל, ולא בשל טעם אחר (ר' דב"ע מח/159-3 חיים שלום - מירון סובל שור ושות', פד"ע כ 290). שלישית, על העובד להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר מהטעמים לעיל, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב. נקבע, כי כאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לתקן, על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף 11(א) לחוק (דב"ע לה/ 15-3 בן צור דרויאנוב בע"מ נ' זיגמונד רוסקיס, עבודה ארצי, כרך ח(2), 60 ; דב"ע שן/ 10-3 חיים כהן נ' הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא, 238; דב"ע מח/ 174-3 טלסיס בע"מ נ' מיכאל רוגל, פד"ע כ, 421 ). בהצטבר כלל העדויות והראיות שהונחו לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הוכיח "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו. כן לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין אותה הרעה נטענת בתנאי העבודה לבין סיבת ההתפטרות. אשר לסוגיית המעבר מעבודה כקופאי לעבודת בידוק בטחוני- כנגד גרסת העובד על פיה רק עם המעבר לחניון אופטימה, נדרש לעבור מתפקיד של קופאי לבודק בטחוני, עומדת גרסת המעביד כי גם טרם המעבר לחניון אופטימה, נדרש העובד לשמש גם כבודק בטחוני ואף עבר הכשרה ומילא טפסים בקשר לכך. למעלה מזאת, לא שוכנעתי כי עצם שינוי התפקיד מהווה "הרעה מוחשית", כפי שטען לה העובד . נהיר כי הפררוגטיבה הניהולית של המעביד, מאפשרת לו לבצע שינויים בתפקידיהם של העובדים, כל עוד אין הדבר כרוך בשינוי המהווה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה". בהקשר זה נוסיף, כי גרסת העובד בקשר לתנאי העסקה ירודים יותר בחניון אופטימה (הטענה כי נאלץ לעבוד "תחת כיפת השמיים") לא היתה עקבית ונסתרה, לא רק בעדותו של מר קרקוגלי, אלא גם בעדותה של הגב' אברמוב, אשר העידה כי בחניון אופטימה סופקו תנאי עבודה מהטובים שידעה במהלך תקופת עבודתה. אשר להפחתה בשכר ובשעות העבודה- גם זאת לא הוכח על ידי העובד . כנגד גרסת העובד כי עבודתו הופחתה, בניגוד לרצונו, מ-6 ימי עבודה ל-5 וכך גם שעות עבודתו, העיד מר קרקוגלי כי העובד הוא שדרש לעבוד 5 ימים בלבד, ולא בימי שישי. לעניין קיזוז סכומים משכרו של העובד - הגם שעסקינן בניכוי שכר שאינו מותר על פי דין, כפי שיורחב להלן, לא מצאתי קשר סיבתי ברור בין "הפחתת השכר" לבין ההתפטרות. הקיזוז יש לציין נעשה חודשים ארוכים קודם להתפטרות. לטעמי, העובד לא עמד בתנאי של הוכחת הקשר הסיבתי בין ההרעה הנטענת להתפטרות. כאמור לעיל, העיד מר בורשן שהעובד ציין בפניו באחת מן ההזדמנויות כי הינו משמש גם כנהג מונית ועל כן אינו מתנגד לפיטוריו, ואף יותר מכך, כי השתמע מדבריו כי הוא מעוניין שהמעביד יפטרו. גרסה זו עומדת מול גרסתו של העובד , אשר טען כי התפטרותו נבעה בשל אותה "הרעה מוחשית" נטענת בתנאי העבודה. במצב דברים זה, כשלפני גרסה מול גרסה וכאשר כפות המאזניים מאוזנות, אין לי אלא לקבוע כי העובד לא עמד בנטל, הרובץ על כתפיו, להוכיח כי עמד בתנאי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים ועל כן דין התביעה ברכיב זה להידחות. "פדיון חופשה": העובד טוען כי עם תום תקופת עבודתו נותרו לזכותו 44 ימי חופשה (25 ימים בגין שנת עבודתו האחרונה ו-19 נוספים שצבר בשנתיים שקדמו לכך) בסך כולל של 11,440 ₪. העובד הצהיר כי: "החברה חישבה את חופשתי השנתית לפי 14 יום לשנה, מאז 2005 בעוד שעל פי חוק אני זכאי ל-23 ימי חופשה שנתית עבור שנת עבודתי ה-9 וליום נוסף בכל שנה שלאחר מכן, עד 25 יום עבור שנת עבודתי האחרונה שהינה השנה ה-11" (סעיף 7 לתצהירו). לטענת המעביד תלושי השכר של העובד בשלושת שנות עבודתו האחרונות, מצביעים על ניצול ותשלום של 49 ימי חופשה (סעיף 15, נספח ג' לתצהיר מר קרקוגלי). בהתאם לוותקו של התובע אצל המעביד ועל- פי הוראת סעיף 3 לחוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951, זכאי העובד בגין שלושת שנות עבודתו האחרונות ל- 72 ימי חופשה (23 בגין השנה התשיעית, 24 בגין השנה העשירית ו-25 בגין השנה ה-11). אכן, בהתאם לתלושי השכר של העובד , כפי שצורפו לתצהירו של מר קרקוגלי עולה כי העובד ניצל 49 ימי חופשה בתשלום. ואולם, לא ברור באילו תאריכים מדובר, והאם הרישום תאם את המציאות. על פי התרשמותי "מאזן החופשות" בתלושי השכר אינו עקבי, הוא לא מפורט (בהתייחס לתאריכים) ויש חשד שגם אין לו קשר לנטילת החופשות בפועל. הנטל לעניין ניהול פנקס חופשה ותשלום חופשה שנתית מוטל על כתפי המעביד, והוא לא עמד בו. בהעדר ראיה נוספת אני קובע כי העובד זכאי ל- 44 ימי חופשה כטענתו, בסך כולל של 8,800 ₪ (5,000/25 X 44). החזר בגין "ניכוי שלא כדין": לטענת העובד , המעביד ניכה משכרו סך של 2,135 ₪ שלא כדין. עיון בתלוש השכר של העובד לחודש 1/06 מעלה כי לעובד נוכה סך של 250 ₪ בגין "מפרעה". בחודש 4/07 נוכו לעובד סך כולל של 1,107.73 ₪ (396.73 + 711 ₪) ;בגין "מפרעות" ובחודש 5/07 נוכה לעובד סך של 957.16 ₪ בגין "מפרעה". המעביד טוען כי הקיזוז הנ"ל הינו בגין שתי מפרעות ששולמו לתובע במזומן, האחת בסכום של 1,250 ₪ והשנייה על סכום של 1,500 ₪, וכן סכום נוסף של 800 ₪ בגין דו"ח תנועה שלא בשעת העבודה, ו-200 ₪ בגין שימוש יתר בטלפון נייד שהועמד לרשות העובד . סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 קובע אילו ניכויים מותרים משכר העובד . בין היתר, קובע הסעיף כי ניתן לנכות משכרו של עובד כל חוב שחייב העובד למעבידו על פי התחייבות של העובד בכתב, ובלבד שלא ינוכה על חשבון חוב זה סכום העולה על רבע משכרו של העובד . בענייננו, אין חולק כי לא נערך הסכם כתוב בין הצדדים, הנוגע לסכומים השונים שנוכו משכר העובד . אשר ל"מפרעות" שנוכו משכר התובע- הרי שגם אם אקבל את גרסת המעביד, כאמור לעיל, משנעדרת התחייבות כתובה בקשר לכך, אין הדבר עומד בדרישות סעיף 25 לחוק הגנת השכר. אשר לדו"ח התנועה, שגיא העיד כי אין בידיו אישורים ואינו יודע לספק תשובות בעניין זה (עמ' 10 שורות 6-8). גם באשר לניכוי הסך של 200 ₪ בגין שימוש יתר בטלפון הסלולארי, המעביד לא הציג התחייבות בכתב של העובד לניכוי הסכום האמור, ולא הציג כל ראיה הנוגעת ל"שימוש יתר" שביצע העובד במכשיר הסלולארי שהועמד לרשותו. הנה כי כן, הניכוי שביצע המעביד נעשה בניגוד להוראת חוק הגנת השכר, ועל כן יש להשיבו לעובד. לפיכך, זכאי העובד להחזר הסך של 2,135 ₪ בגין "ניכוי שלא כדין" (בהתאם לסכום שנתבע בכתב התביעה). סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה בלבד. המעביד ישלם לעובד את הסכומים המפורטים להלן: "פדיון חופשה" בסך 8,800 ₪. החזר בגין ניכוי שלא כדין בסך 2,135 ₪. הסכומים שלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הפסקת העבודה (31.10.08) ועד התשלום בפועל. על פי התרשמותי, התובע תבע "פיצויי פיטורים" בתום לב ומשום אי הנוחות שסבר כי נגרמה לו, אי נוחות שעה שהועבר ממקום למקום, תוך שינוי מסויים בתפקידו. לעומת זאת, הניכוי משכרו של העובד ע"י המעביד, כמו גם הקיפוח במתן חופשתו, נעשו באופן שרירותי, ולפיכך ראוי לחייב את הנתבעת בהוצאות ההליך הממושך, מה גם שזו איחרה בהגשת סיכומיה ללא הצדקה או בקשה מוקדמת. המעביד ישא בהוצאות ההליך הנוכחי, וישלם לעובד סך של 5,800 ₪ כהוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד. זכות ערעור: תוך 30 יום. ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"א, 17 יולי 2011, בהעדר הצדדים. העברת תפקיד בעבודה