.1מסכת הטענות. זוהי תביעה משולבת של שלוש תביעות שאוחדו. ביום 5.10.80, בבית הדואר בגבעתיים, התפוצץ רימון רסק שהיה בחבילת דואר שבפתיחתה עסקו גב' לינה X ז"ל ואהרון X ז"ל, סגן מנהל סניף הדואר. כתוצאה מאותה התפוצצות נהרגו הם והמנוח יוסף אברהם ז"ל ונפצעה קשה גב' מדלן מנצור. עזבונות ההרוגים, אהרון X ויוסף אברהם (להלן יכונו בשם המשפחה בלבד), ותיבדל לחיים הגב' מנצור, הגישו כ"א תביעה לעצמו, והדיון בשלושתם אוחד כשכל הנתבעים טוענים ותובעים את מדינת ישראל על שאיפשרה את ההתפוצצות מחמת סידורי בטחון לקויים. התברר, מאוחר יותר, שהרימון נשלח בחבילה על ידי אחד שמעון גוטמן, שהיה חתנה של המנוחה לינה X ז"ל, נשוי לביתה; הוא הובא לדין והורשע ברצח בגין ההרוגים שנזכרו לעיל. המדינה תבעה ממנו שיפוי כצד ג', וכ"כ תבעה שפוי מידי הגב' טובה קסלר, מפעילת סוכנות דואר בנתניה, שממנה שלח גוטמן את החבילה הממולכדת. בהתגוננה בפני תביעת העזבון X, טענה המדינה כי המנוח עבר על הוראות הבטיחות שניתנו לו, ומשום כך חל עליו אשם תורם באירוע התאונה שקיפחה את חייו. .2הרשלנות שמייחסים התובעים למדינה מתבטאת במספר ראשים: ראשית: המדינה אשמה בכך שהרימון נתקבל למשלוח, עטוף אמנם בתור מתנה עם מנורת שולחן כלשהי, אבל עדיין בחבילה במשקל נכבד, ועפ"י ההוראות, טוענים, היה הפקיד המקבל את החבילה אמור לרשום את פרטי הזיהוי של השולח (שמו ו שנית: אחראית המדינה באחריות שלוחים לרשלנות שהביאה לפתיחת החבילה שלא על ידי חבלן, מאחר שהמנוח X היה צריך להזעיק את המשטרה ולא עשה כן. עוד טוענים כי המדינה לא הכינה בור בטחון שבו אפשר היה לשים את החבילה מיד כשהתעורר חשד. וכ"כ שלא דאגה להעמיד בסניף הדאר גלאי חמרי נפץ אשר יהיו מסוגלים לגלות את קיום הסכנה ולמנעה במועד. עוד טוענים כנגד המדינה כי התרשלה בכך שאיפשרה לגוטמן להשיג את הרימון ממחנה צבאי שבו לא נשמר כהלכה. עפ"י הראיות שהוגשו במשפטו, הוא נטל הרימון ממחנה צבאי בו שירת במלואים, והטענה אומרת שבכך שאפשרו לו הנטילה - אפשרו גם את קיפוח חייהם ואת הפגיעה בבריאות הנפגעים. המדינה טוענת כאמור לזכות שיפוי נגד קסלר ונגד X וגוטמן ודורשת מידת שיפוי על כל סכום שהיא עשויה להתחייב בו - בגין אחריותה השלוחית ובגין מעשיו הזדוניים של גוטמן. .3גוטמן התייצב בפני בית המשפט והכחיש מעורבותו מכל וכל: הוא לא שלח את הרימון; היה לו אליבי בכלל ליום שליחת הרימון; אינו מכיר את הנפגעים ומעורבותו בנושא זה לא היתה מעולם. אמת, הוא הורשע בדין בתיק פ"ח 989/80 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אבל הרשעה זו היתה רק לענין חמותו לינה X ז"ל ולא לגבי האחרים שאותם אינו מכיר; כפי שאמר (פרוטוקול עמ' 53): "אלה שתובעים פה אינם בני משפחתי ולכן איני חייב להם כלום". נכון גם שערעורו לבית המשפט העליון נדחה (בתיק ע"פ 782/81) אבל הוא מצפה למשפט חוזר. בטענותיו של גוטמן - אין כלום; והרשעתו, שהוגשה כראיה נ/2, היא מעיקרה על רצח כל השלושה (אמנם ההרשעה ברצח X ז"ל ויוסף אברהם ז"ל היתה מכח סעיף אחר (300(א)(3) [10] - אך אין בכך שום שינוי). וכל עוד לא היה משפט חוזר ולא היה שינוי, חלה ההלכה שנפסקה בע"א 350/74 [1] וגוטמן אחראי לכל התוצאות של מעשהו הפלילי שבו הורשע, ואחריותו בנזיקין היא מלאה. .4אחריותה של המדינה - אף היא מלאה ואין לגרוע ממנה כהוא זה: (א) המדינה אחראית שלוחית למחדליהם של מקבלי החבילה למשלוח. הוכח בעדות עובדי המדינה האחראים לבטחון, ובראשם העד טלמור, קצין הבטחון של משרד התקשורת, שהנוהל לקחת מהשולח פריטים מזהים הוא אמצעי יעיל להרתעת שולחי פצצות וחבילות ממולכדות. העובדה שלא לקחו מגוטמן פרטים אלה אינה מוכחשת על ידי המדינה וגוטמן עצמו, בעדותו במשטרה, מספר כמה היה חרד פן יזהו אותו. מדוע לא נעשה הדבר? גם אם הייתי קובע שסוכנת הדואר, טובה קסלר, אחראית לכך עדיין היתה המדינה אחראית למעשיה באחריות שלוחית, מאחר שהחובה לפקח על הבטיחות של משלוחי הדואר שייכת למונופול של המדינה על הובלת דברי דואר והמדינה לא יכלה להשתחרר ממנה על ידי הברתה לסוכן. אולם כפי שאנתח להלן, לא מצאתי את הסוכנת אחראית למעשה זה, וחיובה של המדינה מושתת על כך שהיא עצמה, המדינה, למרות היותה ערה לחשיבות נוהל הזיהוי, לא הקפידה די על ביצועו. ופרטים על כך אפרט כשאדון בענין קסלר. (ראה: ע"א 338/60 [2] - לענין אחריות המדינה כמעביד; ע"א 655/80 [3] לענין אי קיום חובה סטטוטורית). (ב) לא מצאתי את המדינה אחראית בגין רשלנות בשמירת הרימונים שגוטמן הצליח לגנוב ממחנה צבאי. ראשית, לא הוכחה לי רשלנות כזו, ועצם העובדה שפלוני גנב אינה מעידה על רשלנות בשמירה, והדברים פשוטים; אפילו היתה רשלנות כזו, לא הייתי רואה בה סיבה למעשה הפשע שעשה גוטמן; מעשהו הזדוני של גוטמן היה בעיני מנתק את שרשרת הסיבתיות, כעין אותו מעשה שהיה בענין אוחנה ת"א (ת"א) 796/80 [8] שאושר בפס"ד עליון בע"א 790/80 [4], ושבו היתה גניבה דומה. להבדיל מענין ע"א 576/81 [5] - לא היתה כאן צפיות קרובה לכך שמישהו שהיתה לו גישה קלה לחומרי הנפץ יטול אותם וישחק בהם תוך גרימת סכנה ופגיעה. ובענין זה כאמור לא הייתי מוצא אחריות של המדינה. (ג) גם על אי קיום הוראות בטיחות הנוגעות לפתיחת חבילות לא הייתי מוצא את המדינה אחראית, מהטעם הפשוט: החבילה שנפתחה לא היתה חשודה ולא עוררה חשד. יש על כך עדות מפורשת כפולה: העדה צילה כהן שאמנם עדותה נמסרה רק בכתב, אך נתקבלה בהסכמה, ת/2, היא עדת ראיה שעמדה במרחק מטר מהמנוחה ויצאה בנס מהפיצוץ ועדותה מאלפת: (ת/2(א)). "...(המנוחה) עמדה ליד אשנב סמוך ובידה על האשנב הניחה חבילה עטופה בנייר פרחוני. היא החלה לפתוח את החבילה וראיתי בחבילה מנורת חשמל ירוקה, האשה הבלונדית קראה למנהל, קוראים לו X, לא שמעתי מה אמרה למנהל רק שמעתי שקראה לו, והמנהל X ניגש אליה ושאל אותה: 'מי עטף את המנורה בצורה כזאת?' ותוך כדי כך התחילה להוציא את המנורה הירוקה. ראיתי שמתחת היה דבר קפיצי שחור כמו סרגל עשוי צלב. ראיתי את X נוגע בקפיץ ואז התפוצץ..." עדות זו נמסרה בבוקר המקרה בבית החולים. על עדות זו לא היתה כל חקירה, ולא דרישה להביאה לחקירה. יתר על כן, בעדות נוספת שנמסרה כעבור יומיים מסרה העדה פרטים מדוייקים לגבי צורת החבילה והכתב שהיה עליה וצורת האשה וסיימה: "כמו כן אני רוצה לסיים כשנפצעתי מהפיצוץ צעקתי:נ'ימח שמה בשביל מה היא הביאה את זה עכשיו' אבל לא שמעתי שמישהו צועק:ב'זה הערביה המסריחה הזאת'" (ת/2-(ב)). ואילו פקידת המסירה בדואר, העדה ריימון חמו, שטיפלה בחבילה ומסרה אותה לידי המנוחה, אף היא, לא התעורר בה כל חשד; ראה עדויותיה ת/ 6(א-ב). היא זכרה שהחבילה היתה כבדה, יותר מקילוגרם, אבל היא: "לקחה אותה מלמטה ולא היה לה כל חשד" והיא מוסיפה בתשובה לשאלה: "ש.ת: לאחר שהאשה קיבלה את החבילה, לא ראיתי אצלה כל תגובה מיוחדת כי היא מתפלאת שמקבלת את החבילה הזאת". כל התיאור הזה, אינו מתיישב עם עלייתו של חשד כלשהו, ויפה ציין ב"כ התובעים (העזבונות) שלא היה בחומר הראיות כל סימן לכך שחבילה כבדה חשודה עקב כובדה; הרבה חבילות כבדות נשלחות ומגיעות והאמור בהוראות הבטיחות לגבי משקל שמעל 100גרם, מתייחס תמיד למעטפות ולא לחבילות. ראה ת/ 11(א-ה). (במיוחד ת/ 11(א)(3)). אילו היתה ראיה שהמנוחה העלתה חשד בדבר השולח, או צורת החבילה או תוכנה, היתה מתעוררת החובה של המטפלים לנהוג בהתאם להוראות הבטיחות שחייבו זהירות יתר, אי פתיחה, והזמנת חבלן משטרה. אך סיפורה של צילה כהן ובייחוד התרעומת שהביעה, על האישה דווקא, שהיא שהביאה את הצרה על ראשה של העדה-הנפגעת, מעידים שהמנוחה טיפלה בחבילה ללא כל חשד ואין לי כל ידיעה שהזמנתה למנהל X היתה הזמנה של חשד או פחד. מעל לכל אלה מרחפת אמרת קצין הבטיחות הראשי, טלאור - (עמוד 37לפרוטוקול) "גם מנסיוני כקצין בטחון, לא הייתי מגדירה (את החבילה) כחשודה". אין ראיה שהמנוחה עצמה ניסתה להתרחק, או שקראה קריאת אזהרה וכיו"ב. הדברים מתיישבים אצלי עם סקרנות רגילה ובקשת עזרה מפקיד-מכר, ודבריו של זה גם הם אינם משקפים - לא בהלה, לא זהירות ולא נקיטת עמדה פטרונית או לקיחת הטיפול על עצמו. הוא אומר "מי עטף את זה כך", וייתכן שניגש לעזור להתיר מה שנראה לו כעטיפה מסובכת; מכל מקום, שני אלה לקחו איתם את סודם לקברם, ואין בפני שום ראיות שהמנוחה X ז"ל - שלא חשדה במאומה בקבלה את המתנה העטופה במעטפה פרחונית, ששמה אותה על הדלפק הפנוי כך ששכנתה יכלה לראות את תוכנה המלא והמפורט של החבילה (עד לתאור הכתובת שעל גבה ופרטי הפרטים של המנורה הירוקה והצלב השחור שמתחתיה) - שאשה זו חשדה במשהו, ושהזעיקה את המנהל לשם טיפול בסכנה דווקא. לא הגיעה איפוא שעתן של הוראות הבטיחות בדבר פתיחת חפץ חשוד, כשם שלא הגיעה שעתו של המנוח X לנקוט באמצעי זהירות כאלה; במידה שהראיות מראות זאת, הוא יכול היה להיות מסייע תמים לגברת שמנסה להתיר חבילת שי מסובכת מבלי שחשדה שלה או חשדו שלו נתעוררו בכל צורה שהיא; הדברים שנקלטו מפיהם ומהתנהגותם עומדים כולם בסתירה לקיומו של חשד כזה. (ד) לא מצאתי את המדינה אחראית גם בגין חסרון גלאי חמרי נפץ ולא של בור בטחון, אשר לבור הבטחון הדברים פשוטים; מאחר שקבעתי שלא נתעורר חשד, לא נתעורר צורך לבור בטחון; ואילו גלאי - שאני. אפשר לטעון שאילו היה גלאי בדואר והיו מעבירים דרכו את כל החבילות כבני מרון - היה דבר התאונה נמנע; אולם זה הוא מהשיפורים שאין להם שיעור ואין להם סוף. אפשר להחזיק את המדינה אחראית רק ל"רשלנות שבמעשה" ואי אפשר להחזיקה אחראית לחוסר יעילות או שכלול. אין זה בגדר הדברים שבלעדיהם העברת חבילות אינה בטוחה כלל. הרי זה כאותו ענין שנדון ב-ד"נ 6/66 [6] שבו ננקטה העמדה שאין לבוא אל המדינה בטענה לגבי חוסר יעילות של עובדיה - והדברים קל וחומר, שאין לבוא אליה בטענה שלא הכניסה שכלול יקר, שאין סוף למקומות שבהם הוא עשוי להועיל. (ה) הדברים שאמרתי לגבי האחריות להוראות לפתיחה ולבור הבטחון פועלים כמובן לנקות את המנוח X מכל אשם תורם ואין צורך להוסיף על כך. גם תחושתה של עדת הראיה, צילה כהן, עומדת לו לעזבון המנוח, שהנוכחים בסביבה לא התרעמו על טיפולו בחבילה ולא על יוזמה שנקט כאילו כדי לפתחה במעמדם. (ראה דברי צילה כהן ב-ת/2(ב) המוזכרים לעיל). רק לשם השלמת התמונה, אני מציין שהוראות הבטיחות אשר הופצו בסניפים היו מופרדות ביניהן בהפסקות ארוכות ולא הוכח לי באיזה תדירות הקפידו על שינונם ועל תירגולם, אך היתה ראיה שדווקא בסניף זה נעשה תירגול זמן קצר לפני האירוע, ובו הושם לב לבעיות של לקיחת תעודת זהות ומן הסתם גם להוראות בטיחות אחרות. מאחר ובנקודה זו לא היתה מחלוקת בין הצדדים - אינני מעמיד עליה חיוב כלפי המדינה. אשר למנוח X ויתר הנפגעים: כל עוד לא נאסרה גם פתיחתן של חבילות בלתי חשודות בציבור ובנוכחות אנשים - אינני רואה בעצם פתיחתה של החבילה כל יסוד לחייב אותם. המדינה טענה כנגד עזבון הנפגע יוסף אברהם ועזבון X ז"ל ונגד התובעת מדלן מנצור, שלא היתה עליה חובה לצפות את הפגיעה בהם, כיוון שאין ביניהם "רעות" קרובה עד כדי לחייב את המדינה לדאוג לבטחונם האישי. פישרה של טענה זו חוזר למה שדנתי בו למעלה לענין הגלאי, מאחר שהחובה לנקוט באמצעי זהירות בהובלת חבילות, אינה אלא חובה מינהלית כלפי כלל הציבור, טוען ב"כ המדינה שכמוה החובה להקפיד על בטיחותם של כלי רכב במבחן הרישוי, אשר לגביה נפסק כי זו חובה במישור הציבורי, אך אינה מקימה חיוב בנזיקין כלפי הנפגע. נזדמן לנו לדון בסוגיה זו בענין ע"א (ע"א) 164/81 [9] שם דחה רוב המותב, את הטיעון שחובה מינהלית איננה יכולה להיות מקור לחיוב המדינה ואחריותה בנזיקין. סברתי שם שחובת הזהירות כלפי "שכן" העשוי להפגע, ואשר אתה יכול לחזות מראש שייפגע, אינה מתקהה על שום שהפגיעה מתחוללת בזמן, שאתה ממלא תפקיד. המדינה מסתמכת על פסיקת בית המשפט העליון בד"נ 6/66 [6] (הנ"ל) ועל פס"ד: ב-ע"א 452/72 [7] ועל ההלכה כפי שחזרו עליה בבית המשפט העליון בענין אוחנה (ע"א 790/80) [4] באומרה שהנזק נגרם על ידי פעולת הגניבה והפיצוץ לא על ידי חוסר יעילותה שלה, או של פקידיה, בשמירה על רישום מרתיע של תעודות זהות; ואפילו היתה זו חוסר יעילות אין חוסר יעילות מהווה עילה המחייבת את המדינה בנזיקין כפי שקבע השופט לנדוי בענין שחאדה הנזכר. לדידי התשובה פשוטה. אין מדובר ב"יעילות" אלא ב"רשלנות" פשוטה. המדינה עצמה היא שטענה בפני ובמידה רבה של שכנוע ולהט, שהסוכנת, הגב' קסלר, אחראית לכל מה שקרה מפני שצפוי מראש, שאמצעי הבטיחות היעיל ביותר הוא: זיהוי שולחי חבילות; ומשום שהורו לה וחזרו והדריכו אותה לרשום .5אחריותה של הסוכנת קסלר ובעלה. כפי שאמרתי בדברי האחרונים אחריותה של המדינה עומדת גם בהעדר אחריות מצד הסוכנת קסלר. ואינני רואה להטיל על הסוכנת אחריות כזאת: - קודם כל - עדותה היתה אמינה עלי וכמוה גם עדות בעלה. בעוד שמנהל הסניף מר גרייצר שסתר את דבריה לא שיכנע אותי בעדותו. עדותו היתה כללית: - הוא הדריך אותה כמו את כל הסוכנים; הוא ראה שאחרים מדריכים, אך אישית לא הדריך אותה בענייני בטחון; למרות שהוא היה אמור לפקח על עבודת הסוכנות שלה הוא לא זכר שאי פעם העיר לה בענין תעודות זהות. הגדיל לעשות העד צור-חי דוד, מבקר סוכנויות הדאר, שאמר על הסוכנת שהוא מניח שקבלה הדרכה - כי היתה צריכה לקבל הדרכה; ולענין תעודות זיהוי, הביע את דעתו: "ענין תעודת זהות הוא מחצית הוראה:..." ענין שהוא כ"כ חשוב בעיני קציני הבטחון, לא יכול להיות "חצי הוראה", וכאמור האמנתי לסוכנת שבהדרכתה לא עמדו על חשיבות הפן הבטחוני, וכלל לא אמרו לה על ענין תעודות הזהות - כענין חשוב לפחות. אילו נמצאה ראיה שהיא היתה רושמת לפעמים תעודות זהות ולפעמים לא, היה בכך עדות על התרשלות שלה, אבל גם על כך שקיבלה הדרכה כלשהי בנידון; בהעדר כל סימן לנוהג כזה אצלה מתקבל על דעתי שחשיבות הדבר - לא הובהרה לה. סוף סוף, לא סוכנת הדואר היא אשר צריכה לעצב את הבטיחות בהובלת דואר. ה"סימן" שביקשו לתלות בסוכנת שהשלימה בקלות עם העובדה שנושלה מהסוכנות ולא מיחתה - אינו סימן בעיני. כשמתחולל אסון כזה ובאים חכמים וקציני בטחון ותולים בך את הקולר שמעשיך גרמו - הלוא המשכיל בעת ההיא יידום. תביעת צד שלישי נגד טובה קסלר - אני דוחה, בעוד שהתביעה נגד גוטמן נתקבלה. .6בשאלת האחריות נפסק איפוא, שהאחריות כולה מוטלת על כתפי המדינה ושמעון גוטמן, שולח החבילה, וחיוביהם יהיו הדדיים ובנפרד; הודעת צ"ג נגד גוטמן מתקבלת. אני דוחה את תביעתה של המדינה לשיפוי מטובה קסלר. רימוןדואר