פסק דין בנושא עיקול על דמי השכירות: פ ס ק - ד י ן רקע עובדתי 1. המשיבים 3-7 היו בעלי הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 7 בגוש 3939 בראשון לציון (להלן - "המגרש"). פ.ד.ד. חברת מגורים ובנין בע"מ (להלן: "המבקשת") הקימה בנין על המגרש בהתאם להסכם קומבינציה שבינה לבין משיבים 3-7 מיום 27/2/90 (להלן: "הבנין" או "פרוייקט הבניה", לפי הענין) והינה המחזיקה והזכאית להירשם כבעלים של חלק ממנו (להלן: "חלק המבקשת בבנין"). בתאריך 16/1/91 שיעבדה המבקשת באגרת חוב (שעבוד צף) (להלן: "אגרת החוב" או "השעבוד הצף") את כל הנכסים והזכויות שלה, הקשורים לפרוייקט הבניה במגרש, לטובת משיב 9, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הבנק" או "המשיב 9"), אשר מימן למבקשת את פרוייקט הבנייה באמצעות הלוואה. בהתאם לסעיף 185 לפקודת החברות [נוסח חדש] התשמ"ג-1983, נרשמה אגרת חוב זו אצל רשם החברות. (עותק אגרת החוב ותעודת רישום שעבוד צורפו כנספח א' לתובענה). 2. בתאריך 15/3/99 נחתם חוזה שכירות בין המבקשת לבין משיבה 1 (להלן: "צרפתי") להשכרתו של אולם תעשייה בקומה א' של הבנין, המהווה חלק מחלק המבקשת בבנין. בתאריך 29/11/99 נחתם חוזה שכירות עם משיבה 2 (להלן: "סבינה") להשכרתו של אולם תעשייה אחר בקומה א' של הבנין, שאף הוא מהווה חלק מחלק המבקשת בבנין. 3. לבקשתם של משיבים 3-7, ביום 20/12/00 הטיל בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בתיק ה.פ. 1631/00, עיקול על כספי המבקשת, לרבות דמי שכירות המגיעים לה מאת צרפתי וסבינה. בתאריך 3/1/01 ניתן צו עיקול על כלל נכסי המבקשת, לרבות דמי השכירות כאמור, לאור בקשתה של משיבה 8, במסגרת הליכי הוצאה לפועל שנקטה האחרונה לגביית חוב שחבה לה המבקשת בעקבות פסק דין שניתן נגדה. ביום 1/2/01 שלח ב"כ המבקשת מכתבים לצרפתי וסבינה, ובהם הוא מתריע כי למרות העיקולים שהוטלו על דמי השכירות המגיעים מאיתן, עליהן לדעת כי דמי השכירות הללו משועבדים לבנק (ראו: נספח ו' לתובענה). ב-19/6/01 שלחה המבקשת מכתב נוסף לצרפתי בו היא חוזרת על דבריה שבמכתב הקודם בנוגע לשעבוד הקיים. עם זאת, דרשה המבקשת, תשלום ישירות לידיה, של דמי שכירות, אשר לטענתה צרפתי חבה לה בגין העבר, וקבלת שיקים דחויים, אף הם ישירות לידיה, בגין דמי שכירות עתידיים (ראו: נספח א' לתגובת המשיבה 8 לתובענה). 4. בתאריך 23/7/01 הוגשה התובענה שבפני, בה נתבקש בית המשפט להצהיר על כך שהשעבוד הצף, ובכללו שעבוד דמי השכירות המגיעים מאת משיבים 3-8, גובר על צווי עיקול דמי השכירות שניתנו לבקשת המשיבים הללו, וליתן צו בהתאם המורה על העברת דמי השכירות לידי הבנק. יוער, כי לאחר הגשת התובענה, ביום 22/4/02 נמסרה לתיק בית המשפט הודעה מטעם משיב 9, בדבר קיומם של שעבודים ספציפיים שנרשמו במהלך ינואר 1991 לזכות הבנק, על המגרש, על זכויותיה של המבקשת על פי הסכם הקומבינציה שבינה לבין משיבים 3-7 ועל זכויותיה של המבקשת על פי הסכם שכירות משנת 96' שבינה לבין צרפתי, על שינוייו והארכותיו. ודוק: על אף הודעת הבנק בדבר קיומם של שעבודים ספציפיים, התובענה נסמכת אך ורק על השעבוד הצף ולא נתבקש תיקונה של התובענה, גם לא לאחר שהבנק מסר את ההודעה כאמור. משכך ומשהצהירו הצדדים כי אין ולא יהיו הרחבה או שינוי חזית (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 17/12/02 שורה 6), אין מקום להידרש לשעבודים הספציפיים הללו. דיון 5. מטעם המבקשת העיד מנהלה, מר יוסף פניני. מטעם המשיב 9 העיד מר מאיר תבל, עובד במחלקה לניהול פרוייקטים בבנק. לא נשמעו עדויות נוספות. 6. לבקשת צרפתי וסבינה, אשר הודיעו כי אין להן עמדה בתובענה ויכבדו כל החלטה של בית המשפט, פטרה כב' השופטת גדות את באי-כוחן מלהופיע לדיונים, בהחלטתה מיום 3/1/2002. 7. ראשית דבר, אפנה לברר את טענות הסף שהעלו המשיבים 3-8, אשר אם יתקבלו, ייתרו את הדיון לגופו של ענין. חוסר יריבות בין הצדדים 8. טענה מקדמית ראשונה אותה מעלים משיבים 3-8 הינה, כי למבקשת אין יריבות עימם ועל כן אין לה מעמד בהגשת תובענה זו לבית המשפט. לטענתם, היריבות במקרה דנן היא בינם לבין הבנק, והמבקשת אינה צד לה. (משיבים 3-8 יכונו להלן ביחד: "המשיבים"). אומר מיד, כי דעתי כדעת המשיבים. להלן נימוקי. 9. המבקשת עותרת לכך כי יינתן צו לפיו דמי השכירות המגיעים לה מאת צרפתי וסבינה ישולמו לבנק ולא לה. התובענה נסמכת על השעבוד הצף, אשר מכוחו, לטענת המבקשת, קמה זכותו של הבנק לקבל לידיו את דמי השכירות, כאמור. בעל השעבוד הצף הינו הבנק, עובדה שאינה שנויה במחלוקת. משכך, הבנק והוא בלבד יכול לעתור לסעד מכוחו של שעבוד זה, לרבות צו המצהיר על כך שהשעבוד שנעשה לטובתו גובר על צווי העיקול. לשון אחר: אין למבקשת זכות קנויה עליה היא מבקשת להצהיר, והראיה שהיא אינה מבקשת כלל כי דמי השכירות ישולמו לידיה אלא עותרת לכך שיועברו ישירות לבנק. 10. לא רק זאת, אלא שתנאי לזכייה בסעד הצהרתי הינו כי מי שמבקש סעד כזה, שומה עליו לשכנע כי תצמח לו תועלת מקבלת הסעד (ע"א 539/87 לואל נ' לויס, פ"ד לד(3) 286, 294). במקרה דנן לא הצביעה המבקשת, לא במסגרת התובענה ולא בתצהיר התומך בה, על איזושהי תועלת אשר תצמח לה מהסעד המבוקש. מאחר שהבנק הוא לכאורה הנהנה היחיד מהסעד, היה על המבקשת להראות כי גם לה קיים אינטרס בהגשת התובענה ועל כן גם היא תימצא נהנית, אם מבוקשה ינתן לה. זאת המבקשת לא עשתה, כאמור. אמנם בסיכום טיעוניה היא טענה כי יש לה "אינטרס כלכלי ברור" בהגשת התובענה וזאת כדי להקטין את החוב שלה לבנק, אך לא הרחיבה מעבר לכך ולא הניחה תשתית עובדתית נאותה לכך שאינטרס זה גובר על האינטרס להחזיר את חובותיה לשאר הנושים או מדוע אין לה ענין להקטין את חובה למשיבים. משכך, מה גם שלטיעון זה אין זכר בתובענה עצמה וגם לא בעדות מנהלה של המבקשת, לא ניתן להסתפק בו, כשלעצמו. על פניו ובהיעדר ראיות לסתור, על המבקשת להקטין את חובה כלפי כלל נושיה ואין הצדק לכך שתעדיף נושה זה או אחר בהתבסס על טעם של "אינטרס כלכלי" ועליו בלבד. 11. כתימוכין לקיומה של יריבות בינה לבין המשיבים, מפנה המבקשת לכך שבאגרת החוב שבינה לבין הבנק קיים סעיף המטיל עליה חובה לפעול בכל דרך אפשרית על מנת למנוע עיקול של הרכוש המשועבד, בזו הלשון: "8. הממשכנים מתחייבים בזה: א. ... ב. ... ג. להודיע לבנק מיד על כל מקרה של הטלת עקול על הרכוש המשועבד או על כל חלק ממנו, ולהודיע מיד למעקל על השעבוד לזכות הבנק ולנקוט על חשבון הממשכנים מיד וללא עכוב בכל האמצעים לשם הסרת העקול". מכיון שלטענת המבקשת דמי השכירות משועבדים לבנק במסגרת השעבוד הצף ומאחר שהוטל עליהם עיקול, אזי מתוקף החיוב החוזי שבאגרת החוב, היה עליה לפעול בכל דרך שהיא כדי למנוע את העיקול, לרבות פניה לערכאות משפטיות. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי לאחר הטלת העיקול פנתה לבנק וזה הבהיר לה כי עליה לנקוט בהליכים משפטיים לביטול העיקולים ולמתן צו שיורה על העברת דמי השכירות לידיו. 12. גם טענה זו אינה יכולה להועיל למבקשת. העובדה שהמבקשת קיבלה על עצמה לפעול בכל האמצעים להסרת העיקול, מחייבת את הצדדים לאגרת החוב ואותם בלבד; מכל מקום, אין בה כדי לאפשר כניסה בשערי בית המשפט למי שאינו זכאי לכך. כפי שכבר צויין, למבקשת אין מעמד בעתירה לסעד הנדון, ביחסיה עם המשיבים, וההוראה הנ"ל שבאגרת החוב אינה יכולה ליצור יש מאין. לשון אחר: המבקשת אינה יכולה, בפנייתה לבית המשפט, להסתמך על החיוב החוזי שבינה לבין הבנק כבסיס לקיומה של יריבות בינה לבין המשיבים. אמנם ביחסיה עם הבנק, שומה היה על המקשת ליידע אותו אודות העיקולים שהוטלו ולעשות כל שביכולתה להסרתם, אך אין בכך כדי להקנות לה זכות לפנות לבית המשפט במקומו של הבנק מכח זכותו של זה, אם ובמידה שקיימת. ודוק: ההוראה הנזכרת אשר באגרת החוב, אינה מנוסחת כאילו את זכותה של המבקשת לנקוט בהליכים יונקת האחרונה מזכותו של הבנק. גם לא נאמר שהמבקשת יכול שתבוא בנעליו של הבנק בנקטה בפעולות כאלה או אחרות להסרת העיקולים. 13. עוד מן הראוי להדגיש, כי טענתם של המשיבים בדבר היעדר יריבות, היתה ידועה למבקשת וגם לבנק עוד מראשיתו של ההליך כאן. היא נטענה במפורש ובאריכות בכתבי הטענות של המשיבים והם חזרו עליה גם במהלך הישיבות המקדמיות. אף על פי כן, המבקשת לא ביקשה לצרף את הבנק כמבקש נוסף (במקום משיב) ואף הבנק עצמו לא ביקש זאת. יתרה מכך - לאחר תום שמיעת ההוכחות, משהוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לפירוק החברה-המבקשת ומונה לה מפרק זמני (תיק פש"ר 151/03), היה זה הבנק שביקש "לעצור" את ההליכים בתובענה שבפני, עד אשר בית המשפט של הפירוק הורה על המשכם. אין, איפוא, ספק כי גם הבנק אינו רואה את המבקשת כמי שבאה בנעליו או במקומו ותביעתה הינה תביעה "עצמאית" מכח זכויות שכביכול יש לה, למבקשת, ואף היא עצמה לא טענה אחרת. אולם, כפי שהוברר, העובדות המפורטות בכתב התביעה אינן מקימות למבקשת זכות לסעד לו היא עותרת, כבר מן הטעם שאין יריבות בינה לבין המשיבים, ומשכך דין התובענה להידחות על הסף. על כגון דא נאמר: "תובענה שנדחתה לפי תקנה 101, הדחייה היא דחייה לאחר דיון בגוף העניין, ועקב כך קם מעשה בית דין. אמנם, כאשר דחה בית המשפט תובענה על יסוד תקנה 101, לא דן בסכסוך בשלמותו, ולא הכריע בכל עניין ועניין השנוי במחלוקת, אלא די היה בנימוק אחד כדי לדחות את התובענה. אפילו צדק התובע בכל שאר טענותיו, לא היה בכוחן של אלה למנוע את דחיית התובענה, ולפיכך נעשה הדיון בהן מיותר". (ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה חמישית, 1988, בעמ' 377). הגיונם של דברים אלה יפה גם לעניין שבפנינו, שהרי די היה בקביעה בדבר חוסר יריבות בין בעלי הדין כדי להכריע את גורל התובענה לדחייה." (ע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק בע"מ נ' ק.י.מ.א. להשקעות בע"מ, פ"ד מג (2), 347) (ההדגשות שלי - ע.ב.). ניתן היה לחתום כאן את פסק הדין, ואולם אני רואה להתייחס גם לטענת המשיבים בדבר חוסר תום ליבה של המבקשת בתובענה, כנימוק לדחייתה. חוסר תום לב של המבקשת 14. לטענת המשיבים, מאחר שסעד הצהרתי הוא סעד מדיני היושר, חלה על המבקשת חובת תום הלב כתנאי לסעד שלו היא עותרת. לטענתם, במקרה דנן פעולותיה של המבקשת נגועות בחוסר תום לב. סבורתני, כי גם בענין זה הצדק עם המשיבים. המבקשת טענה, בין היתר, לקיומה של יריבות בינה לבין המשיבים, בשל האינטרס הכלכלי שלה להקטין את החוב לבנק. ברם, בענין זה, פרט לכך שהטענה לא פורטה כיאות ונטענה לראשונה בסיכומים, הרי שמתוך עובדות המקרה עולה כי למבקשת היו אינטרסים אחרים ולכל הפחות סיבות נוספות, אותם היא לא הזכירה, לחפצה שדמי השכירות יגיעו לבנק דוקא. אינטרסים אלה נתגלו לראשונה בחקירתו בבית המשפט של יוסף פניני, מנהל המבקשת. בעדותו סיפר מר פניני על בטחונות שונים שבידי הבנק בגין ההלוואה ועל כך שהוא ערב באופן אישי לחובות המבקשת: "ש: איזה בטחונות יש לבנק בגין ההלוואה? ת: השטחים שלנו באיזור התעשייה בראשון לציון, רח' המכבים 14. ש: כמה שווים השטחים הללו? ת: לדעתי, למרות שהזמנים היום לא כל כך טובים, בין 700,000 דולר ל-800,000 דולר. ש: האם הבנק ביקש לממש את הנכסים הללו באיזשהו שלב? ת: לא. ש: האם אתה יודע למה? ת: זה שיקול של הבנק, ואנחנו מודים לו על כך. ש: מעבר לנכס שמשועבד ולטענתך שווה לפחות 700,000 דולר, האם אתה ערב באופן אישי לחובות הבנק? ת: כן." (ההדגשות שלי - ע.ב.) (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 4-14). השמטה של פרטים מהותיים מהתובענה ומהתצהיר שניתן בתמיכה לה, יש בה משום חוסר תום לב מצד המבקשת ונראה שלא בכדי אלה לא נזכרו, עד אשר נחקר מנהל המבקשת על תצהירו כאמור. 15. עובדה נוספת המעידה על חוסר תום לב והיעדר נקיון כפיים מצידה של המבקשת, היא טענתה לפיה פנתה לצרפתי ולסבינה בדרישה כי יעבירו את דמי השכירות לבנק. בסעיף 13 לתובענה ציינה המבקשת כי ביום 1/2/01 פנתה אליהן בבקשה שיעבירו את דמי השכירות לבנק ואף צירפה עותקים של פניותיה למשיבות אלה כתימוכין (נספחים ו' 1 ו-ו' 2 לתובענה). אך המבקשת לא ציירה את התמונה בשלמותה, שכן מתברר כי ביום 19/6/01 המבקשת פנתה שוב לצרפתי בכתב, התריעה על כך שדמי השכירות משועבדים לבנק ואולם דרשה כי אותם סכומים יועברו ישירות אליה (נספח א' לתשובה של משיבה 8), פנייה שהמבקשת לא ראתה לנכון לאזכר אותה. הפועל היוצא מן האמור הינו, כי המבקשת, למצער, לא דייקה בדבריה ובכך יצרה מצג שווא. אמנם המבקשת צירפה מכתבים ששלחה לצרפתי וסבינה, אך היא לא צירפה את המכתב הנוסף, שכן זה אינו תואם את גרסתה. נוכח האמור, נראה כי פנייתה של התובעת לבית המשפט בדרישה להעביר לבנק את כספי דמי השכירות, "בחסות" השעבוד הצף אשר לטענתה גובר על העיקול, נגועה בחוסר תום לב. היחס בין שעבוד צף לעיקול 16. משהגעתי למסקנה כי לא קיימת יריבות בין המבקשת למשיבים, מתייתר הצורך בדיון בשאלת היחס שבין השעבוד הצף לבין העיקולים. עם זאת ולמעלה מן הצורך, לאור העובדה כי הצדדים דנו בכך באריכות, בחרתי להתייחס בקצרה לטיעוניהם בסוגיה זו. המשיבים טוענים כי עיקול גובר על שעבוד צף שטרם גובש, מאחר שבשלב הזה הנושה אינו רשאי להתערב בעסקיה של החברה החייבת וזו, על אף השעבוד, רשאית להמשיך ולסחור בנכסיה, וכך גם בכספים המגיעים לה כפירות מהנכס המשועבד. כפועל יוצא מכך, הבנק אינו רשאי לתפוס חזקה בנכס כלשהו הכפוף לשעבוד כל עוד זה לא גובש. מנגד טוענת המבקשת וכך גם הבנק, כי מטרת השעבוד הצף היא לאפשר לחברה להמשיך ולפעול כרגיל, מצד אחד, ולמנוע הוצאת נכסים מרשות החברה, שלא במהלך העסקים הרגיל שלה, מצד שני. לפיכך ומכיוון שעיקול אינו נחשב לפעולה המתבצעת במהלך העסקים הרגיל של החברה, אזי לא ניתן לבצע עיקול של הנכס המשועבד בשעבוד צף. משכך, במקרה דנן השעבוד הצף שלזכות הבנק גובר על העיקולים. 17. שעבוד צף, אינו חל על נכס מסויים של החברה החייבת, אלא רובץ על כלל הנכסים שלה. מטרתו, להבטיח את חובות החברה לנושה, מחד גיסא, ולאפשר לחברה להמשיך ולנהל את עסקיה כרגיל, מאידך גיסא, חרף השעבוד. רק כאשר בעל השעבוד הצף נוקט אמצעים לשם גביית החוב המובטח בשעבוד, מתגבש השעבוד וחל על אותם נכסים המצויים בשעת הגיבוש בידי החברה [ראו: ע"א 603/71 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בנק א"י בריטניה בע"מ (בפירוק), פ"ד כו(2) 468, 473; ת.א. 168/94 (חיפה) עו"ד ליפא מאיר ואלון כהן כלכלן, כונסי הנכסים של אדאקום טכנולוגיות בע"מ נ' אייס 400 תקשורת בע"מ ואח', פ"מ נו(1) 378, 387 (להלן: "עניין אדאקום")]. 18. אין מחלוקת כי כאשר קיימת התנגשות בין שעבוד קבוע שנרשם בלשכת הרישום המתאימה לבין עיקול, הראשון שהוטל גובר. במקרה הנדון, השעבוד הצף נרשם כדין אצל רשם החברות ביום 16/1/91 ואילו העיקולים הוטלו בדצמבר 2000 ובינואר 2001. אלא, שמדובר בשעבוד שטרם גובש, כאשר הבנק לא נקט בהליכים כלשהם לשם גביית החוב המובטח ולמימוש השעבוד, כפי שעולה בבירור מעדות נציג הבנק, מר מאיר תבל, כמו גם מעדות מנהל המבקשת, מר יוסף פניני. השאלה היא, איפוא: כאשר עסקינן בשעבוד צף שטרם גובש, מצד אחד, ובעיקולים, מצד שני, כפי שבנסיבות המקרה כאן, מה גובר. 19. העיקול הינו סעד דיוני. הלכה פסוקה היא, על כן, כי אם נתגבש השעבוד הצף לפני סיום הליכי העיקול, הוא גובר עליו, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בפסק דינו של כב' השופט מלץ בע"א 542/85 המועצה הישראלית לייצור ושיווק כותנה בע"מ נ' אתא חברה לטכסטיל בע"מ וטתה בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 559 (להלן: "ענין אתא"): "כל עוד לא נסתיימו הליכי ההוצאה לפועל, מעמדו של הנושה המעקל אינו מקנה לו כל זכות מהותית בנכס המעוקל. זהו סעד דיוני בלבד, שבא לייחד נכס מסויים לצורך הליכי הוצאה לפועל, ולמנוע את בעל הנכס מלהוציא את המעוקל מרשותו או מלשעבדו לאחר (ראו: ע"א 38/65, 392 בעמ' 446). העיקול אינו מקנה למעקל כל זכות של משכנתא או כעין משכנתא לטובתו, והוא מכוון יותר כנגד החייב, במעמדו כבעל הנכס, מאשר כלפי הנכס עצמו. לפיכך, אין העיקול יכול לתפוס יותר זכויות ממה שיש לחייב באותו נכס, והוא כפוף לזכויות שרכשו בו אחרים קודם לכן ...לאור דברים אלה ברי לי כי כל עוד לא נגבו כספי החוב המעוקל מידי טתה, הרי מעמדה של המועצה הוא כשל מעקל שפתח בהליכים. אין היא בעלת זכות קניינית כלשהיא בנכס, וכל יתרונה הוא הזכות להמשיך בהליכי הוצאה לפועל כל עוד לא נזעק בעל השעבוד הצף להגן על זכויותיו בנכס ולמנוע מכירתו שלא במהלך העסקים הרגיל של החברה". אשר לאיזהו המועד שבו יראו את הליכי ההוצאה לפועל כנסתיימו, נאמר: "סיומם של הליכי הוצאה לפועל, ככל שהדבר נוגע לחובות שעוקלו, בידי מחזיק צד שלישי, הם במועד שבו משולמים הכספים בפועל (שם, בעמ' 564-565). 20. במקרה הנדון השעבוד הצף טרם גובש, כאמור, והבנק אף לא נקט בצעדים כלשהם למימושו; אשר להליכי ההוצאה לפועל של העיקולים, אלה מצויים בראשיתם ומכל מקום לא הגיעו לסיומם. בסעיף 8 לאגרת חוב נרשמה תנייה מגבילה, לפיה המבקשת-הממשכנת אינה רשאית לעשות כל עסקה בנכסים המשועבדים או להוציאם מרשותה, אלא במהלך העסקים הרגיל של המבקשת, והערה זו נרשמה בטופסי פרטי השעבוד הצף. בפסיקה נקבע, כי אין לראות בהוצאת נכסים מהחברה על ידי נקיטת הליכי הוצאה לפועל במסגרת של עיקול, משום פעולה של החברה הנעשית במהלך עסקיה הרגיל, שכן מדובר בפעולה הנכפית על החברה. [כך בה.פ (ת"א) 14/88 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד ובר כונס הנכסים על זכויותיה של לנדקו-רובינשטיין בע"מ ואח' (לא פורסם) (להלן: "ענין לנדקו-רובינשטיין"); וראו גם: ענין אתא, שם בעמ' 564-565)]. ואולם, קיימת מחלוקת מלומדים, האם כל עוד טרם נתגבש השעבוד הצף, בכל זאת ניתן למנוע המשך הליכי העיקול, כפי שניתן לכך ביטוי בענין אדאקום (שם, בעמ' 387-388). 21. בית המשפט העליון טרם אמר את דברו בסוגיה זו, ואולם אגב אורחא נמצא התייחסות בענין אתא לפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט וינוגרד בענין לנדקו-רובינשטיין, לפיו יש להכיר בעליונותו של השעבוד הצף על העיקול גם מקום ששעבוד זה טרם גובש. גם כב' השופטת גילאור שותפה לדעה זו (ראו: ענין אדאקום, שם בעמ' 388-389). בפסיקה מאוחרת יותר, שיצאה תחת ידי סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, כב' השופט לויט (כתוארו אז), המ' 1989/93 בליס אופנה בע"מ (בכינוס נכסים) ואח' נ' סריגי גחלת בע"מ ואח' (פ"מ נו(3) 133), נקבע כי שעבוד צף גובר גם על הליכי הוצאה לפועל שהסתיימו בטרם התגבש השעבוד הצף. כך, לדעתו, על פי ההלכה המחייבת, אף שזו מעוררת קושי. נוכח המסקנה אליה הגעתי, לפיה דין התביעה להידחות בהיעדר יריבות עם המשיבים, אינני צריכה, לעת הזאת, להכריע בשאלת בכורתו של השעבוד הצף שטרם נתגבש על פני העיקולים, ואותיר את ההכרעה בה כאשר זו תידרש. משכך, מתייתר גם הצורך להכריע בשאלה, האם דמי השכירות הינם בגדר הנכסים המשועבדים לבנק בשעבוד הצף, שאלה שאף בה חלוקים הצדדים. סוף דבר 22. התובענה נדחית בהיעדר יריבות בין המבקשת למשיבים. המבקשת תשלם למשיבים 3-7 שיוצגו במשותף, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪ ולמשיבה 8 תשלם המבקשת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪, ובסה"כ 15,000 ₪, הכל בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. שכירותעיקולדמי שכירות