פסק-דין 1. מהות התביעה: בפני 3 תיקים שאוחדו להם יחדיו. ת.ש. 222/98: עניינו בקשת הנתבעת למתן רשות לדייר המוצע שהוצע על ידה, לקבל חזקה בקומת המרתף, קומת הקרקע וקומת הביניים בבניין המצוי ברח' בן יהודה 17 בת"א [להלן: "המושכר") ת.א. 89717/98: עניינו תביעה לפינוי הנתבעת מהמושכר וכן תביעה כספית של התובעים כנגד הנתבעת ע"ס של 54,778 ₪. ת.א. 15165/99: עניינו תביעה כספית נוספת שהגישו התובעים כנגד הנתבעת על סך של 41,615 ₪. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. התובעים הינם הבעלים הרשום של המושכר הידוע כחלקה 60 בגוש 6909, המהווה בניין בן 3 קומות ברח' בן יהודה 17 בת"א. [נסח רישום מקרקעין צורף נספח א' לת/3]. ב. הנתבעת החזיקה במושכר כדיירת מוגנת, בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972 (להלן: "החוק") , החל מיום 01.07.84. בהתאם לחוזה השכירות שנחתם בין הצדדים ביום 05.03.84 [להלן: "חוזה השכירות"]. [חוזה השכירות צורף נספח ב' לת/3]. השתלשלות העניינים : א. ביום 19.03.98 הגישו התובעים לבית הדין לשכירות במסגרת ת.ש. 160/98, בקשה לקביעת דמי שכירות בגין המושכר. מספר ימים לאחר מכן, העביר נציג הנתבעת , מר אליעזר מסר, לנציגת התובעים, ח. ברגר - חברה לבניין בע"מ [להלן: "חברת ברגר"], הודעה כתובה לפיה ביום 01.07.98 תוחזר החזקה במושכר לידי התובעים [העתק המכתב צורף נספח ד' לת/3]. ב. כחודשיים לאחר מכן שלחה הנתבעת לחברת ברגר תצהירי דייר יוצא ודייר מוצע, בהתאם להוראות סעיף 85 לחוק הגנת הדייר בהם הוצעה לתובעים דיירת חילופית במושכר. לאחר שהתובעים התנגדו לחילופי הדיירים, הגישה הנתבעת ביום 02.07.98 בקשת רשות לבית הדין לשכירות להתיר את חילופי הדיירים המוגנים במושכר ולקבוע את שיעור חלוקת דמי המפתח, כל זאת במסגרת ת.ש. 222/98 [העתק הבקשה צורף נספח ט' לת/3]. ג. ביום 08.09.98 הגישו התובעים במסגרת ת.א. 89717/98 תביעה לבית משפט השלום בת"א לפינוייה ולסילוק ידה של התובעת מהמושכר בגין עילות של אי תשלום דמי שכירות ונטישה וכן תביעה כספית בגין דמי השכירות שלא שולמו, לטענתם, עבור חודשי השכירות 7/98 ועד 9/98. ביום 18.01.99 הגישו התובעים תביעה כספית נוספת ובה הם מבקשים התובעים לחייב את הנתבעת לשלם להם דמי שכירות שלא שולמו לטענתם, עבור חודשי השכירות 10/98 - 01/99. 3. המחלוקות המשפטיות: עיקר טענות התובעים: א. לאחר הגשת הבקשה לקביעת דמי שכירות למושכר [במסגרת ת.ש. 160/98], הודיעה הנתבעת במכתב לחברת ברגר, כי בתאריך 01.07.98, תוחזר החזקה במושכר לידי התובעים. הנתבעת חזרה והודיעה באמצעות בא כוחה כי תפנה את המושכר ולפיכך לא יהיה צורך לנהל דיון בבקשה הנ"ל. ב. ביום 24.05.98 נתקבלו במשרדי חברת ברגר תצהירי דייר יוצא ודייר מוצע מטעם הנתבעת, בהתאם להוראות סע' 85 לחוק הגנת הדייר. התובעים הודיעו לנתבעת כי הם מתנגדים לחילופי דיירים מאחר והנתבעת התחייבה לפנות את המושכר ללא כל תנאי. ג. בהתאם להוראות סע' 7 ו - 9 לחוזה השכירות, דמי השכירות השנתיים בסך 30,562 $ או 7% מערך שווי המושכר [ על פי הגבוה מבין השניים] לתקופת השכירות 01.07.98 - 30.06.99, היו אמורים להיות משולמים עד תאריך 01.07.98, אך הנתבעת לא עשתה כן. ד. בחודש יוני 98 או בסמוך לכך נטשה הנתבעת את המושכר ומאז הוא עומד בשיממונו, כאשר החזקה בו לא נמסרה לידי התובעים. ה. הנתבעת חייבת לשלם לתובעים דמי שימוש ראויים בגין חודשי השכירות 9/98 - 7 [עד יום הגשת התביעה], לפי הערך המקסימלי סך של 54,778 ₪ או לחילופין סך של 28,275 ₪ בהתאם לקבוע בחוזה השכירות. ו. הנתבעת חייבת לשלם לתובעים דמי שכירות לתקופה שבין 10/98 - 01.99, בסך של 41,615 ₪ [מחושבים לפי הסכום הקבוע בחוזה השכירות]. עיקר טענות הנתבעת: א. הנתבעת ידעה כי לא תזדקק למושכר לאחר יום 01.07.98, ולכן הודיעה בכתב לחברת ברגר כי בכוונתה לעזוב את המושכר עד למועד הנ"ל. הודעה זו נשלחה "מבלי לפגוע בזכויות", והנתבעת כלל לא ויתרה על זכויותיה כדיירת מוגנת במושכר, לרבות זכותה לדמי מפתח כדיירת יוצאת. ב. בהתאם לכך נשלחו לחברת ברגר, תצהירי דייר יוצא ודייר מוצע, בהתאם להוראות סעיף 85 לחוק, בהם הוצעה חברת "אופקים", כדיירת חלופית. התובעים התנגדו לחילופי הדיירים, לא מן הנימוקים הקבועים בחוק אלא התבססו על ההסכמה הדיונית שלטענתם הושגה בין הצדדים בדבר פינוי המושכר ללא כל תנאי. ג. התובעים ניהלו מו"מ עם הדיירת המוצעת למרות התנגדותם לחילופי דיירים. כל זאת בניסיון לקבל חזקה במושכר ללא כל צורך בתשלום החלק בדמי מפתח להם זכאית הנתבעת. ד. בנסיבות העניין לא מגיעים לתובעים כל דמי שכירות לפי כל חישוב שהוא מהנתבעת. הנתבעת פעלה בהתאם לתצהירי הדייר היוצא ואינה נחשבת כמחזיקה על פי הוראות החוק. ה. לחילופין, עותרת הנתבעת לסעד מן הצדק. 4. המסכת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובעים: עת/1 , עו"ד שלמה ובר, נחקר על תצהירו ת/1. עת/2, מר יצחק ברגר, נחקר על תצהירו ת/3. כן הוגשו: מכתבי עו"ד ובר - סומנו ת/2, ת/3א' ות/4. מטעם הנתבעת: עה/1 , מר אלברט לוי, נחקר על תצהירו נ/2. עה/2, מר אליעזר מסר, נחקר על תצהירו נ/3. כן הוגשו: הודעת פקס- סומנה נ/1. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות בכל אחד מהתיקים אשר אוחדו כאמור, שקלתי את העדויות השונות, בחנתי את החומר המשפטי המצוי בתיקים וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים הגעתי למסקנות הבאות: (1) דין בקשת הרשות בת.ש. 222/98 להדחות. (2) דין התביעה בת.א. 89717/98 להתקבל בחלקה כאשר התובעים יהיו זכאים לסעד הכספי בעוד שסעד הפינוי דינו להימחק. (3) דין התביעה הכספית בת.א. 15165/99 להתקבל. להלן נימוקי להכרעתי זו: 6. ת.ש. 222/98- בקשת הרשות לחילופי דיירים: מעדותו של נציג התובעים, מר יצחק ברגר מיום 2/4/01, התברר כי התובעים השכירו את המושכר לחברה אחרת מזו שהוצעה לה ע"י הנתבעת : "ש. היום במושכר יושבת חברה בשם רגואן? ת. כן. ש. חברת רגואן היא חברת נסיעות? ת. כן. הם שוכרים היום בשכירות חופשית ל- 5 שנים" (עמ' 20 לפרוטוקול) מכאן שנושא חילופי הדיירים המוגנים כפי שנתבקש ע"י הנתבעת ירד מהפרק מאחר והמושכר כבר הושכר לחברה אחרת מזו שהוצעה ע"י הנתבעת אך למרות זאת מצאתי לנכון לדון בשאלת בקשת הרשות לחילופי דייר מוגן שכן לתוצאות אפשריות של הבקשה עשויות להיות השלכות לעניין זכותה של הנתבעת לחלק מדמי המפתח שעשויים היו להינתן בגין המושכר. להלן העובדות החשובות אשר אין עליהם חולק והצריכות לעניין בדיקת בקשת הרשות: א. ביום 21.05.98 נשלחו למשרד חברה ברגר, נציגת התובעים תצהיר דייר יוצא ודייר מוצע, בהתאם להוראות סעיף 85 לחוק, בהם הוצעה חברת " אופקים נסיעות ותיירות בע"מ", כדיירת חלופית. [העתקי התצהירים צורפו נספחים ז, ח, לנ/3]. ב. התובעים מאשרים כי קיבלו תצהירים אלו ביום 24.05.98 וביום 03.06.98 הודיעו לנתבעת כי הם מתנגדים לחילופי הדיירים. [מכתב ההתנגדות צורף נספח ז' לת/3]. ג. ביום 08/06/98 אישר ב"כ הנתבעת את קבלת מכתב ההתנגדות והודיע לב"כ התובעים כי בכוונתו לפנות לערכאות למימוש זכויות הנתבעת. [מכתבו צורף נספח ח' לת/3]. ד. ביום 02.07.98 הגישה הנתבעת בקשה לחילופי דייר מוגן. כטענה מקדמית כנגד בקשה זו טענו התובעים כי בקשה זו הוגשה 29 ימים לאחר שהודיעו לנתבעת, כי הם מתנגדים לחילופי הדיירים זאת בניגוד לסע' 94 לחוק הגנת הדייר הקובע כי הבקשה צריכה להיות מוגשת תוך 15 ימים מהיום שבו נשלחה לדייר היוצא תשובת בעל הבית. 7. הטענה בעניין האיחור במועד הגשת הבקשה: א. סע' 94 לחוק הגנת הדייר קובע כהאי לשינא: "בקשת רשות תוגש לבית הדין לא יאוחר מחמישה עשר יום מהיום שבו נשלחה לדייר היוצא תשובה מבעל הבית על התנגדותו לדייר המוצע או לעצם השכרת המושכר, או מהיום שקבע בעל הבית להחזרת ההחזקה במושכר לעצמו או מתוך שלושים יום לאחר שנשלחו ההצהרות. הכל לפי המקרה האמור בסעיף 93". תשובת התובעים הגיעה לידי ב"כ הנתבעת לכל היותר ביום 08.06.98. הבקשה לרשות הוגשה ביום 02.07.98. פשיטא שמניין הימים עולה על 15 נימים הנקובים בסע' 94 לחוק. ב. בפסק הדין בעניין סטילקול נ' שלם נקבע כי איחור בהגשת בקשת רשות לבית הדין לשכירות, חורץ את גורלה להימחק ואין סמכות להאריך את המועד. (ע"א (ת"א) 844/75 סטילקול נ' שלם, פסקי שכירות המאירי, כרך יד' עמ' 120) עמדה זו נסמכת ראש לכל על ניסוח סעיף 94 הנ"ל לחוק הגנת הדייר הקובע את מועד הגשת הבקשה : "לא יאוחר מחמישה עשר יום..." ניסוח זה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים [שם בעמ' 122] מלמד לדעת בית המשפט על אופי המועד שאין לסטות ממנו. בע"א [י-ם] 1356/00 נידונה בהרחבה שאלת המועדים הנוגעים למשלוח התצהירים להגשת בקשת הרשות וכך נקבע: "ברגיל מחסום מפני מימושה של זכות בשל חלוף הזמן, יכול להיווצר עקב קיומה של התיישנות או אם חלף פרק זמן שנקצב לעשיית דבר מה הקשו לסדרי דיון... שונים הם פני הדברים לגבי הוראה המצוייה במסגרת סדרי הדין והנוהג. זו ניתנת להארכה מכוח הוראת תקנה 528 לתקסד"א, תשמ"ד - 1984, ובין אם לפי הסמכות הטבועה של בית המשפט... עם זאת ברי כי ככל שהמדובר במועד הקבוע בחיקוק, הארכתו יכולה להעשות מטעמים מיוחדים בלבד באותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים זאת". [ע"א (י-ם) 1356/00 שלום הדאיה נ' נחום פלדמן תק-מח 2001[1], 649]. בנתחו את פסיקת בית המשפט העליון בעניין קובע ב"כ השופט מ' גל כי כוונת המחוקק אינה לקביעת מועד מהותי שלא ניתן להאריכו אלא בנסיבות בהן לא נמצאה הצדקה לעשות כן. כמו כן נקבע כי הארכת המועד צריכה להיעשות מטעמים מיוחדים כבדי משקל, כגון כאשר האיחור נובע על כולו מהטעיה של בעל הבית או מטעם הנעוץ במעמדו של הדייר המוצע הכבול להליכי הרשות. מן הכלל אל הפרט: במכלול הנסיבות בהן הוגשה בקשת הרשות לחילופי דייר מוגן במושכר, הוכח לי כי הבקשה הוגשה שלא במועד הקבוע לכך בסעיף 94 לחוק הגנת הדייר. לא שוכנעתי שנסיבות המקרה הולמות הארכת המועד ובאין כל הצדקה לכך, אני דוחה את בקשת הרשות לחילופי דיירים בתיק השכירות 222/98. 8. הטענה לקיומו של הסכם לפינוי הנתבעת מהמושכר: כעת נפנה ונבדוק את טענת התובעים לפיה הנתבעת התחייבה בכתב לפנות את המושכר עד ליום 1.07.98 ללא כל תנאי ובתמורה לכך תימחק בקשת התובעים לקביעת דמי שכירות למושכר שהוגשה במסגרת ת.ש. 160/98. כך נכתב בהודעת הנתבעת לחברת ברגר מיום 23.03.98: "3. הריני להודיעכם כי ביום 01.07.98 תוחזר לחזקתכם כבאי כח של הבעלים החזקה במושכר המוגן". [העתק המכתב צורף נספח ד' לת/3]. ובהודעת הפקס ששלח ב"כ הנתבעת לב"כ התובעים מיום 20.04.98 נכתב כך: "למען הסדר הטוב, הריני להעלות על הכתב את ההסכמות שהושגו ביננו לפיהן ... היה ומרשתי תפנה את המושכר עד אותו מועד [ 01.07.98 - א.ג.] ... אז תמחק התביעה ללא צו להוצאות". [העתק הודעת הפקס סומנה נ/1.]. בעניין זה העיד ב"כ התובעים, עו"ד ובר כך: "ש. אני מפנה אותך למכתב ששלחת ב 07.04.98 ... התנית את מחיקת התביעה בהחזרת המושכר? ת. לא. אישרתי את ההצעה שלך כי אתה תפנה את המקום ואנו נמחוק את התביעה... ש. ההצעה היתה כי התביעה תמחק אם יפונה המושכר - האם זה תיאור מדויק? ת. המכתבים שלנו קיימים ומדברים בעד עצמם. מעבר למה שאמרת לי כי תפנה עד 01.07.98 אני אכן אישרתי... ש. האם נכון כי לא נחתם שום מסמך בחתימת הצדדים ביחס לפינוי המושכר? ת. יש הודעה של בעל הדין. לא קיים מסמך ששניהם חתומים על אותו מסמך ". [עמ' 17 לפרוטוקול]. דיון ומסקנות: א. מן האמור לעיל, ברי לי כי אכן המדובר בדין ודברים שהתנהל בין הצדדים להחזרת המושכר לידי התובעים. אלא שלא שוכנעתי כלל כי מגעים אלו בין ב"כ הצדדים הבשילו לכלל הסכם מחייב, לפיו תפנה הנתבעת את המושכר ללא כל תנאי למעט מחיקת הבקשה לקביעת דמי שכירות. ב. ויודגש, אף אם נחקור ונמצא כי מפגש הרצונות שבין הצדדים הוביל ליצירתו של הסכם המעיד על כוונת הצדדים לסיים את ההתקשרות ביניהם כשוכר ומשכיר, מה שלא הוכח כלל, הרי שהסכם כזה בין דייר מוגן לבעל הנכס לגבי פינוי נכס אינו תקף, כל עוד הוא נותר כהסכם גרידא. הטעם לכך נובע מקוגנטיות הוראות החוק בדבר פינויו של דייר מוגן. סע' 131 לחוק מונה כיודע רשימה של עילות פינוי, שהינה רשימה סגורה, זולת עילת הפינוי בשל נטישת המושכר. ודוק: סע' 131 לחוק פותח במילים "על אף האמור כאמור בכל חוזה או הסכם... אלה בלבד הן עילות הפינוי", ומכיוון שלא ניתן להתנות על עילות הפינוי, אזי אף אם נניח כי במגעים בין הצדדים נוצר הסכם לפינוי, הוא כשלעצמו אינו יכול לחייבם. ג. לא זו אף זו, כאשר בעל בית ודייר מגיעים ביניהם להסכם בדבר פינוי מושכר , הסכמתם טעונה אישור של בית המשפט או בית הדין לשכירות בהתאם לסעיף 12 לחוק הגנת הדייר. כך נקבע בע"א 251/73 תרשיש נ' שיינליכט: "הסכם בין בעל בית ודייר מוגן לפינוי המושכר, כשלעצמו אינו תופס ואינו יכול לשמש עילה לפינוי. זוהי ההבחנה בין התחייבות מראש לבין פינוי הנכס בפועל ולמעשה על ידי הדייר, לאחר קבלת זכויותיו... הטעם להלכה נעוץ באותו הרציונל, דהיינו, למנוע מהדייר לחץ שיש בו כדי לגרום לכך שזכותו לקורת גג עלולה להתקפח מבלי שיקבל את מלוא זכויותיו מכח חוק הגנת הדייר [ע"א 251/73 תרשיש נ' שיינלכט, פ"ד כ"ח[1], 578,572 ; וכן ראה ע"א [ירושלים] 1356/00 שלום הדאיה נ' נחום פלדמן תק-מח 2001[1], 649]. מסקנה: לאור האמור עד כאן הרי שיש לקבוע כי לא נכרת כל הסכם המחייב את הנתבעת לפנות את המושכר בלא כל תנאי. 9. התביעה לפינוי המושכר: בישיבת בית המשפט מיום 13.01.00 , בה נכחו ב"כ הצדדים, הודיע ב"כ התובעת לבית המשפט כי "המושכר הוחזר לתובעים ביום 30.06.99". [עמ' 11 לפרוטוקול]. הלכה פסוקה היא שכל עוד לא ניתן פסק דין של פינוי נגד דייר או שהדייר לא פינה את המושכר לחלוטין, עדיין נחשב הוא כמחזיק בדין של המושכר מבחינת דיני הקניין כלפי המשכיר. הכלל הוא כי דייר המחזיק בנכס מסויים מתוקף החוק, יחשב כדייר מוגן על ידי החוק וכזכאי להוסיף ולהחזיק בדירה כל אימת שאיננו מפנה אותה בפועל מרצונו הטוב או לא ניתן נגדו צו פינוי מטעם בית משפט מוסמך. מאחר ופסק דין של פינוי נושא אופי קונסטיטוטיבי ולא דקלרטיבי במובן זה שרק בעקבותיו מגיעה זכות השכירות של הדייר המוגן לקיצה, הרי שאין מקום לדון בסעד הפינוי אותו מבקשים התובעים שכן עילות פינוי להתגבשותן טוענים התובעים אינן אלא אמצעי בעזרתו ניתן להשיג מבית המשפט צו פינוי. [ראה לעניין זה ע"א 264/76 מרקוס נ' שלף פ"ד ל"א[2] , 625 וכן ע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' נוסייבה פ"ד מ"ו[5], 763]. מסקנה: הואיל ואין מחלוקת בין הצדדים כי החזקה במושכר הושבה לתובעים ביום 30.06.99, הרי שמתייתר הדיון בסעד הפינוי ודינו להימחק, ויש לדון בתביעה הכספית של התובעים לתשלום דמי שכירות. 10. התביעות הכספיות: ראשית, עלינו להשיב לשאלה האם על הנתבעת לשלם דמי שכירות מוגנים או דמי שכירות ראויים שכן התובעים בכתבי טענותיהם מבקשים לחייב את הנתבעת לשלם להם דמי שכירות ראויים אשר חושבו ע"י הערכת שמאי מקרקעין מטעמם. גובה דמי השכירות השנתיים מוערך ע"י התובעים בסכום כולל של -.217,298 ₪. לחילופין, מבקשים התובעים לחייב את הנתבעת לשלם להם דמי שכירות מוגנים בהתאם לדמי השכירות השנתיים שנקבעו בחוזה השכירות דהיינו, -.112,163 ₪. העקרונות שסוכמו בע"א [ת"א] 1705/97 יפים לסוגיה דהכא לא פחות משהיו יפים לסוגיה דהתם וכך נקבע: "הדייר הנוטש מוסיף להחזיק במושכר החזקה פיזית בהיבט הפוססורי וחזקתו אינה פוקעת אלא אם ניתן נגדו פסק פינוי או פינה את המושכר מרצונו. כלומר, הוא מוסיף להיות דייר מוגן עד שיתמלאו אחד מהתנאים האמורים ומכיוון שכך הדבר אין הוא חייב אלא בתשלום דמי שכירות מוגנים ולא בדמי שימוש ראויים עד למועד מתן פסק הדין". [ע"א [ת"א] 1705/97 אליהו לאה נ' אחים מוזס ואח', תק-מח 99[1], 4574]. מאחר והחזקה במושכר הושבה לתובעים ביום 30/6/99 הרי שאם יימצא כי הנתבעת תחויב לשלם דמי שכירות לתובעים יהיו אלה דמי שכירות מוגנים ולא ראויים. 11. טענות הצדדים בתביעות הכספיות: טענות התובעים: במסגרת ת.א. 89717/98 מבקשים התובעים לחייב את הנתבעת לשלם להם דמי שכירות מוגנים בהתאם לאמור בסעיף 7 הנ"ל, עבור חודשים 7/98 ועד 9/98, בסך כולל של 28,275 ₪. במסגרת ת.א. 15165/99 מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים לשלם להם דמי שכירות עבור חודש השכירות 10/98 ועד 1/99 סך כולל של 41,615 ₪. בסיכומו של דבר, התובעים מבקשים לחייב את הנתבעת לשלם להם דמי שכירות עבור תקופה של שבעה חודשים החל מ - 7/98 ועד ל 1/99 - סך כולל של 69,890 ₪ . טענות הנתבעת: לטענת הנתבעת אין היא חייבת בתשלום כלשהו של דמי שכירות בגין כל תקופה שהיא. את נימוקה לכך מצאנו בדברי ב"כ הנתבעת בישיבת יום 14/2/99 בה הודיע ב"כ הנתבעת לבית המשפט כך : "נכון להיום אנו לא משלמים שכר דירה. הנתבעת טוענת כי אין לחייבה בתשלום כל דמי שכירות בגין התקופה המתחילה ביום 01.07.98 וזאת בין היתר מכח הוראת סע' 79 לחוק הגנת הדייר אשר קובע כך: " בחישוב תקופת החזקה לפי סעיפים 75-77 יראו ביום סיום תקופת החזקה את היום שעליו הצהיר הדייר היוצא בהצהרתו לפי סעיפים 85 או 101 כיום שבו הוא מוכן לפנות את המושכר". דיון ומסקנות: סע' 79 הנ"ל אכן קובע כי סיום תקופת החזקה יהיה היום שעליו הצהיר הדייר היוצא בהצהרתו לפי סע' 85 כיום שבו הוא מוכן לפנות את המושכר, אלא שברישא של סע' 79 הנ"ל נקבע כי קביעתו של יום הפינוי רלוונטית לאופן חלוקתם של דמי המפתח לפי סעיפים 75 -77 לחוק, ובוודאי אין לראות ביום בו הצהירה הנתבעת, הדיירת היוצאת כי היא מוכנה לפנות את המושכר כיום הפינוי כאשר בפועל ברור כי לא פינתה את המושכר. מסקנה: מאחר והנתבעת המשיכה להחזיק במושכר וכל עוד לא פינתה את המושכר היא בחזקת דיירת מוגנת, ומכיוון שהנתבעת מודה כי מיום 1/7/98 היא לא משלמת דמי שכירות בגין המושכר הרי שיש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים דמי שכירות מוגנים עבור התקופה שבין ה 1.7.98 ועד ליום בו הוגשה התביעה הכספית השניה, דהיינו, 1/99. 12. גובה החיוב הכספי שעל הנתבעת לשלם לתובעים: א. כאמור, דמי השכירות השנתיים הקבועים בחוזה השכירות ואין עליהם חולק הינם בסך של 30,526 $ לשנה. בכתבי טענותיהם בעניין הסעדים הכספיים מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים לשלם להם סך כולל של 69,890 ₪ עבור שבעת החודשים שמניינם מתחיל מחודש 7/98. ב. בסיכומיהם ערכו התובעים חישוב נוסף בהתאם לדמי השכירות השנתיים הקבועים בחוזה השכירות, דהיינו, 30,562$ אשר עפ"י השער היציג הידוע ביום 1/7/98 שווים בשקלים חדשים הוא -.112,163 ₪. בסיכומו של דבר עומדת התביעה הכספית של התובעים על סך של -.65,929 ₪. מסקנה: מאחר ואין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה את דמי השכירות לתקופה הנ"ל ואין מחלוקת בעניין גובה דמי השכירות המוגנים שעל הנתבעת לשלם, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את דמי השכירות המוגנים כפי שהיו אמורים להשתלם עפ"י חוזה השכירות, עבור התקופה שבין חודש יולי 98 ועד חודש ינואר 99 בסך כולל של -.65,929 ₪. מסכום זה יש לקזז סך של 28,275 ₪ שכבר גבו התובעים מקופת ביהמ"ש בהתאם להחלטתי מיום 18/5/99. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעים סך של -.37,654 ₪. 13. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 37,654 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. אני דוחה את בקשת הרשות במסגרת ת.ש. 222/98. ג. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק בסך כולל של 15,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. דייר מוגן (הגנת הדייר)