פסק-דין השופטת ד' ביניש: בעתירה שלפנינו מבקש העותר - בית יצחק שער חפר אגודה להתישבות חקלאית בע"מ (להלן: המושב) - כי נורה למשיב - מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) - ליתן טעם מדוע לא תוחרג תכנית ההרחבה של המושב מהוראת המעבר שנקבעה בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל 972, כך שיחולו עליה הכללים אשר היו קבועים בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל 737. 1. החלטת מועצת מקרקעי ישראל 737 נועדה לאפשר הרחבה של יישובים חקלאיים למגורים. על פי ההחלטה, ניתנה לאגודה השיתופית של היישוב אפשרות להמליץ בפני המינהל על מועמדים - בני המקום או מומלצים אחרים של האגודה - לרכישת מגרשים בהרחבה ולמתיישבים החדשים הוענקה הנחה משמעותית בדמי החכירה. החלטה 737 ושתי החלטות נוספות של מועצת מקרקעי ישראל העוסקות בשינוי ייעודן של קרקעות חקלאיות של המדינה, אשר הוחכרו ליישובים חקלאיים (החלטות 717 ו-727), בוטלו בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25 (להלן: בג"ץ הקשת) מיום 29.8.02; בפסק הדין נקבע כי החלטות אלו אינן סבירות, בין השאר בשל כך שהן פוגעות בעיקרון השוויון ובצדק החלוקתי. תוצאת פסק הדין בבג"ץ הקשת לא קיבלה תוקף מיידי; נקבע בפסק הדין כי בהתחשב בכך ששלוש ההחלטות נוגעות לעסקאות רבות וכן בכך שהשלכותיהן הכלכליות והחברתיות הן מרחיקות לכת, יקבעו על ידי מועצת מקרקעי ישראל הוראות מעבר אשר לפיהן יוחלט אלו עסקאות לא יוכלו לצאת אל הפועל בשל בטלות ההחלטות, ואלו עסקאות יוכלו להגיע לכלל מימוש. בעקבות פסק הדין בבג"ץ הקשת נתקבלה החלטת מועצת מקרקעי ישראל 972, אשר קבעה הוראות מעבר ביחס לכל אחת מן ההחלטות שנפסלו בפסק הדין. הוראות המעבר לגבי החלטה 737 קובעות כדלהלן: "החלטה 737 תוסיף לחול על יישובים אם עד ליום 15.11.01 התקיים בהם אחד מאלה: קיימת תכנית מאושרת ותקפה וכן החלו עבודות התשתית והפיתוח, והחלה הפניית מועמדים. קיימת תכנית מאושרת ותקפה וכן קיים הסכם תקף עם קבלן... ...". כעולה מהאמור, התאריך הקובע בהוראות המעבר לעניין החלטה 737 הינו 15.11.01 - התאריך בו נכנס לתוקף צו הביניים שניתן על ידי בית משפט זה בבג"ץ הקשת. לעומת זאת, התאריך הקובע בהוראות המעבר לעניין החלטות 717 ו-727, אשר בוטלו גם הן בבג"ץ הקשת, נקבע למועד מוקדם יותר והוא 15.8.01, היום בו ניתן צו הביניים בבג"ץ הקשת. התכנית שהפקיד המושב אושרה למתן תוקף רק ביום 3.2.02, כך שביום הקובע לא עמד המושב בתנאי הוראת המעבר ולפיכך סירב המינהל להחיל עליו את החלטה 737. השאלה שלפנינו היא האם היה על המינהל לנהוג בתכנית זו באופן חריג להוראות המעבר עקב הנסיבות הכרוכות באישורה. לטענת המושב, העיכוב באישור התכנית נגרם רק בעקבות מחדלי המינהל ועיכובים מצטברים שנגרמו על ידו, ומטעם זה אין להחיל עליו את המועד הקובע על פי אותן הוראות מעבר. 2. בטרם נדון בטענות הצדדים, נתאר בקצרה את השתלשלות הארועים אשר הביאה למחלוקת העובדתית והמשפטית שלפנינו. כעולה מהחומר שבתיק, החל המושב בייזום וקידום תכנית להרחבתו עוד בשנת 1997. במהלך שנת 1998, אושרה תכנית שהציג המושב בועדת הפרוגרמות של משרד החקלאות, ואישור זה היה התנאי המקדמי לקידום תכנית ההרחבה. הואיל והמינהל הינו הבעלים של הקרקעות אותן חוכר המושב, נדרשה הסכמתו לתכנית ולשינוייה. הנוסח הראשוני של התכנית הוגש לאישור אדריכל מחוז המרכז של המינהל במועד שבין דצמבר 2000 לתחילת שנת 2001. הואיל ונוסח ראשוני זה לא היה מספק, נדרש המושב לתקנו ובמהלך מרץ 2001 הוגשה גרסה מתוקנת של התכנית לבדיקת אדריכל מחוז מרכז של המינהל. במקביל, נשלחה התכנית לבדיקת גורמים נוספים במינהל, הממונים על בדיקת היבטים אחרים הנוגעים לאישור התכנית. בדיקת התכנית על ידי אדריכל מחוז המרכז של המינהל העלתה כי נותרו בה היבטים נוספים שיש לתקנם וביום 21.5.01 נערכה פגישה של נציגי המינהל עם אדריכל התכנית, אשר במהלכה נדרש המושב לבצע את התיקונים האמורים. ביום 10.6.01 הוגשה למינהל תכנית מתוקנת, אשר גם בה נדרשו תיקונים והבהרות. ביום 18.6.01 חתם אדריכל מחוז המרכז של המינהל על מכתב המיועד לוועדה המקומית לתכנון ולבניה (להלן: הוועדה המקומית), לפיו אין למינהל התנגדות שהוועדה תדון בתכנית, בתנאי שהתכנית תחזור לאישור המינהל ולחתימה בטרם הפקדתה (להלן: המכתב). מיום 24.6.01 ועד יום 1.9.01 היו משרדי המינהל סגורים עקב בעיות בטיחות הקשורות למבנה. באשר לארועים הכרוכים במועד מסירת מכתב אדריכל המחוז לנציג המושב, נתגלעה בפנינו מחלוקת עובדתית בין המושב למינהל. עיקרה של המחלוקת בכך שהמינהל טוען כי ביום חתימת המכתב, התקשרה סגנית אדריכל מחוז המרכז של המינהל, הגב' בלהה הרמן, למשרדו של אדריכל התכנית והשאירה עבורו הודעה בדבר האישור להעביר את התכנית לוועדה המקומית; כן טוען המינהל כי המכתב הועבר למשלוח בדואר לאדריכל התכנית וכי במהלך התקופה בה היו משרדי המינהל סגורים במועד כלשהו במהלך החודשים יולי-אוגוסט 2001, פגשה גב' הרמן באקראי את נציג המושב בעת שהיתה במשרדה, ומסרה לידיו את העתק המכתב, לאחר שזה ציין בפניה כי לא קיבל את האישור מיום 18.6.01. טענותיו של המינהל בעניין זה נתמכות בתצהירה של הגב' הרמן. המושב טוען, מנגד, כי נציגו קיבל את העתק המכתב רק ביום 5 בספטמבר 2001, לאחר ששבו ונפתחו משרדי המינהל, ואף הוא תומך טענותיו בתצהיר. 3. במהלך חודש יולי 2001 נבחנה התכנית שהוצעה על ידי המושב בוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (להלן: הוועדה המחוזית), אשר מסרה לוועדה המקומית כי לא ניתן לדון בתכנית בשל מספר פגמים. לטענת המינהל פגמים אלה אינם נוגעים רק להעדר אישור המינהל - כטענת המושב - אלא גם להיבטים שונים של התכנית ואופן הגשתה, ובהם העדר אישור פרוגרמה לשירותי הציבור ונסח בעלות. במהלך חודש אוקטובר 2001 נבחנה התכנית בוועדה המחוזית פעם נוספת וגם בפעם זו נדרשו מספר שינויים ותיקונים, ובהם קבלת אישור מרשות הניקוז. התכנית המתוקנת התקבלה במשרדי המינהל ביום 1.11.01. רק לאחר שהתקבל אישור מבעלי זכויות במגרשים ביחס לשינוי קווי בניין וגבולות, אישר המינהל את התכנית. תוך זמן קצר הובאה התכנית לדיון בפני הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים של המועצה הארצית לתכנון ובניה והופקדה להתנגדויות. ביום 3.2.02 אושרה התכנית למתן תוקף בוועדה המחוזית, כשניים וחצי חודשים לאחר המועד הקובע על פי הוראות המעבר שנקבעו בהחלטה 972 של מועצת מקרקעי ישראל. עד כאן השתלשלות העובדות עד לאישורה של התכנית ב-3.2.02. 4. ברקע הדיון שלפנינו ראוי לציין עוד כי החלטה 972, הקובעת את הוראות המעבר, נבחנה בבית משפט זה, אשר דן במאוחד במספר עתירות נגד ההחלטה הנ"ל (בג"ץ 10934/02 ועתירות נוספות), וכי המושב היה בין העותרים. בפסק דינו מיום 10.5.04 דחה בית משפט זה את העתירות, בקבעו כי החלטה 972 אינה חורגת ממתחם הסבירות והיא החלטה חוקית (בג"ץ 10934/02 קיבוץ כפר עזה אגודה להתיישבות חקלאית שיתופית נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (להלן: בג"ץ כפר עזה). עם זאת, קבע בית משפט זה כי הוא אינו דן ביישומן של הוראות המעבר ביחס לעסקאות הקונקרטיות בהן היו מעוניינים העותרים שבפניו והותיר ענין זה לבחינה פרטנית במינהל. בהתאם לכך נבחן מחדש עניינו של המושב על ידי המינהל לאחר פסק הדין בבג"ץ כפר עזה. עקב סירוב המינהל לקבל את בקשת המושב להחיל על תכנית הרחבתו את החלטה 737, כחריג להוראות המעבר שנקבעו בהחלטה 972, הוגשה העתירה שבפנינו. השאלה הטעונה הכרעה היא, איפוא, האם הקימה עתירת המושב עילה להתערב בהחלטת המינהל שלא לחרוג בעניינו מהחלטה 972. טענות הצדדים 5. המושב טוען כי התכנית לא אושרה עד למועד הקובע משום שהתעכבה במשרדי המינהל בכל שלבי הטיפול בה. המושב מדגיש כי העדר חתימת המינהל מנעה את המשך קליטת התכנית והטיפול בה בוועדה המחוזית וכן כי התקופה בה היו משרדי המינהל סגורים היתה קריטית, שכן מרגע שהתקבל אישור המינהל אושרה התכנית במהירות. עוד טוען המושב כי השקיע סכומי עתק בהכנת התכנית, כי החל בעבודות הפיתוח וכי הוכנו כבר רשימות של המועמדים בני המקום שהועברו למינהל, שייגרם להם נזק כלכלי כבד אם החלטה 737 לא תחול על התכנית. המושב מוסיף וטוען כי המגרשים בתכנית ההרחבה כלולים בשטחי המגורים, בניגוד לתכניות הרחבה שנעשו בישובים אחרים. מנגד, טוענת המדינה כי אין הצדקה להחריג את תכנית ההרחבה של המושב מהוראות המעבר שנקבעו בהחלטה 972. לטענת המדינה, התכנית טופלה במינהל כראוי ותוך זמן סביר, בהתחשב בפגמים שנפלו בה ובצורך לתקנה במספר שלבים וכן בהתחשב בכך שמדובר בתכנית ייחודית וחריגה ביחס לתכניות הרחבה אחרות, אשר הצריכה בדיקה מעמיקה של ההיבטים השונים הכלולים בה. כן מציינת המדינה כי התיקונים שנדרשו בתכנית לא נגעו רק לאישור המינהל, אלא לאופן פעילותו של המושב בקידום הגשת התכנית. אשר לתקופה בה נסגרו משרדי המינהל למשך חודשיים, עקב בעיות בטיחות במבנה, טוענת המדינה כי תקופה זו אינה יכולה לשמש יסוד לחריגה מהוראות המעבר; זאת, בהתחשב בכך שהמושב החל לטפל בתכנית כבר בשנת 1997 אולם התכנית הוגשה למינהל רק בשנת 2001 והטיפול בה נעשה תוך זמן סביר. בנוסף לכך עומדת המדינה על גרסת המינהל כי ההודעה על האישור שניתן על ידו להעביר את התכנית לוועדה המקומית נמסרה לאדריכל התכנית ולנציג המושב עוד במהלך התקופה בה היו משרדי המינהל סגורים. כן טוענת המדינה כי מאחר שבמועד הקובע טרם היתה תכנית תקפה המייעדת את המגרשים לבנייה, לא היה מקום להפניית מועמדים להתקשרות עם המינהל או לתחילת עבודות הפיתוח, ולכן הטענה כי הוכנה כבר על ידי המושב רשימת מועמדים אין בה כדי להועיל למושב. המדינה מדגישה בתגובתה כי דחיית בקשת המושב להחיל את החלטה 737 על תכנית ההרחבה אין פירושה כי לא ניתן יהיה לבצע את ההרחבה האמורה. החלטה 959 שהחליפה את החלטה 737 מאפשרת לפתח את המושב ולקלוט בו את בני המקום, אלא שרוכשי המגרשים לא יהיו זכאים להנחות הכספיות שנקבעו בהחלטה 737, אשר בוטלה בבג"ץ הקשת. דיון 6. בבואנו להכריע בשאלה שלפנינו, נשווה לנגד עינינו את השיקולים המבטאים את האינטרסים המתנגשים הרלוונטיים כפי שהעמידם בית משפט זה בדונו בבג"ץ כפר עזה, בשאלת סבירותן של הוראות המעבר שנקבעו לגבי ההחלטות שבוטלו בבג"ץ הקשת. בפסק דינו הנ"ל עמד בית משפט זה על קיומם של שני אינטרסים מתנגשים ביחס להוראות המעבר. האחד, אינטרס ההסתמכות של המעורבים בעסקאות אשר נעשו מתוך ציפיה לזכות בהטבות הגלומות בהחלטות שבוטלו; והשני, האינטרס הציבורי בקיומן של מספר מצומצם, ככל הניתן, של עסקאות אשר מהוות הקצאה בלתי סבירה של משאבי הציבור. ובלשונו של המשנה לנשיא אור: "משני צידי המתרס - של הרחבה או צמצום של הוראות המעבר - עומדים זה מול זה שני שיקולים מרכזיים. האחד, העובדה כי המדיניות החלופית שנקבעה על ידי המועצה בהחלטות החדשות (החלטות 949, 959 ו-969), שונה באופן מהותי מבחינת היקף ההטבות והזכויות לחוכרי הקרקע, בהשוואה להחלטות הבטלות. המשמעות היא, שכל עסקה שעל פי הוראות המעבר לא תבוצע על פי תנאי ההחלטות הבטלות, היא תקוים, אם תקוים, תוך שלמעורבים בה תוקנינה זכויות פחותות בהרבה מאלה שהוקנו להם על סמך ההחלטות הבטלות. עובדה זו משמעה, כי הפגיעה במי שהסתמכו בתום לב על מדיניות המועצה על פי ההחלטות הבטלות תהיה קשה, אם לא יוכר אינטרס ההסתמכות שלהם כלגיטימי, במסגרת הוראות המעבר. השיקול השני, מן הצד האחר, הינו קביעותיו של בית משפט זה בפסק הדין בבג"ץ הקשת, לפיהן ההחלטות הבטלות אינן סבירות ודינן בטלות. קביעה זו משמעה כי האינטרס הציבורי הינו בקיומן של מספר מצומצם, ככל הניתן, של עסקאות על פי ההחלטות הבטלות, וכי קיומה של כל עסקה מהווה הקצאה שאינה סבירה של משאבי הציבור" (שם, בפסקה 7). 7. העותרים בפרשת כפר עזה טענו כי בניגוד להנחיות בית המשפט בבג"ץ הקשת אין בהוראות המעבר התייחסות מלאה ושלמה לתשתית העובדתית והכלכלית של כל עסקה ועסקה, אולם בית משפט זה דחה טענה זו בקבעו כי הוראות מעבר, מעצם טיבן, הנן הוראות כלליות, אשר במסגרתן אין זה מעשי לתת מענה למורכבות ולנסיבות הספציפיות של כל עסקה ועסקה: "הוראות מעבר, מעצם טיבן, הנן הוראות כלליות, אשר נועדו לתת מענה לשאלות הכלליות והשכיחות הנוגעות להסתמכות על הוראות אשר בוטלו או שונו. הן מהוות תוצאה של הכרעה ובירור יסודי, ונועדו לאפשר לגוף המינהלי להפעיל את סמכותו בקלות, במהירות ותוך אחידות ושוויוניות. במסגרת ההוראות הכלליות, אין זה אפשרי ואין זה מעשי לתת מענה למורכבות ולנסיבות הספציפיות של כל עסקה ועסקה" (שם, בפסקה 31). יחד עם זאת, נקבע כי יתכנו מקרים מיוחדים אשר יעלו שאלות מיוחדות, שלא קיבלו מענה מספק בהוראות המעבר. במקרים מיוחדים אלו נקבע כי יתכן ותהיה הצדקה לסטות מהוראות המעבר: "... יתכנו מקרים מיוחדים אשר יעלו שאלות מיוחדות, אשר לא קיבלו מענה מספק בהוראות המעבר. שאלות כאלה, מקומן בשלב היישום של הוראות המעבר בכל אחד ואחד מהמקרים. במסגרת הפעלת שיקול הדעת המינהלי, יוכרע אם מצדיקות הנסיבות הספציפיות סטייה מהוראת המעבר הכלליות (וראו והשוו לנושא הסטייה מהנחיות פנימיות של הרשות (בג"ץ 389/86 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, 436), וכן בג"ץ 4422/92 אפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מז(3) 853, 859; י' זמיר הנחיות מינהליות (כרך ב', ירושלים, תשנ"ו) 773-791; יואב דותן הנחיות מינהליות (תשנ"ו) 138-136). אכן, יתכנו מיקרים בהם יסתבר שהוראות המעבר אינן נותנות מענה סביר וראוי לנסיבות המתעוררות לגבי עסקה מסוימת. ההוראות מנוסחות באופן כללי, ונותנות מסגרת והנחיות אשר על פיהן יש להכריע ביחס לכל העסקאות. אך מטבע הדברים, יתכנו מקרים חריגים שקביעות כלליות במסגרת הוראות מעבר לא תתנה להם תשובה ברורה, ואף יתכנו מקרים מיוחדים, קיצוניים, אשר יצדיקו סטיה מן ההוראות" (שם, שם). בית המשפט ציין עוד כי אותם מקרים מיוחדים בהם יתכן שתהיה הצדקה לחרוג מהוראות המעבר עשויים להיות מקרים בהם אישור התכנית עוכב מנימוקים התלויים במינהל עצמו: "כך, למשל, יתכן שאי עמידתה של עסקה מסוימת במועדים הנקובים בהוראות המעבר להשלמתה, תהא תוצאה של עיכוב והתמשכות ההליכים מנימוקים התלויים במינהל עצמו. נסיבות כאלה תצדקנה, ולעיתים אף תחייבנה, בדיקה מחודשת של המשך תחולת הוראות המעבר, על העסקה הנדונה, אף אם חלפו המועדים הנקובים בהוראות המעבר" (שם, שם). השאלה הנשאלת, איפוא, היא האם עניינו של המושב הוא בגדר אותם מקרים מיוחדים המצדיקים חריגה מהוראות המעבר עקב התמשכות ההליכים במינהל. 8. לצורך ההכרעה בשאלה שלפנינו, עלינו להביא בחשבון את הנתונים הבאים: א. הוראות המעבר לענין החלטה 737, להבדיל מהוראות המעבר המתייחסות להחלטות האחרות שבוטלו, קבעו את התאריך המאוחר של 15.11.01 - המועד בו נכנס לתוקף צו הביניים כמועד הקובע. בבג"ץ כפר עזה עמד בית המשפט על כך כי מועד זה נקבע מתוך צורך להגן על אינטרס ההסתמכות של המועמדים, אשר התקשרו עם היישוב החקלאי לשם רכישת מגרשים בשכונות ההרחבה, קודם להוצאת צו הביניים: "קביעת מועד קובע זה להחלטה 737 אמנם מקלה עם המבקשים להסתמך על החלטה זו. אך, לעומת זאת, ההחלטה מחמירה בדבר התנאים בהם נדרשת העסקה לעמוד במועד הקובע. הבדלים אלה בין החלטה 737 לבין שתי ההחלטות האחרות, נגזרים מאופייה של החלטה 737 ומהצורך להתאימה לכך שעיקר ההסתמכות הלגיטימית על החלטה זו הוא בהפנייתם של מתיישבים, אשר נעשתה רק לאחר שהתכנית במסלול התכנון כבר אושרה. גם המועד שבחרה המועצה - יום כניסת צו הביניים לתוקף, כשלעצמו, אינו בלתי סביר באופן המצדיק את התערבותנו" (שם, בפסקה 22). ב. בבואנו לבחון את טענת ההסתמכות של המושב עלינו לעמוד על עוצמתה של טענה זו; לענין זה נזכיר כי צו הביניים בבג"ץ הקשת הוצא על ידי בית המשפט עוד ביום 15.8.01, ולפחות במועד זה היה ידוע לכל כי חוקיות החלטת המינהל עומדת לבחינה בבית משפט זה. יתרה מזו, העתירה לבג"ץ בענין חוקיות ההחלטות הוגשה עוד בינואר 2000 ואף לפני כן "ריחפה באוויר" האפשרות של שינוי החלטות המינהל, והסוגיה נבחנה על ידי שתי ועדות ציבוריות (ראו דברי המשנה לנשיא אור בפרשת כפר עזה, בפסקה 13). ג. טענת המושב בעתירה כי עוד בתקופה שקדמה למתן התוקף לתכנית, כבר העביר את רשימת המועמדים והחל את עבודות הפיתוח, אינה יכולה לשמש בסיס לטענת ההסתמכות, שהרי בטרם היתה התכנית המייעדת את המגרשים לבניה בתוקף, לא רשאי היה המינהל להקצות את המגרשים ולהתקשר עם המועמדים. דבר הוצאת צו הביניים היה כאמור ידוע עוד מאוגוסט 2001, ולכן העובדה כי עוד בטרם אושרה התכנית, ובמועד סמוך מאד לכניסת צו הביניים לתוקף, נכנס המושב למרוץ והעביר את רשימת המועמדים ואף הודיע למינהל על התחלת עבודות הפיתוח, אין די בה כדי לבסס את טענת ההסתמכות בתום לב. 9. על רקע כל אלה עלינו לבחון מה משקל יש לאופן הטיפול של המינהל בתכנית והאם משכי זמן הטיפול עולים כדי מחדל המצדיק חריגה מהוראות המעבר. כמתואר לעיל, המושב החל ליזום את התכנית עוד בשנת 1997. במהלך שנת 1998 נתקבל האישור של ועדות הפרוגרמות, ולאחר מכן ניתן היה לקדם את התכנית. התכנית הצריכה בדיקה ותיקונים ולאחר שהוגשה למינהל בתחילת שנת 2001 הוחזרה והוגשה מחדש במרץ 2001. כאמור, המושב טוען כי ממרץ ועד יוני עוכבה התכנית שלא לצורך על ידי המינהל. המינהל מצידו טוען כי לא נפל פגם של השהייה בטיפולו, מה גם שבאותה תקופה עוכבה התכנית גם מטעמים נוספים על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה. באשר לתקופה בה היו משרדי המינהל סגורים נטושה מחלוקת בין הצדדים מתי נמסר מכתב ההסכמה של המינהל למושב. בעתירה מנסה המושב להטיל דופי בגרסת המינהל בטענה כאילו העלה גרסאות סותרות, אך לא מצאנו ממש בטענה זו. עם זאת, איננו רואים להכריע במחלוקת העובדתית בענין מועד מסירת המכתב. אין ספק כי המינהל לא עשה מאמץ מיוחד כדי להאיץ את הטיפול בתכנית, אם כי נראה כי גם בתקופה בה נסגרו משרדי המינהל, היתה אפשרות של מגע או הידברות בין נציגי המושב לנציגי המינהל. יהא הדבר אשר יהא, השאלה היא אם דרך התנהלותו של המינהל בנסיבות הענין עולה כדי פגם מן הסוג המצדיק סטייה מהוראות המעבר. לאחר שקילת מכלול הנתונים והנסיבות ובחינת אינטרס ההסתמכות של המושב אל מול אינטרס הציבור, לא מצאנו כי המושב הקים אינטרס הסתמכות שיש בו כדי להכריע את הכף לטובתו. 10. הליכי תכנון הם בדרך כלל הליכים מורכבים וממושכים ואינם נמדדים בשבועות ספורים, נוכח הסרבול התכנוני והבירוקרטי הכרוך בהם. כך גם בענין שלפנינו, שהיה כרוך בו החידוש של השינוי התכנוני של מושב שהוא אגודה חקלאית. מהעובדות שנפרשו בפנינו עולה כי הטיפול בתכנון התמשך מטעמים שונים על פני שנים. בתחילת הדרך המושב לא הזדרז וניתן להבין זאת על רקע מורכבות הצעדים שנדרשו. לאחר הגשת התכנית נדרשו מהמושב השלמות ותיקונים עקב פגמים שונים שנפלו בתכנית שהוגשה. נראה כי גם ייחודה של התכנית, שאינה במתכונת הרגילה של התכנון שנעשה אותה עת בישובים אחרים, עיכב את בדיקתה לקראת האישור. עוד יש להביא בחשבון כי אינטרס ההסתמכות שהוכר בהוראות המעבר מתייחס לעסקאות שכבר קודמו עד כדי מחוייבות לאינטרס של מועמדים - מתיישבים - שהסתמכו על תכנית מאושרת. בנסיבות ענייננו אין להעניק משקל רב להגשת רשימות המועמדים המומלצים של המושב למינהל, שכן זו נעשתה בטרם נכנסה התכנית לתוקף. מהתמונה כולה מתקבל הרושם שהגשת הרשימות היתה חלק מהמרוץ לקראת המועד בו צו הביניים עמד להיכנס לתוקפו - יומיים לאחר הגשת הרשימות. יצויין כי המושב טוען שהמינהל שיתף עמו פעולה בכל השלבים ואינו מייחס למינהל חוסר תום לב מהסוג של רצון ליצור סחבת ולהתחמק מההחלטה. ואמנם, ניכר ממהלכי המינהל לאורך הדרך, כי לא נקט בהשהייה מכוונת כדי להימנע מקידום התכנית וכי באופן עקרוני הוא לא התנגד לה, ואפילו לגרסת המושב היה המינהל נכון ללכת לקראתו במגמה לעודד את קידום ההרחבה. 11. על רקע השתלשלות העובדות הכרוכות בהחלטה 737 אשר בחינת חוקיותה עמדה על הפרק כל אותה תקופה, ובשים לב לגלגוליה של התכנית במהלך העניינים הרגיל ולצורך להכניס בה תיקונים שונים, אין לומר כי התנהלותו של המינהל לקתה בפגם מן הסוג שיש לראות בו סיבה מכרעת להתמשכות הליכי התכנון מעבר למועד הקובע. מהטעמים המתוארים לעיל ניתן לקבוע כי אינטרס ההסתמכות של המושב אינו בעל עוצמה רבה; עצם המשמעויות הכלכליות של החלת הוראת המעבר על המושב ככל שהן פוגעניות, אינן עולות כדי פגיעה באינטרס הסתמכות מוגן. לכל היותר, ניתן לקבוע כי היתה למושב ציפיה שאינה מוגנת בדין. למול אינטרס ההסתמכות הנטען, עומדת המגמה לצמצם את תחולתה של החלטה 737 אשר בית משפט זה קבע כי אינה עומדת במבחן הסבירות וכי פוגעת היא בהקצאה שויונית של משאבי הציבור. כדי לחרוג מהכללים שנקבעו כהנחיות מינהל מקרקעי ישראל ולקיים החלטה שבוטלה עקב פגם חמור שנפל בה, יש צורך בהסתמכות מובהקת ובעלת עוצמה רבה יותר. בהעדרה, משקלו של האינטרס הציבורי הוא שמכריע את הכף. בשולי הדברים, נוסיף כי ניתן להבין את אכזבת המושב שציפייתו לממש את התכנית שפיתח משך זמן רב נכזבה. אין גם ספק כי הושקעו משאבים בהכנת תכנית ההרחבה והליך אישור המועמדים נראה לכאורה בהישג יד. אכן בסופם של ההליכים פער הזמנים לא היה רב, אך זה טיבו של מועד קובע שהוא מכריע במקום כל שהוא וכל נקודת חיתוך היא קשה וחדה. נוסיף עוד כי יש להניח שהחשש שהביע המושב בעתירתו, שמא יעשה המינהל שימוש לרעה בחלקות שהפרישו חבריו ויפיק רווחים כספיים על חשבון המושב, הוא חשש בלתי מבוסס. במצב שנוצר התוצאה היא כי על פי החלטה 959 שהחליפה את ההחלטה שבוטלה, יוכל גם כיום מי שהומלץ על ידי ועדת הקבלה של המושב לחכור מגרש מגורים על פי תכנית ההרחבה המאושרת אך בשעור דמי חכירה הנהוגים באותו אזור, וללא ההטבות שנפסלו. אשר על כן, העתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות המשיב בסכום כולל של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת ד' ביניש. קרקעותמקרקעיןמינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל