על פי כתב האישום, היתר הקידוח ניתן לסלקום על ידי העירייה, מבלי שהובטח מראש שעבודות הקידוח תבוצענה בהתאם היתר הקידוח, ללא פגיעה בצנרת תת קרקעית קיימת, ובמיוחד מבלי שייפגע הקו. ה ח ל ט ה בכתב האישום שבפני מואשמים עיריית הרצלייה (להלן: "העירייה" ו/או "נאשמת 1"), מהנדס העירייה (להלן: "נאשם 2") ומנהל מחלקת ביוב וניקוז בעירייה, (להלן: "נאשם 3"), בזיהום מקור מים, עבירות על סעיפים 20ב(א), 20ב(ב) 20כא, ולנאשמים 2 ו-3 גם בצירוף הוראת סעיף 20כב לחוק המים, התשי"ט - 1959 (להלן: "חוק המים"). כמו כן מיוחסת לנאשמים הזרמת שפכים ממקור יבשתי לים בניגוד להיתר ההזרמה, עבירה לפי סעיף 2 ו-6(א) ולנאשמים 2 ו-3 גם בצירוף הוראת סעיף 6(ג) לחוק מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, תשמ"ד - 1988, (להלן: "חוק זיהום הים ממקורות יבשתיים"). על פי כתב האישום, בתקופה הרלוונטית הוענק לעירייה היתר להזרמת שפכים לים שמספרו 34/2002 להלן: "היתר ההזרמה"). ב- 4.02.02 העניקה העירייה לחברת סלקום ישראל בע"מ (להלן: "סלקום") היתר לביצוע קידוח אופקי בתחום המונציפלי שלה (להלן: "היתר הקידוח"). תוקפו של היתר הקידוח הוארך מפעם לפעם. ב- 8.07.03 או במועד סמוך לכך, ביצע צד שלישי עבודות קידוח עבור סלקום (להלן: "מבצעי הקידוח") בקטע הרחובות סדנאות-משכית איזור התעשייה הרצליה (להלן: "מקום האירוע"). תוך כדי ביצוע העבודות במקום האירוע, נפגע קו שהוביל קולחים ממכון טיהור השפכים אל הים (להלן: "הקו"). לאחר קרות האירוע יידעו מבצעי הקידוח את נאשם 3 על הפגיעה ועל זרימת שפכים לרחוב. נאשם 3 לא ייצא מיד עם קבלת ההודעה למקום האירוע וטען שנפגע קו ישן שאינו בשימוש. נאשם 3 יצא למקום האירוע רק לאחר שחלפו כחמישה ימים. רק כעבור יומיים נוספים ב- 15.07.03 הורה נאשם 3 להפסיק השימוש בקו לאלתר. הזרמת הקולחים נעשתה מהמט"ש לתעלות ניקוז פתוחות, מזרחית לכביש 2 (להלן: "תעלות הניקוז"), ומתעלות הניקוז עברו הקולחים לחוף הים ואל הים (להלן: "ההזרמה"). על פי כתב האישום, היתר הקידוח ניתן לסלקום על ידי העירייה, מבלי שהובטח מראש שעבודות הקידוח תבוצענה בהתאם היתר הקידוח, ללא פגיעה בצנרת תת קרקעית קיימת, ובמיוחד מבלי שייפגע הקו. כמו כן מיוחס לנאשמים שהזרמת הקולחים היתה בניגוד להיתר ההזרמה. כתוצאה מההזרמה זוהמו ים וחופי הרחצה בעיר הרצליה והשימוש בהם נאסר מה- 15.07.03 עד ל- 17.07.03. בישיבת ההקראה העלה סנגורם של הנאשמים, עו"ד שמיר, טענות מקדמיות רבות שעניינן פגמים בניסוח כתב האישום, הגנה מן הצדק שעיקרה אכיפה בררנית, פגיעה מהותית בתחושת הצדק ואי יישום הנחיות יועמ"ש. בסופו של יום ולאחר קבלת תשובת המאשימה, הסכים הסנגור שטענותיו לעניין הגנה מן הצדק חייבות ביסוס עובדתי (ראו סעיף 16 לתגובת הסנגור בכתב). הצהרתו מייתרת החלטה בשלב זה לעניין הגנה מן הצדק, הגם שלנאשמים ובאי כוחם שמורה הזכות לחזור ולטעון טענת הגנת מן הצדק בהמשך ההליך, אם ימצאו לנכון לעשות כן. משכך, תצטמצם ההחלטה זו לטענת הפגם בניסוח כתב האישום, שעליו הצביע הסנגור ושלדעתו מצדיק מחיקה. ודוק: כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות מחדל. בהתאם להוראת סעיף 18(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, כשהתביעה מייחסת לנאשם עבירת מחדל עליה להפנות במפורש להוראות החוק המחייבות לפעול. על פי הטענה בכתב האישום אין הפניות כאלה. בהודעתו בכתב מיום 8.10.07 הפנה התובע, עו"ד בדנר, למקורות חובה בדין, כדלקמן (ציטוט): א. פקודת העיריות: ובכלל כך סעיפים 235(5), 237 ו-242. ב. חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב -1962: ובכלל כך סעיף 10. ג. פקודת בריאות העם, 1940: הוראות בדבר מפגעים (סעיף 53 ואילך). הפנייה למקורות החובה בדין לפעול, חייבת להיות ספציפית. הפנייתו הכללית של התובע למקורות החובה בדין, כמצוטט לעיל, איננה ראויה שכן הנאשם זכאי לדעת מהי החובה הספצפית לפעול, שאותה לטענת התביעה, לא קיים. אשר על כן תוכל התביעה לטעון רק להפרת "חובות העשה" הקבועות בסעיפים הספציפיים אליהם הפנה התובע בהודעתו. הווה אומר: לחובות עשה שבסעיפים: 235(5), 237 ו-242 לפקודת העיריות, סעיף 10 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), ובסעיף 53 לפקודת בריאות העם, ולא מעבר לכך. קידוח