בקשה להחזרת כסף מזומן שנלקח ע"י המשטרה. סגן הנשיא מרגלית: 1. זהו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה מיום 9.3.84 ב-ת"א (חי') 12052/82, לפיו נדחתה תביעת המערערים נגד המשיבה. עיקר העובדות הוא: שני המערערים נעצרו ביום 15.4.82 סמוך לשעה 19.30 ע"י שוטרים ממשטרת-ישראל במרחב חיפה כחשודים בביצוע עבירת התפרצות. בחיפוש שערכו השוטרים על גוף כל אחד מהמערערים נמצאו ונתפסו הסכומים הבאים: א. על גופו של נסים ויצמן - נתפסו 10,000 שקל ישראלים ועוד 1200 דולרים של ארה"ב במזומן. ב. על גופו של מאיר ויצמן נתפס סך של 14,235 שקל. השניים נחקרו ע"י המשטרה ובסיום חקירתם שוחררו בערבות ביום 19.4.82 סכומי הכסף שנתפסו מהתובעים הוחזקו וסומנו ע"י השוטרים כמוצג מס' 838/82 בתיק פ"א 4223/82 שנפתח נגד התובעים בחשד החזקת מטבע זר שלא כדין על החזקת 1,200 הדולרים. לאחר ששוחררו המערערים מהמעצר, ביום 19.4.82, פנו לבימ"ש השלום בחיפה ובקשו את כספם בחזרה בבקשה שהוגשה בתיק ב"ש 168/82. העתק מבקשת המערערים הועבר למשטרת ישראל לצורך קבלת תגובתה וממ"ש ראובן רוקיס רשם דברים אלה: "מדובר בחשד לעבירות מטבע, מתנגדים להחזרת הכסף". בית-משפט השלום ציווה באותו יום, שהכסף כולו ימשיך להיות מוחזק בידי המשטרה עד לבירור אשמת המערערים, אך כדי שערכו לא ירד עד לסיום ההליכים, הורה למשטרה להשקיע את הסכם של 24,000 שקל בהשקעה צמודה מתאימה עד לסיום הבירור המשפטי. אין מחלוקת על כך, שהחלטת בית-משפט השלום הנ"ל מיום 19.4.82 ניתנה שלא בנוכחות נציג המשטרה, אלא בנוכחות המערערים בלבד ואלה לא טרחו לבצע את מסירת העתק ההחלטה למשטרה והחלטה זאת לא הגיעה לידיעת המשטרה בפרק הזמן החשוב לענייננו. ב- 6.9.82 פנה בא-כוח המערערים אל המשטרה וביקש להחזיר לפחות את סכום הכסף במטבע ישראלי שנלקח מהמערערים. בקשתו זאת נענתה בחיוב. לטענת המערערים נתפס כספם שלא כדין בידי המשטרה ולכן תבעו לשלם להם הפרשי הצמדה וריבית על הכסף לתקופה שמיום 19.4.82 ועד 6.9.82. תביעתם זאת נדחתה ומכאן הערעור. באי-כוח הצדדים הסכימו ביניהם על העובדות והסתפקו בטיעון משפטי בלבד. 2. הנסיבות, שאין עליהן מחלוקת, בהן נתפס הכסף אצל המערערים ביום 15.4.82, נתנו זכות לשוטרים, תופסי הכסף, מכוח הוראות סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט, לתפוס את אותם סכומי כסף שנתפסו בידיהם בפועל ולהחזיק בהם ולשומרם עד להגשתם לבית-המשפט (ראה סעיף 33 לפקודה הנ"ל). אין מחלוקת על כך, שעניין החזקת הכסף בידי המשטרה הובא בפני ביהמ"ש ביום 19.4.82 ע"י המערערים וביהמ"ש נתן הוראות בכל הנוגע להמשך החזקת אותו כסף. המערערים מיצו, אם כן, את זכותם לבדוק את סבירות החזקת הכסף בידי המשטרה ביום 19.4.82, וביהמ"ש קובע בהחלטתו מאותו יום: "לכאורה נראית לי טענת המשיבה (מדינת ישראל) כי יש להחזיק בכספים כל עוד לא נתבררה האשמה, אולם על-מנת שערכו של הכסף לא ירד עד לסיום ההליכים, אני מחליט לדחות את הבקשה, ברם אני מורה, כי על המשטרה להשקיע את הסכומים..." נראה לי, שההחלטה הנ"ל העבירה בביקורת בימ"ש את התפיסה ע"י המשטרה והכשירה אותה ולפיכך, לאחר החלטה זאת, אין מקום לטעון נגד המשטרה, שהחזיקה בכסף שלא כדין כל עוד נמשכו הנסיבות שבהן ניתנה ההחלטה. 3. אני סבור, שצדק שופט השלום המלומד כשקבע, שלא הייתה על המשטרה חובה ללכת אחרי המערערים לבית-המשפט ולברר מה הוחלט שם. אינני רואה כל הבדל בין מתן החלטה בבקשה בענין אזרחי לצורך זה ובין בקשה במסגרת פלילית להחזרת חפץ או כסף שנתפס, בשני המקרים הצו של בית המשפט מחייב מרגע שהגיע לידיעתו של מי שכנגדו ניתן. משניתנה החלטה לזכות המערערים בהעדרו של נציג המשטרה, היה זה מעניינם בלבד ולכן גם מחובתם להביא את ההחלטה לידיעת המשטרה, ע"י מסירת העתק של אותה החלטה מיום .19.4.82 משלא עשו המערערים פעולה מובנת מאליה זאת, אין להם להלין אלא על עצמם. אינני רואה כל יסוד חוקי להטיל על המשטרה אחריות לקיום אותה החלטה מבלי שזאת הובאה לידיעתה. אינני רואה אף יסוד לחיוב המשטרה לבדוק, מה הוחלט בבקשת המערערים שניתנה בהעדר נציג המשטרה. אני סבור, שהמשטרה היתה רשאית להניח, שאם תינתן החלטה לזכות המערערים, ידאגו אלה להבאת אותה החלטה לידיעת המשטרה. 4. טענה אחרת של ב"כ המערערים מייחסת התרשלות למשטרה, על שהחזיקה בסכומי הכסף שנתפסו מעבר לזמן שהיה צורך בכך. אין מחלוקת על כך, שכבר ביום 26.5.82 רשמה החוקרת יפה אמיר ביומן החקירות בתיק המשטרה: "לחלט את הדולרים ולגבי הכסף הישראלי - להחזיר לחשודים". המלצה דומה של חוקרים נוספים חוזרת בתאריכים 24.6.82, 14.7.82 וכן ביום .6.8.82 אין ביומן התייחסות של האחראי לנושא עד יום 6.9.82. באי-כוח הצדדים הסכימו על העובדות הנ"ל ובאת-כוח המדינה אף לא טרחה לברר מפי האחראי לכך, מדוע הוחזק הכסף עד 6.9.82, ואם בידו הסבר סביר לכך. אני סבור, שהרישומים שהוצגו מתוך יומן תיק המשטרה מלמדים, שהחוקרים האחראים לחקירת המערערים והתיק היו משוכנעים, שאין יותר כל ענין למטרת החקירה והמשפט בהחזקת הכסף הישראלי שנתפס אצל המערערים וזאת החל מיום 26.5.82 החומר הנ"ל מהוה ראיה לכאורה על כך. כדי להזים ראיה זאת או לבטל את משקלה, היה על הקצין האחראי להסביר, מדוע היה לדעתו צורך להמשיך ולהחזיק בכסף ולא להחזירו לבעליו, מאחר שלא הובא כל הסבר כזה, נשארים כראיה בעניין זה הרישומים שביומן התיק בלבד ואין לנו לדון בהחזקה בכסף אלא עפ"י רישומים אלה וחוות הדעת של החוקרים הרשומות ביומן הנ"ל. חובת המשטרה לגבי מוצג שנתפס המוחזק בידיה נדונה בבג"צ 329/77 דבארשווילי נ' משטרת ירושלים. אומר שם השופט שמגר (בע' 544ז): "אם אכן סבורה המשטרה, כי קיים צורך להמשיך בתפיסה המכונית, בהסתמך על הוראותיו של סעיף 32 הרי עליה גם לנקוט בכל הצעדים הסבירים מבחינת שמירת שלמותו ותקינותו של הרכב, כדי למנוע קלקולו". המשטרה אינה יכולה להתייחס באי-אכפתיות לגורל מוצג המצוי בידיה ואף אינה רשאית להתרשל בטיפולה בו. ב-ע"א 603/73 קופר נ' עמר, למדנו מפי השופט ח' כהן (בע' 248ח' ובע' 249א') כי: "ההוראה המפורשת שבסעיף 6 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ובסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב מוציאה את הנעשה ברשלנות מכלל המעשים שנעשו "בתחום הרשאה חוקית" או "לפי הוראות החיקוק ובהתאם להן", אשר בגינם אין המדינה - או המעוול - אחראים בנזיקין. לשון אחר: בתובענה בשל רשלנות העובדה, שהמעשה נעשה או המחדל נחדל בתוקף הוראות חיקוק אינה מעלה ואינה מורידה". מכל האמור לעיל אני למד, שכאשר המשטרה מחזיקה בידה רכושו או כספו של אזרח כמוצג, הקשור לכאורה בבצוע עבירה, עליה לשמור על אותו רכוש ולהיזהר, שלא יינזק בידיה, את חובתה הנ"ל על המשטרה לקיים תוך גילוי זהירות סבירה. בשנים האחרונות, מן המפורסמות הוא ששוררת בארץ אינפלציה רצינית, הפוגעת במהירות בערך כספנו, כן ידוע, שהחזקת כסף מזומן במשך מספר חדשים מביאה להפחתה ניכרת בערכו. סעיף 32(א) לפק' סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט, מסמיך שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח, כי באותו חפץ נעברה "עבירה". כפי שראינו לעיל, הגיעו בענייננו חוקרי המשטרה, ביום 26.5.82, לכלל מסקנה שאין ראיה לכך, שעברה עבירה בכסף שנתפס וכי יש, לכן, להחזירו למערערים. ההערכה הנ"ל של החוקרים לא נסתרה. לא הוכחה שהיה חוקר כלשהו, שדעתו היתה מנוגדת והוכח, שבהמשך לאותה חוות דעת, כאשר הוגשה בראשית ספטמבר 1982 בקשה מטעם המערערים לשחרר את כספם, בקשתם נענתה והמשטרה החזירה להם את הכסף. פעולה זאת מעידה על הסכמה להמלצות החוקרים ואישורן, בסופו של דבר. אישור מאוחר זה מעיד על הסכמה לכך, שכבר מיום 26.5.82 לא היה הכסף דרוש למשטרה כמוצג, ולכן חדל אז להתקיים היסוד הסביר להחזקתו במשמעות סעיף 32(א) לפקודה, שהקנה למשטרה את הזכות להחזיק במוצג. משהומלץ על החזרת הכסף ובהיעדר מחלוקת על המלצה זאת, היה מקום במהלך דברים תקין במשטרה שתוך פרק זמן סביר יתייחס הקצין האחראי להמלצה ויחליט, אם הוא מקבל אותה או לאו. במקרה של אי-קבלה היה עליו לנמק החלטתו. מאחר שלא ניתנה כל החלטה מנומקת כזאת, יש ליחס לקצין האחראי מלכתחילה הסכמה להמלצה מיום 26.5.82 החזקת המשטרה בכסף מעבר לזמן שבו היה הכסף דרוש כמוצג אינה מתיישבת עם החובה, לשמור שהמוצג שנתפס על ידה לא יפסיד משוויו בשל ההחזקה בו שנראה לי, שיש מקום ללומדה מהאמור ב-בג"צ 329/77 הנ"ל. אני סבור, שמניעת איבוד ערכו של הכסף המשמש כמוצג אינה שונה, עקרונית, משמירה על שלמותו ותקינותו של רכב שנתפס. ללא ספק דרוש למשטרה פרק זמן סביר, שבתוכו עליה לשקול את הדברים ולהחליט, ופרק זמן זה יש להוסיף מיום 26.5.82 לדעת היה מקום לכך, שהקצין האחראי יחליט בתוך 7ימים מיום 26.5 על עמדתו לגבי ההמלצה להחזיר את הכסף. כיוון שהחלטתו בענין היתה חיובית, יש מקום להניח, שהיו דרושים כ-7- 10ימים לביצוע ההחלטה. לדעתי, החזקת הכסף במשטרה מעבר לתקופה של 17יום לאחר 26.5.82, היוותה התרשלות בשמירת שווי הכסף. היה עליה לתת דעתה לכך, שההחזקה בכסף כשאין בו צורך במוצג, גורמת לאיבוד ערכו והיה עליה לכן להזדרז ולהחזירו. משלא עשתה כן, יש לדעתי לחייבה בהפרשי הצמדה מיום 13.6.82 ועד ליום החזרת הכספים בפועל. הייתי מחייב, לכן, את המדינה בתשלום הפרשי הצמדה למדד על סכומי הכסף שהוחזרו למערערים לתקופה שמיום 13.6.82ועד 6.9.82בצירוף ריבית חוקית, יציאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 500, 12שקל, הסכומים ישאו הפרשי הצמדה למדד מהיום ועד לפרעון בפועל. השופט סלוצקי: אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי הנכבד סגן הנשיא השופט מרגלית. אין, למעשה, מחלוקת לעניין חובת המשטרה להחזיר את הכסף שנתפש לבעליו לאחר שנקבע שאין עילה המצדיקה את המשך החזקתה בו. החזרת כספים אלה צריכה הייתה להיעשות תוך זמן סביר, וזאת בשים לב למציאות הכלכלית בארצנו, שבה השינויים במדד מחודש לחודש הם ניכרים, ועיכוב בלתי מוצדק בהחזרת הכסף גורע מערכו הריאלי. אי החזרת הכסף תוך מועד סביר מסמיכה את בתי-המשפט, כמו שנפסק ב-ע"א 789/82 בעמ' 571, לשערך את החיוב המגיע ולפסוק "הצמדה וריבית על חיוב שלא קוים במועדו מכוח חוק הריבית וההצמדה..." וזאת נוכח האינפלציה המואצת וכדי שהזכאי יקבל ערך ממשי של מה שמגיע לו. אין להתעלם מכך, שהמשטרה, בתפישת הכספים והחזקתה בהם, פעלה בתוקף סמכותה לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969, דהיינו פעולה במישור המשפט הציבורי, ושאלה היא אם, מטעמים שבמדיניות משפטית, קיימת יריבות בינה לבין מי שעלול להיפגע עקב רשלנות במילוי תפקידה זה וכל הכרוך בו. (ראה ע"א 452/82, ע"א (ת"א) 390/71). נראה שאין רלוואנטיות לשאלה זו ולאור חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961, המקנה לרשות השופטת את הסמכות להטיל ריבית והצמדה לפי שיקול דעתה. משעוכבה החזרת הכספים ללא הצדקה, איני רואה טעם שלא לחייב את המשיבה בהפרשי הצמדה לתקופת העיכוב. הצמדה זו תעמיד את הזכאים לכסף במצב שבו היו נמצאים אילו החזירה להם המשטרה את כספם במועד ומונעת את שחיקת ערך כספם. מן הראוי להפנות את תשומת לב המשטרה לכך, כי מוטב תעשה אם תפקיד כסף שנתפש בדרך שתבטיח הצמדתו למדד המחירים לצרכן, כדי לשמור על הכסף מפי ירידת ערכו בתקופת אינפלציה וזאת במידה וצרכי החקירה והדיון המשפטי שבעקבותיה אינם מחייבים את החזקת הכסף בעין במצבו כפי שהיה בעת התפישה. השופט קציר: אני מסכים לתוצאה שאליה הגיעו חברי הנכבדים. משטרההחזרת כספים