מהות התביעה 1. לפני תביעות מאוחדות, בהן עותרים התובעים להורות על רישום מקרקעין לא מוסדרים שמיקומם מעבר לקו הירוק ביהודה ושומרון, בכפר ההרוס "ח'רבת מסמר". המקרקעין רשומים בחלקם במנהל בית אל. התביעות מתבססות על ייפוי כוח שניתן לאבותיהם של התובעים (ה"ה אלכסנדר שוב ז"ל ויצחק פוקסון ז"ל) בשלהי שנת 1951. התובעים 1 ו-2 תובעים את חלקו של אביהם המנוח אלכסנדר שוב ז"ל, ואילו התובעים 3 ו-4 תובעים את חלקו של אביהם המנוח יצחק פוקסון ז"ל. 2. התובעים 1 ו-2 (ה"ה שוב) טוענים לבעלות על מגרשים מס' 253, 324, 336, 340, 349, 351, 352, 353, 354, 355, 356, 357, 358, ובנוסף, טוענים לבעלות על מגרשים מס' 285, 298, 309, 313, 315, 316, 318, 319, 329, 331, 332, 333, 334, 354, שלטענתם אין אפשרות לרשמם. כן, טוענים הם לבעלות על חלק מהמגרשים המצויים במושעה (77 מגרשים) שמספרם 523-600, ואשר רשומים כיום על שם הנתבעת 4. התובעים 3 ו-4 (ה"ה ירדן) טוענים לבעלות מכוח אותו ייפוי כוח כאמור, על המגרשים שמספרם- 266 (א)(ב), 317, 335, 337, 338, 339, 359, 360, 364, 365, וכן מגרשים במושע- החל מ- 601 ועד ל- 838 (להלן: "המקרקעין" ו/או "המגרשים"). 3. אין מחלוקת כי אדם בשם סם כהן ז"ל רכש אותם מגרשים מגרינוולד לפני 1951, על פי ייפוי כוח, אך לא העבירם על שמו. סם כהן הוא שמכר על פי הנטען את המגרשים לאבות התובעים. 4. עד פרוץ מלחמת ששת הימים היו נתונים המקרקעין בריבונות ירדן- בידיו של האפוטרופוס הירדני לנכסי אויב, ולכן לטענת התובעים לא ניתן היה לבצע רישום לגביהם. 5. חלק מהמקרקעין רשומים כיום במנהל יהודה ושומרון על שם נתבעת 3 וחלק על שם נתבעת 4. הנתבעות טוענות כי מקור זכותן הוא רכישת המקרקעין מגב' רות אפרתי, בתו של מר סם כהן ז"ל (להלן:"גב' אפרתי"). לשיטת הנתבעות התביעה התיישנה לפני שנים רבות. כן טוענות הן כי רכשו את המקרקעין בתום לב ובתמורה והשלימו את רישום המקרקעין על שמן, כאמור. להלן העובדות הצריכות לעניין. הרקע העובדתי 6. בפרק זה יבואו עיקר העובדות שנטענו על ידי הצדדים, ובהן עובדות שבמחלוקת. בשנות ה- 40 רכש ד"ר וויקטור גרינוולד ז"ל (להלן: "גרינוולד") מגרשים רבים בשטח של מאות דונמים, באדמות "חירבת מוסמר" באזור יהודה ושומרון. מגרשים אלה נרשמו על שמו ביום 23.07.1945 בלשכת רישום המקרקעין (ראה מכתבו של מנהל אגף הנכסים מ. מנדלבאום מיום 31.10.1958). ביום 19.07.1947 בוצעה חלוקה של האדמות הנ"ל למגרשים בודדים על פי תוכנית חלוקה במשרד ספרי האחוזה ביפו, בתיק מס' 129/47. החלוקה נרשמה בספרי הרישום של חירבת מוסמר בכרכים 1-5 על פי שטר חלוקה מס' 784/47. 7. קודם לשנת 1951 (לטענת הנתבעות כבר בשנת 1947-1948), רכש סם כהן ז"ל (להלן: "סם כהן") חלק מהמגרשים מאת גרינוולד, על פי ייפוי כוח בלתי חוזר. 8. לאחר מכן, ביום 16.04.51 חתם גרינוולד, על ייפוי כוח בלתי חוזר, לגבי המגרשים, אשר מוטביו הם ה"ה יצחק פוקסון ז"ל ואברהם חצרוני ז"ל (להלן:"פוקסון וחצרוני") (אסמכתא ג' לתיק מוצגי התובעים- המוצגים להלן: "אסמכתא"). 9. לטענת התובעים, בשלהי שנת 1951 מכר סם כהן כ- 200 מגרשים מתוך המגרשים הנ"ל לאבותיהם, ה"ה שוב ופוקסון ז"ל (כל אחד קיבל 100 מגרשים). הצדדים חלוקים בשאלה אם שולמה התמורה לאבות התובעים בגין ייפוי כוח זה. התובעים, 1 ו-2 סומכים טענתם על מכתבו של אלכסנדר שוב ז"ל מיום 6.12.1951 לסם כהן ז"ל המאשר את העסקה שעשה עימו. לטענתם המכתב מעיד על תשלום מלוא התמורה עבור המגרשים על ידי אביהם. כן סומכים התובעים טענתם גם על מכתבו של עו"ד דב לוין, ב"כ סם כהן ז"ל, משנת 1962 אל מר שוב. ממכתב זה הם למדים על העסקה ועל תשלום מלוא התמורה בגינה. הנתבעות מנגד, מכחישות שעסקה זו התרחשה וטוענות כי התמורה בעד המגרשים מעולם לא שולמה לסם כהן ולכן אין לתובעים זכויות במגרשים. 10. ביום 4.11.51 נתנו חצרוני ופוקסון, ייפוי כוח חלקי, מכוח ייפוי הכוח שניתן להם ביום 16.04.1951, לפיו, הם מעבירים חלק מזכויותיהם במגרשים הנ"ל לגב' רחל פוקסון ולתובע 1, משה שוב (אסמכתא ד'). התובעים טוענים כי ייפוי הכוח בא לאפשר לרחל פוקסון ולתובע 1 לרשום את המקרקעין בספרי האחוזה על שמם של מר אלכסנדר שוב ז"ל ומר יצחק פוקסון ז"ל. הנתבעות טוענות מנגד כי מדובר בייפוי כוח, המלמד כי רחל פוקסון והתובע 1 הם נאמניהם בלבד של חצרוני ופוקסון. 11. בשנת 1961, ביום 6.02.1961, חתם ד"ר גרינוולד פעם נוספת על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובתו של סם כהן ז"ל ואריה אפרתי המסמיך את שניהם לרשום את המגרשים הנ"ל על שם הגב' רות אפרתי (אסמכתא יז'). 12. בשנים 1961-1962 התנהלו הליכים בבית המשפט המחוזי (תל אביב) בת.א. 2244/61 (להלן:"התביעה בת.א. 2244/61") באשר למגרשים. במסגרת הליכים אלו, סם כהן הגיש תביעה כנגד מר אברהם חצרוני, רחל פוקסון, אלכסנדר שוב ומר גרינוולד, למתן צו הצהרתי, לפיו הינו הבעלים הבלעדי של מגרשים המצויים בחירבת מוסמר, ואשר פורטו ברשימות שצורפו לתביעה (נספחים א' ו-ב'). בתביעה זו, בסעיף 2, נאמר מפורשות כי גרינוולד נתן יפוי כח לגבי קרקעות בחירבת מוסמר לפוקסון ולחצרוני, ויפוי כח זה נתן "על דעת ובהסכמת התובע כשהנתבע 1 [חצרוני] ומר יצחק פוקסון ז"ל משמשים כנאמניו", וכן נאמר, בסעיף 6, כי "לאישור מחודש של בעלותו על כל המגרשים שמכר לתובע, לרבות אלו הפורטים ברשימות א ו/או ב הנ"ל ועל מנת לאפשר לו להעביר את הבעלות עליהם לשמו או לכל מי שימצא לנכון נתן נתבע מס' 4 [הערה: גרינוולד] לתובע את יפוי הכח מיום 6.2.61 שהעתקו רצ"ב". מתביעה זו עלה, כי סם כהן רואה עצמו הבעלים הבלעדי של המקרקעין בחירבת מוסמר. מטיעון התובעים עולה כי התביעה לא התייחסה למקרקעין נשוא הדיון אלא למקרקעין אחרים, כעולה ממכתבו הנזכר של בא כוחו של סם כהן, עו"ד דב לוין, מיום 5.06.1962 שבו צוין כי אף אם כל המגרשים שאליהם התייחסה התביעה כלולים בייפוי הכוח שנתן למשה שוב ולרחל פוקסון, הם אינם כלולים ברשימות א' ו- ב' הנספחות לכתב התביעה. הצדדים חלוקים לגבי אופן סיומה של התביעה האמורה. התובעים טוענים כי בכתב התביעה סם כהן הודה שמכר את המגרשים לשוב ופוקסון, ולבסוף משך את תביעתו מבלי שניתן פסק דין. הנתבעות טוענות מנגד, כי הצדדים הגיעו לפשרה (ראו נספח יא' לתצהיר הגב' אפרתי), שלאחריה שוב ופוקסון ויתרו על זכויותיהם במגרשים והסירו את הערות האזהרה שרשמו לטובתם, ואילו, לחצרוני הועברו 21 מגרשים. ויוטעם, גם אם היה ביד התובעים "להירגע" לנוכח הודאת סם כהן באותו הליך כי מכר להם מגרשים, היה בידי התובעים גם להבין שסם כהן קיבל בשנת 1961 ייפוי כוח מגרינוולד המתייחס לאותם מגרשים (כעולה מייפוי הכוח שצורף לתביעה, נספח ח' לאותה התביעה), שהוא מכר להם לשיטתם. גם התובעים מציינים בסיכומיהם, כי "הודאתו המפורשת של מר סם כהן ז"ל בתביעתו כי מכר לה"ה שוב ופוקסון כ- 200 דונם ... לא מנעו ממנו לקבל ממר ויקטור גרינוולד ייפוי כוח נוסף באותה שנה המתייחס בין היתר גם למגרשים שאין ספק בדבר מכירתם לתובעים, הם המגרשים נשוא תביעה זו" (ס' 42 לסיכומים). בנוסף, נראה כי לפחות לא הייתה בהירות שהמגרשים הספציפיים נשוא התביעה או חלק מהם, לא נמכרו שוב (כעולה מתצהיר אפרתי, סעיף 22). אציין כי, התיק הרלוונטי (ת.א 2244/61) הוזמן ושימש כראייה, אך לא ניתן להבין מתוכו כיצד התביעה הסתיימה (להוציא בכל הנוגע להסכם פשרה עם הנתבע חצרוני). נראה כי חסרים בו מסמכים. עובדה זו פועלת לרועץ לתובעים, שעליהם להתמודד עם טענת ההתיישנות המועלית נגדם, לאור העובדה שבמשך 40 שנה לא רשמו את זכויותיהם ולא תבעו בגינן. יש לקבוע כי התובעים ידעו ממועד אותם הליכים כי זכויותיהם מאוימות, או למצער היה בידם ב"זהירות סבירה" לגלות זאת (כלשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות). 13. ביום 20.11.1972 מכרה הגב' אפרתי מכוח ייפוי הכוח מיום 6.02.1961, את המקרקעין שקיבלה בירושה מאביה סם כהן, לנתבעת 3 (ס' 52 לסיכומי התובעים וס' 68 לסיכומי הנתבעת 4) (אסמכתא יח'). הצדדים חלוקים לגבי זהותה של הנתבעת 3. התובעים טוענים כי המכירה נעשתה בפועל לחברה ביסוד בשם "אדמות מודיעין", שמאוחר יותר בעליה הקימו שתי חברות בשם זהה, שהאחת בישראל- היא הנתבעת 2, והשנייה רשומה ברמאללה- הנתבעת 3, וזאת כדי שתוכל לרשום את המקרקעין שביהודה ושומרון על שמה. הנתבעות טוענות מצידן כי המגרשים נמכרו לנתבעת 3 ולא לנתבעת 2 ולכן, אין בין התובעים והנתבעת 2 יריבות בתביעה זו. הנתבעת 2 הטעימה כי המגרשים שבבעלותה, רשומים בתוך תחומי הקו הירוק, ולגביהם החל הליך הסדר מקרקעין בשנת 1997, וכן התנהל בינה ובין התובעים הליך משפטי, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בת.א. 812/97, בעוד שהתביעה שבענייננו עניינה במגרשים המצויים מעבר לקו הירוק. 14. בשנת 1976 נודע למר שוב ז"ל דבר מכירת המקרקעין לנתבעת 3. התובע 1, בנו של המנוח שלח מכתבי התראה בקשר למקרקעין לעורכי דינה של גב' אפרתי. באי כוח הגב' אפרתי השיבו כי אין שחר לטענות וכי הם דוחים אותן. מעדות תובע 3 עולה כי בשנה זו גם נודע לתובע 3 על אותה מכירה. חרף האמור, עד לשנת 2000 לא הוגשה כל תביעה בעניין. 15. בשנת 1980 מכרה הנתבעת 3 חלק מהמקרקעין (המגרשים) שרכשה מהגב' אפרתי לנתבעת 4 (אסמכתא לו'). התובעים טוענים כי הנתבעת 3 מכרה את המגרשים תחילה למר עזרא שחמון, וזה האחרון רשם את המגרשים על שם הנתבעת 4, בחודש יוני 1985. הנתבעות טוענות מנגד, כי מר שחמון ז"ל לא ביצע את הרכישה באופן אישי, מאחר שכתושב חוץ, לא יכול היה לרכוש קרקעות ביהודה ושומרון. לכן, על פי הנטען, הקים את הנתבעת 4, ובאמצעותה ביצע את הרכישה בתמורה מלאה מהנתבעת 3 (באמצעות מרגלית קרן ז"ל- שהייתה אז בעלת המניות והמנהלת של הנתבעת 3). הנתבעת 4 טענה כי במשך 5 שנים לאחר רכישת המקרקעין פעלה לרישום המקרקעין על שמה. 16. בשנת 1985, נרשמה הנתבעת 4 כבעלים של 96 חלקות (מתוך 134) באזור יהודה ושומרון, בספרי קמ"ט רישום המקרקעין בבית אל, כדלקמן: ביום 15.06.1985 נרשם על שם הנתבעת 4 חלקו של ד"ר גרינוולד במגרשים מס' 600-523. וביום 16.06.1985 אישר קמ"ט המקרקעין כי המקרקעין נרשמו בשלמות על שם הנתבעת 4. 17. בשנת 1986 רשמה, הנתבעת 3, את חלקה במקרקעין בלשכת רישום המקרקעין בבית אל, על פי שטר מכר מיום 9.07.1986 (שטר המכר צורף לתגובת הנתבעת 3 כנספח ט'). מתוך החלקות שבבעלות הנתבעת 3, קיימת מחלוקת בתביעה זו לגבי 8 מגרשים בלבד (358, 357, 356, 355, 354, 353, 352, 351). 18. בשנת 1997 פנו התובעים לקמ"ט מקרקעין כדי לברר את זכויותיהם, ובימים 10.08.1997 ו- 30.11.1997, השיב להם, כי בקשר לחלק מהמגרשים הרלוונטיים לגביהם טענו, הוגשה בקשה לרישום על שם הנתבעת 3 אך הרישום טרם הושלם. באשר לחלק אחר מן המגרשים, נאמר לתובעים כי ייפוי הכוח פג, ולפיכך, אין לקמ"ט סמכות לרשום את המגרשים על שמם של התובעים וניתן יהא להמשיך בטיפול, רק לאחר מתן פסק דין על ידי בית המשפט המוסמך (אסמכתאות מג'- מד'). 19. ביום 19.07.1999 חברת בסטיליה, שבבעלות מר עופר גפני, רכשה את כל המניות בנתבעות 2 ו-3. העברת המניות טרם אושרה על ידי רע"ן כלכלה במינהל האזרחי. 20. ביום 9.02.2000 הגישו התובעים 1 ו-2 את כתב התביעה שלפני והתובעים 3 ו-4 הצטרפו לתביעה ביום 26.11.2000. בכתב ההגנה שהוגש על ידי קמ"ט מקרקרעין צוין כי המגרשים נרשמו בפועל על שם הנתבעת 4, ולפיכך, לאחר מכן, ביום 3.09.00, צורפה נתבעת 4 לתביעה. קמ"ט מקרקעין הוא נתבע פורמאלי בתביעה זו. עיקר טענות הצדדים 21. התובעים טוענים לבעלות על המקרקעין מכוח ייפוי הכוח מסם כהן שניתן לאביהם עוד בשנת 1951. לשיטתם, המקרקעין הועברו שלא כדין מהגב' אפרתי לנתבעות (כמפורט לעיל) ולפיכך, העברת המקרקעין דינה להתבטל. הם גם מדגישים כי רכישתם קדמה לרכישת הנתבעות, ועדיפותם נובעת גם מכוח זכויות שביושר. עוד טוענים התובעים כי על המקרקעין חל הדין הירדני, בשל מיקומם ביהודה ושומרון, ולפיכך, טענת הנתבעות כאילו חל חוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן:"חוק ההתיישנות") הקוצב 15 שנה למקרקעין שאינם מוסדרים אינה נכונה. התובעים סבורים כי לא התיישנה תביעתם, ראשית, משום שמדובר בתביעה לביצוע בעין, שעל פי הדין העות'מאני אינה מתיישנת לפני עבור 36 שנה, שנית, מאחר שהמועד שבו נולדה עילת תביעתם הוא סמוך למועד הגשת התביעה (1997), שלישית, מאחר שהנתבעת 3 רשמה את המקרקעין במרמה ולכן תקופת ההתיישנות מתחילה מהרגע שנודע להם על המרמה, דהיינו סמוך למועד הגשת התביעה. התובעים מוסיפים, כי לפי הדין הירדני אין בעיה לבצע עסקת מכר מקרקעין ללא רישום (ועל פי ייפוי כוח) ולפיכך רכישתם הייתה כשרה. בד בבד טוענים התובעים כי אין תוקף לעסקאות הרכישה שביצעו הנתבעות. ראשית, לאור הצו של המושל הצבאי בדבר עסקות במקרקעין (אזור הגדה המערבית) (מס' 25), תשכ"ז-1967 (להלן: "צו 25") אשר קבע כי עסקאות ללא רישיון בטלות מעיקרן, ושנית, לאור תיקונו של צו זה ביום 20 למאי 1979, צו מס' 794 (תיקון מס' 3) (להלן: "צו 794"), הקובע כי העסקאות מחוסרות תוקף עד למועד מתן הרישיון. התובעים מוסיפים כי זכותם עדיפה לאור העובדה שהנתבעת 3 רכשה את זכויותיה שלא בתום לב שכן ידעה על טענת התובעים לבעלות על המגרשים אך, התעלמה והמשיכה בפעולות הרכישה והרישום בקמ"ט מקרקעין. התובעים טוענים גם למרמה ולחוסר יושר בעסקה, המקנה להם, זכות הגוברת על עובדת רישומם של המקרקעין. 22. עיקר טענות ההגנה נשען על התיישנותה של התביעה. דהיינו, טענה להתיישנות דיונית מכוח חלוף הזמן. לטענת הנתבעות, חוק ההתיישנות הוא שחל על המגרשים דנא, על אף היותם ממוקמים ביהודה ושומרון, ולפיכך, התביעה מתיישנת תוך 15 שנה, גם אם מתייחסים למועד המאוחר ביותר שבו נודעה העילה לתובעים. הנתבעות דוחות את טענת התובעים כאילו מדובר בתביעה לביצוע בעין ולכן התביעה לא מתיישנת (או מתיישנת לכל הפחות תוך 36 שנים), וטוענות כי מדובר בתביעה לקבלת זכויות במקרקעין מכוח עסקאות נוגדות. עוד טוענות הנתבעות כי יש להן בעלות על המקרקעין, מכוח רישומם בקמ"ט רישום מקרקעין על שמן, וכן מכוח התיישנות מהותית שכן הן נהגו במקרקעין מנהג בעלים. הנתבעות טוענות גם לשיהוי ניכר בהגשת התביעה. 23. לנתבעות גם טענות לעניין תוקף העסקה שמכוחה תובעים התובעים את זכותם לבעלות על המקרקעין. לשיטתן, ייפויי הכוח עליהם מסתמכים התובעים לא השתכללו לכדי עסקה, ויתרה מכך, הם חסרי כל תוקף משפג תוקפם לאחר 15 שנה. לאחר שהגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה בגין התיישנות, לא מצאתי לנכון לדון ביתר הטענות. דיני המקרקעין החלים באזור יהודה ושומרון- כללי 24. כהקדמה לבחינת שאלת ההתיישנות אבחן מהם דיני המקרקעין החלים באזור יהודה ושומרון. דינים אלה מורכבים ממספר רבדים המבטאים למעשה את השינויים השלטוניים שחלו באזור זה. עד לכניסתו של המנדט הבריטי, חלו באזור יהודה ושומרון דיני המקרקעין העות'מנים. בתקופתו של משפט המנדט הבריטי (ועד לסיומו ב- 15.05.1948) הוחלו דיני המקרקעין העות'מאנים במקביל לדיני המשפט המנדטורי בכל הקשור לענייני המקרקעין. לאחר סיומו של המנדט הבריטי, אזור יהודה ושומרון היה תחת שליטת הממלכה הירדנית, כאשר, סעיף 128 לחוקה הירדנית משנת 1952 קבע, כי - "כל החוקים והתקנות ושאר דברי החקיקה בני תוקף בממלכה הירדנית האשמית בעת כניסתה לתוקף של חוקה זאת יישארו בני תוקף תחיקתי עד אשר יבוטלו או יתוקנו בחיקוק שיצא על פיה". וכך קלט המשפט הירדני גם את החוקים העות'מנים בענייני מקרקעין כפי שהוכרו והוחלו על ידי המנדט הבריטי, וכן קלט את החוקים המנדטורים שהוחלו על אזור יהודה ושומרון. על אף האמור, כללי המשפט המקובל ודיני היושר לא התקבלו. (ראו א' סוכובולסקי, א. כהן, א. ארליך, יהודה ושומרון- זכויות במקרקעין והדין בישראל, ע"מ 11-12 , בג"צ 189/99 עמאר נ' אדר, פ"ד נד(1) 498, ע"מ 508(2000)). בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, נתפסו שטחי יהודה ושומרון על ידי צבא הגנה לישראל. באזור הוקם ממשל שיפוט צבאי שהוסמך לחוקק חוקים, בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפומבי (בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' ראש הממשלה, פ"ד נט(2) 481, 513-514 (2005)). ביום 7.6.1967 הוציא המפקד הצבאי מנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (אזור הגדה המערבית) (מס' 2), תשכ"ז-1967, אשר קבע, בסעיף 2, כי המשפט שהיה קיים באזור יעמוד בתוקפו "עד כמה שאין בו משום סתירה למנשר זה או לכל מנשר או צו שיינתנו על ידי, ובשינויים הנובעים מכינונו של שלטון צבא ההגנה לישראל באזור" (מ. דרורי, החקיקה באזור יהודה ושומרון (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סאקר), ירושלים, 1975, עמ' 38-39; ת.א. (מחוזי - י-ם) 2416/00 מחצבות כפר גלעדי - שותפות מוגבלת נ' מדינת ישראל, תקדין, פסק דין מיום 30.4.06). וכך, כאמור, נוצרה מערכת משפטית המורכבת מארבעה סוגים של דינים שונים החלים על האזור: הדין העות'מני, המנדטורי, הירדני וכן המשפט הצבאי הישראלי. 25. בע"א 4726/01 ג.א.ל בע"מ נ' הימנותא בע"מ (תקדין) בפסקה 4, קבעה השופטת דורנר את היחס בין הדינים החלים על המקרקעין המצוים ביהודה ושומרון, כדלקמן: "ככלל בית המשפט הישראלי מפעיל את הדין הישראלי שהוחל על האזרחים הישראלים באזור באורח אישי...יוצאות מכלל זה תובענות בענייני מקרקעין המצויים באזור. הדיון בתובענות אלו אמנם מתקיים בבתי המשפט בישראל, וזאת על יסוד הפסיקה בגדרה נקבע כי במציאות הקיימת, הכלל של המשפט הבינלאומי הפרטי, הקובע כי בית- המשפט המוסמך לדון בתובענה הנוגעת למקרקעין הוא בית- המשפט של המדינה בה מצויים המקרקעין, אינו ישים בתובענה למקרקעין באזור, שצדדים בה הם ישראלים, וכי הפורום הנאות במקרה כזה הוא בית- המשפט הישראלי....לעומת זאת, באשר לדין המהותי בענייני מקרקעין מוחל המשפט הבינלאומי, הקובע כי בשטח שנמצא בתפיסה לוחמתית נשארים בעינם החוקים שהיו בתוקף לפני התפיסה ובענייננו- החוק הירדני...החלת דיני הקרקעות הירדניים על ישראלים היא אפוא חריג להסדר הכללי ולמעשה בהתייחס למקרקעין באזור, מוחל החוק הירדני בדרך השגרה על ישראלי, בבתי המשפט בישראל. על רקע משפטי זה יש לפרש את החוק הירדני על יסוד עקרונות השיטה המשפטית בישראל המגנה על זכויות אדם- בהן הזכות לקניין - גם במשפט הפרטי. (הדגשה שלי מ.מ) ראו והשוו אהרן ברק, פרשנות במשפט (כרך ג'- פרשנות חוקתית, תשמ"ד), 686. כמו כן, יש לפרש את התחיקה הירדנית מתוך מגמה- ככל הניתן על פי לשונה- להשוות ההסדרים שעל פיה להסדרים בתחיקת המקרקעין בישראל. ראו והשוו ברק, פרשנות במשפט (כרך ב'- פרשנות החקיקה, תשנ"ג) 61-62 והערת שוליים 123, שם." 26. מן האמור לעיל עולה, כי יש להחיל את הדין הירדני (שכלל את הדין העות'מאני והדין המנדטורי) על המקרקעין דנא אך, יחד עם זאת יש לפרש את הדין על יסוד עקרונות השיטה הישראלית ורוח ההסדרים החקיקתיים בתחום המקרקעין. נראה גם כי יש להסיק מכך שמקום בו יש התנגשות בין הדינים יגברו הדינים הישראלים. חזקת שוויון הדינים 27. הצדדים חלוקים לגבי מהות הדין הירדני הרלוונטי החל על המקרקעין. התובעים טוענים כי על המקרקעין דנא חל הדין הירדני, אך לא ראו לנכון להוכיח דין זה. לטענתם, על פי ההלכה הפסוקה הוראות הדין הירדני אינן בבחינת דין זר ואין צורך להוכיחן באמצעות מומחה. התובעים נסמכו על ע"א 459/79 הועדה הכללית של כנסת ישראל נ' איובי, פ"ד לה(4) 188, 195 (להלן: "ע"א איובי"). 28. טענה זו אין בידי לקבל. כידוע, "כל דין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אם אין הוראה אחרת משתמעת" (סעיף 57ב' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). לא כך הדבר כשמדובר בהוראות דין זר, אשר דורש הוכחה בבית המשפט כפי שנדרשת הוכחת כל עובדה אחרת. חשיבות הוראה זו ברורה כיוון שהנטל להוכחת הדין הזר מוטל על הטוען לתחולתו, ובענייננו על התובעים, ואם לא עמדו בנטל ולא הוכיחו את הדין הזר, ביד בית המשפט לדחות את התביעה בשל כישלון ההוכחה, או לחלופין, ליישם את "חזקת שוויון הדינים" ולדון בעניין כאילו הדין הזר זהה לדין הישראלי (פרופ' סהר א. דיני עדות מומחים (עיקרים, סדרי דין ואתיקה), חושן למשפט, תשס"ד-2003, ע"מ 226. 29. על פי הגדרת המונח "דין" בחוק הפרשנות, דיני המקרקעין העות'מאניים ודיני המנדט הבריטי בענייני מקרקעין, ככל שתקפים הם באזור יהודה ושומרון, הינם בבחינת "דין" ואינם צריכים ראיה (ראה גם ספרו של סוכובולסקי ואח' בעמ' 60-62). לעומת זאת, הדין הירדני, עליו סומך ב"כ התובעים אינו בבחינת "דין" ולכאורה הוא טעון הוכחה בדרך המקובלת והיא הגשת חוות דעתו של מומחה לדין הזר (ע"א 5664/93 כנען נ' USA, פ"ד נא(1) 114, 122 (1997); רע"א 3924/01 Hes Form Licht Company נ' הנדסת חשמל כללית בע"מ, תק-על 2002(1) 268 (2002); ע"פ 8019/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 459, 471-472 (1999)). ואולם, בשאלת חובת הוכחתו של הדין הירדני החל ביהודה ושומרון כאילו היה "דין זר" נחלקו דעותיהם של שופטי בית המשפט העליון. בע"א איובי, שאוזכר על ידי התובעים, קבע כב' השופט מ. לנדוי, כי הדין הירדני אינו בבחינת "דין זר" לאור זמינותו של הדין הירדני למשפטן הישראלי, והטיל ספק בתחולתה של חזקת שיוויון הדינים בעניינים סטטוטוריים שאינם בעלי אופי של "עקרונות משפטיים כלליים" (שם, 197-198). 30. בניגוד לעמדה זו, בע"א 602/82 יורשי עומר כליל עבדאללה נ' מנדלבאום, פ"ד לז(3) 281 (1983), החיל כב' השופט א. גולדברג את חזקת שוויון הדינים. וכן, גם ברע"א 8569/04 רזוק נ' הפטריארכיה הקופטית האורתודוקסית, תק-על 2005(2) 4238 (2005), התעוררה מחלוקת דומה, שם השופט רובינשטיין מטיל ספק בעמדתו של הנשיא לנדוי (בפסקה ו' 4 לפסק הדין), וקובע כהאי לישנא: "דומני לנידון דידן, שכיום - עשרים ושלוש שנים לאחר שנכתבו הדברים בפרשת הועד הכללי נ' איובי ולמעלה מעשור אחרי שנכרת שלום עם ירדן - קשה לראות את הדין הירדני כדין הנגיש באורח סביר למשפטני ישראל. הדבר אינו מתיישב עם המציאות המשפטית וניסיון החיים. יש אפוא ככלל צורך להוכיח דין זה ככל דין זר". בדברים אלו אישר כב' השופט רובינשטיין את החלטתו של בית המשפט קמא, כי משלא הוכח הדין הירדני בצורה הראויה ניתן להיעזר בחזקת זהות הדינים (ראה גם: ע"א 1227/97 סלעית האדומים מחצבה ומפעל נ' עלי, פ"ד נג(3) 247, 250-251 (1999) והאסמכתאות שם). עם זאת, כב' השופט רובינשטיין מסייג את דבריו, בהערת אגב, באומרו: "אולי ייתכנו עדיין חריגים בהקשרים מסוימים הקשורים לנושאי החוק הירדני ביהודה ושומרון, מבלי לקבוע מסמרות, אך בכל מקרה לא בכך עסקינן בענייננו". 31. משלא נקבעה הלכה ברורה לעניין זה, וברוח הפסיקה היותר מאוחרת, אני סבורה כי יש לקבל את הגישה לפיה בכל מקום בו לא הוכח הדין הירדני כדבעי, יש וראוי להחיל את דיני המשפט הישראלי על העניין דנא, והדברים יפים גם באשר להוראות דיני ההתיישנות. הדין בישראל כולל כאמור גם את הדין העות'מאני, המנדטורי ואת חוק ההתיישנות במידה והם רלוונטיים לסיטואציה הנבחנת. טענת ההתיישנות 32. טענת ההגנה העיקרית של הנתבעות היא כאמור כי התביעה התיישנה. בפתח הדברים אומר, כי אני סבורה שיש לדחות התביעה בשל התיישנותה ובשל שיהוי ניכר מאד בהגשתה. מסקנה זו מתבקשת גם לאור העדרן של ראיות מהותיות בתיק, ובכלל זה, נפטרו עדים מהותיים לפני שנים, וכן לאור הקשיים בראיות הקיימות, לרבות, העדויות הלא קוהרנטיות והבלתי בהירות לגבי דברים שקרו לפני שנים רבות. א. הדין החל על סוגיית ההתיישנות במקרקעין בישראל 33. התובעים טוענים, כאמור, כי אין להחיל את חוק ההתיישנות והתקופה הקצובה בו, אלא יש להחיל את הדין העות'מאני שהיה בתוקף בתקופת רכישת המקרקעין, בשנת 1951 וקדם לחקיקתו של חוק ההתיישנות. כאמור, את הדין העות'מאני בישראל לא צריך להוכיח (בהיותו "דין"). הנתבעות טוענות כי לאור סעיף 29 (ג) לחוק ההתיישנות יש להחיל על התביעה את חוק ההתיישנות. הגם שלשיטתן, גם סעיף 1660 למג'לה העות'מאנית מבסס התיישנות. 34. לטענת התובעים, גם אם חל הדין הישראלי טענת הנתבעות שגויה, משום שאינן מבחינות בין סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני אשר מקנה "התיישנות רוכשת" הנובעת מתפיסת חזקה במקרקעין, לבין סעיף 1660 למג'לה שההתיישנות על פיו היא דיונית ולא מהותית, ומאחר ואנו מצויים בבתי המשפט במדינה ישראל, ההתיישנות הדיונית אינה מבוססת על הדין העות'מאני אלא על הדין הישראלי, כפי שנקבע בע"א 805/79 אחמד חסין נ' כולל חב"ד , פד"י לח(1) 70. ב"כ התובעים מטעים, כי גם סעיף 26 לחוק ההתיישנות מבטל מפורשות את הסעיפים הנ"ל במג'לה ומחיל את חוק ההתיישנות אף אם לפני תחילת החוק התיישנה התביעה. התובעים מסיקים מכך גם כי אפילו התיישנה התביעה לפני תחילת החוק עדיין הייתה נוספת להם התקופה הקבועה בחוק ההתיישנות הישראלי. לשיטתם, גם אם יוחל חוק ההתיישנות יש לפרשו באופן מצומצם לאור ההכרה בזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד. ב"כ כוח התובעים מפנה לע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים, פ"ד לח(3) 673 (להלן:"פתאל"). 35. לטענת הנתבעת 4 מנגד, בהתייחס לפסק דין פתאל צוטטה על ידי התובעים דעת המיעוט ואילו, ההלכה, על פי דעת הרוב בפסק הדין, שונה לחלוטין, ולפיה אין להקל ראש בחוק ההתיישנות ולשכוח שמטרת החוק היא למנוע השגת יתרונות דיונים בדרך של השתהות ניכרת בהגשת התביעה, במיוחד באותם מקרים בהם בשל שיהוי כזה לא ניתן יהיה להעיד עדים חיוניים כדי להוכיח את טענות ההגנה. הנתבעת 4 מטעימה בהקשר זה, כי עדים רבים שעדותם הייתה רלוונטית לתיק נפטרו- וביניהם, ד"ר גרינוולד, סם כהן, יצחק פוקסון, אברהם חצרוני, רחל פוקסון ואלכסנדר שוב ז"ל. התובעים טוענים מנגד, כי הגורמים הקשורים לעסקת היסוד אינם חשובים, שכן רובם לא היו מעורבים במכירה הכפולה לנתבעות ואינם קשורים להתדיינות בתיק זה. לשיטתם, עדותם של כל אלה גם לא נדרשת משום שאין מחלוקת על גרסתה של הנתבעת 4, ואף על פי כן יש לקבל את התביעה. 36. הלכה ידועה היא כי דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון ראוי בין אינטרסים לגיטימיים של המזיק ושל הניזוק, תוך שמירה על האינטרס הציבורי הכללי. לכן, אין מקום לנקוט פרשנות מצמצמת, אלא יש לבחון את האיזון האמור לגופו. ע"ס הפסיקה, דיני ההתיישנות - "באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו. הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי-מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים. הגינות כלפי הניזוק משמעה אפשרות הניתנת לו להכין את תביעתו כראוי, ולתבוע בגין נזקו. האינטרס הציבור הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח" (השופט ברק בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח(4) 554, בע"מ 9-588 (1984)) השוו גם ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת - אגודה שיתופית, פד"י מ(1) 528, 531 (1986); זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל א 9 (1991) (להלן - יהודאי)). וכן, ע"א 9382/02 בולוס ובניו- חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ סקירתה של כב' השופטת פרוקצ'ה את נושא ההתיישנות, וכן, ע"א 4126/05, סולימאן דרוויש חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים, תק-על 2006(2) 4042 בפסקה יב (1) לפסק דינו של השופט רובינשטיין. 37. יש גם לזכור, שהתביעה נדונה בבית המשפט בישראל, ובמדינת ישראל טענת ההתיישנות היא טענת הגנה דיונית (להבדיל ממהותית) הנקבעת לפי מדד אובייקטיבי של חלוף זמן והיא פרי חישוב אריתמטי, המקנה זכות חזקה מכוח ביטול זכות התביעה של התובע על המקרקעין. (זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, 1995) עמוד 279; ראו גם ע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 307). יסודה של גישה זו בסעיף 2 לחוק ההתיישנות הקובע: "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה." (ראה גם ע"א 9382/02 בולוס ובניו- חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ פסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'ה). יחד עם זאת, בנסיבות מסוימות ובמילוי תנאים שסעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מני קובע, ההתיישנות הופכת להיות התיישנות רוכשת המקנה לעומד בתנאים הדרושים על פי סעיף 78, זכות קניינית במקרקעין. הוראת סעיף 78 חלה על קרקע מסוג מירי או מוקופה והיא חלה אך ורק כאשר מדובר ביחסים בין מחזיק לשלטון. דהיינו, כאשר המחלוקת על הבעלות במקרקעין היא בין הפרט למדינה. משהמחלוקת הנדונה היא בין שני פרטים (מאחר וקמ"ט מקרקעין הוא נתבע פורמאלי בלבד ואין לו עניין בתביעה), הסעיף אינו רלוונטי לענייננו ואינני רואה מקום לדון בו ובטענת הצדדים בהקשרו. אוסיף כי על פי סעיף 20 לחוק הקרקעות העות'מאני בעת הסדר זכויות במקרקעין, ההתיישנות הופכת להתיישנות רוכשת ומקנה זכות בעלים. לפי פסיקה של בית המשפט העליון, במסגרת סעיפים 51 ו-52 לפקודת הסדר המקרקעין (נוסח חדש), התשכ"ט- 1969, ובהליך של הסדר במקרקעין, ההתיישנות הופכת להיות התיישנות רוכשת, דהיינו התיישנות מהותית המקנה למחזיק במקרקעין זכות לבקש להפקיע את הזכות המהותית מידי הבעלים (ר' ע"א 162/87 סמאעירה נ' עיסא יוסף, פ"ד מ"ה (5) 533, ע"א 141/83 ראוך נ' מנהל מס שבח ת"א , פ"ד מ"א (1) 821, וע"א 2510/98 למד שין בע"מ נ' חסיד, פ"ד נ"ג (5) 721). בשלב זה אין תביעה זו עניינה בהסדר במקרקעין, שכן לא התחיל הסדר במקרקעין ולא ידוע על תוכניות להסדירן (סעיף 2 לאסמכתא ו'). כמו כן, לא הוכחה על ידי מי מהנתבעות טענת התיישנות מהותית, שכן אף אחת מהן לא טענה לזכויות במקרקעין מכוח חזקה בהם (אלא רק מכוח רישום והתנהגות כבעלים). בנוסף, לא נטענה כל טענת התיישנות מכוח סעיף 51 לפקודה. לפיכך, הדיון שלהלן יתרכז בהתיישנות דיונית בלבד. על-פי הפסיקה, כאשר מדובר בהתיישנות דיונית, חל דין מקום הדיון (ראו: ע"א 805/79 עזבון המנוח אחמד חסין אלגול נ' כולל חב"ד, שיוזכר להלן), שיקול המבסס את המסקנה שיש להחיל את תקופת ההתיישנות שבחוק ההתיישנות, שתפורט להלן. 38. סעיף 29 לחוק ההתיישנות קובע הוראות מעבר מפורשות לעניין חלות דיני ההתיישנות על מקרקעין: "... (ב) תביעה שעניינה מקרקעין יחולו עליה כל הוראות חוק זה אף אם לפני תחילת חוק זה נתיישנה התביעה או נסתיימה התקופה שהייתה קבועה בסעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותמני. (ג) תביעה שלא נתיישנה לפני תחילתו של חוק זה יחולו עליה כל הוראות חוק זה. (ד) בכל המקרים האמורים בסעיף זה לא תקצר תקופת ההתיישנות מכפי שהייתה נתונה לפני תחילת חוק זה." מכאן, יש ללמוד כי גם תביעה שלא התיישנה לפני תחילתו של החוק בשנת 1958 (כטענת התובעים בענייננו), יחולו עליה הוראות חוק ההתיישנות. 39. מסקנה זו נלמדת גם מהאמור בע"א 805/79 עיזבון המנוח אחמד חסין אל גול נ' כולל חב"ד בירושלים (פורסם באתר נבו), שבו קבע כב' הנשיא דאז י' כהן, בפסקה 12, כי: "לפי סעיף 29 (ב) לחוק ההתיישנות... על-כן עלינו לדון בטענת ההתיישנות לפי הוראות חוק ההתיישנות (ראה גם ע"א 10) 46/60 בעמ' 2203). העובדה, שאותה מדגיש בא-כוח המערערים, שהחלקה הייתה עד 1967 בשטח הנתון לשליטת ירדן, איננה שוללת את תחולת חוק ההתיישנות, כאשר מדובר בתביעה המוגשת בישראל.... עו"ד סוכובולסקי טען, שמכיוון שאנו דנים בזכויות במקרקעין לגבי חלקה שהייתה מחוץ לגבולות ישראל עד 1967, אין להחיל את חוק ההתיישנות במקרה דנא. אין לקבל טענה זו. אמנם לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי האנגלי, כאשר מדובר בהתיישנות, שלפי הדין מעניקה זכות קניין במקרקעין, הזכויות במקרקעין נקבעות לפי דין המקום שבו הנכס נמצא; אך שונה המצב, כשמדובר בהתיישנות דיונית, שלגביה הדעה המקובלת היא, שחל דין מקום הדיון...כידוע, ההתיישנות בישראל לפי חוק ההתיישנות היא דיונית ולא מהותית...וכך הוא הדין לפי המשפט המקובל (בג"צ 122/73, בעמ' 265 ,259).... על-כן יש לדון בטענת ההתיישנות לפי הוראות חוק ההתיישנות". (ראה גם ע"א 693/04 כאיד אל קימרי ו- 9 אח' נ' חמיס מוחמד חוסיין אל קימרי ואח', תק- על 2007(3) 4770). מן המקובץ עולה אם כן, כי הוראות חוק ההתיישנות קובעות את תקופת הזמן הרלבנטית להתיישנות במקרה דנן. ב. טענת הביצוע בעין 40. התובעים טוענים, כי תקופת ההתיישנות על תביעתם לא חלפה שכן, על פי הדין העות'מאני לא נקבעה תקופת התיישנות לתביעה של ביצוע בעין או לחילופין נקבע שהיא מתיישנת לכל הפחות, כעבור 36 שנה ממועד שנוצרה עילת התביעה (ב"כ התובעים מפנה לע"א 216/80 בויאר נ' שיכון עובדים, פ"ד לח(2) 561). מנגד נטען, כי אפשר שטענות אלה רלוונטיות כאשר מדובר בתביעה לביצוע בעין ואולם, התביעה היא להכרה בזכויות במקרה של עסקאות נוגדות ועל כן אין כל רלוונטיות לחוק העות'מאני. עוד נטען על-ידי נתבעת 4, כי התביעה היא להצהרה מכוח עסקאות נוגדות ואכיפת זכויות נטענות מכוח הסכם מכר. ומשכך, עילת התביעה נוצרה ביום בו היה על התובעים לקיים את ההסכם. על פי טענה זו חלפה תקופת ההתיישנות, גם אם מדובר ב-36 שנים, מאחר שזכויות התובעים לא נרשמו על שמם, מעת שהיו זכאים לכאורה לאכיפת ההסכם כנגד סם כהן, דהיינו, מעת ביצוע העסקה משנת 1951 (ס' 9(א) לחוק המכר) או מ"זמן סביר" לאחר מכן. ב"כ הנתבעת 4 מפנה, בין היתר, לד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן נ' בנק לונדון, פ"ד מד(2) 265. 41. אינני רואה לנכון לקבל את טענת התובעים, לפיה אין רלבנטיות לטענת ההתיישנות מאחר שמדובר בתביעה לביצוע בעין, בשל מספר טעמים. ראשית, משום שבכתב תביעתם לא ביקשו התובעים ביצוע בעין אלא ביקשו צו הצהרתי לפיו יוצהר כי הזכויות במקרקעין הן בבעלותם, ושנית מאחר שאף אם הייתה התביעה לביצוע בעין, הגישה לפיה התביעה מתיישנת רק לאחר 36 שנים (או לא מתיישנת בכלל), אינה עומדת היום. לאחר פסק דין בויאר שלעיל, שעליו נשענו התובעים, ניתן פסק דין אחר מפיו של כב' השופט חלימה בבית המשפט העליון בשבתו בהרכב (ביום 1.03.1987)- ע"א 297/84 עזבון עבד אלעזיז חג' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, תק-על 87(1), 218- ולפיו, יש להבחין בין שתי תקופות לעניין התיישנות תביעה לביצוע בעין. התקופה הראשונה, המצב שקדם לכניסת חוק ההתיישנות תשי"ח- 1958 לתוקפו, והתקופה השנייה, שלאחר כניסת החוק הנ"ל לתוקפו. בתקופה שלפני חוק ההתיישנות נקבע הכלל, לפיו, לא נקבעה בכלל תקופת התיישנות לתביעת ביצוע בעין, או שהיא נתיישנה כעבור 36 שנה (ראה: ע"א 167/51, מרים ברסקי ואח' נגד משה גיל ואח', פד"י כרך ט' עמוד 5, עמוד 12 (שם, שם מול האות ז'), ע"א 289/65, רובינשטיין ואח' נגד רון, פד"י כרך כ' חלק ראשון עמוד 505 בעמוד 520 מול האות ז' וגם, ע"א 216/81 בויאר נגד שיכון עובדים בע"מ ואח', פד"י כרך ל"ח חלק שני עמוד 561 בעמוד 567 מול אות השוליים ב'). אולם, לאחר חוק ההתיישנות המצב השתנה- "עם חקיקת חוק ההתיישנות הנזכר השתנה המצב ועקב כך חל שנוי בהלכה. כך משתמע מהאמור בספרו של כבוד הנשיא זוסמן ז"ל סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4 תשל"ד), 436 במקום שנאמרו הדברים הבאים: "... סעיף 27 לחוק מורה כי "אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי." משמע, תביעה שביושר מתיישנת עכשיו כדרך שתביעה שבדין מתיישנת, אך תביעה שביושר יכול שתידחה גם מחמת שיהוי, אף אם תקופת השיהוי הייתה קצרה מתקופת ההתיישנות, תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק היא עכשיו "הגבול העליון" של תקופת השיהוי." (ראה הדברים שנאמרו בע"א 554/84, החברה לשכון עממי בע"מ נגד מימון ואח', פד"י כרך מ' חלק שני עמוד 802 בעמוד 808.) אמור אם כן, הגבול העליון לתקופת ההתיישנות בעילת ביצוע בעין היא, היום: תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק." (הדגשה שלי- מ.מ.) 42. בענייננו, המדובר במקרקעין בלתי מוסדרים (ר' אסמכתא ו'- תעודת עובד ציבור מטעם קמ"ט מקרקעין), מסוג מירי, ולפיכך, תקופת ההתיישנות החלה לגביהם היא חמש עשרה שנים, על-פי סעיף 5(2) לחוק: "התקופה בה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא ... במקרקעין - חמש עשרה שנה, ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קניין ... עשרים וחמש שנה". ובסעיף 22 לאותו חוק תוקנו תקופות ההתיישנות הקבועות בחוק הקרקעות העותומני, כדלקמן: "בסעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותמני תבוא במקום התקופה הקבועה בהם תקופת חמש עשרה שנה ולגבי מקרקעין שנירשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקניין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין) - תקופת עשרים וחמש שנים , ואולם לגבי אדם שהחל בהחזקת מקרקעין לאחר יום כ"ד באדר א' תש"ג (1 במרס 1943), לא יבואו במניין חישוב התקופה חמש שנים המתחילות מיום תחילת חוק זה; ובמקום הטעמים החוקיים לעיכוב תקופת ההתיישנות האמורים בסעיף 20 לחוק האמור, יחולו הוראות חוק זה לחישוב תקופת ההתיישנות." מועד היווצרות העילה 43. סעיף 6 קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. על-פי הפסיקה: "'היום שבו נולדה עילת התביעה', הוא, איפוא, היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על ידי החייב (הנתבע) (ראה ע"א 631/74 כהן נ. גרודזינסקי, פ"ד כט (1) 689). מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין (ראה ע"א 115/52 ולירו נ. ליפשיץ, פ"ד ז 575 ,567)". (ד"נ 32/84 עזבון וויליאמס נ' Israel British bank(in liquidation) פ"ד מד(2) 265, פסקה 7 (1990); ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהולים ושירותים למרפאות שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פד"י נד(1) 529, 541 (2000) בעמ' 541). לשון אחר, המירוץ מתחיל מאותו יום שבו התובע יכול היה להגיש תביעתו לבית המשפט מבלי שזו הייתה נמחקת משום שהוגשה טרם זמנה (ר' משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, פרק לא). העילה נוצרת ביום שבו הפר הנתבע את התחייבויותיו. ר' ע"א 508/64 אל עוד נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד יט(4) 427, 430. וכן ראו ע"א 5964/03 עזבון המנוח א. ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד ס(4) 437, 463, שבו נאמר: "ראובן קיבל משמעון נכס להחזיק בו ... ההתיישנות תחילתה תהא רק לאחר ששמעון דרש מראובן כי יחזיר את הנכס להחזקתו ושמעון סירב לו." יש לבחון, אם כן, מתי לראשונה, התגבש בידיהם של התובעים כוח משפטי לתבוע את הנתבעות לביטול העברת המקרקעין. האפשרויות השונות שנטענו על ידי הנתבעות לעניין זה הן: המועד המוקדם ביותר שבו נוצרה העילה הוא כבר בשנת 1951- המועד בו נרכשו הזכויות לכאורה על ידי התובעים (מאחר שהיה בידם לרשמם כבר אז), או בשנת 1967 משעמדה לתובעים האפשרות לרשום את זכויותיהם במקרקעין במרשם של המנהל בבית אל. מועד אפשרי נוסף הוא בשנת 1976 עם היוודע לתובעים דבר המכירה של המקרקעין, זאת גם לתובעים 3 ו-4, כעולה מעדות פנחס ירדן (פרוטוקול מיום 13.09.06, ע"מ 25). 44. אני סבורה כי המועד המוקדם לתחילת מירוץ ההתיישנות הוא מועד התביעה שהוגשה על ידי סם כהן (1961), שבו היה ביד בני משפחת שוב ובני משפחת פוקסון להבין כי זכויותיהם מאוימות, בשל הכפל בפעולות סם כהן, ובשל טענות הזכות שהעלה המגמדות את זכויותיהם. איום מעין זה מתחיל את מירוץ ההתיישנות. כבר אז התעורר עימות בינם לבין סם כהן, והיה ביד התובעים לדעת כי התחייבויות סם כהן כלפיהם הופרו (ראו לעיל סעיף 12). גם אם נכון לומר, כי בשל העובדה שהמקרקעין לא היו תחת שלטון ישראל החל המירוץ ב-1967 חלפה תקופת ההתיישנות, פשיטא שגם ב- 1976, מועד בו אין מחלוקת כי דבר המכירה של המקרקעין נודע לתובעים, מתאים לתחילת המירוץ, גם באותה עת היה לתובעים ברור כי זכויותיהם מאוימות וההסכם שמכוחו רכשו את המקרקעין מסם כהן הופר. טענת החליפות 45. הנתבעות טוענות כי התובעים כיורשיהם של ה"ה פוקסון ושוב, הם על פי ההלכה הפסוקה גם חליפיהם לצורך ספירת תקופת ההתיישנות, ולפיכך, לפי הקבוע בסעיף 18 לחוק ההתיישנות, משהתובעים לא פעלו למימוש זכויותיהם במגרשים ולא הגישו תביעה לאכיפה ורישום זכויותיהם הנטענות, התיישנה תביעתם. לטענת הנתבעות, העובדה שהתובעים לא פעלו למימוש זכויותיהם, אף כי סם כהן ניהל הליכים נגדם מלמדת כי הוריהם של התובעים (שוב ופוקסון ז"ל), והתובעים כחליפיהם, ויתרו על זכויותיהם על המגרשים שכן, הם לא פעלו לרישומם על שמם אף כי היו מודעים לזכויותיהם ועמדה להם עילת תביעה לכאורה לגביהן. הנתבעות מטעימות כי הגב' אפרתי בעדותה מחזקת את טענתם שכן העידה שפוקסון וחצרוני (במהלך התביעה שהייתה בין הצדדים- ת.א 2244/61) ויתרו על זכויותיהם במגרשים (מלבד 21 מגרשים שהועברו לחצרוני) וביטלו את הערות האזהרה שרשמו במנהל על המגרשים, זאת לאחר שהעניינים נסגרו בפשרה (ע"מ 54-55 לפרוטוקול מיום 02.01.2007). על פי גב' אפרתי לא נותרו לאיש מהנתבעים בת.א. 2244/61 זכויות במקרקעין (ע"מ 55 לפרוטוקול מיום 02.01.2007), ומאז לא הועלו טענות חדשות, גם לאחר 40 שנה, ולכן הזכויות במגרשים נותרו בבעלותה (מכוח ייפוי הכוח משנת 1961) עד אשר מכרה אותם לנתבעת 3 וזו האחרונה רשמה אותם על שמה במנהל בית אל בשנת 1986. ב"כ הנתבעות מטעים כי גם התובעים 3,4 ויתרו על זכויותיהם בפועל ולא רק מכוח חליפות, שכן, ד"ר פנחס ירדן, התובע 3, אף הודה בעדותו כי לא נקט הליך משפטי כלשהו ולא התעניין במקרקעין כלל עד לשנת 1998, עם תחילת פעולת פקיד ההסדר בישראל (בנוגע למגרשים המצויים בתוך הקו הירוק), וזאת על אף שהוא ואחיו, התובע 4, ידעו כי אביהם רכש את המקרקעין. 46. נחה דעתי כי יש לקבל את טענת החליפות. סעיף 18 לחוק ההתיישנות קובע כי- "לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה , לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות". ובפסיקה נאמר לגבי סעיף זה: "לאמור שניים: ראשית, כאשר המדובר הוא בחליף, תקופת ההתיישנות תיספר ממועד היווצרות העילה המקורית. שנית, לעניין יורשים, המהווים חליפים, קיים הסדר מיוחד, לפיו כאשר תקופת ההתיישנות לא הסתיימה בחיי המוריש, היא תימשך לפחות שנה אחת מהיום שבו נסבה הזכות." (רע"א 8221/99 - גבריאל זוהר ו-3 אח' נ' שושנה זוהר ו-2 אח', תק-על 2003(2), 1967). 47. בע"א 242/66 יעקובסון נ' גז ואח’, פ"ד כא (1) 85, עמ' 98, נקבע מפיו של כב' השופט ברנזון, מהו חליף, וכלשונו: "כותרת הסעיף 'תסיבת הזכות אינה משפיעה' והסיפה המזכירה זכות שנסבה בדרך ירושה מראים, לדעתי, כי חליפו של החייב המקורי לגבי הזכות הנתבעת הוא זה שאותה זכות עברה אליו מהחייב המקורי מכוח החוק או נפלה לידו בנסיבות כאלה שלא נוצרה עילה חדשה, נפרדת ועצמאית, נגד הנתבע - הטוען לחליפות - עקב פעולות ההעברה. הכוונה היא למקרים כגון ירושה , אפוטרופסות, מינוי מנהל עזבון או כונס נכסים ומקרים כיוצא באלה ...". 48. המנוח אלכסנדר שוב ז"ל הלך לבית עולמו ביום 29/02/1988, והתובעים 1,2 הם בניו וככאלה יורשיו. תקופת ההתיישנות החלה למעשה במועד בו התגבשה זכותו של האב לתבוע את רישום המקרקעין על שמו, מאת סם כהן, וזכותו זו התגבשה עוד בשנת 1961, בעת הגשת התביעה כנגדם על ידי סם כהן. בתאריך זה הובהר כי לסם כהן טענה נוגדת. אלכסנדר שוב, עד ליום מותו (27 שנים אחרי התגבשות זכותו) לא פעל לרישום המקרקעין על שמו על אף שיכול היה לעשות כן. לכן התיישנה תביעתו כבר בחייו, ובהתאם התיישנה תביעת התובעים 1,2 כיורשיו וכחליפיו. התובע 1 הודה כי אביו היה זה שטיפל בעניין המקרקעין עד למותו: "מי שטיפל בדברים האלה עד מותו בשנת 88' היה אבי ולא אני ולא אחי", ולכן הרציונאל העומד מאחורי ספירת תקופת ההתיישנות עוד מתקופת חייו של שוב ז"ל ברור ומחזק את המסקנה המתבקשת. אבהיר, כי אף אם אקבל את טענת התובעים, שלא היה ביכולתם (או נכון יותר לומר, ביכולת אביהם בעת שהיה בחיים) לבצע כל פעולה במקרקעין או לרשום את הזכויות במקרקעין עד לשנת 1967, משום שהיו בשליטת ממלכת ירדן, ולאור האמור בסעיף 14 לחוק ההתיישנות (הקובע כי: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבית מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל-דינו, לקיים את הבירור המשפטי"). גם אז התביעה התיישנה משחלפו 21 שנה (עד ליום מותו של שוב ז"ל) משנת 1967. 49. המנוח יצחק פוקסון ז"ל, אביהם של התובעים 3,4, הלך לבית עולמו ביום 5.05.1959, ולכן, התביעה לא התיישנה עוד בחייו, אך, אף על פי כן, התיישנה התביעה עבור רחל פוקסון, אשתו, כיורשתו וכחליפתו עוד בחייה, ועבור התובעים כחליפיהם, משחלפה לה תקופת ההתיישנות ממועד היווצרות העילה המקורית (וגם שנה אחרי היום שבו נסבה הזכות). אביהם של התובעים 3,4 (מר פוקסון ז"ל) רכש את זכויותיו לכאורה בשנת 1951. לאחר שנפטר מר פוקסון, ירשה אותו הגב' רחל פוקסון (פרוטוקול מיום 13.09.06 ע"מ 25), אשר נתבעה בגין המקרקעין דנא בשנת 1961-1962 כיורשתו וכחליפתו (התביעה בת.א. 2244/61). למעשה, זכות התביעה למימוש זכויותיו של מר פוקסון ז"ל במקרקעין קמה בשנת 1961, ובהתאמה קמה זכות התביעה גם לתובעים 3,4 כחליפיו ויורשיו (או כחליפיה ויורשיה של רחל פוקסון). ויודגש, מעדויות הצדדים עלה כי התובעים 3,4 ידעו על זכויות אביהם במקרקעין כבר ממועד הרכישה בשנת 1951, וכן ידעו על התביעה שהוגשה על ידי סם כהן לגבי המקרקעין, ובכל זאת לא תבעו את זכויותיהם ולא פעלו לרישום המקרקעין על שמם. אם כן, מתבקשת המסקנה כי גם תביעתם של התובעים 3,4 התיישנה ויש לדחותה. 50. לאחר שקבעתי כי מועד היווצרות העילה היה לכל המוקדם בשנת 1961 (במועד הגשת התביעה של סם כהן כנגד הורי הצדדים), ולכל המאוחר, בהקשר לידיעת ההפרה במועד האמור, בשנת 1967 (לאחר העברת המקרקעין לשלטון ישראל), וכך גם בשנת 1976 ומשכך התיישנה התביעה ויש לדחותה, התייתר הצורך לדון בטענות האחרות לעניין ההתיישנות, וכן לדון בטענות מסוג אחר שהעלו הצדדים. ואולם, אני מוצאת לנכון להשיב לחלק מטענותיהם של התובעים בנושא ההתיישנות. 51. התובעים טוענים כי עד לשנת 1976 כלל לא ידעו על פעולותיהן של הנתבעות במקרקעין וברגע ששמעו על דבר המכירות הכפולות פעלו והתרו בפני כל הגורמים על בעלותם במקרקעין. לגירסת התובעים היו בטוחים שבתגובה להתראותיהם תופסק מכירת המקרקעין, וכן סמכו ידם כי הרשויות תדווחנה להם על כל עסקה סותרת ולא תאפשרנה קידומה ורישומה של עסקה כזו. בנוסף הסיקו כי כשם שקמ"ט מקרקעין טען שלא ניתן לאפשר רישום מכוח ייפוי הכוח שבידם, מאחר שפג תוקפו, כך יעשה ביחס לייפוי הכוח האחרים ולא יבוצע רישום כלשהו. ב"כ התובעים מציין כי עד לשנת 1999 עמדת הקמ"ט הייתה, שלא ניתן להאריך תוקפם של ייפויי כוח (מפנה לסעיף 3 לתעודת עובד הציבור שצירף כאסמכתא ו') ולכן, לדבריו, נבצר מהם לרשום את הזכויות על שמם. מכל מקום, בשנת 1976 ידע אלכסנדר שוב ז"ל על כוונתה של הגב' אפרתי (אשר חלקה באופן ברור על זכויותיהם הנטענות), להעביר את הזכויות במקרקעין, זאת לאור מכתב ההתראה ששלח התובע 1 ביום 8.09.1976 לנתבעות, ואף על פי כן, לא המשיכו התובעים 1 ו-2 לפעול בעקבות המכתב, ולא נקטו בהליכים משפטיים. לכן, ברי כי התיישנה תביעתם גם בהתייחס למועד זה, אם לא התיישנה קודם לכן. אין מחלוקת, שהתובעים 1 ו-2 סברו אז כי מנסים למכור את נכסיהם, ואולם, התובעים לא הגישו תביעה כלשהי ולא פעלו לרשום את זכויותיהם על המקרקעין, ואף לא עשו דבר מינימאלי כמו לגשת למנהל בבית אל (ע"מ 11-12 לפרוטוקול מיום 13.09.06) לברר זכויותיהם ולתבוע אותן שם. משכך, עצם הודאת התובעים בגילוי דבר המכירה בשנת 1976, מובילה לאותה מסקנה שלעיל, כי יש לדחות את התביעה שהתיישנה, גם כ- 15 שנים לאחר שנת 1976. אציין עוד כי סבורני שהסבריהם של התובעים לפיהם, הסתמכו על כך שדי במכתביהם כדי שהנתבעות לא תפעלנה למכור את המקרקעין, וזאת מבלי שהוכיחו במכתבים את זכויותיהם ועל אף שהנתבעות דחו מכל וכל את טענותיהם, אינם משכנעים. בחקירתו הודה כאמור התובע 3, כי גם הוא ידע על הבעיות בשנת 1976. לכן, גם לגבי התובעים 3 ו-4 חל דין דומה. 52. מאותם טעמים יש לדחות את טענת התובעים הנשענות על סעיף 8 לחוק ההתיישנות. התובעים כאמור, טוענים כי לאור מצבם המשפטי והעובדתי הסבוך של המקרקעין, נצבר מהם להגיש תביעה משום שלא ידעו שהנתבעות מנסות לשלוח יד ברכושם ולא ידעו על מצב המקרקעין ביהודה ושומרון בשל התנהלותו של קמ"ט מקרקעין. דהיינו, לדבריהם נבצר מהם לדעת את העובדות שהקימו את העילה. טענה זו איננה יכולה לעמוד לתובעים. ראשית, משום שהיה בידם לברר אודות המצב המשפטי של המקרקעין ומהות זכויותיהם. אוסיף, כי טענות התובעים בדבר אי תפקודו של קמ"ט מקרקעין, לא הוכחו משלא נתמכו בראיות מספיקות, להוציא המכתבים הספורים שצורפו, ולשיטתי אין די בהם כדי לפגום בחזקת התקינות של המנהל. שנית, משום שהתובעים ידעו, על פי גירסתם שלהם, על דבר המכירה עוד בשנת 1976. התובעים לא סיפקו הסבר מניח דעת לשאלה מדוע הסתפקו במשלוח מכתבי התראה בלבד, קל וחומר כאשר אחד התובעים הוא עורך דין וותיק המתמחה במקרקעין (פרוטוקול מיום 13.09.06 ע"מ 11-12). שלישית, הדעת נותנת שהיה בידי התובעים לפעול לרישום זכויותיהם, ממש כפי שהנתבעות עשו. טענת התובעים, בהקשר זה, כאילו סמכו על קמ"ט הרישום שלא ירשום על פי ייפוי כוח שהתיישן, אינה ברורה לי ודינה להדחות. קמ"ט המקרקעין לא רשם את זכויות הנתבעות על פי ייפוי כוח שהתיישן. הנתבעות פעלו לרישום זכויותיהן על המקרקעין על ידי הגשת בקשה לצו מבית המשפט שמחזיר את ייפוי הכוח שקיבלו משנת 1951 לחיים, דהיינו, מאריך את תוקפו. ביום 4.01.1981 קיבלו הנתבעות פסק דין מבית המשפט המחוזי בת"א המצהיר כי ייפוי הכוח מיום 6.02.1961 שריר וקיים. לכאורה היה ביד התובעים לפעול בצורה דומה. לאור זאת, אני סבורה כי מחדליהם של התובעים והימנעותם מרישום זכויותיהם הנטענות ו/או אי הגשת תביעה בעניינם לא נעשתה "מסיבות שלא היו תלויות בהם" (כלשונו של סעיף 8). לאור האמור, אין מנוס מלקבוע שכבר בשנת 1976 ידעו התובעים על העסקה המתהווה בין הגב' אפרתי לבין הנתבעת 2 או 3, ולכן התיישנה התביעה, וזאת אם לא התיישנה כבר קודם לכן, בעקבות ידיעת העובדות בהליך משנת 1961, וחלוף 15 שנה (ולו מ-1967). טענות חלופיות נוספות טוענים התובעים. לדבריהם, על פי סעיפים 2,3 לצו מס' 25, לא היה תוקף לעסקת אדמות מודיעין (אפרתי- הנתבעת 3), ואילו עסקת אדמות שחמון (הנתבעת 3-הנתבעת 4), במקרה הטוב, קיבלה תוקף רק במועד הרישום בפועל (לפי סעיף 3 לצו 794)- בשנים 1985-1986 (אז נרשמו המגרשים על שם הנתבעות: בשנת 1985 - ע"ש הנתבעת 4 ובשנת 1986- ע"ש הנתבעת 3) ולפיכך אז היה המועד המוקדם ביותר בו יכלו התובעים לדעת על העובדות שהקימו את העילה, וגם זאת רק אם מניחים שקמה לתובעים חובה לפנות מידי יום לקמ"ט מקרקעין ולברר האם שלח משהו יד ברכושם. ב"כ התובעים הפנה לע"א 216/60 עיריית תל-אביב נ' דיאה, פ"ד כ(4), 523, שבו נפסק כי אין חובה על התובע לקרוא ברשומות ולעיין מדי פעם בספרי האחוזה, וכן הפנה לפסיקה בה נקבע כי תובע לא אמור לחשוד שרכושו יועבר ללא ידיעתו תוך שימוש בייפוי כוח, ובנוסף, הפנה לע"א 242/66 סלומון פיליפ יעקובסון נ'' אוסקר גז, פ"ד כא(1), 85, שבו נפסק כי כאשר תובע אינו יודע את זהות הנתבעת יש לראותו כמי שנעלמו ממנו העבדות המהוות את עילת התובענה. ברם, המועד בו ידעו התובעים על עצם המכירה הוא, כאמור, מוקדם הרבה יותר - כבר ביום הגשת התביעה של סם כהן כנגד הורי התובעים בשנת 1961, ולכל המאוחר בשנת 1976, מהיום בו אין מחלוקת כי ידעו התובעים על מכירת המקרקעין לנתבעות 2,3. 53. לסיכום, יש לדחות את התביעה בגין התיישנות. עילת התביעה לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, כנגד התובעים נוצרה, לכל המוקדם, בשנת 1961, ולכל המאוחר בשנת 1976, תקופה שבה אין מחלוקת כי היה בידם לרשום זכויותיהם במקרקעין. התביעה הוגשה לאחר חלוף 15 שנה ויותר מכל אחד ממועדים אלה. תביעתם של התובעים 3,4 התיישנה לאחר שנפטר אביהם, ואילו תביעת התובעים 1,2 התיישנה כבר בעת שהיה אביהם בחיים. ויוטעם, אין עוררין, כי בשנת 1976 התובעים ידעו על המכירה של המקרקעין לנתבעת 3 ולפיכך התגבשו בידם כל הפרטים הנדרשים לצורך הגשת תביעה בגין זכויותיהם הנטענות. שיהוי ניכר 54. למעלה מן הצורך, אדון בטענת השיהוי. הנתבעות טוענות כי הגשת התביעה בשנת 2000 כמוה כהגשתה בשיהוי ניכר, ואף בחוסר תום לב משום שהתובעים ישנו על זכותם הנטענת במשך 50 שנה ולא עשו כל פעולה למניעת מכירת המגרשים. לטענתן מעשיהם ומחדליהם של התובעים עולים כדי חוסר תום לב. על-פי הנטען, השיהוי גרם לשינוי מצבן של הנתבעות לרעה שכן אילו היו התובעים פועלים למימוש זכויותיהם, לא היו הנתבעות רוכשות את המגרשים ומסתמכות על רכישתן. ב"כ הנתבעת 4 הפנה לע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל נ' יונגר לאה פ"ד מה (3) 749. 55. התובעים מציינים כי נדירים מאד המקרים בהם מתקבלת טענת השיהוי בהיותה סותרת את כללי ההתיישנות (ב"כ התובעים הפנה לע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, שבו נפסק כי הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין). בנוסף הם שוללים את הטענה כי הנתבעות שינו את מצבן לרעה. בהקשר זה, התובעים מעלים מספר טענות. ראשית, כי לא הייתה מוטלת עליהם חובה בדין לפנות לבית המשפט ולתבוע כצעד הגנתי למניעת גניבת רכושם. שנית, כי הנתבעות לא שינו מצבן לרעה משום שהנתבעת 4 מחזיקה בידה מכתב שיפוי (אסמכתא לו'), לפיו במידה וחלק מהמגרשים לא ניתן יהיה להעברה בגלל תביעות וזכויות צד ג' יהא מוטל על הנתבעת 3 להחליף את אותם מגרשים במגרשים אחרים באותו אזור ובאותו שטח. שלישית, כי לא היו אמורים להעלות על דעתם שהמוכר, ד"ר גרינוולד, יעביר ייפוי כוח סותרים לאלו שבידי התובעים, ורביעית, כי ממועד הרכישה ועד למלחמת ששת הימים- 1967, ואף לאחר מכן, לא יכלו התובעים לפעול לרישום המקרקעין ללא תביעה משפטית כנגד קמ"ט מקרקעין שכן, עמדת הקמ"ט הייתה כי תוקף ייפוי הכוח ביהודה ושומרון הוא 15 שנים בלבד (אסמכתא ו'). 56. אין בידי לקבל טענות אלה. אני סבורה כי היה ביד התובעים לרשום את זכויותיהם על המגרשים שנים רבות לפני הגשת תביעתם, ולמצער לברר את מצבם המשפטי כבר לאחר מלחמת ששת הימים ולתבוע בגינו. כפי שהעיד התובע 1, היה בידו לעיין במסמכים הרלוונטיים בבית אל וברמאללה אך הוא בחר שלא לברר (פרוטוקול מיום 13.09.06, ע"מ 12, 17) וכן, בעדותו הודה כי לא פעל לרישום המגרשים להוציא ניסיון לעשות כן (פרוטוקול מיום 13.09.06 ע"מ 12). מאחר ולא הוגשה במועד תביעה כלפי מי מהנתבעות, הן שינו מצבן לרעה. הנתבעות 2,3 המשיכו במסכת הרכישה של המגרשים מהגב' אפרתי לאור העובדה שלאחר קבלת מכתבו של התובע 1 ,לא המשיכו התובעים בפעולות נגד כלשהן. כבר נאמר, כי על-פי גרסת התובעים 1 ו-2 עצמם, באותה עת הנתבעות דחו מכל וכל את טענותיהם בדבר בעלותם, וטענו כי לא בוססו בראיות (ראה עדותו של התובע 1 - פרוטוקול מיום 13.09.06 ע"מ 16) על אף זאת בחרו התובעים שלא להגיש תביעה הולמת בגין המקרקעין. למעשה גם טענת התובעים כאילו נבצר מהם לרשום זכויותיהם על המקרקעין משום שקמ"ט רישום המקרקעין קבע כי פג תוקפו של ייפוי הכוח שלהם מוכיחה אף היא את ויתורם על זכויותיהם. אילו האמינו כי הזכויות במקרקעין שלהם היו פועלים לרישומם או למצער פונים לבית המשפט בשל דחיית בקשתם על-ידי קמ"ט מקרקעין. לחלופין היו מגישים בקשת התנגדות אשר ניתן היה להגיש בתקופה זו (סעיף 6 לאסמכתא ו'- תעודת עובד ציבור). יתר על כן, היה בדי התובעים, ממש כפי שהנתבעות עשו, להאריך את תוקפו של ייפוי הכוח בבית המשפט. בשתיקתם השלימו עם סירובו של קמ"ט מקרקעין להכיר בזכויותיהם. 57. טענות נוספות אותן מעלים התובעים הן, כי לא הגישו תובענה, לאור העובדה שמדובר במקרקעין שגם לאחר שיירשמו על שמם, לא יהיו בבעלותם בהיותם מוקנים לאפוטרופוס על נכסי האויב (אסמכתא א') ולא ידוע מה יהיה מעמדם בעתיד בשל המצב המשפטי באזור (ב"כ התובעים מפנה לע"א 499/78 נבולסי נ' מועצת בתי העלמין היהודיים, פ"ד לג(3) 679). כן טוענים הם, כי מדובר במקרקעין שטרם בוצע בהם הליך רישום ראשון ושטרם בוצע בהם הליך הסדר לבירור זכויות הבעלים על הקרקע (אסמכתא ו') וכן מדובר במקרקעין שלא ניתן לרשום בהם הערת אזהרה. לפיכך, על פי טענתם, לא היו צריכים לנקוט בהליך משפטי ואין לצפות מאדם סביר כי יגיש תביעה משפטית לצורך הליך סרק של רישום מקרקעין אשר בסיומו ייאלץ לחתום כי המקרקעין אינם שלו כלל ועיקר. טענות התובעים אינן ברורות, ונראה כי הם מנסים לאחוז במקל בשתי קצותיו, מחד, טוענים כי אין להם כל סיבה להתאמץ ולתבוע בגין המקרקעין שהם טוענים כי הם שלהם, ומאידך, הגישו תובענה זו שלא בגדר הליך הסדר של מקרקעין המבטיח את שינוי המצב לו הם טוענים. התובעים גם טענו כי מדובר במקרקעין שהם אדמות טרשים שאינן מעובדות, מקרקעין זולים שנרכשו על ידם (וגם על ידי הנתבעות) בכסף מועט, ולכן לא סברו כי שווה להגיש תביעה בגינם. טענה זו רק מחזקת את מסקנתי ותומכת בעובדה כי התובעים למעשה ויתרו על זכויותיהם ולחלופין נהגו באופן כזה שביטא את ויתורם ואדישותם כלפי המקרקעין. 58. הלכה פסוקה היא כי רשאי בית המשפט לדחות תובענה מחמת שיהוי, וזאת אף אם תקופת השיהוי קצרה מתקופת ההתיישנות (ראה ע"א 297/84 עזבון עבד אל עזיז נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (תקדין), וכן ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי בע"מ נ' גבריאל מימון ואח', פ"ד מ(2) 802). לשיטתי, די בהשתהות הבלתי מוסברת בענייננו, כדי לדחות את התביעה. מאליו מובן שבהמתנה הממושכת שהוכחה אין כדי לתמוך בגרסתם העובדתית של התובעים, או לסייע בידיהם להוכיח את טענותיהם. נהפוך הוא: פרק זמן זה טשטש את טענותיהם של התובעים לגבי זכויותיהם כפי שהן נתפסות בעיניהם עצמם והקשה על הוכחת גרסתם העובדתית בבית המשפט. שכן התובעים הם אלה שבחרו להוסיף שנים רבות על מניין השנים שחלפו מאז היוודע להם הסכסוך הנוגע למקרקעין ובאופן זה, מניין השנים מאז מועד היוודע הסכסוך ועד להגשת התביעה הגיע לארבעה עשורים (!!). התובעים קפאו על שמריהם, על אף שבמהלך התקופה שמיום רכישת המקרקעין ועד להגשת התביעה (או למצער משנת 1961) ידעו שקיימת מחלוקת על המקרקעין. סעיף 7 לחוק ההתיישנות- מרמה 59. התובעים טוענים כי המקרקעין נמכרו במעשה נוכלות ומרמה ונרשמו על שם הנתבעת 3 בחוסר תום לב, ולכן, לאור הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו להם התרמית או ההונאה, דהיינו, לטענתם, סמוך למועד הגשת התובענה. לטענת התובעים הגב' אפרתי ידעה על הבעיות במקרקעין ודאגה ל"סעיף חילוץ" כדי להגן על עצמה ולכן פעלה בחוסר תום לב וכך גם הנתבעות שאליהן הועברו המקרקעין ואשר ידעו על טענות התובעים. ב"כ התובעים הטעים, כי אמנם מעשה המרמה בוצע לפי הידוע על ידי הנתבעת 3 אך, לעניין תחולת ההתיישנות אין נפקות בין הנתבעת 3 לנתבעת 4 שבאה מכוחה בעקבות מעשה המרמה. לעניין זה עוד נטען כי אם זכויותיה של נתבעת 4 נובעות מזכויותיה של נתבעת 3 וכאשר מרוץ ההתיישנות נעצר בשל מעשי מרמה של נתבעת 3, אזי הוא נעצר גם ביחס לנתבעת 4, שאחרת, כדברי התובעים כל רמאי יעביר את רכושו לצד שלישי וייהנה מחסינות מלאכותית. 60. הנתבעות 2 ו-3 טענו כי הגב' אפרתי מכרה להם את המקרקעין בתום לב ורק לאחר שקיבלה אישור מעורכי דינה למכור את המקרקעין כיוון שהם שייכים לה. הן הוסיפו כי בשל אי התעניינותם של התובעים במקרקעין, רכשה הנתבעת 3 את המקרקעין מבלי לדעת כי לצד שלישי טענות כלשהן לגביהם. הנתבעת 4 טוענת גם היא כי לא ידעה על קיומם של התובעים ולא ידעה על טענות כלשהן לזכויות במגרשים שאחרת לא הייתה רושמת אותם על שמה. עוד טוענת היא, כי התובעים בעצמם הודו כי הנתבעת 4 רכשה את זכויותיה בתמורה ובתום לב מהנתבעת 3 ולא ביצעה כל מעשה תרמית או הונאה ולפיכך התנאי היסודי עליו נשען סעיף 7 אינו חל בעניינם. 61. אני סבורה כי לא הוכחה עילת התרמית כלפי מי מהנתבעות. על אף קשיי זיכרון לא מעטים בעדותה של הגב' אפרתי (וביתר עדויות הצדדים), מצאתי את עדותה אמינה ועקבית, בהתחשב בעובדה שמדובר באירועים שקרו לפני שנים רבות. אני סבורה כי הגב' אפרתי פעלה בתום לב כאשר הודיעה מטעמי זהירות לצדדים האחרים על טענות כאלה ואחרות שיש לגבי המקרקעין, וכן כי סמכה על עורכי דינה שאמרו לה כי אין לה מה לדאוג ואין ממש בטענות התובעים. וכך העידה: "אני ידעתי דבר אחד כל הזמן- שהקרקעות הן שלי, שהוא קנה אותן בשבילי ועורכי הדין הסבירו לי שאין לי מה לחשוש משום דבר, שהכל בסדר." (ע"מ 55 לפרוטוקול מיום 2.01.07). ועוד אמרה: "... הטענה של עורכי הדין שייצגו אותי כל הזמן היא שהתלונות האלה אין להן בסיס ואני יכולה בשקט למכור את זה. אמרו לי את זה ברוך ברמן ויצחק מינקוביץ, שני עורכי דין ישרים שייצגו אותי. אני לא עסקתי במשפטים ולא בקרקעות. הם שיכנעו אותי שהקרקעות האלה שלי..." (ע"מ 55-56 לפרוטוקול מיום 02.01.07) 62. כמו כן, לא ברור כיצד יכולות היו הנתבעות לרמות כאשר בכלל לא ידעו על טענות ממשיות שיש לתובעים, שהרי אלה לא תבעו בגינן אלא רק שלחו מכתב שלאחריו לא עשו דבר. אוסיף כי גם אין סיבה לקבוע כי הנתבעים למדו על זכויות התובעים במשרדי הקמ"ט כאמור, מאחר והקמ"ט דחה את טענות התובעים לבעלות על המקרקעין בשל התיישנות ייפוי הכוח, ולפי פירוט המסמכים שהיו מצויים בידי הקמ"ט (המפורטים באסמכתא ו'), אין זכר לייפויי הכוח מכוחו עולה טענת הבעלות של התובעים או כל גרסה אחרת כלפי המקרקעין המוכיחה את בעלותם של התובעים או קיום זכות התנגדות לרישום על שם הנתבעות. 63. אוסיף ואציין כי הטוען טענת תרמית חייב לפרטה לפרטיה. (תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אלא שהתובעים שטחו טענותיהם באופן עמום ושטחי בכל הקשור לאופן התרמית והסיבות לה. לפיכך על פניו, לא מתגלית עילה של תרמית. לא ניתן ללמוד על תרמית מכך שהמוכר ידע על טענות שיש לאחרים לגבי המקרקעין או מכך שהתייחס בהסכם המכירה לאפשרות שלא ניתן יהיה לקיים את החוזה. נפסק לא אחת, כי על הטוען טענת מרמה נטל כבד לפרטה ולבססה בראיות (ראו ע"א 681/88 עזבון סלים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 653, 658-659 (1990); ראו גם רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז(2) 721 (2003)). כמו-כן, בנסיבות העניין לא הוכיחו התובעים כי הייתה מרמה ברישום הזכויות על שם הנתבעות ולא הוכח כי קמ"ט המקרקעין פעל שלא כדין בהתנהלותו בעניין. גם הטענות כלפי מר עופר גפני לא הוכחו. מעדותו עלה, בין היתר, כי בשל התקשותו בקריאה, הוא מעביר את האחריות לטיפול בעסקאותיו לעורכי דין מנוסים וליועצים (פרוטוקול מיום 11.02.07). התנהגות כזו היא מקובלת, מה גם שעסקי מקרקעין דורשים התמחות וניסיון. בנוסף, מן הראיות עולה כי הליך הרישום של הזכויות במקרקעין על שם הנתבעות היה הליך תקין וכי קמ"ט המקרקעין נסמך על ייפוי הכוח שהוארך על ידי בית המשפט, וכן על ראיות ממשיות לתשלום התמורה בעבור המקרקעין וכי כל הצדדים לעסקאות היו בין החיים להוכחת העסקה וכשרותה. באשר לטענות התובעים כאילו היה הקמ"ט צריך להזהיר מפני טענות התובעים לבעלות על המקרקעין, יש לומר כי משלא היה סבור כי קיימת לתובעים עילה אמיתית ודחה את טענותיהם ואת ייפוי הכוח שהיה ברשותם, אישר כדין את ביצוע העסקאות שבין הנתבעות. משכך, לא ניתן לקבוע כי רישומה של הזכות בלשכת הרישום בבית אל הושג במרמה ולא נסתרה החזקה כי קמ"ט המקרקעין פעל כדין. סוף דבר 64. לאור האמור, התביעה נדחית על כל חלקיה בשל התיישנותה. התובעים ישלמו לנתבעות הוצאות המשפט, וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ₪ לנתבעות 2 ו-3 ביחד, וסכום דומה לנתבעת 4. ניתנה היום כ"ו באב תשס"ט (16 באוגוסט 2009) בהעדר. המזכירות תשלח עותקים לב"כ הצדדים. מרים מזרחי, שופטת מסמכיםייפוי כוח