להלן פסק דין בנושא פגיעה בהולך רגל במעבר חציה: פסק דין א. בתאריך 03.09.97, בשעה 09:30 בבוקר, נהג המשיב במכונית פרטית ברחוב לוי אשכול בקרית אונו (להלן: הכביש), מצפון לדרום, והתקרב לצומת מרומזר של הרחובות לוי אשכול ומיכאל וולך - יהודה הלוי (להלן: הצומת). אישה בת 78 (להלן: המנוחה), חצתה אותו זמן את הצומת במעבר חציה. אין מחלוקת, כי המשיב פגע במנוחה ברכבו. המנוחה הועברה לבית חולים תל השומר ונפטרה כתוצאה מפצעיה זמן קצר לאחר מכן. בכתב האישום שהוגש נגד המשיב לבית המשפט לתעבורה בתל אביב, טענה המדינה כי המשיב גרם ברשלנות למותה של המנוחה. רשלנותו של המשיב, על-פי הנטען בכתב האישום, התבטאה בכך, שהוא לא היה ער למתרחש בדרך ולא הבחין במועד בהולכת הרגל, לא האט את מהירותו בהתקרבו לצומת ולמעבר החציה, לא נקט באמצעי הזהירות המחוייבים כדי לוודא שהדרך פנויה ממשתמשים אחרים בה, וכן כי לא נהג כפי שנהג סביר היה נוהג בתנאי הזמן והמקום. למשיב יוחסה עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ביחד עם סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. בנוסף לכך האשימה המדינה את המשיב בנהיגה במהירות לא סבירה בקרבת מעבר חציה, עבירה על תקנה 52(6) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, בשל כך שנהג לטענתה, במהירות של לפחות 57.62 קמ"ש בהתקרבו, בנסיעה שוטפת, אל מעבר החציה. בית משפט קמא (כב' השופט צ' קאפח), זיכה את המשיב, לאחר שמיעת ראיות, מהעבירות שיוחסו לו. על כך מערערת המדינה בפנינו. ב. ממצאיו העובדתיים העיקריים של בית משפט קמא היו כדלקמן: (1) המנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל כיוון נסיעת המשיב. זאת, בניגוד לטענת המדינה בכתב האישום ולאורך כל הדיון, כי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין כיוון נסיעת המשיב; (2) המנוחה חצתה את הכביש במהירות של 1.45 מטר לשניה; (3) המנוחה היתה גלויה לעיני המשיב רק לאורך 3.5 מטר של חצייתה את הכביש; (4) זמן התגובה של המשיב הוא לפחות 1.5 שניות; (5) פרק הזמן שחלף מהרגע בו הבחין המשיב במנוחה ועד הפגיעה הוא 2.39 שניות; (6) סך הכל עמד לרשות המשיב פרק זמן של בין 3.5 לבין 3.7 שניות כדי לעצור את מכוניתו (7) בסיכומו של דבר, "עניינו של הנאשם עומד ותלוי על בלימה (תרתי משמע) של עשיריות השניה והיא הנותנת כי במקרה כזה אחת דינו לזיכוי" (עמ' 45 סעיף 16 להכרעת הדין). למכלול הנתונים הנ"ל, שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, יש להוסיף נתון שהתביעה הסכימה לו, והוא, כי המנוחה חצתה את הכביש במעבר החציה כשהאור ברמזור להולכי הרגל היה אדום. המשיב נסע באור ירוק. בהודעת ערעור סדורה ורהוטה תקפה המדינה כל אחד ואחד מרכיבי הכרעת הדין והצביעה על משגים שנפלו בהחלטתו של בית משפט קמא, באשר לכל אחד מהממצאים שנקבעו על-ידו כמפורט לעיל. ג. נתחיל בנושא כיוון החציה של המנוחה. כאמור, בית משפט קמא קבע, בניגוד לעמדת התביעה, כי המנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל. למסקנה זו הגיע בית משפט קמא בהתבסס על הראיות הבאות: (1) עדותו של פרופ' היס, מנהל המכון לרפואה משפטית; (2) הודעתו הראשונה של המשיב במשטרה, שבה אמר כי המנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל. בית משפט קמא קבע, כי בסופו של דבר נותר בו ספק ממנו רשאי ליהנות המשיב. יש לקחת, על כן, בחשבון, את נקודת המוצא הנוחה לו יותר, דהיינו, כי המנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל. נראה לנו, כי צודקת המדינה בטענתה, כי שגה בית משפט קמא במסקנתו לגבי כיוון חציית הכביש על ידי המנוחה. ד. באשר לעדותו של פרופ' היס: עדות זו, כמו עדות מומחה בדרך כלל, מתחלקת לשני פרקים עיקריים: פרק הממצאים, דהיינו החבלות והנזקים שנמצאו בגופתה של המנוחה, ופרק המסקנות. לענין הממצאים - פרופ' היס ערך שתי חוות דעת. חוות דעת מקורית וחוות דעת משלימה (ת/11 ו-ת/12 בהתאמה). חוות הדעת ת/12 ניתנה לאחר שפרופ' היס התבקש על-ידי הפרקליטות לחוות דעתו לגבי כיוון החציה של המנוחה. על-פי הממצאים המפורטים בשתי חוות הדעת, ומסוכמים בחוות הדעת ת/12 בעמ' 2 (סעיפים 1 עד 9), הרי בגופה של המנוחה נמצאו חבלות בירך הימני בצד החיצוני כאשר הממצאים הבולטים הם דימומים, פצעי שפשוף וקרע במרחק 28 ס"מ מהעקב, וכן בברך הימנית במרחק של 30 ס"מ מהעקב. לעומת זאת, הממצאים בירך השמאלית היו בצדה הפנימי של הירך . נמצאו כיסי דם במרחק של 37 ס"מ מהעקב, וכן בברך השמאלי במרחק 32 ס"מ מהעקב. בפרק המסקנות כתב פרופ' היס, כי המגע הראשוני בין המנוחה לרכב היה מימין המנוחה ובמקצת מאחור. כדי להסיר ספק, גם בת/11, חוות הדעת הראשונה, קבע פרופ' היס כי המגע הראשוני בין המנוחה והרכב היה מימין המנוחה ובמקצת מאחור, בתנוחת עמידה. את חוות הדעת הנוספת (ת/12) מסיים פרופ' היס במילים "לא ניתן לקבוע ברמת הוודאות הרצויה מה היה כיוון החציה של המנוחה". יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית הבהיר פרופ' היס, כי "הסיבה שבגללה איני קובע באופן וודאי מה היה כיוון חציית הולכת הרגל, היא האפשרות שבשניות האחרונות המנוחה הסתובבה". המילים שצוטטו לעיל אינן מופיעות בפרוטוקול המקורי של בית משפט קמא, אלא בבקשה לתיקון פרוטוקול שהוגשה על ידי המדינה בתאריך 16.04.00. המדינה טענה כי הדברים נאמרו ומשום מה לא נרשמו בפרוטוקול. בית משפט קמא כתב בהחלטתו, כי "לא ביקשתי תגובת ב"כ הנאשם כיוון שהדברים זכורים לי היטב. מתקן הפרוטוקול כמבוקש". בהכרעת הדין התייחס בית משפט קמא לעדותו של פרופ' היס ללא התיקון הנ"ל, ויתכן שהבקשה לתיקון פרוטוקול וההחלטה נעלמו מעיניו של בית המשפט, בים הניירות שבתיק. משמעות דבריו של פרופ' היס הינה, כי על-פי הממצאים הרפואיים, הוא סבור שכיוון ההליכה היה משמאל לימין, כפי שנטען על-ידי התביעה, אלא שנמנע מקביעה וודאית, ברמה המדעית, בשל האפשרות הנ"ל, התיאורטית במידה רבה, דהיינו: כי המנוחה הסתובבה עובר לפגיעה בה. בית משפט קמא יצא מנקודת ההנחה, כי פרופ' היס הציג שתי הנחות הגיוניות וסבירות באותה מידה, שעל כן יש לבחור בזו המיטיבה עם הנאשם (ראה עמ' 41 פסקה 3). כפי שהוסבר לעיל, לא כך אמר פרופ' היס. נדבך נוסף בהחלטתו של בית משפט קמא היה הממצא כי קיים נזק ברגל שמאל. בית משפט קמא התעלם מכך שהנזקים ברגל שמאל הם כולם בחלק הפנימי, בעוד הנזקים ברגל ימין הינם בחלק החיצוני. הנזקים בחלקה החיצוני של רגל ימין מתיישבים עם העובדה כי המגע הראשון היה בצד ימין, כפי שאמר גם פרופ' היס בחוות דעתו. הנזקים ברגל השמאלית בצד הפנימי נובעים, ככל הנראה, מכך שהמנוחה היתה בתנוחת פיסוק של הליכה, כפי שנאמר בחוות הדעת של פרופ' היס. מכל מקום, העובדה שהנזקים ברגל ימין הם בצד החיצוני, מצביעים על כך שהמגע הראשוני היה מצד ימין של המנוחה, כפי שנאמר בת/11 ובת/12. מגע ראשוני בצד ימין מצביע על כך שהמנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין כיוון נסיעת המשיב ולא מימין לשמאל. האפשרות, כי המנוחה הסתובבה עובר לפגיעה, היא אכן אפשרות, אולם לא נראה לנו, כי במכלול הנתונים בתיק זה, הינה אפשרות העולה כדי ספק סביר הפועל לזכותו של נאשם. בענין זה נאמר, כי אם אכן עשתה המנוחה סיבוב, ובהתחשב בכך שמדובר באור יום מלא ובכך שהמשיב טוען שהבחין בה עובר לפגיעה (ולענין זה אין חשיבות אם פרק הזמן שבו הבחין בה הספיק, או לא הספיק, לצורך בלימה ומניעת התאונה), הרי היה עליו להבחין שהמנוחה הסתובבה, ולומר זאת. המשיב לא טען לכל אורך הדרך, לא בהודעותיו השונות במשטרה ואף לא בעדותו בבית המשפט, שהמנוחה הסתובבה לפני שפגע בה. בית המשפט אינו יכול להיזקק להשערות תיאורטיות שאין להן ביסוס ראייתי, רק משום שהן נוחות יותר לנאשם. גם ספק הפועל לטובתו של נאשם צריך להיות ספק סביר המעוגן בחומר הראיות. דעתנו היא, על כן, שהאפשרות נשארה בגדר אפשרות תאורטית שאיננה מגיעה, כאמור, לכלל ספק סביר. ה. הנימוק הנוסף, שבשלו קבע בית משפט קמא כי המנוחה חצתה מימין לשמאל, הינם כאמור דבריו של המשיב בהודעתו המיידית ת/1. ההודעה ת/1 נמסרה ביום 03.09.97. הודעה נוספת, ת/2, נמסרה יום לאחר מכן, ביום 04.09.97. בת/1 אמר המשיב: "הגעתי לצומת בנסיעה שוטפת במהירות רגילה שאני לא יכול להעריך. לפתע הבחנתי באישה הולכת רגל שחוצה את מעבר החציה מצד ימין לצד שמאל במעבר החציה הצפוני בכניסה לצומת בכיוון נסיעתי...". בהודעתו השניה, ת/2, אמר המשיב כי "אתמול כשהגעתי הביתה ניסיתי לשחזר לעצמי את התאונה ... גם לגבי מה שאמרתי שהולכת הרגל חצתה מימין לשמאל זה לא וודאי ויכול להיות שהיא הגיעה מכיוון אחר". בהמשך אומר המשיב: "שיתכן שהולכת הרגל חצתה מצד שמאל וחזרה חזרה לאי התנועה אבל זה הכל ספקולציות ואני לא בטוח במאה אחוז מאיפה היא הגיעה". המשיב הוסיף והביע תמיהה כיצד לא ראה את המנוחה למרות "שדה הראיה המצויין לכיוון הצומת". בית משפט קמא העדיף את גירסתו של המשיב בת/1, גירסה שעליה חזר בעדותו בבית המשפט. בית משפט קמא ייחס חשיבות גם לכך, שההשערה, לפיה חצתה המנוחה את הכביש משמאל לימין הועלתה לאחר שהמשיב הוכנס - מסיבות לא מובנות לבית המשפט, לחדרו של קצין משטרה ונחקר פעם נוספת. בניתוח הדברים אומר כב' השופט קמא, כי "תשובת הנאשם בהודעתו הראשונה בדבר אירוע התאונה היתה ספונטנית". באשר לחקירה הנוספת, קיבל בית משפט את הסברו של המשיב, כי היה "במבוכה ובבלבול אשר אחזו בו נוכח האירוע אותו עבר", וכי התשובות שניתנו בחדרו של קצין המשטרה, פקד ניר קוסטיקה, היו "הססניות ולא בטוחות". איננו סבורים כי היה מקום במקרה זה להגיע למסקנות שדווקא האמור בהודעה הראשונה הוא המשקף את האמת. עובדתית, הגירסה כי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין מופיעה עוד לפני שהמשיב הוכנס לחדרו של הקצין, ולמשיב ניתנו כל ההזדמנויות לתקן דבריו ונהגו עמו לפנים משורת הדין, כשהקריאו לו את הודעתו הראשונה ת/1. סביר להניח, כי "המבוכה והבלבול שאחזו בו נוכח האירוע אותו עבר", כלשונו של בית משפט קמא, היו בשיאם דווקא בסמוך ומיד לאחר התאונה, כשמסר את גירסתו הראשונה ת/1. הודעתו השניה נגבתה למחרת היום, לאחר שהמשיב הספיק, לדבריו הוא, לשחזר לעצמו את התאונה, וכן היתה לו הזדמנות, אם רצה בכך, להתייעץ. מעבר לכך, הנתון הבולט העולה מההודעות השונות של המשיב הינו, כי אין בפיו גירסה ברורה באשר לכיוון החציה של המנוחה, והוא איננו יודע למעשה לומר, מהיכן חצתה. המשיב עצמו אומר: "זה הכל ספקולציות ואני לא בטוח במאה אחוז מאיפה היא הגיעה אני עד עכשיו לא מבין מאיפה היא הגיעה. …יש לי שדה ראיה מצוין לכיוון הצומת ואינני מבין איך לא ראיתי אותה". למעשה, המילים הללו מבטאות את הרשלנות העיקרית המיוחסת למשיב, כאשר יש באמירה זו משום הודאה מלאה ברשלנות. אנו מסכימים עם המשיב, כי השאלה המרכזית הינה, הכיצד לא הבחין במנוחה, וזאת אפילו בלי קביעת ממצא מאיזה כיוון חצתה את הכביש. מכל מקום, באשר לענין כיוון החציה, הרי בוודאי שדבריו של המשיב, במכלול הודעותיו, אינם יכולים להוות משקל נגד לנתונים האובייקטיביים של הפגיעות במנוחה; לאור חוות דעתו של פרופ' היס. ו. מטעם התביעה הוגש המסמך ת/15, שהוא שרטוט המדגים את הקשר בין כיוון חציית הולכת הרגל לבין הנזקים ברכב הפוגע. בית משפט קמא לא התייחס לראיה זו. גם מת/15 עולה כי הנזקים ברכב, במקרה הנוכחי, מתאימים לכיוון חציה משמאל לימין ולא להיפך. אם לא די בכל האמור לעיל, הרי גם מומחה ההגנה, האינג'ינר עוזי רז, אומר, כי להערכתו כיוון החציה היה משמאל לימין. המומחה הסביר, די בהרחבה, כי את הערכתו הוא מבסס "בענין מיקום הפגיעה בגוף המנוחה והעדר האלכסון" - היינו: כיוון הנזקים בחזית הרכב, כפי שמוסבר בעמודים 23-24 לפרוטוקול. ניתן להצביע גם על נימוקים נוספים שמבססים את המסקנה, כי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין, אולם נראה לנו כי די באמור עד כה לענין זה. ז. למעשה ניתן היה לסיים את פסק הדין בנקודה זו, כאשר המסקנה המתחייבת היא כי יש לקבל את ערעור המדינה. אם אכן חצתה המנוחה משמאל לימין, הרי שהספיקה לחצות 7 מטר מרוחב הכביש ולאורך כל אותם 7 מטר היתה גלויה לעין המשיב, בשעת יום, במזג אוויר טוב ושדה ראיה "מצוין". לא היתה מחלוקת על כך, כי מרחק הליכה של 7 מטר די והותר היה בהם כדי לאפשר למשיב לבלום ולמנוע את התאונה. אנו מזכירים שוב את דברי המשיב עצמו, אשר אמר, כי: "אינני מבין איך לא ראיתי אותה". לתמיהה זו גם אנו שותפים, אלא שמשמעותה לענין הקביעות העובדתיות שבפנינו, הינה שהמשיב התרשל שכן היה עליו לראות את המנוחה והוא לא הבחין בה. "התאונה התרחשה באור יום. לנהג שדה ראיה פתוח גדול ממרחק 150 מטר לפחות" (דו"ח הבוחן, נספח לת/4). ח. למרות מסקנתנו בדבר כיוון החציה של המנוחה (משמאל לימין), לא נוכל שלא להתייחס, בקצרה וחלקית בלבד, לקביעות שגויות אחדות, של בית משפט קמא, שנקבעו בהנחה (המוטעית) שהמנוחה חצתה מימין לשמאל: (1) בחישוב זמן שהייתה של המנוחה על מעבר החציה (בהתבסס על המרחק שעברה עד הפגיעה ועל מהירות הליכתה), התעלם בית משפט קמא, מכל וכל, מפרק הזמן הנוסף שלוקח לכל הולך רגל, ובוודאי לאישה בת 78, להסתובב סיבוב מלא של ?180 לאחור, לרבות זמן התגובה שלה בשל ההפתעה מהרכב המתקרב לעברה, ושיקול הדעת עד שהיא מחליטה להסתובב, ותחילתה של פסיעה לאחר הסיבוב; שהרי ברור שאם חצתה המנוחה מימין לשמאל, כפי שקבע בית משפט קמא, בעוד שהממצאים הפתולוגיים מעידים על פגיעה כשהחלק הימני של גופה מופנה כלפי הרכב, אזי הסתובבה לאחור (כפי השערתו של פרופ' היס). זמן הסיבוב, כאמור, צריך להתווסף לזמן שהייתה על מעבר החציה - אולם בית משפט קמא התעלם מכך. (2) בית משפט קמא קיבל, למעשה, והסתמך על הנתונים והמסקנות של מומחה ההגנה. ברם, בחקירתו הנגדית אמר המומחה: "אם יוברר לי כי הבוחן הזיז את הרכב וכתוצאה מכך היה צריך להוריד רוחק סרנים אך לא עשה כן, אז כל החישובים בחוות דעתי לרבות הנתונים אינם נכונים ..." (עמ' 22). בית משפט קמא לא נתן דעתו לכך, ולא דן בשאלה, אם לאור תשובה זו היה מקום להסתמך על חישוביו של מומחה ההגנה אם לאו, שהרי בוחן התנועה המשטרתי הובא שנית, במיוחד, כעד הזמה לענין זה (עמ' 29), ואף הגיש מזכר שערך (ת/15). מומחה ההגנה, שאף הוא העיד פעם נוספת, אחרי עדות ההזמה של בוחן התנועה, אמר שוב ש"אם הבוחן העיד שהוא לא הוריד רוחק סרנים, החישובים שנעשו בחוו"ד המקורית אינם נכונים אבל ..." (עמ' 34). כאמור, בית משפט קמא לא דן בכך. (3) מומחה ההגנה הגיע למסקנה שהמשיב נסע, עובר לתחילת הבלימה, במהירות של 54 קמ"ש (לעומת 57 קמ"ש לדעת בוחן התנועה). לפי חישוביו של מומחה ההגנה, שאומצו על-ידי בית משפט קמא, שהתה המנוחה 3.3 שניות על הכביש עד שנפגעה (4.8 מטר במהירות הליכה של 1.45 מטר בשניה). אפילו לפי הנתונים הללו, נמצא שהמשיב היה במרחק של 49.5 מטר ממקום הפגיעה, כאשר יכול וצריך היה להבחין בהולכת הרגל בתחילת החציה. מרחק העצירה במהירות זו, גם לדעת מומחה ההגנה, כולל זמן תגובה, הוא 36 מטר בלבד. (4) בית משפט קמא טעה כשייחס לתביעה נתונים לא מדוייקים. כך למשל, סבר שגם "לשיטת התביעה היתה צריכה להיות גלויה לעיני הנאשם כ-4.7 מ'" (עמ' 42 להכרעת הדין), בעוד שלשיטת התביעה המנוחה היתה גלויה לעיניו של הנאשם (בהנחה של חציה מימין) 5.8 מ' (ת/3 נספח שחזור לדו"ח בוחן, עמ' 5). (5) בית משפט קמא אימץ את גישת מומחה ההגנה, לפיה היתה המנוחה גלויה לעיני המשיב רק 3.5 מטר, עד הפגיעה, למרות ששפת המדרכה היא במרחק של 5.8 מטר ממקום הפגיעה. בית משפט קמא נימק זאת כדלקמן: "יש לזכור כי אבן השפה של המדרכה מתעקלת ימינה ונהג המתקרב לצומת ועיקר מעייניו מרוכזים באור הרמזור, יתן דעתו אל אבן השפה של המדרכה והמשכה הדמיוני. המרחק מההמשך הדמיוני של אבן השפה ועד למקום הפגיעה הוא 3.5 מ'" (עמ' 42 להכרעת הדין). קביעה זו מוטעית בעליל. נהג אינו רשאי להיות מרוכז אך ורק באור הרמזור, אליו הוא מתקרב, שאם יעשה כן ייחשב כרשלן. נהג חב חובת זהירות כלפי משתמשים אחרים בדרך, לרבות הולכי רגל, והוא חייב להיות ער ולהבחין גם בנעשה על המדרכה, על אי התנועה או על השוליים, בתחומי נהיגתו. גישתו של בית משפט קמא, לפיה פטור הנהג מלתת דעתו למה שקורה מעבר לאבן השפה, איננה מתיישבת עם ההלכות שנקבעו בפסיקה רבה, על חובתו של נהג לתת את דעתו גם להולכי רגל הנמצאים על המדרכה (או על אי התנועה או השוליים), העלולים או המתכוונים לרדת לכביש. קל וחומר, שאין גישה זו מתיישבת עם ההלכות המיוחדות בדבר חובת הזהירות המוגברת, לגבי כל מי שנמצא על מעבר חציה. מעברי חציה נמצאים תדיר בעיקולי צמתים, וגישתו של בית משפט קמא, תביא לידי צמצום מלאכותי של חובת הזהירות לגבי חלקו של מעבר החציה בלבד. לפי גישה זו גם מפרצי חניה הם מחוץ לתחומי זהירותו של הנהג. הלכה היא, כי "חובתו הראשונית של כל נוהג ברכב היא להשגיח בכל עת בנעשה בדרך שלפניו וסביבתה המידית" (ע"פ 56/63 בנימין הלינגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(1) 399, 401 (ההדגשה שלנו) - שם לקח בית המשפט בחשבון, לצורך מרחק החציה של הולך הרגל, את רוחב הכביש כולל השוליים מהם הגיע הולך הרגל). ט. לשאלה, האם יכול היה המשיב להבחין במנוחה, להספיק לבלום ולמנוע את התאונה, שייכת גם הסוגיה של מהירות הליכתה של המנוחה על הכביש. מטעם התביעה העיד הבוחן אשר אמר, כי מהירות הליכה של אישה בגילה של המנוחה הינה מטר לשניה. בית משפט קמא קבע לענין זה, כי הוא מקבל דווקא את עדותו של מומחה ההגנה, אשר אמר כי המהירות של הולך רגל בגילה של המנוחה הינה 1.45 מטר לשניה. בית משפט קמא העדיף את עמדת מומחה ההגנה בשאלת מהירות הליכתה של המנוחה, בין היתר, כי "בתיק אחר המתנהל בפני, ת"פ 16506/99, מ"י נ' ניסים מור, קבע בוחן המשטרה רס"מ שלמה שני, קצב חציה לקשיש בן 88 של 2.5 מטר לשניה משהובאה ראיה כי הקשיש רץ אל הכביש" (עמ' 42 שורה 22). התייחסות דומה של כב' השופט קמא מצויה בסוגיה של זמן התגובה של הנהג (המשיב). לענין זה אמר כב' השופט קמא: "לא זו אף זו, אך לפני מספר חודשים התקיים כנס שופטי תעבורה בו הרצה בפנינו סנ"צ מאיר אור קצין הבוחנים הראשי במחלקת התנועה של משטרת ישראל. בהרצאה זו טען מר אור, כי בנסיבות מסוימות יכול זמן התגובה להגיע עד כדי 1.8 שניות או אף 2 שניות. הכל לפי גודל ההפתעה, על כן מופתע אני, ולא לטובה, מהערכת הבוחן בשאלה זו..." (עמ' 45). נראה לנו, כי שגה כב' השופט קמא בכך שהסיק מסקנות לענין התיק הנוכחי מעדויות שנשמעו בפניו בתיק אחר (לענין מהירות החציה), ושגה גם כאשר התייחס לדברים ששמע בהרצאה, כאילו הם חלק מהראיות הרלוונטיות בדיון שלפניו. הידיעות שרכש השופט בתיק אחר או בהרצאה אינן בבחינת ידיעה שיפוטית. הצדדים לא יכולים להתמודד עם מידע זה, שאיננו חלק מחומר הראיות בתיק. מכל מקום, לא ניתן לכלול את הדברים שהגיעו לידיעת השופט ממקורות אחרים - ואינם בחינת ידיעה שיפוטית כמשמעותה בדיני הראיות - בלי שאלה נבחנו על-ידי הצדדים וניתנה להם ההזדמנות המלאה להתייחס אליהם. השופט לא הציג לעדים שהעידו לפניו את המידע שרכש בהרצאה או בתיק אחר, לא איפשר לעדים להגיב עליו, ולצדדים לבחון ולהתייחס אליו (גם אם היה עושה כן, צריך היה בית המשפט לנהוג זהירות, שמא ייחשב כמי שירד לזירת ההתגוששות). נפנה לענין זה לאמור בהמ' 535/63 עזבון אמיל ליטוינסקי ואח' נ' עזבון מוריס ליטוינסקי ואח', פ"ד י"ח(1) 430, בעמ' 433: "... ואין צריך לומר כי ידיעות אשר רכש לו השופט המלומד אגב דונו במשפטים אחרים אינן ענין לכאן, והשופט לא היה רשאי לפסוק על פיהן. אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". שופט אינו רשאי לעשות שימוש במידע אישי או פרטי, ואסור לו לבקר מומחה המעיד לפניו על-פי המידע או היידע האישי שלו, הגם שלא הובאה עדות סותרת מפי מומחה. המידע שקלט שופט מתיק אחר או מהרצאה ששמע - איננה "ידיעה שיפוטית", שהיא "מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה". אגב, מגמת הפסיקה - וכך נכון וראוי - היא לצמצם את משמעות "הידיעה השיפוטית", כדי לצמצם את תחום קביעת העובדות שלצדדים לא ניתנה האפשרות וההזדמנות להגיב עליהן ולהעמידן במבחן העדות בבית המשפט (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 527-543). לענין זה יש להבחין בין שופטים בבתי המשפט לבין "שופטים" חברי טריבונלים מקצועיים, לגביהם דרישת החוק היא שיהיו בעלי הכשרה מקצועית ויפעילו בכהונתם את דעותיהם המקצועיות ואת מומחיותם, באותו תחום. אך לשופט בבית משפט אסור להשתמש בידיעותיו האישיות, המקצועיות, שאינן נחלת הציבור הרחב והמשכיל (ועל כן, אינן בבחינת ידיעה שיפוטית) - אלא לצורך הבנת העדויות המקצועיות והערכתן. טעותו של בית משפט קמא, כאשר הסתמך על עדות ששמע בתיק אחר, נלמדת אפילו מתוך דבריו שלו, שכן בית המשפט כתב, כי בתיק האחר, קבע בוחן התנועה את מהירות החציה של הקשיש "משהובאה ראיה כי הקשיש רץ אל הכביש". משמע, קביעתו של הבוחן שם, בין אם נכונה היתה ובין אם מוטעית, התבססה על עובדות ספציפיות. גם מומחה ההגנה (שאגב, העיד בלי שיוזהר על-ידי בית המשפט, בניגוד להוראת סעיף 173 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982), הסכים שעל-פי ההנחיות (ת/13), עליהן מבוססים החישובים של מהירות הליכה של הולכי רגל, גם חישוביו שלו, יש להפחית 10% אצל הולכי רגל ממין נקבה. קשה להבין את האימוץ המלא של נתוניו, חישוביו ומסקנותיו של מומחה ההגנה על-ידי בית המשפט, שהרי הוא בנה מסקנותיו בחוות הדעת נ/1, על מהירות הליכה של 1.7 מטר לשניה; לטענתו, זו מהירות הליכה של הולכת רגל בת 60 (נ/1, עמ' 3). לא רק שהמומחה ידע שהמנוחה היתה בת 78(!) ולא בת 60, שכן גילה צויין בכתב האישום, אלא שפניה לאותו סעיף ג' בהנחיות ת/13, אליו הפנה המומחה, מגלה שהחישוב שלו מטעה ואינו מדויק. הנכון הוא, לפי אותו סעיף ג', בהנחה שהמנוחה אכן הלכה הליכה מהירה, ובהנחה שהיתה בת 60(!), הרי שמהירותה היתה 1.35 מטר לשניה. בהתאם לגילה האמיתי, קצב ההליכה הממוצע שלה היה נמוך יותר, כ-1.27 עד 1.31 מטר לשניה, בהנחה שהלכה הליכה מהירה, או כ-1 מטר לשניה בלבד, בהליכה רגילה. י. משהגענו למסקנה, כי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין, הספיקה לחצות 7 מטרים על מעבר החציה, שהתה על המעבר עצמו 5.34-5.51 שניות לפחות (אם לא 7 שניות), הרי שרשלנותו של המשיב מדברת בעד עצמה. בין אם לא ראה אותה עד סמוך מאוד לפגיעה בה (למרות שדה הראיה הפתוח והמצויין (גם לדבריו בת/2), ובין אם ראה אותה אך לא עשה דבר, עד סמוך לפגיעה, הרי שהתרשל. במהלך חקירותיו במשטרה לא היה עקבי בגירסתו אם המנוחה חצתה מימין או משמאל, וכפי שאמר, הוא מנסה לשחזר לעצמו את התאונה וכי כל מה שהוא אומר הינו בגדר "ספקולציות" (ת/2). עובדה זו תומכת במסקנה, שהוא אכן לא ראה ולא הבחין במנוחה עד סמוך מאוד לפני הפגיעה. אם לא ראה אותה, כפי שאמר בת/2, עד סמוך לפגיעה, הרי שניתן להחיל על המקרה את דבריו של כב' הנשיא אולשן בע"פ 59/56 רחמים דיין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י' 1677: "במקרה זה היה על המערער להזים את העובדה שהוכחה, לכאורה, כי הוא לא נתן תשומת לב במידה מספיקה לנעשה בכביש ... במקרה זה היה על המערער לשכנע את בית המשפט כי לא באשמתו לא ראה את הילד". ועוד יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון, ברע"פ 3306/98 שלום תנעמי נ' מדינת ישראל, תקדין-על' 98(3) 1437; דינים-על' נה 84: "לא מצאנו ממש בבקשה ככל שהיא מתייחסת להרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. כפי שהוכח בראיות, לא הבחין המבקש במנוח בעת שירד מהמדרכה וחצה חלק גדול של מעבר החציה, על אף שלא היה כל גורם שיפריע לו לראות את המנוח. המבקש גם לא בלם את רכבו במועד. גם אם רבצה רשלנות לפתחו של המנוח כשחצה את מעבר החציה באור אדום ובכך התרשל, וגם אם בכיוון נסיעתו של המבקש היה ברמזור אור ירוק, היתה זו התרשלות מצדו שלא ראה את המנוח במועד ולא נקט בצעדים הנדרשים למניעת התאונה". יא. בשולי פסק הדין ברצוננו להוסיף הערה: בית משפט קמא ביקר את התנהלותה של החקירה הפרונטלית של המשטרה את המשיב: "גם מהלך חקירת הנאשם היה תמוה ואף זאת בלשון המעטה. לאחר שהנאשם חתם את הודעתו השניה - ת/2 - ... הוא נלקח מסיבות לא ברורות לחדרו של פקד קוסטיקה ושם החלה חקירה נוספת. במהלך חקירה זו נשאל באיזה מרחק היה מהולכת הרגל בשעה שהחל לבלום. הנאשם השיב שהיה במרחק כ.2 מטר. ... משנה חומרה יש בכך שבשעה שהשאלה נשאלה היו בידי הבוחן התשובות לכך לאור הממצאים שליקט בשטח יום קודם לכן" (עמ' 45-46). איננו סבורים שהיה מקום לביקורת בשל החקירה הנוספת, ולהתייחס אליה כאל חקירה תמוהה, שנערכה "מסיבות לא ברורות". אין שום פסול בחילופי חוקר או בחקירה נוספת של חשוד, בוודאי לא בעבירה כמו גרימת מוות. לא רק שאין שום פסול בשאלה, באיזה מרחק היה כשראה את הולכת הרגל או כשהחל לבלום, אלא שזו שאלה יסודית, בסיסית, ומתחייבת בתאונה מעין זו (ורצוי אף לבקש מהנהג להצביע בפועל בשטח על המקום). אם יש מקום לבקר את המשטרה, הרי זה בשל כך שהשאלה לא נשאלה מיד בחקירה הראשונה (ת/1). אין גם פסול בהצגת שאלה לחשוד - ואולי אף חובה לעשות כן - גם כאשר מצויים בידי המשטרה ראיות או נתונים ממקורות אחרים. יב. סיכומו של דבר - דעתנו היא שיש לקבל את הערעור. לפיכך, אנו מבטלים את הכרעת דינו של בית משפט קמא, ומרשיעים את המשיב בעבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לא נטען בערעור לגופו של ענין בנושא מהירות הנסיעה הלא סבירה שיוחסה למשיב בכתב האישום - לכן איננו מרשיעים אותו בעבירה זו. הדיון יוחזר לבית משפט קמא לטיעונים לעונש ולמתן גזר דין. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםמעבר חציההולך רגל