כללי לפני תביעה שעניינה פרסום לשון הרע שהגיש התובע, בעל משרד לניהול חשבונות, כנגד הנתבע, עו"ד במקצועו, בגין דואר אלקטרוני ששלח האחרון לעובדת של התובע. על פי כתב התביעה, ביום 31.7.08 שלח הנתבע מכתב בדואר אלקטרוני לעובדת התובע (להלן: "המכתב") ובו השמיץ את התובע וכינה אותו בכינויי גנאי שונים המהווים לשון הרע. בשל כך מבקש התובע לחייב את הנתבע לשלם לו סך של 50,000 ₪ בגין הפגיעה בשמו הטוב וכן ליתן צו אשר יורה לנתבע להימנע מפרסום לשון הרע. הנתבע טען כי לא מדובר בלשון הרע על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). 2. כאמור, הנתבע שלח את המכתב לעובדת התובע (להלן: "רובי"). המכתב הוא 'אי-מייל' בן 15 עמודים, כתוב בשפה האנגלית (תרגום נוטריוני מאושר הוגש על ידי התובע לתיק בית המשפט), ובו מתייחס הנתבע לאירוע בו נכחו הנתבע ורובי. להלן יובאו עיקרי הדברים מהמכתב אשר אליהם מתייחס התובע בתביעתו: "קשה לקיים דו-שיח כשבבסיס הדו שיח שקרים-שקרים ששני הצדדים יודעים שהם שקרים....שקרים כאלה גורמים לי להשתכנע שאני צודק כאשר הצד השני לא יכול להתווכח איתי על בסיס האמת והוא חייב להמציא שקרים כדי להתווכח איתי...תערובת כזו של עובדות, דמיון, שקרים, ופנטזיות ידועה כשקר...זה באמת עצוב-למשל כשאת כותבת שלא שמעת מה אמרנו אחד לשני במשרד. איך זה לא מביך אותך לכתוב לי דברים כאלה??...דוגמה מושלמת להתדרדרות שלך להיות בן אדם שאינו מסוגל להבדיל בין השקרים לאמת?... החבר שלך אמר כי את-רובי אמרת לי לצאת (זה שקר-האמת היא שאת צעקת עליו כי זה משרדך וביקשת ממני להישאר!!!) והוא אמר כי אני אמרתי שאמנע ממנו להיכנס לירושלים!! אלה שקרים שכל מי שאומר אותם הוא שקרן...איך את יכולה לשקר לי בפנים בצורה כזו-זה ממש עצוב ומבהיל..יש לי סקרנות איך שניכם מתאמים שקרים כאלה: באמת- איך שניכם יכולים לשמור על כבוד כשאתם מתאמים דברים כאלה. איך הדו-שיח הזה מתקיים? זה בלתי יאומן –הסקרנות שלי הורגת אותי. האם הוא מבקש ממך לשקר בשבילו? האם את מציעה לשקר? האם הוא מצווה עלייך לשקר-מה בדיוק קורה?...יש לי בשבילך עצה מהלב-האם את חושבת כי ע"י שקרים כאלה תשיגי כבוד בעיניו של חברך? זה ההפך אל תאמיני שהוא מעריך אותך יותר...החבר שלך לא יכול להגיד את האמת לא חשוב כמה קשה הוא ינסה-וכי הבסיס לכל הנסיונות שלו לפגוע בי הוא שקר... המטרה היחידה של שקר זה היא להשאיר אותי במצב התגוננות- כדי שאת והחבר שלך תרגישו בהצדקה עצמית כלפי השקרים שלכם... הסיבה היחידה לכל השקרים האלה היא להצדיק את כל הצעדים של שנאה רוע ונקם הננקטים נגדי על בסיס של שקרים". טענות התובע 3. התובע טען, כי הנתבע שלח את המכתב לרובי, בזמן שהיתה אמורה להעיד בתיק שהתנהל בין הצדדים בבית משפט השלום בנצרת, ולכל אורך המכתב ניסה לערער את אמינותו של התובע, לכנותו שקרן, תיאר אותו כ"משוגע" מבלי לסייג את הדברים. לדבריו, הנתבע התנגד להגשת מכתבים נוספים שהוחלפו בין הצדדים. מאחר שלטענתו התביעה הוכחה, ביקש התובע לפסוק כנגד הנתבע את מלוא סכום התביעה ולחייב אותו במלוא הוצאות משפט לרבות התרגום הנוטריוני. התובע טען כי שליחת המכתב לעובדת שלו מהווה פרסום לשון הרע, כמשמעו בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, הכינוי "שקרן" כשלעצמו מהווה לשון הרע וכך גם יתר הביטויים החמורים בהם השתמש הנתבע במכתב. התובע דחה את טענות ההגנה שטען הנתבע, של אמת דיברתי ו"זוטי דברים", וטען כי דברי הנתבע היו שקר חמורים ולא דברים של מה בכך. הנתבע לא הוכיח את הגנתו זו, שכן לא הוכיח את אמיתות דבריו כנדרש על ידו בהגנה "אמת דיברתי". התובע הוסיף וטען שהנתבע נמנע מלחקור את עדי התובע על מכתבים שהוא סרב להציג על מנת שלא יוגשו לבית המשפט כראיה. הנתבע סירב להתנצל על דבריו בבית המשפט, והתעקש לנהל הליך מיותר אשר במהלכו נתן עדות שקר, והציג גרסאות מופרכות להתנהגותו המוזרה. עוד טען, כי סבל רבות מהפרסומים הנ"ל, שמו הטוב נפגע בקרב האנשים המקורבים אליו, הפקידה אשר עובדת אצלו נחשפה לטענותיו של הנתבע אשר גרמו לחשוש ו/או לחשוד ו/או להירתע מהמעסיק שלה. בנוסף, נסיונותיו של הנתבע להשפיע על עדותה של הפקידה יכלו לגרום לתובע נזק כבד בפני המוסדות והגופים אליהם הגיש תלונות ותביעות כדין ורק בזכות ערנות התובע, סוכלו ניסיונותיו אלה. טענות הנתבע 4. הנתבע טען, כי התביעה איננה מבוססת. המכתב הוא תשובה ששלח לרובי כתגובה על מכתבה אליו, ונשלח לה בשל יחסי האמון והקרבה שהיו ביניהם. לדבריו, בתי המשפט אינם נוהגים לראות בחילופי דברים בין מי שביניהם יחסי אמון מיוחדים בבחינת "פרסום" לצורך איסור לשון הרע. במכתב טען הנתבע כי לא הוציא לשון הרע, כפי שטען התובע בהליך המתנהל בנצרת, וטענתו זו, אינה מהווה לשון הרע. המכתב כולו הוא לא יותר מדו שיח בין ידידים והכחשת הטענות המיוחסות לנתבע. גם אם הנתבע הביע תרעומת על התנהגותו של התובע, אין בענייננו מקרה של לשון הרע ואין במכתב כדי להשפיל את התובע או לבזותו. שמו של התובע לא מוזכר במכתב, וכל אדם סביר שיקרא את המכתב יחשוב שדווקא הפקידה היא המושמצת בו ולא התובע. התובע הוא שקרא לנתבע "כלב" , והוא לא איים עליו מעולם. לטענתו, זכותו להגיד לפקידה שדברי התובע הם שקר, לא היתה לו כוונה לפגוע בכך בתובע, ואין בכך לשון הרע. המסמכים שביקש התובע להגיש הם מסמכים מסולפים, ועל כן התנגד להגשתם. עוד טען הנתבע כי דבריו היו דברי אמת ולכן חלה הגנת "אמת דיברתי", אותה הוכיח מעל לכל ספק במיוחד לאור דברי התובע והעדה מטעמו. הנתבע הפנה להגנות הנוספות שבחוק- הגנת תום הלב שבסעיף 15(2) לחוק, שכן יחסי הנתבע עם הפקידה חייבו אותו מבחינה מוסרית לומר את מה שאמר לה במכתב. כך טען כי דבריו היו בגדר הבעת דעה כאמור בסעיפים 15(5) ו-(4) וכן סעיף 15(10) הדן בכך שלשון הרע בא להכחיש לשון הרע שנעשה קודם לכן. לבסוף טען כי קמה לו הגנת "זוטי דברים", שכן מדובר בדברים של מה בכך, ועל כן קמה לו הגנת סעיף 4 לפקודת הנזיקין, של מעשה של מה בכך, כפי שהעידה גם העדה מטעם התובע, שכן אדם בר דעת לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונות על כך. הנתבע הוסיף כי במהלך המשפט נקט התובע בהרחבת חזית אסור, חרג מכתב התביעה והוסיף לטענותיו טענות שאינן ממין העניין וחורגות באופן מהותי מהמחלוקת האמיתית. הנתבע טען כי בעדויות התובע והעדה מטעמו היו סתירות ושקרים ונמסרו על ידם מספר גרסאות. דיון והכרעה 5. מלבד התובע העידה מטעמו הגב' רובי אזרק אבו סעקה. מטעם הנתבע העיד בנוסף אליו, שותפו עו"ד מאהר חנא. לאחר עיון בכתבי הטענות ויתר המסמכים שהגישו הצדדים, שמיעת העדויות הנ"ל, ולאחר שנתתי דעתי לסיכומי הצדדים בעל פה ובכתב, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות. ראיות ועדויות הצדדים 6. התובע צירף לכתב התביעה את המכתב נשוא התביעה. בעדותו תיאר כי שכר את רובי כפקידה במשרדו בירושלים, על מנת שתנהל את משרדו זה, כאשר הוא נמצא במשרדו האחר בנצרת. רובי עבדה אצל הנתבע לפני שעבדה אצל התובע, והנתבע, אשר ככל הנראה לא ראה בעין יפה את המעבר ממשרדו למשרד התובע, שלח לה באמצעות הדואר האלקטרוני מכתבים רבים רצופים בהשמצות ודברי בלע. לדבריו, התיאורים במכתביו של הנתבע גרמו לרובי לחוש מאוימת ומפוחדת והיחס שלה כלפי התובע היה של חשדנות וכן ירד תפקודה בעבודה. בעדותו, הטיח התובע בנתבע כי הוא שקרן וכל דבריו הם שקר . רובי העידה ומסרה, כי הנתבע שלח לה מכתבים בדואר האלקטרוני ובהם תקף את התובע בצורה קשה וטען כלפיו טענות קשות. למרות שביקשה מהנתבע לחדול ממשלוח המכתבים, לא חדל מכך והמשיך לשלוח מסרים בגנות התובע. בעדותה הוסיפה כי קיבלה לתיבת המייל שלה את המכתב והראתה אותו לתובע, מאחר שהוא חבר שלה. לאחר מכן התובע ביקש ממנה את המייל כדי להגיש את התביעה והיא סירבה תחילה, אולם לאחר שהנתבע פגע בה, הסכימה שהתובע ישתמש במיילים. יצויין, כי בעדותם התייחסו התובע ורובי למכתבים שונים, אשר לא הוזכרו בכתב התביעה, ומשכך אין לייחס לנתבע לשון הרע בגין אלה. המכתב היחיד המוזכר בכתב התביעה הוא המכתב הנ"ל ואליו מתייחס פסק דין זה. כך, גם בעת שנחקר בחקירה נגדית נשאל ביחס לדברים שונים שאמר לו הנתבע בהזדמנויות שונות, אך גם אלה לא נכללו בכתב התביעה ועל כן אין לבררם בתביעה זו. 7. הנתבע צירף לתצהירי העדות הראשית מטעמו מכתב שכתבה לו רובי, לדבריו, לפני שכתב לה את המכתב נשוא התביעה. בעדותו מסר שהמכתב אינו אלא מכתב תשובה למכתב ששלחה לו רובי קודם לכן. באותו מכתב ייחסה לו האשמות שווא מופרכות, לפיהן כינה את התובע "כלב", איים עליו והשמיץ אותו, וכל שרצה במכתבו הוא, לסתור ולהכחיש האשמות אלה. התובע הוא שעירב את רובי בתביעות שהגיש כנגד הנתבע, והיא שלחה לו את המכתב ועל כן נאלץ להכחיש את שייחסה לו ולהסביר לה כי אלה טענות שקריות. עו"ד מאהר חנא, שותפו של הנתבע, העיד שקיבל העתק ממכתבה של רובי אל הנתבע, ובו היו דברי שקר ביחס לנתבע, הוא רצה לענות בעצמו למכתבה של רובי, אולם היה נתון בלחץ עבודה בלתי שגרתי ובעיות משפחתיות, בגינן לא עלה בידו לעשות כן. משקרא את מכתבו של הנתבע, ראה כי כל האמור בו אמת. לדבריו, התובע פנה אליו והזהיר אותו שלא ייצור קשר עם רובי, ואף הגיש כנגדו תלונה בלשכת עורכי הדין, ומאז מוגשות כנגדו תלונות אנונימיות במוסדות שונים, לרבות פגיעות ברכושו. האם התבטאויות הנתבע מהוות לשון הרע? סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול- להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו ובמקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית, או מוגבלותו". בשאלה מה ייחשב לשון הרע, אימצה הפסיקה את המבחן האובייקטיבי, וקבעה כי פרסום ייחשב כ"לשון הרע" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר (ר' לעניין זה ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 293 ובספרו של המלומד אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז-1997, בעמ' 122). לעניין בחינת הפרסום, פסק בית המשפט העליון בע"א 1104/00: "המחלוקת בין הצדדים נסבה על משמעותו של הפרסום- האם טמונה בו לשון הרע כנגד המערער על פי סעיף 1 לחוק אם לאו. שאלה זו היא במהותה פרשנית. פרשנות הפרסום תיעשה על ידי בית המשפט תוך עיון בפרסום עצמו בלא להיזקק בדרך-כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על ידי הטוען לפגיעה בו" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2)607 בעמ' 617). כך פסק כב' השופט ד' לוין בעניין ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט(4)734, בעמ' 740:   "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום...".   גם כב' השופט י' מלץ נדרש לסוגיה זו ופסק בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג(2)333בעמ' 337:   "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים..." (ראו גם: ע"א 354/76 עזבון מנדל שרף ז"ל נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ פ"ד לה(4)169; ע"א 4535/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3)558, 568 ואילך (להלן: "פרשת הרציקוביץ'") ).   כפועל יוצא ממבחן זה קבעה הפסיקה, כי אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שיש לייחס לפרסום. כך קבע כב' השופט ג' בך בעניין ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג פ"ד מו(5) 555, בעמ' 562: "יצוין, שאין לנו צורך להיזקק לראיות השונות שהביאו הצדדים באשר לתגובה שהייתה בפועל לכתבה. ההלכה היא, כי אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים זה או אחר ייחסו לפירסום הנדון, אלא בית המשפט יקבע מימצא בשאלה, אם אכן מהווים הדברים לשון הרע אם לאו..."   עוד קבעה הפסיקה, כי יש לבחון את הפרסום מתוך האספקלריה של המובן הטבעי והרגיל של המילים: "לפיכך אין לפרש את הפרסום 'בדרך בה היו בוחנים מסמך משפטי ומנתחים תוכנו'. בעבר נפסק, כי אין לנסות ולפרש את הפרסום בדרך שתקל עמו. אולם בפסיקה מאוחרת יותר נאמר, כי מתן משקל ראוי לחופש הביטוי מחייב 'שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע'" (א' שנהר דיני לשון הרע, נבו, תשנ"ז, 110-109). לאחר שקראתי את המכתבים שהגישו הצדדים ולאחר שבחנתי ושקלתי את העדויות מטעמם, שוכנעתי כי לא היה בענייננו פרסום לשון הרע מלכתחילה. בחינה אובייקטיבית של הדברים שכתב הנתבע במכתב מעלה, כי כל שביקש הנתבע הוא להכחיש ולהתייחס לדברים קודמים שייחס לו התובע. הנתבע התייחס לטענות שהעלה כלפיו התובע, כי פלש למשרדו ללא רשות, כי כינה אותו בשמות שונים קודם לכן, הכחיש את הדברים ובעיקרו של המכתב אמר כי דברים אלה אינם אמת, ומי שאומר אותם דובר שקר. למעלה מן הצורך, מצאתי כי במקרה זה קמות לנתבע מספר הגנות הקבועות בחוק, ובעיקר ההגנה של "זוטי דברים". זוטי דברים 9. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, קובע אימתי ייחשב פרסום לשון הרע עוולה אזרחית, ומכיל את הוראות סעיף 4 לפקודת הנזיקין(נוסח חדש), הקובע כי כאשר מדובר במעשה של מה בכך, לא ייחשב הדבר לעוולה: "מעשה של מה בכך לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך". מכאן, שהמפרסם לשון הרע, יוכל להתגונן בטענה שמעשהו איננו אלא מעשה של מה בכך. לעניין זה יפים גם דברי כב' השופט ע' שחם, מבית משפט זה: "בשולי הדברים אוסיף, כי אפילו הייתי סבור כי יש בדברים פגיעה כלשהי בשמו הטוב של התובע, אין הם חורגים מעניין של מה בכך, ואף מבחינה זו אין בהם כדי להוות עילה לפי חוק איסור לשון הרע(ראו סעיף 4 לפקודת הנזיקין(נוסח חדש), בסעיף 4, החל גם על תביעה לפי חוק איסור לשון הרע(סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע). כידוע, "...אין דרכו של בית המשפט לעסוק בעניינים זעירים וקלי ערך, עניינים של מה בכך, "זוטי דברים'...כך אין זה דרכו לעסוק בפגיעה מזערית בזכות" (דברי כב' השופט טירקל בדנ"א 1333/02 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ' הורוויץ, דינים עליון סז7229). בדומה למבחן לאיתורה של לשון הרע, אף כאן, המבחן הקובע הוא מבחן האדם הסביר(ראו ע"T 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, לט(1) 113, בפיסקה 31 לפסק דינו של השופט ברק). נראה לי כי בנסיבות העניין, אפילו תאמר שיש באמירה הנדונה, אשר היתה אגבית וקצרה, פגיעה כלשהי בשם הטוב על פי מבחן האדם הסביר, הרי שפגיעה זו היא זניחה ומזערית, ואין היא מקימה עילת תביעה" (ת.א (י-ם) 8892/06 עו"ד בורשטיין נ' עו"ד גיאת, פורסם באתרים המשפטיים). הדברים שכתב הנתבע במכתב נאמרו על ידו בתגובה למכתב קודם ששלחה לו רובי, כפי שהודתה היא בעצמה, וכחלק ממסכת תביעות ותלונות שמתנהלות בין הצדדים. טענתו המרכזית במכתב היא כי המעשים שמייחס לו התובע, אינם נכונים ועל כן, הם דברי שקר. סבורני, כי במסגרת זו ועל רקע היחסים בין הצדדים, אדם בר דעת ומזג כרגיל, לא היה מתלונן על כך ומדובר בדברים של מה בכך. למסקנה זו נמצאה תמיכה גם בעדותה של רובי, בה אמרה כי היא סבורה שמדובר "בדבר שזה ממש שטויות". כך, עלה מעדותה שאלמלא עלו יחסיה עם הנתבע על שרטון, לא היתה מתירה לתובע לעשות שימוש במכתב לצורך תביעה זו. שליחת המכתב לרובי לבדה, ואי הזכרת שמו של התובע במכתב, תוך התייחסות למכתב הקודם, מעידים כי מדובר ב"זוטי דברים" בלבד. נוסף על כך, חלק נרחב מהמכתב מפנה הנתבע דווקא אל רובי ולא את התובע. על אף טענות התובע כי המכתב יכול היה להגיע לאנשים רבים, בפועל, מי שנחשף אליו הוא רובי לבדה, ולא היו לתובע עובדים נוספים אשר היו יכולים להיחשף למכתב. מכאן, שעל אף שעדיין על פי סעיף 2 לחוק מדובר בפרסום, היקפו מצומצם ביותר ומעיד, כאמור, על "זוטי דברים". לא מצאתי במכתב הכפשה גורפת לאופיו של התובע, מדובר במכתב ארוך שברובו מתייחס לרובי ולאו דווקא לתובע וההתייחסויות לתובע, הן קלות ערך וסבורני כי אדם סביר לא היה בא בתלונות בנסיבות אלה. סיכומו של דבר 10. התובע הגיש לבית המשפט מכתב ארוך בן 15 עמודים אותו שלח הנתבע בדואר אלקטרוני לעובדת של התובע, אשר היתה מועסקת קודם לכן אצל הנתבע במשך שנים רבות, וביניהם היה קשר חברי קודם לכן. על רקע קשר זה וכן על רקע תקריות קודמות שהיו בין התובע לנתבע, ובהן גם הגשת תלונות בפני גורמים שונים, כתב הנתבע את הדברים שכתב במכתב, כפי שפורטו ברישא של פסק דין זה. לאחר שבחנתי את הדברים שנכתבו במכתב לעומקם, שוכנעתי כי אין בהם לשון הרע כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, ולמעלה מן הצורך אף קבעתי כי קמות לנתבע הגנות שונות, כאשר המרכזית בהן היא ההגנה של "זוטי דברים". נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית. אשר להוצאות משפט-אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. מעשה של מה בכךלשון הרע / הוצאת דיבה