הגדרת "הלם קרב"

השופט פורת: 1. ערעור על החלטת ועדת ערעור מיום 18.5.79אשר ניתנה בתיק ע"נ 534/78, ולפיה נדחה ערעורו של המערער על דחיית תביעתו לנכות מחמת התיישנות. המערער הגיש תביעתו לקצין התגמולים ביום 30.10.77, וטען לנכות אשר נגרמה לוב- 28.8.73בעת שירות מילואים ושבמהותה היא הפרעות נפשיות. המערער שוחרר מאותו שירות ביום 7.9.73, אולם כעבור ימים ספורים שוב גוייס לרגל מלחמת יום כיפור, ומשך אותם ימים שוב נתקף בהפרעות נפשיות הדומות לאלה בהן נתקף בעת השירות הקודם. ב- 12.12.73שוחרר המערער מן השירות השני. קצין התגמולים דחה את התביעה לאור הוראות סעיף 32(א) מחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959(נוסח משולב) [21] הקובעות לאמור: "הזכות להגיש בקשה לפי סעיף 30(א) או (ב) (היינו תביעה מסוג התביעה דנן - ח' פ') מתיישנת כתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו, אולם אם הנכות נובעת ממחלה ששר הבטחון קבע לגביה בתקנות תקופת התיישנות ארוכה יותר - תתיישן הזכות כתום אותה תקופה". (ההדגשות שלי, למטרת ההסבר בהמשך הדברים - ח' פ'). יצויין, שמתחילה היתה תקופת ההתיישנות שנתיים ימים, אולם על-פי תיקון מס' 10[22] תוקן הסעיף והתקופה הוארכה משנתים לשלוש שנים. לעניננו, אין נפקות לאותו תיקון משום שהתביעה הוגשה מעבר לאותן שלוש שנים - הן מגמר השירות הראשון (7.9.73) והן מגמר השירות השני (12.12.73). המערער קובל על כך שקצין התגמולים וועדת הערעור לא נאותו להפעיל את שיקול הדעת על פיו ניתן להאריך את המועד להגשת התביעה, וזאת על-פי הוראות סעיף 32א' אשר הוסף בתיקון מס' 2לחוק [23]. ושהוראותיו מפורטות להלן: "הארכת מועד התיישנות בחבלה רשומה. 32א. קצין-תגמולים רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה לפי סעיף 30על אף האמור בסעיף 32(א) אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו תנאים אלה: (1) הבקשה המתייחסת לנכות שנגרמה על ידי חבלה רשומה; (2) ההשהיה בהגשת הבקשה אינה עשויה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה. (3) ההשהיה לא הביאה, ולא היתה עשויה להביא, במישרין או בעקיפין להחמרת הנכות שלגביה מוגשת הבקשה, או להגדלה ניכרת של הנטל שעל אוצר המדינה בתשלום התגמולים או במתן טובת הנאה אחרת עקב החמרת הנכות. (4) ההשהיה לא תקשה על המדינה לממש את זכויותיה לגבי כל צד שלישי האחראי או עשוי להיות אחראי, במישרין או בעקיפין לחבלה נושא הבקשה. בסעיף זה "חבלה רשומה" - חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשימות של צבא-הגנה לישראל או ברשימות אחרות המתנהלות עלידי המדינה או על-ידי מוסד ציבורי שאושר לענין זה על ידי שר הבטחון". (ההדגשות שלי למטרת ההסבר בהמשך הדברים - ח' פ'). באי-כוח קצין התגמולים וועדת הערעור הנכבדת סברו, כי הנכות דנן נגרמה ממחלה ולא מחבלה וממילא אינה יכולה לנבוע מ"חבלה רשומה", ועל כן אין תחולה לסעיף 32א בענין דנן. האסמכתא העיקרית שצוטטה על-ידי ועדת הערעור היא ע"א 230/56 צוויק נ' קצין התגמולים [1]. בא-כוח המערער טוען, שהנכות אכן מחלה אולם היא נגרמה עקב חבלה - חבלה נפשית וכאסמכתא עיקרית מטעמו ציטט את ע"א 328/76 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957נ' אנגל [2] ומשנגרמה הנכות עקב חבלה נפשית - כך טוען בא-כוח המערער - ראוי לאפשר לו להוכיח שהחבלה אף "חבלה רשומה", ולצורך זה ראוי להחזיר הדין לוועדת הערעור. .3 באת-כוח המשיב העלתה טענה נוספת אשר נדחתה על-ידי ועדת הערעור, ולדעתי נדחתה כדין ולא היה צורך להעלותה אף בפנינו. לטענת באת-כוח המשיב, הוגש הערעור לוועדת הערעור באיחור, מעבר לתקופה הסטאטוורית ( 30יום) ומעבר לתקופה הנוספת הניתנת להארכה ( 30ימים נוספים). שכן, החלטת קצין התגמולים ניתנה ביום 7.12.77והערעור הוגש ביום .8.11.78 צדקה, לדעתי, ועדת הערעור הנכבדה בקובעה שלא הוכח מועד משלוח החלטת קצין התגמולים בדואר רשום ועל כן אין יסוד להניח שההחלטה הגיעה אל המערער קודם התקופה שבתחומה ניתן להגיש ערעור תוך קבלת הארכה אף על פי שחלפו 11חודשים מיום מתן ההחלטה ועד שהוגש הערעור (אור ההנחה החוקית על-פי סעיף 36מפקודת הפרשנות [נוסח חדש] [24]. .4בפרקים 6- 5מן התביעה, מכנה המערער את נכותו ומקורה כ"מחלה" תוך שמחק את המילה "חבלה". בפרק 7תיאר המערער את "פרטי המקרה של המחלה" (להבדיל מ"חבלה" אשר אף היא מפורטת בטופס): "בהיותי במעוז 'ליטוף' שוכב בבונקר, באותו בונקר עם רופא המעוז, ולפתע קבלתי התקף של הפרעות נפשיות מלוות בהיסטריה ובחוסר שליטה עצמית. הרופא נתן לי זריקה ולאחר שראה שזה אינו עוזר לי פינו אותי לרפידים. במלחמת יום הכיפורים גוייסתי ב- 6.10.73(בטעות נרשם 6.10.77ח' פ') ולאחר שבוע ימים הופיעו שנית ההפרעות, נשלחתי לרפידים ומשם לתל-השומר שם שוחררתי בסעיף 24". בקטע דלעיל מתוארות נסיבות גרם הנכות מן השירות הראשון וכן הנסיבות שגרמו לנכות מן השירות השני. נראה, כי עיקר טיעונו של בא-כוח המערער מתייחס לשירות השני, משום שלגבי השירות הראשון לא צויין שום אירוע, אלא הענין קרה לפתע, תוך שכיבה בבונקר אם כי באווירה של מתח. בעת השירות השני נתקיימה מלחמה ועל כן טוען בא-כוח המערער שהנכות אירעה מ"הלם קרב", "הלם" משמע "חבלה" והרי אין הבדל עקרוני בין הלם בגוף או הלם בנפש. ואף דוגמא ציין הפרקליט המלומד: שני חיילים שבקרבתם מתפוצצת פצצה, האחד נחבל מרסיסי הפצצה - משמע חבלה פיזית, והשני לוקה בהלם נפשי מבלי להפצע פיזית. וכי יתכן לומר כי אותו אירוע מהווה חבלה לחייל האחד ואינו מהווה חבלה לחייל השני? ואם נוסיף ונאמר כי אותו אירוע של נפילת הפצצה ופגיעתה נרשמו ברשימות הצבא, האם לא תהיה זו "חבלה רשומה" כלפי כולי עלמא? וכל מי שנחבל - נפגע הימנה ולוקה בנכות ייחשב כמי שלקה בנכות עקב אותו אירוע חבלתי - טראומטי? לשם הדיון, אתעלם מעניינים שבסמאנטיקה ולא אייחס משמעות להדגשת המילה "מחלה" תוך שלילת המילה "חבלה" בטופס התביעה כמצויין בראשית הפיסקה, שכן אין זה נאה לתפוס נכה על טענות מסוג זה (ואכן איש לא העלה זאת). על מהות הנכות עצמה אין לנו ידיעות רבות, אולם בטופס התביעה ציין המערער שהפרופיל שלו הורד ל- 24על-פי סעיף ליקוי .28016סעיף ליקוי זה בספר הפרופילים הוראתו: " immature personalityעם סיכויי הטבה, דחיה לשנה". (וראה תקנות שירות בטחון, תשכ"ז- 1967[25] פריט 20מן התוספת השניה המציין ליקוי, כאמור, כעילה לאי כושר ארעי - התוספת הוחלפה בינתיים [26], וכיום ליקוי זה מהווה אי כושר ארעי שנתיים - פריט 19מן התוספת השניה). .5הנקודה המועלית בערעור זה, פירוש הביטוי "חבלה רשומה" שבסעיף 32א', משמשת נושא הדיון אף בערעור נוסף המונח בפנינו - ע"א 804/79, מאיר בן נעים נ' קצין התגמולים. הוצע לצדדים לאחד הדיון בשני הערעורים, אולם נציגת קצין התגמולים בתיק האחר לא הסכימה לכך משום מה. מאחר והמדובר בסוגיה שעיקרה משפטי, אתייחס לטיעונים בשני הערעורים תוך ריכוז השקלא וטריא בתיק הנוכחי. ההכרעה בערעור השני תהיה לפי ההכרעה בערעור הנוכחי. .6לצורך פירוש הביטוי האמור אנקוט שתי שיטות; שיטת הבדיקה של התהוו החוק לשם הבנת מטרתו וכוונתו של המחוקק, ושיטת הפירוש על-פי לשון החוק ומתוכו בלבד. שתי השיטות תצבענה על אותה תוצאה. .7אשר להתהוות הסעיף 32א'. הסעיף נוסף, כאמור ב-1.12.64, הצעת החוק [31] זהה בנוסחה לנוסח אשר נתקבל ופורסמה בה"ח .592 לחוק לא היו מתנגדים או מסתייגים בכנסת, הן במליאה והן בוועדת העבודה אליה עברה ההצעה לעיבוד. סגן שר הבטחון הציג את ההצעה המקורית ב- 21.7.64(דברי הכנסת, כרך 40, 2420) [32]. לאחר הדיון בוועדה, הוצגה ההצעה (וכאמור בנוסח זהה) על-ידי יושב-ראש ועדת העבודה ביום 23.11.64לקריאה שניה ושלישית (דברי הכנסת כרך 41, 7-416) [33]. סגן השר אמר: "שתיים הן הכוונות שהביאו ללידתה של הצעה זו. הראשונה, להמשיך ולנהוג לפנים משורת הדין במקרים המצדיקים זאת. השניה, להסיר ספק משפטי מדרך זו". בהמשך הדברים הסביר סגן השר, שנחוצה גמישות נוכח הזמן המוגבל בהגשת תביעות ונתגלו מקרים שהצדיקו היזקקות לתביעה ואפילו הוגשה באיחור, כגון לגבי נכים שניסו לשקם עצמם מבלי להיזקק לעזרת המדינה, אולם מאמציהם נכשלו והם נשארו בעירום ובחוסר כל ולפיכך, על דעת היועץ המשפטי, נהגו לקבל תביעות למרות שהוגשו לאחר המועד החוקי. אלא שלאחרונה נתקבלו חוק התתיישנות והוראות בחוקים אחרים שציינו מקרים להארכת מועד ועל כן התעורר החשש כי בהיעדר הוראות מקבילות בחוק דנן יתפרש כי מה שמותר על-פי חוקים אחרים, אסור במקרה דנן. יושב-ראש ועדת העבודה פתח ואמר: "ההוראות בחקיקה, הקובעות מועדים להתיישנות בהגשת תביעות או בקשות, מטרתן כפולה: א. לקבוע במידת האפשרות קביעה סופית במצבו החוקי של היחיד בנוגע לזכות מסויימת. ב. הקושי בשמירת ראיות הדרושות לקביעת זכות זו במשך תקופה ארוכה. לפיכך נקבע בסעיף 32לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט- 1959[נוסח משולב] כי הזכות לתבוע תגמולים לפי אותם חוקים מתיישנת כתום שנתיים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו הוא נחבל או אם הנכות נובעת ממחלה, כתום תקופה שנקבעה לגבי אותה מחלה בתקנות..." לאחר מכן הרחיב יושב-ראש הוועדה מה שאמר סגן השר בעת הצגת ההצעה, תוך הוספת דוגמאות אשר שימשו יסוד להארכת מועד למרות היעדר הסדר סטאטוטורי (כגון נכות קלה אשר הנכה סבר כי תחלוף ותירפא בכוחותיו של הנכה עצמו; העדר רצון ליפול למעמסה על המדינה, העדר אמצעים להמשכת השיקום העצמי, אופי הנכות ההולכת ומחמירה). המחוקק ביקש, איפוא, להטיב עם הנכים ולא להענישם על כוונותיהם הטובות ומאחר ולאחרונה הוחקו חוקים לענין התיישנות והארכות מועד - נתגלה חשש שאי אפשר יהיה להמשיך באותו נוהג ליבראלי ולפיכך הוצע התיקון לחוק על-ידי הוספת סעיף 32א. למותר לציין, כי ההבחנה שעשה יושב-ראש הוועדה לענין סעיף 32כאילו ההתיישנות חלה בתום שנתיים מיום השחרור שבזמנו "נחבל" התובע הבחנה זו מוטעית, שכן בסעיף 32(א) מדובר על אירוע מקרה שגרם לנכות ולא על חבלה העשויה להיות בעלת משמעות מצומצמת יותר ולפיכך כל תביעה שלא מחבלה עלולה שלא להתיישן לעולם. עינינו הרואות, כי לא ניכרת כל כוונה להבחין בין נכות לנכות ובין נכות מהלם קרב או לנכות מפגיעה פיזית, הכוונה היתה להיטיב עם כלל הנכים ולמנוע פרשנות מצמצמת נוכח חקיקתם של חוקים אחרים. .8אשר לפירוש מגופו של החוק. נציגי קצין התגמולים מצביעים על נוסח הגדרת הנכות בסעיף 1לחוק, לה נזקק אף בית-המשפט בע"א 230/56 צויק נ' קצין התגמולים [1]. לשם רציפות ההרצאה אצטט את ההגדרה: "נכות" - איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתותו של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו: 1) מחלה; 2) החמרת מחלה; 3) חבלה". (ההדגשות שלי לצורך ההסברים בהמשך - ח' פ'). בפסק דיננו שבפרשת ע"א (ת"א) 493/79[20] הסברנו מהות הנכות ומאפייניה על-פי ההגדרה האמורה. ההגדרה דלעיל טעונה ניפוי גורמים שאינם שייכים להגדרה הטהורה של הנכות, כגון: היות הנכה חייל משוחרר או איש צבא קבע שהם מאפיינים את הנכה אולם לא את הנכות, הצבענו כי את הנכות מאפיינים שני גורמים: (א) גורם ביולוגי מתחום מדעי הביולוגיה (כולל רפואה ומדעי ההתנהגות) שהוא הגורם האובייקטיבי הניתן לאבחון על-ידי אנשי המדע - מדעי החיים וההתנהגות. גורם זה בא לידי ביטוי במילים: מחלה, החמרת מחלה, וחבלה. (ב) הגורם הפונקציונאלי - הכושר המופחת (שאינו נמדד דווקא עלידי רופאים בלבד). בנידון זה אין שום הבדל בין מחלה ובין חבלה. נזק מתחום מדעי החיים יכול ויכונה "טראומתי" להבדיל מ"מורבידי" משמע "חבלתי" להבדיל מ"תחלואי". הגדרה זו מלווה את החוק מאז שנת תש"י, משמע משך שלשים שנה. אכן התפיסות במדעי החיים השתנו משך השנים וההבחנה אינה יותר כה נוקשה בין חבלה ומחלה. יש נכות אשר יכולה להיות הן "חבלה" והן "מחלה" למשל: "ניורוזה חבלתית", או נמק המתפשט עם קטיעת אבר כאשר הקטיעה היא חבלתית והנמק הוא דלקתי-תחלואי - מחלה, או זעזוע מוח לאחר תאונה העשוי להתאים הן לחבלה והן למחלה. המילים "מחלה" "החמרת מחלה" ו"חבלה" בסעיף 1הן לדעתי ממרכיבי "הנכות" אולם אין הן מאפינות את מה שגורם לנכות עצמה שאם לא כן מגדירים אנו את גורמי הנכות ע"י הנכות עצמה. גורמי הנכות מתאפיינים במילים אחרות ובהגדרות אחרות היינו נחוץ שהגורם יהיה עקב ובזמן השירות משמע "גורם צבאי" וכן שהנכות "אירעה" משמע נחוץ "אירוע", נחוץ שהנכות תקרה. אין מניעה שאותו אירוע חיצוני שאינו בתוך הנכות עצמה, יהא חבלה. פירוש זה מתחייב לדעתי מלשון סעיפים נוספים בחוק הנכים. למשל בסעיף 32(א) אשר צוטט לעיל ועל-פיו הזכות להגיש תביעה "מתיישנת כתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכות אולם אם הנכות נובעת ממחלה ששר הבטחון קב..." עינינו הרואות, שאירוע מקרה הוא הגורם לנכות, ומבחינים בין מרכיב נכות: "נכות נובע ממחלה", ובין גורם לנכות. ההתיישנות נמנית לגבי כלל הנכויות מתום השירות שבזמנו אירע המקרה שגרם להן, בין שבמהותה הנכות היא חבלה, מחלה או החמרת מחלה. יוצא מן הכלל אחד צויין לגבי מחלות מיוחדות ויוצאות דופן (ולא כלל המחלות) לגביהן צויינה תקופה ארוכה יותר. "הנכות" על-פי סעיף 1היא פחיתות בכושר שאירעה כתוצאה ממחלה וגו', ולכל אותו קומפלקס - גורם "מקרה", המקרה הוא הגורם לנכות או המחולל את הנכות והנכות יכולה לנבוע ממחלה אולם לא להיגרם ממחלה - כך עולה לדעתי, לאור הביטויים השונים בסעיף 32(א). "הנכות" אופינית לאדם, האדם לוקה בנכות. "האירוע" הוא מחוץ לנכות, הוא גורם זר, חיצוני, הגורם להתחוללות הנכות (ואפילו היא חבויה ו"קונסטיטוציונאלית" ונובעת מן האדם הנכה). .9דרך פירוש זו משתלבת, לדעתי, אף עם הוראות סעיף 32א שצוטט לעיל. גם שם, באותו סעיף, יש, לדעתי הבחנה ברורה בין "הנכות" ובין אותו "מקרה" שצויין בסעיף 32(א). הנכות - כאמור מוגדרת בסיף 1ולא בסעיף 32(א). כפי שסעיף 32(א) חל על כל סוגי הנכות (שאם לא כן, אין התיישנות אלא לגבי סוגים של נכות ואין התיישנות לגבי סוגים אחרים) - כך, אין סיבה לחשוב שסעיף 32א לא יחול על כל סוגי הנכות (משמע, הן אלה שמהותם הם "מחלה", "החמרת מחלה" או "חבלה"). ואמנם פיסקת מישנה (1) נוקטת לשון: "נכות שנגרמה על-ידי חבלה רשומה" משמע, החבלה הרשומה אינה זהה לנכות אלא גורם הנכות. השימוש בביטוי "גורם" בסעיף 32א(1) בצד הביטויים "שגרם" ("המקרה שגרם לנכותו") ו"נובעת" (הנכות נובעת ממחלה) בסעיף 32(א) כנ"ל, מחזקת, לדעתי, את הסברה כי החבלה הרשומה אינה הנכות, אלא הגורם לנכות... סברה זו מתחזקת לאור הוראות פסקאות (3) ו-(4) בסעיף 32א': בסעיף 32א(3) מדובר בנכות ובסעיף 32א(4) מדובר באירוע - בחבלה - אולם לא בנכות. ואכן, צד שלישי ראוי שיהיה אחראי לאירוע, לחבלה שגרמה לנכות ואין שום הגיון להבחין לגבי אחריותו מבחינת תוצאות הנכות בין נכות שהיא "מחלה" לבין נכות שהיא "חבלה". פיסקה (3) מדובר ב"הנכות שלגביה מוגשת הבקשה ופיסקה (4) דנה ב"חבלה נושא הבקשה". ואכן, בתביעה המוגשת לקצין התגמולים מפרטים את כל העובדות המהוות את עילת התביעה וכל מרכיבי התביעה: את היות התובע חייל משוחרר או בשירות קבע, את האירוע הצבאי המצביע שיש זיקה בין השירות בצבא ובין הנכות, את זמן קרות האירוע והנכות וכמובן את הנכות עצמה. כל גורם הוא בעל זכות קיום עצמאית וטען פירוט נפרד. ברי, כי פיסקת מישנה (1) מסעיף 32(א) דנה באירוע חיצוני הניתן לאיתור ולרישום השונה מן הנכות עצמה ואמנם, הביטוי "חבלה רשומה" בקטע הגדרת ביטוי זה מתייחס ל"יום אירוע" משמע, ניתן לאיתור מבחינת הזמן וממילא לרישום. .10הפרקליטים השונים השתמשו במילונים. בדעתי לצטט מן המילון, אולם רק לצורך הקוריוז: מתברר, כי המונח "חבלה" מופיע במילון אבן שושן בשני מבונים: מובן אחד "חבלה" (ב' רפה) והוראתו כוללת את הפירוש: פציעה. מובן אחר: "חבלה" (ב' דגושה) והוראתו כוללת: גרימת נזק. משמע, מובן אחד יכול להתייחס למונח הנכות כפי שהוסבר לעיל ומונח אחר יכול להתייחס לגורם הנכות. כמובן שספר החוקים אינו מנוקד ואיננו יודעים אם נסח החוקים עשה הבחנה זו ומתי נקט לשון בנין קל ומתי בבנין פיעל. כבר היו מקרים שהמחוקק השתמש באותה מילה כדי לבטא מושגים שונים ובאותו חוק (ראה בג"צ 486/75 התאחדות בעלי בתים, תל אביב ואח' נ' ממשלת ישראל [3] לגבי הביטוי "דמי שכירות יסודיים" בחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב- 1952[27] סעיפים 42ו-47). על כן, אין זה יוצא דופן לנהוג בדרך פרשנות כמפורט לעיל ומה עוד שסימוכין יש לכך הן בכללי הלשון והדקדוק ובעיקר מלשון החוק, מבנהו, וצירופי הלשון בהם נעשה השימוש באותו מונח. .11ההשואה בין סעיף 32(א) סיפא לבין 32א(1) מאמת אף הוא את סברתי בדבר ההבחנה בין הנכות ובין גורם הנכות: בסעיף 32(א) נקבעת תקופת התיישנות שונה לנכות הנובעת ממחלה ששר הבטחון קבע לגביה בתקנות תקופת התיישנות ארוכה יותר. אכן הוצאו תקנות: תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (התישנות זכויות) תשי"ז- 1956[28], אשר ציינו ארבע מחלות בלבד: אפילפסיה טראומטיקה המטומה סובדורלה מורסה במוח או בריאות התנוונות סרטנית. מדובר במחלות יוצאות דופן ונדירות ולא נפרש כאן הסיבה מדוע צויינו רק מחלות אלה ולא אחרות, יתכן ואיתורן או קביעת סיבתן כרוכה בתקופה ממושכת יותר. סעיף 32א אינו מתייחס לגורם המתאים לנכות מסוימת, ספציפית, מצומצמת, אלא הוא מתייחס לכל סוגי הנכות תוך שוויוניות, כפי שאמנם ראוי, תוך מתן תשומת לב לגורמים כלליים המתאימים לכלל סוגי הנכות וזאת כדי לא להקשות קשי יתר על הרשות והרי אחת הסיבות להצבת מועדי התיישנות היא כדי למנוע קשיי יתר מצד הנתבע בבואו להתגונן כנגד התביעה המוגשת באיחור - כפי שציין יושב-ראש ועדת העבודה בהצגת הסעיף להצבעה שניה ושלישית). .12אין בחוק הגדרה למונח חבלה", על כן, ובפרט לאור האמור לעיל, אני מציע לראות בביטוי "חבלה שומה" ביטוי המורכב מצמד מילים המהוות ביטוי אחד מבלי לחלקו חלוקה נוספת. הפירוש היותר מתאים למונח זה יהיה: אירוע המתקיים ולגביו ניתן להצביע על יום האירוע, לכאורה זהו גורם חיצוני, אין ביטוי זה רומז מאומה על מהות הנכות, אלא על הגורם לנכות, בין שהנכות במהותה מחלה, החמרת מחלה, או חבלה. ולעניננו: הפגזה או אירוע מלחמתי הגורם להלם קרב - אין שום סיבה שלא יהווה "חבלה רשומה" ואפילו, כאמור, נגרמת הימנה מחלת נפש ובלבד שאותו אירוע אכן "רשום" כאמור בסעיף 32א. .13שיוויון זה כלפי כלל הנכים מתבקש הן מדרך התהוות הסעיף 32א, ממטרתו ומכוונת המחוקק, כפי שבאה לביטוי בדברי הכנסת, והן מדרך הפרשנות של החוק מגופו. השיוויון כלפי נכים, היעדר קיפוח, הליבראליות, מאפיינים אף בפסיקה את הגישה הראויה להינקט כאשר דנים בהארכת מועד להגשת תביעות (ראה ע"א 436/75 הרשות המוסמכת לצורך חוק ני רדיפות הנאצים נ' שורצאפל [4] בעמ' 400; ע"א 337/72 שמעון אנה נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפו הנאצים [5]; ע"א 702/75 טובה נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים [6]; ע"א 643/73 קלמן נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדפיות הנאצים [7]; ע"א 237/74 גולדשטיין נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ואח' [8], כל זאת בנוסף, ותוך הדגשת ההלכה הכללית, כי יש לפרש חוקי נכים פירוש ליבראלי המקל עם הנכים והמיטיב עמהם. וראה: ע"א 657/76 הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים נ' חסדאי [9] בעמ' 781; ע"א 237/72 ירובסקי נ' קצין התגמולים [10] בעמ' .474ע"א 55/69 קצין התגמולים נ' שפירא [11] בעמ' .530ד"נ 3/70 קצין התגמולים נ' בוסאני [12]). .14לדרך פירוש זה, המבחינה בסעיף 32א(1) בין הנכות לבין החבלה הרשומה, ניתן למצוא סימוכין למשל בע"א 695/78 קצין התגמולים נ' דברת [13]. באותו מקרה טען חייל משוחרר כי נחבל בגבו כאשר שימש "גשר חי" בעת האימון. קצין התגמולים זכה בערעור משום שנמצאו רישומים על מחלת הגב אולם לא על האירוע החבלתי, ובלשון בית-המשפט: "...מה נרשם פה הוא - לכל היותר - תוצאה מן החבלה, אך לא החבלה עצמה"..." נעשתה, איפוא, אבחנה בין הנכות ובין החבלה שגרמה לנכות. לא אתייחס לשאר חלקי אותו פסק-הדין משום שנראה כי כל הטוענים בערעור יצאו, כנראה, מהנחה שהנכות חייבת היא עצמה להיות חבלה, הנחה שהיא כמפורש לעיל - מוטעית. אסמכתא ישירה ומוחלטת התומכת בדרך הפירוש שהצעתי היא ע"א 260/79 פרגר (רגב) נ' קצין התגמולים [14]. באותו ענין טען התובע לנכות שהיא כאבי גב, שהוגדרו כמחלה שנגרמה עקב פעילות ספורטיבית. בנידון זה יצוטטו הדברים הבאים מפסק דינו של כב' השופט ח' כהן (כתוארו אז) (בעמ' 166): "טענת הרשות המוסמכת שנתקבלה על דעת ועדת הערעורים היא, שהרישום כאן הוא אמנם מרשימות צבא הגנה לישראל, אך אין כאן רישום חבלה כי אם רישום מחלה - ופשיטה, שיש להבדיל בין שתי אלה. לדעתי, נתפסה הרשות המוסמכת לכלל טעות, לאו דווקא בהבחנתה בין מחלה לבין חבלה, כי אם בהנחתה שברישום הוא המדובר במחלה דווקא ולא בחבלה, הרישום אינו מעיד אלא על זאת בלבד שפעילות גופנית, או ריצה, הביאו לידי כאבים חזקים בגב התחתון. בין אם הכאבים האלה הם תוצאה של חבלה או תוצאה של מחלה, על כל פנים יכול והאירועים כנזכר שם - הפעילות הגופנית והריצה - הביאו לידי חבלה אשר מצידה גרמה לכאבים, ולכאורה ניתן לראות ברישום זה משום רישום חבלה כדרוש לפי סעיף 32א כנ"ל. אפילו יתברר בסופו של דיון כי לא היתה כאן חבלה, כי אם מחלה בלבד, לצורך ההכרעה בשאלת ההתיישנות די ברישום זה כדי להביא את התביעה בגדר הוראות סעיף 32א". עמדה זו נתקבלה אף על-ידי כב' השופט בכור ובכך הפכה דעת הרוב של בית-המשפט. כב' השופט אשר הוסיף הסכמתו ופסק-הדן ניתן פה אחד, אולם הוא הוסיף מספר הסברים משלו, שעם כל הכבוד ובכל הענווה לא היו נחוצים על מנת להגיע לתוצאה, ומה עוד שהפירוש "חבלה" נעשה מתוך היזקקות להגדרת "נכות", דרך שהשתדלתי להימנע ממנה כמוסבר לעיל. באופן זה הגיע כב' השופט אשר למסקנה כי: "ברור שחבלה לצורך חוק זה היא משהו שאינו מחלה או החמרת מחלה, אך עלול לגרום לנכות. בהתחשב עם נתונים אלה הייתי אומר שחבלה לצורך חוק זה אינה אלא מאורע הגורם לנכות...." (עמ' 168). עם כל הענווה, מסכים אני לסופו של הציטוט, אולם בוחר שלא לקבוע עמדה לגבי ראשיתו הן משום שהתייחס לסעיף 1ולא לסעיף 32א(1) והן משום שאולי יתכן אירוע כגון הרעלת בארות או שימוש בנשק בקטריולוגי בנסיבות שהאירוע יהיה בגדר הפצת מחלה או מגיפה שאולי אינם "חבלה" על-פי מיונו של כב' השופט אשר, אם כי הדברים אינם ברורים, יתכן ואפילו על-פי שיטתו לא יתכן אירוע שיהא "מחלה" ולא יהיה "חבלה". אין ספק כי אירוע של הרעלת בארות או הפצת מחלות באמצעות נשק בקטריולוגי הוא אירוע שניתן לאיתור בתאריך מסוים ולרישום במובן סעיף 32א(1) ואינני רואה צידוק מהותי להוציאו מכלל הסעיף. על-פי אחת ההוראות המילוניות של "חבלה", ניתן לומר, כי כל מעשה מזיק ופוגע הוא מעשה חבלה, לפיכך כל אירוע הגורם נכות - ויהא מובנה אשר יהא - הוא "חבלה". .15ברור אף מפסק דינו של כב' השופט אשר, כי "חבלה" יכולה גם יכולה להיות "חבלה נפשית" ולצורך חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט 1959(נוסח משולב) [21] וזאת תוך שכב' השופט אשר הסתמך על ע"א 328/76הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957נ' אנגל [2], בעמ' .174לפיכך בשום מקרה אין מקום לאבחן בין הלם פיזי ובין הלם נפשי - אבחנה שעשתה ועדת הערעור הנכבדה ושבה דוגלת אף באת-כוח קצין התגמולים. דעת הכל בע"א 260/79 פרגר (רגב) נ' קצין התגמולים [14] היתה כי תיתכן חבלה נפשית וחבלה לא חייבת להיות גופנית דוקא. בכך יושמה בשלימות ההלכה בע"א 328/76 הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז- 1957נ' אנגל [2] שהתייחסה לחבלה הנפשית עקב רדיפות הנאצים אף לצורך חוק הנכים. אין יסוד להבחנה של ועדת הערעור ושל באת-כוח קצין התגמולים, כאילו חבלה נפשית שבענין אנגל [2] התייחסה ונתייחדה לרדיפות הנאצים בלבד והא ראיה שאותה הגדרה אומצה בענין פרגר [14] הדן בנכה צה"ל. הלכות שנפסקו לפי חוק נכים אחד, אומצו לא אחת לצרכי החוק האחר והרי עקרונית ניתן לומר, כי חוקי הנכים עוסקים ,in pari materiaאלא אם בקשר הענין המסויים מחייב אחרת (למשל בע"א 347/77 קצין התגמולים נ' אדרי [15], לענין מהות ההתיישנות). בעניננו, אין צידוק לאבחנה בין שני החיקוקים באשר להגדרת "חבלה" ככוללת "חבלה נפשית" (לענין עשיית שימוש מקביל בשני החיקוקים האמורים ראה: ע"א 201/71 נויפלד נ' קצין התגמולים [16]; ע"א 147/66 גורלי נ' קצין התגמולים [71]; ע"א 39/79 כרמי נ' קצין התגמולים [18]; ע"א 448/76 בולרו נ' קצין התגמולים [19] ורבים אחרים). מקרה נוסף בו שימשה נכות, שהיא מחלת נפש, או ליתר דיוק החמרה במחלת נפש, עילה לבקשה להארכת מועד הוא ע"א 174/72 חיים שטרן נ' קצין התגמולים שלא פורסם. התובע באותו ענין היה בשבי הסורי למעלה משנה והגיש תביעתו כ- 20שנה ומעלה לאחר מכן. במקרה זה החלט להחזיר הענין כדי לשקול הנסיבות השונות לצורך הארכת מועד וכאמור, למרות שהנכות היתה עקב "החמרת מחלה". .16כהערת אגב ולשם שלימות הדיון בסעיף 32א(1), אציין כי ביתהמשפט העליון מתח ביקורת לא אחת על דרישות אותו סעיף בסוברו, כי המחוקק היה מיטיב עשות לו שיחרר את קצין התגמולים מכבלי דרישות מוקדמות בשקילת בקשות להארכת מועד (ראה ע"א 838/76 אברהם אדריאן שלזינגר נ' קצין התגמולים; ע"א 242/76 מרקו אפרים נ' קצין התגמולים שניהם לא פורסמו וקדמו להם נוספים שאוזכרו כללית בפסקי-הדין הללו מבלי שצוטטו בפרוטרוט). .17נציגי קצין התגמולים ציינו כאסמכאות לזכותן מספר אסמכתאות: (א) ע"א 745/77 קצין התגמולים נ' בצלאל כהן (שלא פורסם), שם זכה קצין התגמולים היות ולא נמצאה חבלה רשומה. אולם לגופו של ענין נראה שאסמכתא זו משרתת דווקא את עניני המערער, שכן נאמר באותו פסק-דין בין היתר: "טעתה ועדת הערעורים בהנחתה שלענין סעיף 32א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט- 1959די במחלה או בנכות שנרשמו כאמור שם בהגדרת "חבלה רשומה": מה שמחייב ברישום היא החבלה שגרמה למחלה או לנכות, ובאין חבלה כזאת אין הרישום מועיל". הנה, איפוא, אסמכתא מפורטת כי החבלה שונה מן הנכות והנכות יכולה להיות אף מחלה אשר נגרמה מן החבלה הטעונה רישום. (ב) ע"א 763/78 צעידי נ' קצין התגמולים (לא פורסם), אלא שאותו ענין אינו לעניננו, הרישום באותו מקרה היה לגבי הנכות ונעשה כשנתיים לאחר קרותה. לא נעשתה באותו ענין האבחנה לה טוענת באת-כוח קצין התגמולים. (ג) האסמכתא אשר לכאורה אכן תומכת בטיעון באת-כוח קצין התגמולים היא ע"א 230/56 צויק נ' קצין התגמולים [1]. באותו ענין נדונה הארכת מועד על-פי סעיף 20(ה) מחוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון) תשט"ו- 1955[29]. באותו תיקון הוסף הסעיף 16א לחוק הנכים (גמולים ושיקום) תש"ט 1949[30] שגילגולו בנוסח המשולב הוא סעיף 32(א). כהוראות מעבר בחוק המתוקן הוחק סעיף 20שכלל את הפיסקאות הבאות: "(ד) מי שעקב שירות צבאי, כמשמעותו באכרזה של שר הבטחון לפי סעיף 1לחוק העיקרי לקה בנכות בתקופה שבין י"ז בכסלו תש"ח ( 30בנובמבר 1947) ובין כ"ט בכסלו תש"ט ( 31בדצמבר 1948), יהיה רשאי להגיש תביעה, על אף האמור בסעיף 16א לחוק העיקרי, תוך שלושים יום מיום תחילתו של חוק זה. (ה) על אף האמור בסעיף 16א לחוק העיקרי, יהיה רשאי להגיש בקשה לפי סעיף 16לחוק העיקרי תוך ששה חדשים מיום תחילתו של חוק זה - (1) מי שלקה בנכות עקב מאורע שקרה כשהוא בשירות צבאי עלפי חוק שירות בטחון תש"ט-1949, ולאחר גמר שירותו זה נתקבל לשירות צבאי על-פי התחייבות לשירות קבע; (2) מי שנחבל עקב שירותו הצבאי ובזמן שירותו עד יום כ"ט באדר תש"ט ( 30במרס 1949)". באותו ענין, פירש בית-המשפט כי "נחבל" בסעיף 20(ה)(2) פירושו נחבל חבלה פיזית, להבדיל מנחבל חבלה נפשית כגון הפרעות נפשיות עקב הלם קרב. עו"ד גרינברג, מודה בע"א 804/79 מפורשות כי פסק-דין זה עומד בסתירה ברורה עם הפסיקה המאוחרת כפי שצוטטה לעיל והמכירה בהלם קרב ובחבלה נפשית כעילות נכות אשר ניתן להאריך המועד להגשת תביעה בגינן. אולם לדעת הפרקליטים הטוענים לנכים, עדיפה הפסיקה המאוחרת על פני הפסיקה הישנה הסותרת. אכן, לכאורה, באמת קיימת סתירה ומאחר ופסיקה מאוחרת עדיפה על פני הקודמת לה, אין צורך לנסות וליישב הסתירות. כנימוקים נוספים מדוע לא נחוץ ללכת בעקבות פסק-הדין בענין צויק אציין: (א) אותו פסק-דין מפרש הוראת חוק שונה אשר אינה קימת יותר בנוסח המשולב ומאחר ועקרונית יתכנו פירושים שונים באותו חיקוק לאותו מונח, הרי משהחיקוק הישן לא נכלל בנוסח המשולב והוא הוראת מעבר זמנית - אין פסק-הדין מחייב אלא לענינו דאז. (ב) ניכר מדרך ההנמקה, כי בית-המשפט בחן שתי אפשרויות בלבד אשר נטענו בפניו ולא הועלתה אפשרות אחרת כגון זו שפותחה עתה בדבר ההבחנה בין הנכות ומגדיריה לבין גורמי הנכות. (ג) פיסקאות (ד) - (ה) בסעיף 20דלעיל נקטו לשון שונה למקרים שונים ועל כן נחוץ היה למצוא פירוש שונה לכל מקרה למרות הקושי למצוא את הטעם ריבוי האבחנות (כפי שציין בית-המשפט עצמו בסיום פסק דינו) ומכאן הפירוש אשר בית-המשפט כינהו פירוש צר - פירוש אשר, כפי שראינו, אינו מקובל בדרך כלל כאשר מפרשים חוקי נכים. נוסח החוק כיום אינו מחייב ואינו מצריך פירוש צר. (ד) דרך החשיבה ותפיסת הנכות ויישום חוקי הנכים השתנו משך 25השנים אשר חלפו מאז אותו פסק-דין. (ה) טרחתי ועברתי על פני כרכי "המפתח המאוגד" ולא מצאתי שאותו תקדים צוטט באיזה שהוא פסק-דין מאוחר יותר ואפילו לא פעם אחת. .18לסיכום, ניתן לומר כי החלטת הוועדה מוטעית וראוי היה לבדוק אם הנכות הנטענת כנכות נפשית נגרמה מ-"חבלה רשומה", לרבות חבלה נפשית רשומה כמובנה הרחב כפי שפורט לעיל, ולמקרה והתשובה היא חיובית - ראוי לבחון שאר הפיסקאות של סעיף 32א. לפיכך, מציע אנכי לקבל את הערעור, לבטל את החלטת הוועדה הנכבדה ולהחזר לה הדיון בהתאם. למקרה ותווכח בקיום "חבלה רשומה", תחליט בעצמה או תחזיר לקצין התגמולים להחליט אם להאריך את המועד להגשת התביעה - לפי שיקול דעתה. המשיב ישלם למערער הוצאות בשתי הדרגות בסך כולל של 000, 5ל"י. השופט בן-דרור: אני מסכים. השופט בר: גם אני מסכים. אשר על כן, הוחלט לקבל את הערעור, ולנהוג בהתאם לאמור בסעיף 18של חוות דעתו של השופט פורת. .2.7.80