פסק דין 1. התביעה נפתחה כנגד המנוח (להלן: "המנוח") אשר הלך לבית עולמו במהלך בירור המשפט. התובעת השכירה למנוח חנות המשמשת כקיוסק ונמצאת על שפת ימה של קרית ים, וזאת על-פי הסכם שנחתם בין הצדדים בשנת 1976 (להלן: "הקיוסק"). לטענת התובעת נמנע המנוח משך שנים רבות מתשלום דמי השכירות והמסים העירוניים המתחייבים בגין הקיוסק, וזאת בניגוד להוראות ההסכם והדין. דרישותיה והפצרותיה לסלק החוב לא נענו, ומכאן תביעתה. 2. לאחר פטירתו של המנוח הוגש כתב תביעה מתוקן כנגד אלמנתו ויורשתו היחידה אשר המשיכה להחזיק ולנהל את הקיוסק אחריו, היא הנתבעת. בתביעה מתוקנת זו לא נתבעו דמי השכירות הואיל והצדדים הגיעו ביניהם להסדר לגביהם, אותו מקיימת הנתבעת. עניינה של התביעה אם כן מתמצה בחיובי הארנונה, דמי צריכת מים ואגרת ביוב המגיעים עבור השימוש והחזקה בנכס. 3. הנתבעת לא הכחישה את חזקתה בקיוסק, ברם העלתה מספר טענות שבראשם הטענה כי עם הגיעה יחד עם בעלה המנוח לקרית ים, הובטח להם על ידי ראש העיר המכהן דאז, כי לנוכח מצבם הקשה ועל מנת לשקם המשפחה, יושכר להם הקיוסק בדמי שכירות סמליים וכי בנוסף הם יהיו פטורים לצמיתות מתשלומי המסים העירוניים. הנתבעת ציינה כי הנה חולת סרטן ובעלה המנוח היה נכה בשיעור 100% ולהם חמשה ילדים ביניהם שלושה חרשים אילמים מלידה בעלי נכות בשיעור 100%. על רקע הנסיבות הקשות של המשפחה, הבטיח לטענתה ראש העיר את שהבטיח, וזאת על מנת לסייע בידי המשפחה להתפרנס בכבוד ולהשתקם. 4. הנתבעת הוסיפה עוד כי מאז נמסר הקיוסק לניהולם, ומשך שנים ארוכות, לא זו בלבד שלא שולמו על ידם מסים עירוניים כלשהם, אלא שהם מעולם לא נדרשו לכך. רק לאחר שפרץ סכסוך בין ראש העיר לבעלה המנוח, החליטה התובעת בשרירות שלטונית לחייב הנתבעת במסים הנתבעים, וזאת בניגוד להבטחה שניתנה לה ולבעלה כאמור. 5. במסגרת תצהיר עדותה הראשית התייחסה התובעת לראשונה לפירוט מרכיבי החוב והתקופה אליה מתייחסת תביעתה. לאור הפירוט, העלתה הנתבעת טענת הגנה נוספת לפיה התיישנה התביעה בחלקה. 6. במהלך שנת 1999 ביצעו הנתבעת ובעלה המנוח עבודות בניה בקיוסק, בעקבותיהם הוציאה הנתבעת שכנגד 2 צו הפסקת עבודה מנהלי ולאחר מכן הוצא צו הריסה מנהלי. לטענת הנתבעת חרף צו לעיכוב ביצוע ההריסה שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה ועמד בתוקפו עד ליום 10.2.00, הזדרזו הנתבעים שכנגד להרוס את הבניה כבר ביום 2.2.00 תוך התעלמות מצו בית המשפט. במעשיהם אלה גרמו לנתבעת נזקים כבירים בגינם הוגשה תביעתה שכנגד. 7. אפתח את הדיון בטענת הסף שהעלתה הנתבעת, הלא היא טענת ההתיישנות. טענה זו הועלתה לראשונה כאמור בשלב הגשת התצהירים הואיל והתובעת לא ראתה לפרט בתביעתה את התקופות אליהן מתייחס החוב הנתבע. עיון בתצהיר שהגישה הגב' ויירון מטעם התובעת (ת/1) מלמד כי ביום 31.12.92 עמד סכום החוב של הנתבעת ע"ס 92,437 ש"ח. נכון הוא שבתצהירה פרטה העדה את מרכיבי החוב מאותו מועד ואילך, אולם נקודת הפתיחה הנה ביום 31.12.92 כאשר יתרת החוב נכון לאותו מועדת עומדת ע"ס 92,437 ₪. ברי כי מדובר בחוב המתייחס לתקופה ארוכה לפני 31.12.92. הואיל והתביעה הוגשה ביום 28.7.99 הרי שכל חוב המגיע בגין התקופה שלפני 28.7.92 התיישן במועד הגשתה. 8. בהקשר זה אני רואה להפנות לכך שלא מדובר בגביה מנהלית, לגביה נקבע כי החוב הנתבע בגדרה אינו נפגם בשל חלוף תקופת ההתיישנות (ראה: ע"א (תל אביב - יפו) 1843/00 חרות עודד נ' עיריית רמלה, תק-מח 2003 (1), 2002; עת"מ 1292/01 שושן נ' עיריית רחובות (דינים מחוזי), ל"ג(4), 145). בענייננו, מדובר בחוב הנתבע בתביעה אזרחית רגילה ולכן עומדת לנתבעת טענת ההתיישנות. 9. אי לזאת, אני קובע כי החוב ככל שהוא מתייחס לתקופה שלפני 28.7.1992 התיישן ועל כן דין התביעה בגינו להדחות. 10. הנתבעת טענה עוד כי מעולם לא קיבלה לידיה הודעות או דרישות לתשלום החיובים נשוא התביעה. לשיטתה, מנועה התובעת מלהגיש התביעה בטרם שיגרה דרישת תשלום הואיל ותנאי מוקדם להיותו של החוב בגדר "ארנונה בפיגור" כמשמעות הדיבור בסעיף 309 לפקודת העיריות, הנו המצאת הודעה לחייב ואי תשלומה. לפיכך, טוענת הנתבעת כי משלח הדרישה הנו תנאי מוקדם והכרחי להגשת התביעה, אשר לא התקיים במקרה דנא. 11. טענה זו דינה להדחות. החיוב בארנונה אינו נוצר מכוח דרישת תשלום אלא זהו חובו של המחזיק עפ"י סעיף 300 לפקודת העיריות. בע"א 239/52 (להמן נ' המועצה המקומית יקנעם, פד"י ט' 743) נקבע אמנם כי אי משלוח הדרישה מהווה מחסום דיוני בפני פתיחת הליך אזרחי או נקיטה בהליכים מנהליים מטעם הרשות המקומית, אלא שהלכה זו נתערערה בע"א 267/68 עוזרי נ' עיריית ראשל"צ, פד"י כב' (2), 711. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (בר"ע 1517/98 עיריית חיפה נ' יצחק יעקובי, תק-מח 98(3), 1825) נקבע כי "מטרתה של דרישת התשלום היא להתרות במחזיק וליתן לו אורכה לתשלום החוב האמור בטרם יינקטו נגדו ההליכים המנהליים. הגשת תביעה אזרחית והדיון בה נעדרות את הפן המיידי שבמימוש חובו של המחזיק ודי בהליכים המשפטיים הרגילים כדי להוות את ההתראה הנדרשת". בית המשפט המחוזי שב ואישר פסק דין זה בע"א (חיפה) 1151/00 שטסל ושות' בע"מ נ' עיריית חיפה, תק-מח 2002 (1),7324 משקבע "הפועל היוצא מן האמור היא, שאין בהמצאת הודעה לחייב כדי להקים את החובה לתשלום - חובה כזו, כאמור, קמה עם קבלת ההחלטה של המועצה ופרסומה, במסגרת המועדים שנקבעו בפקודה. ממילא אין בהעדר משלוח הודעה כדי לאיין חובה זו". מאחר וגביית החוב במקרה דכאן לא נעשתה בדרך מנהלית אלא במסגרת תביעה אזרחית המוגשת לבית המשפט, שוב לא נדרשת התובעת להוכיח את משלוח דרישת התשלום כתנאי סף לזכותה להגשת ההליך. 12. כאמור, טענתה העיקרית של הנתבעת התמקדה בהבטחה השלטונית אשר ניתנה לה ולבעלה המנוח על ידי ראש העיר בשנת 1976, עם הגיעם לקרית ים. לדבריה, הבטיח להם ראש העיר מר בניימיני אפרת כי בשל מצבם הכלכלי והרפואי הקשה יינתן להם פטור מתשלום המסים העירוניים החלים על הקיוסק וזאת מתוך מגמה לסייע בידי המשפחה להשתקם ולעמוד על רגליה. יאמר מייד כי במישור העובדתי, לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת טענתה זו. לבד מגרסה כללית ביותר, לא השכילה הנתבעת להציג תשתית ראייתית שיש בה כדי לאושש ולבסס הטענה בדבר ההבטחה שניתנה. "הלכה היא כי הוכחת קיומה של הבטחה שלטונית צריכה להיות ברורה וחד משמעית. כך, על הטוען לה להוכיח כי הבטחה כזו אכן ניתנה וכי היא מפורשת, ברורה ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחיבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא" (מתוך בג"ץ 5853/04, אמנה תנועת ההתיישבות של גוש אמונים נ' ראש ממשלת ישראל, תק-על 2004(3), 2398 ; ראה עוד: בג"ץ 585/01 קלכמן נ' מופז, פד"י נח (1), 694, 706). 13. התנאים להקמתה של הבטחה שלטונית מחייבת, גובשו בפסיקת בית המשפט העליון. בין השאר דרשה הפסיקה כי ההבטחה תינתן "מתוך כוונה שיהיה לה תוקף משפטי מחייב ושכך יקבל אותה הצד השני" (ראה: בג"ץ 298/70 פולק נ' שר המסחר והתעשיה, פד"י כה(2), 3; בג"ץ 580/83 אטלנטיק נ' שר התעשיה והמסחר, פד"י לט(1), 29; בג"ץ 5018/91 גדות נ' ממשלת ישראל, פד"י מז(2), 773). הפסיקה הדגישה עוד כי "בהצהרת כוונות אין די לכך". (בג"ץ 4225/91 גודוביץ נ' ממשלת ישראל , פד"י מה(5), 781). ניתן לסכם ולומר כי על מנת שהבטחה שלטונית תהא מחייבת עליה לעמוד בארבעה תנאים (ראה: בג"ץ 636/86 נחלת ז'בוטינסקי נ' שר החקלאות, פד"י מא(2), 701, 709; בג"ץ 4383/91 שפקמן נ' עיריית הרצליה, פד"י מו(1), 447): - נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה. - היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי. - הוא בעל יכולת למלא אחריה. - אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. בית המשפט עמד על הרציונל לדרישות הנ"ל בע"א 6620/93 עיריית רמת גן נ' גולומב ואח' פד"י נא(2), 363 בציינו כי "האינטרס הציבורי בחופש פעולתה של הרשות מחייב כי זו לא תתפס על כל אמירה בעלמא. רק כאשר מתכוונת הרשות להקנות תוקף משפטי מחייב להתבטאויותיה, וכך מובנים דבריה על ידי מקבל ההבטחה, קם האינטרס שהרשות תעמוד בדיבורה ותמלא את התחייבויותיה". 14. ספק אם ניתנה לנתבעת ו/או לבעלה המנוח הבטחה כלשהי מעם ראש העיר לגבי פטור כללי וגורף מתשלום ארנונה, דמי צריכת מים ואגרת ביוב. הנתבעת, עליה מוטל נטל הוכחתה של טענה זו, לא הצליחה להרים הנטל הרובץ לפתחה כאמור. ואולם אף אם הייתי מקבל טענתה במישור העובדתי, לא היה בכך כדי להועיל לה באשר ראש העיר נעדר סמכות להעניק הנחות בענייני ארנונה, בעוד הפסיקה דורשת כתנאי ראשון לנפקות ההבטחה השלטונית שלנותן ההבטחה ישנה סמכות להבטיחה. כאמור, ראש העירייה אינו בר סמכא להעניק הנחות בתשלום ארנונה (ראה: עת"מ (באר שבע) 288/02, פיליציה בע"מ נ' מועצת עיריית קרית מלאכי, תק-מח 2003(2), 2493). יתר על כן, הסמכות ליתן הנחה מארנונה נתונה למועצת העירייה וועדות הנחה שהקימה ואף זאת בתנאים הקבועים בתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג - 1993. לעומת זאת אין היא מוסמכת לעשות כן לגבי תשלומים בגין צריכת מים ואגרת ביוב. אפילו ניתנה הבטחה כזו מעם ראש העיר, לא זו בלבד שהדבר נעשה בחוסר סמכות, אלא שלא ניתן אף לאכוף קיומה שכן הבטחה שלטונית להפר את החוק, בטלה (סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשך"ג - 1973). 15. לא זו אף זו, גם אם נניח שאכן ניתנה בעבר הבטחה כאמור לנתבעת שלא לחייבה בתשלומי ארנונה, מים ואגרת ביוב הרי ברי כי מדובר בהבטחה שניתנה שלא כדין. האם לנצח תעמוד הבטחה זו בתוקפה מבלי שהתובעת תהא רשאית לחזור בה הימנה? נקבע כי "רשות רשאית לחזור בה מהבטחה שניתנה שלא כדין וגם מהבטחה שקיומה, יהיה בו משום הפרת הדין או מניעת הרשות ממילוי חובתה כלפי הציבור על פי כל דין" (עת"מ (נצרת) 1010/04 עובד נ' עיריית עפולה ואח' , תק-מח 2004(2), 2247). נכון הוא שיש נסיבות אשר בהתקיימן אין הרשות רשאית לחזור בה מהבטחתה, גם אם עומד מאחורי החלטתה לעשות כן רצונה לגבות מס אמת. עמד עליהן כב' הנשיא ברק בע"א 2064/02 תשלובת אלוני נ' עיריית נשר, תק-על 2004(3), 1810 בקבעו כי: "בעריכת האיזון בין השיקולים על בית המשפט למצוא את נקודת האיזון הארכימדית שתבטא את השיקולים הנוגדים - כיבוד ההסכמה ומולו גביית מס אמת. איזון זה אינו נוקשה. הוא מושפע מחשיבות השיקולים ומעוצמת הפגיעה בהם. . . .לא הרי הסכמה על שומה המנוגדת לחוק כהרי הסכמה על שומה המהווה פשרה בין הצדדים. לא הרי הסכמה על שומה שנגרמה עקב טעות עובדתית או משפטית בסיווג מבנה כהרי הסכמה על שומה שנועדה לחסוך את העלויות הכרוכות בבירור העובדתי והמשפטי של טענות הצדדים". 16. בענייננו, אין מחלוקת לגבי הסיווג, השטח או כל שאלה אחרת כך שאין מדובר בפשרה שהושגה ואשר נועדה לחסוך התדיינות משפטית או לגשר בין עמדות נוגדות באשר לחישוב המס המגיע. 17. על יסוד מקבץ הנימוקים שמניתי לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעת לגבי ההבטחה השלטונית שניתנה לה כביכול, לפיה הופטרה מחובת תשלום ארנונה עירונית, דמי צריכת מים ואגרת ביוב. 18. יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שהנתבעת לא שלמה למעלה מעשרים שנה את הארנונה המתחייבת ואת אגרת הביוב ודמי צריכת המים מבלי שהתובעת תנקוט בכל צעד ממשי לגביית החוב המגיע לה. התובעת לא המציאה כל הסבר על שום מה השלימה עם מצב זה ומדוע לא ראתה לנקוט בצעדים המתחייבים לגביית החובות משך תקופה כה ארוכה. תחת זאת היא בכרה לישב בחיבוק ידיים, אם לא לומר לנהוג בעצימת עיניים. התובעת גם לא השכילה להציג ולו דרישה אחת לתשלום החובות המגיעים, אשר נשלחה כביכול לנתבעת. עדת התביעה הגב' ויירון, מנהלת מחלקת הארנונה בעירייה, העידה אמנם כי דרישות כאמור נשלחו, אולם לא הציגה כל העתק או נוסח ששוגר לנתבעת. ספק בעיניי אם אכן נעשה הדבר. 19. במצב דברים זה, כאשר העירייה מגלה חוסר מעש הגובל במחילה על התשלומים המגיעים לה משך תקופה של כעשרים שנה, אין זה נכון, ראוי וצודק לחייב הנתבעת בתשלום ריבית והפרשי הצמדה בגין תקופת העבר למשך שבע שנים לאחור. אין ספק כי לתובעת הזכות לעמוד על המגיע לה על-פי דין, ולכן חייבת הנתבעת לשלם החובות גם לתוקפת העבר עד גבול ההתיישנות. יחד עם זאת, אין התובעת רשאית לישון על זכויותיה משך עשרים שנה ואז להתעורר יום בהיר אחד ולתבוע החוב שבע שנים אחורה אגב חיוב בריבית והפרשי הצמדה. בנסיבות העניין ומשלא פעלה התובעת לגביית החוב תוך פרק זמן סביר, אני מחייב הנתבעת לשלם את קרן החוב בלבד, ללא כל תוספת. 20. על יסוד האמור, אני קובע כי על הנתבעת לשלם לתובעת את סכומי הקרן המתחייבים בגין ארנונה עירונית, דמי צריכת מים ואגרת ביוב בגין התקופה מיום 28.7.92 ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן - 2.9.2002. 21. לאחר שהגענו עד הלום, נותרה בפנינו התביעה שכנגד. להלן תמצית העובדות וההליכים שהתקיימו בין הצדדים: 21.1 לטענת הנתבעת בחודש פברואר 1999 ביקשה יחד עם בעלה המנוח מאת ראש העירייה דאז ומהנדס הנתבעת שכנגד 2 (להלן: "הועדה") לבצע שיפוץ בעמודי הברזל שהיו ברחבת הקיוסק אשר נרקבו והחלידו משך השנים, באופן שבמקומם יוקמו עמודי בטון. לדבריה, הן ראש העיר והן המהנדס אישרו בקשתה בע"פ ונתנו הסכמתם לבצוע העבודות. 21.2 אין חולקין כי הנתבעת לא הסתפקה בהחלפת עמודי הברזל אלא ביצעה יחד עם בעלה המנוח בניה רחבת היקף הכוללת חלונות, בניית קירות מבלוקים וגג רעפים כפי העולה מן התצלומים נ/4. העדה מטעם הנתבעת, הגב' רחל אביטל, אישרה בחקירתה הנגדית כי לפני השיפוץ היתה "טרסה עם עמודי ברזל. לא היו חלונות ו/או דלתות ו/או גג. זו היתה רחבה או מרפסת, איך שתקרא לזה" (עמ' 19 שורה 12 לפרוטוקול). אין גם מחלוקת לגבי כך שלא ניתן היתר בניה כדין לביצוע עבודות נרחבות אלו. 21.3 לנוכח היקף העבודה, הוציאה הועדה ביום 18.02.99 צו מנהלי להפסקת העבודה. באותו שלב, היה המבנה ללא גג והקירות היו בגובה של 1.20 מטרים בלבד, כפי העולה מצו ההפסקה (נספח א' לתצהיר מהנדס הועדה - נ/7). הנתבעת המשיכה בעבודות הבניה תוך התעלמות מהצו ולפיכך הוציאה הועדה ביום 03.03.99 צו הריסה מנהלי לתוספת שהוקמה שלא כדין. 21.4 בעלה המנוח של הנתבעת פנה לבית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ביאליק, במסגרת ב"ש 19/99 ועתר לצו מניעה זמני. לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים, קבע כב' השופט אלטר בהחלטתו מיום 07.03.99 כי לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק לביטולו או התלייתו של צו ההריסה המנהלי, ועל כן דין הבקשה להדחות. יחד עם זאת, לפנים משורת הדין ועל מנת לאפשר למנוח למצות הליכי הליגליזציה, עוכב ביצוע צו ההריסה למשך 3 חודשים, קרי עד ליום 07.06.99. 21.5 בעלה המנוח של הנתבעת הגיש בקשה לועדה לצורך ליגליזציה של הבניה שנעשתה וזו הועברה למנהל מקרקעי ישראל, הבעלים של הקרקע אשר הודיע בכתב כי הוא מתנגד לאישור הבניה המוצעת. הועדה לאחר שדנה בבקשה, החליטה ביום 09.05.99 לדחות הבקשה. על החלטה זו הגיש המנוח ערר לוועדת הערר המחוזית אשר ראתה למחוק הערר אגב שהוסכם כי יתקיים דיון בבקשה לאחר המצאת הסכמת המינהל. 21.6 לקראת תום התקופה שנקבעה על ידי בית המשפט לעיכוב ביצוע הצו, פנה המנוח פעם נוספת בבקשה חדשה לעיכוב צו ההריסה. גם בקשה זו, כמו קודמתה, הובאה בפני כב' השופט אלטר אשר קבע דיון במעמד הצדדים. בישיבה מיום 11.07.99 הציג ב"כ הועדה תצלומים מהם עלה כי המנוח המשיך בעבודות הבניה תוך הפרה של הצו שניתן על ידי בית המשפט ומתוך מטרה להציב עובדות מוגמרות בשטח. בהחלטתו קבע כב' השופט: "אני רואה בחומרה את התנהגותו של המבקש אשר אני רואה בה אף כפיות טובה לאחר שאפשרתי לו לפנים משורת הדין שלא להרוס את המבנה ולמצות את ההליכים. ראוי לציין שאין זו פעם ראשונה שהמבקש אינו מקיים צווים. בשעתו הוצא נגדו צו הפסקת בניה מינהלי ואף אותו הוא הפר". לאור ממצאיו אלה, דחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב נוסף של צו ההריסה המינהלי. ב"כ המנוח ביקש עיכוב ביצוע על מנת לפנות לערכאת ערעור ובית המשפט נעתר לבקשה והורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה עד ליום 13.07.99. 21.7 הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, במסגרת ע"פ 850/99 נשמע ביום 07.10.99. בפסק הדין נעתר בית המשפט לבקשת ב"כ המנוח והורה על מחיקת הערעור בכפוף לכך שהחליט לעכב את ביצוע החלטת בית משפט השלום לתקופה של שלושה חודשים נוספים. בית המשפט ציין כי רשם לפניו את הודעת ב"כ המנוח כי אם שולחו לא יצליח להשיג את ההיתרים הנדרשים במקרה זה, יתחייב הוא להחזיר את המצב בשטח לקדמותו. בהתאם לפסק דין זה, עמד עיכוב ביצוע צו ההריסה בתוקפו עד ליום 07.01.00. 21.8 משתמה תקופת העיכוב מבלי שניתן למנוח היתר בניה ומבלי שהרס את המבנה בעצמו, בניגוד להתחייבות בא כוחו בפני בית המשפט המחוזי, ביצעה הועדה את ההריסה בעצמה ביום 03.02.00. לטענת הנתבעת, ההריסה נעשתה שלא כדין ובניגוד לצו בית משפט שניתן ביום 31.01.00. הנתבעת הפנתה לבקשה שהגישה בפני בית משפט השלום בחיפה, במסגרת ב"ש 6/00, ובה עתרה בין היתר לעיכוב ביצוע צו ההריסה פעם נוספת. בית המשפט החליט ביום 31.01.00 על עיכוב ביצוע הצו עד ליום 10.02.00. חרף זאת, התבצעה ההריסה בניגוד להחלטה זו של בית המשפט ונגרמו לה עקב כך נזקים והפסדים כבירים, בגינם הוגשה תביעתה שכנגד. הן הועדה והן התובעת טענו כאחת כי הצו האחרון מיום 31.01.00, לא הובא לידיעתן ולא נמסר להן בכל דרך שהיא וההריסה התבצעה מבלי שדבר קיומו של הצו נודע להן. 21.9 על מנת להשלים את התמונה, אוסיף עוד כי הועדה הגישה כנגד המנוח כתב אישום בגין ביצוע עבודות בניה ללא היתר וזאת במסגרת ת.פ. 237/99 ובית המשפט בהכרעת הדין מיום 13.02.00 מצא אותו אשם בעבירה שיוחסה לו. 22. אין חולקין כי בעת ביצוע ההריסה ביום 03.02.00 היה תלוי ועומד צו שניתן מעם בית משפט השלום ולפיו הורה על עיכוב ביצוע ההריסה עד ליום 10.02.00. תביעתה הנגדית של הנתבעת תצלח אם תוכיח כי הנתבעות שכנגד פעלו לביצוע ההריסה תוך הפרת הצו שהומצא לידיהן. על מנת שהנתבעת תזכה בסעדים הנתבעים בתביעתה שכנגד, אין די בכך שתפנה לצו שניתן על ידי בית המשפט לעיכוב ביצוע ההריסה, אלא שומה עליה להוכיח ולבסס טענתה בדבר המצאת הצו לידי הנתבעות שכנגד והבאתו לידיעתן. 23. הן בתצהירי עדותה הראשית של הנתבעת והן בתצהירים שהוגשו מטעם בתה הגב' רחל אביטל, לא נאמר דבר וחצי דבר לגבי האופן שבו הומצא צו עיכוב הביצוע לידי מי מהנתבעות שכנגד. אין כל התייחסות לכך בתצהירים, כאילו מדובר בפרט שולי שאינו רלוונטי למחלוקת. רק בחקירתן הנגדית העלו העדות הנ"ל לראשונה את גרסתן לפיה הודבק צו המניעה על דלת הכניסה למבנה, לאחר שכיסו אותו בניילון. 24. עדת ההגנה, הגב' רחל אביטל, גילתה בקיאות מועטה בלבד בפרטים הרלוונטיים למחלוקת. כך לדוגמא משנשאלה אודות הטענה שהעלתה הנתבעת לפיה השטחים שחושבו לצורך הארנונה היו שגויים השיבה כי אין לה מושג מה מקור הטענה (עמ' 18 שורה 21לפרוטוקול). משנשאלה באם יש בידה אישורים לגבי הנחות שניתנו למנוח או לנתבעת מאת העירייה, כפי שנטען בסעיף 8 לתצהירה (נ/2) השיבה כי אין לה כל אישור כאמור. יתר על כן, העדה אישרה כי אין היא יודעת מה היה שטחו של הקיוסק שנמסר בראשית הקשר עם העירייה (עמ' 19 שורה 10 לפרוטוקול) ואף לא ידעה לומר מה היה גודלו של השטח שנבנה (עמ' 20 שורה 2 לפרוטוקול). חרף חוסר התמצאותה בפרטים מהותיים, ידעה העדה לספר כי הדביקה את צו עיכוב הביצוע על דלת המבנה לאחר שהניחה את הצו בשקית (עמ' 20 שורה 22 לפרוטוקול). גם הנתבעת שלא התמצאה בהליכים לפרטיהם וסיפרה כי נודע לה אודותם מפי בעלה המנוח, העידה כי הדביקה את הצו במקום בולט. לדבריה, "עו"ד שלנו הביא לי את הפתק על מנת להדביק על החלון במקום שלנו. לא העברתי פתק זה לועדה אלא שמתי בנילון והדבקתי במקום שיראו. את צו המניעה נתן לי בא כוחי. אנו שמנו אותו בנילון והדבקנו אותו למעלה וכך היה משך 3 או 4 ימים לערך שלאחריהם מצאנו שהכל הרוס" (עמ' 23 שורה 17 לפרוטוקול). 25. עדותה של הנתבעת והגב' רחל אביטל מטעמה עשתה עלי רושם מפוקפק, וניכר היה כי גרסתן היתה מגמתית ומודרכת. לכן ראיתי להעדיף על פניה את גרסתו של מהנדס הועדה מר משה יבין אשר עשה עלי בעדותו רושם חיובי ומהימן וסיפר כי לא נתקבל אצל הועדה או אצל מי מעובדיה כל צו מניעה נוסף כנגד ביצוע צו ההריסה. ודוק - אף הנתבעת אינה טוענת כי המציאה צו העיכוב לידי הועדה. בחקירתו הנגדית אישר העד הנ"ל כי נכח במקום במועד שבו בוצעה ההריסה והוסיף כי לא ראה על המבנה או בסביבתו צו מניעה או דבר מה דומה (עמ' 25 שורה 22 לפרוטוקול). עדותו זו של מהנדס הועדה מקובלת עלי ואני מאמין כי אכן לא הובא לידיעתה של הועדה דבר קיומו של צו מניעה תקף, וככל שצו כאמור אכן נתלה, איש לא הבחין בו. 26. למעלה מן הצורך אוסיף כי אף אם נכונה גרסתה של הנתבעת כי פעלה להדבקת הצו עם נייר סלוטייפ על דלת המבנה, ספק אם הצו נותר על מקומו, בשים לב לכך שהדבקתו נעשתה בחודש פברואר, בעיצומה של עונת הגשמים ובהתחשב בכך שהמקום בו ניתלה, נמצא בסמיכות לים וחשוף לרוחות חזקות. באופן כללי אציין כי התנהלותה של הנתבעת המתוארת על ידה, תמוהה בעיניי. חרף העובדה שידעה כי תלוי ועומד נגדה צו הריסה שתוקפו עוכב לפי החלטת בית המשפט ועל אף ההתחייבות שנרשמה מפי בא כוחה להחזיר המצב לקדמותו באם לא יינתן היתר כדין, חרף כל זאת, היא לא פעלה להמצאת צו העיכוב האחרון לידי הועדה ולא וידאה כדבעי כי דבר הינתנו הובא לידיעתה. הסתפקותה בתליית הצו על דלת המבנה, בנסיבות שתוארו לעיל, מעידה לכל הפחות על קלות ראש שאין לה להלין על תוצאותיה, אלא על עצמה. 27. אני רואה להוסיף כי לא מצאתי כל יסוד לטענה שהעלתה ב"כ הנתבעת בסיכומיה לפיה נשלח הצו כביכול באמצעות הפקסימיליה. לא זו בלבד שטענה זו לא הוכחה כלל ועיקר, אלא שהיא אף לא נטענה בתצהירי הנתבעת והועלתה לראשונה בסיכומים. 28. בהקשר לסיכומי הנתבעת, כאן המקום להביע מורת רוחי מצירופן של ראיות לסיכומים שהגישה. בית המשפט מתח לא אחת ביקורת על מנהג פסול זה של צירוף ראיות לכתב הסיכומים והוקיע הדבר בלשון חריפה. 29. משהגעתי לכלל מסקנה כי ההריסה בוצעה מבלי שמי מהנתבעות שכנגד ידעו אודות הצו שניתן לעיכוב ביצועה, דין התביעה שכנגד להדחות. 30. על יסוד מקבץ האמור, הנני דוחה את התביעה שכנגד ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את קרן הסכומים הנתבעים בגין ארנונה, דמי צריכת מים ואגרת ביוב, בניכוי התקופה שלגביה חלה התיישנות כאמור בסעיף 9 לעיל. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ. כמו כן תשלם הנתבעת לנתבעת שכנגד מס' 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪. בקביעת הסכומים על הצד הנמוך התחשבתי בנסיבותיה ומצבה האישי של הנתבעת. הסכומים דלעיל ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ירושהשכירותחובדמי שכירות