פסק דין העותרים מחזיקם במקרקעין בשכונה בדרום תל-אביבי-יפו, הידועה "כשכונת הארגזים" (להלן: "השכונה") . בעתירתם מבקשים העותרים מביהמ"ש להתערב כדי לגרום לשלוש תוצאות: א. לביטול חוזה פיתוח (להלן: "החוזה") שנחתם ביום 22 בספטמבר 1999, בין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") שהוא המשיב מס' 4, לבין המשיבים 5 ו - 6. החוזה נחתם בעקבות מיכרז והוא מעניק למשיבים 5 ו - 6 זכויות לניצול שטחי השכונה. ב. לחיוב המינהל להעניק לעותרים זכויות חכירה במקרקעין שהם מחזיקים בשכונה. ג. לחילופין: - שהמשיבים 1 עד 4 שהם שר האוצר, שר התשתיות, היועץ המשפטי לממשלה והמינהל, יפנו פולשים שתפסו חזקה בשטחים שונים בשכונה בתקופת 20 השנים האחרונות כך שהתמורה שהמשיבים 5 ו - 6 התחייבו לתת על פי החוזה למתפנים מהשכונה תתחלק רק בין " מתיישביה" הותיקים שעליהם נמנים העותרים. לפי העתירה "מתיישבים ותיקים" - הם אלה שבעצמם או מורישיהם או מי שקיבלו מהם, החזיקו לראשונה במקרקעין בשכונה לפני 50 שנה או יותר. תחילה פנו העותרים ביום 26.06.01 לביהמ"ש הגבוה לצדק (בג"צ 5056/01), בתחילת הדיון שם שם ביום 30.10.01 העירו כב' שופטי הבג"צ לב"כ העותרים כי מאחר ועיקרה של העתירה נסוב על נושא של , צריך העניין להידון בביהמ"ש מחוזי. על כן ביקש ב"כ העותרים למחוק את העתירה בביהמ"ש הגבוה לצדק תוך שמירת זכותי להגישה לביהמ"ש המחוזי. העתירה בבג"צ נמחקה במעמד הצדדים ביום 30.10.01. העתירה בתיק זה הוגשה ביום 25.12.01. הליכי המיכרז שבסיומם נחתם "החוזה" , החלו ב שהמינהל הוציא בשיתוף עם עיריית-תל-אביב-יפו ביום 19.7.96. סמוך לאחר הוצאת ה הוגשו לביהמ"ש העליון שתי עתירות, בג"צ 6715/96 שהגישו שניים ממחזיקי מקרקעין בשכונה, שלמה לוי ואבי אייל ובג"צ 6870/96 שהגישו חב' א.נ.ש. ארגון נפגעי שכונות בע"מ ועוד שישה ממחזיקי מקרקעין בשכונה. הדיון בשתי העתירות בבג"צ אוחד. בפסק דין שניתן ביום 28.9.97 החליט ביהמ"ש לדחות את העתירות ולבטל את צו הביניים שעלפיו עוכבו הליכי המיכרז. בפסק הדין פורטו עובדות הרקע, מעמד מחזיקי המקרקעין בשכונה ואני מוצאת לנכון להביא את פסק הדין כלשונו: "בדרומה של העיר תל-אביב מצויה שכונה המכונה "שכונת הארגזים". שיטחה של השכונה כ - 136 דונם והיא מאכלסת קרוב ל - 200 בתי-אב, עסקים, בתי כנסת, ובצד כל אלה מבנים בלתי מזוהים ומבנים אטומים. הקרקע עליה בנויה השכונה היא בבעלות המדינה ועירית תל-אביב ומרבית המבנים שבה מצויים בתנאים פיסיים ירודים. במהלך השנים נכנסו להתגורר במקום - או לפתוח בו עסקים - אנשים שלא קנו זכויות כדין מאת המדינה או מאת עיריית תל-אביב-יפו. זה שנים שמינהל מקרקעי ישראל מנסה להתמודד עם הפלישות למקרקעי השכונה, אך הצלחותיו היו מוגבלות ביותר. לסוף נתגבשה במינהל ובעיריית תל-אביב-יפו החלטה כי יש לשקם את השכונה על דרך הריסת המבנים הקיימים ובניה מחדש. לשם כך אף הוכנה תכנית מיתאר חדשה, אשר הגדילה באופן משמעותי את מספר יחידות הדיור שניתן להקים בשכונה. ואולם יישומה של התכנית הינה מורכבת למדי, ובין השאר תובעת היא פינוי של המשפחות המתגוררות בשכונה כיום, בינוי ופיתוח של השטח, ומתן פתרון נאות לצורכי האוכלוסייה המתגוררת בשכונה, למיצער לאותה אוכלוסייה המתגוררת במקום כדין. ליישומה של התכנית החדשה החליט מינהל מקרקעי ישראל להוציא מיכרז פומבי לפינוי ולבינוי השכונה, תוך מתן פיצוי לתושבים המתוגררים בה. על פי כתב המיכרז אמור היזם אשר יזכה בו לפעול לפינוי השכונה ולבינויה, ובה בעת לשלם פיצויים ראויים לדייריה או ליתן להם מגורים אלטרנטיביים במקום. כן נקבע במיכרז כי כל מפונה יקבל פיצויים מסויימים, שלא נעמוד על פרטיהם. המיכרז הוצא ביום 19.7.96, אך ההליכים שלפיו עוכבו בשל צו ביניים שיצא מלפני בית מפשט זה על פי בקשת העותרים בבג"ץ 6751/96. כיום תלויות ועומדות לפני בית המשפט שתי עתירות, זו שהעותרים בה הם ה"ה שלמה לוי ואבי אייל (בג"ץ 6715/96), וזו שהעותרים בה היא חברת א.נ.ש. - ארגון נפגעי שכונות בע"מ ושישה עותרים נוספים (בג"ץ 6870/96). העותרים בשתי העתירות, כל אחד לעצמו, טוענים נגד הוצאתו של המיכרז הפומבי, וממשיכים הם וטוענים בחום כי ראוי שיינתן להם, להם ולא לכל אחר זולתם, ביצוע הפרוייקט של הפינוי, הבינוי השיקום ופיצוי התושבים. העותרים בשתי העתירות,אלה לעצמם ולאה לעצמם, מצביעים על תכונותיהם הסגוליות ומסבירים הם מדוע זה, לדעתם, ראוי ביצועו של המיכרז כי יינתן דווקא להם, להם ולא לכל אחר זולתם. העותרים בבג"ץ 6715/96 התקשרו עם קבלן אחד, ולטענתם אמור אותו קבלן ליתן לתושבי השכונה תנאים ראויים מכל אדם אחר. אשר על כן, כך טוענים הם, יש לזכותם בביצוע הפרוייקט במיכרז או אף בלא המיכרז. העותרים בבג"ץ 6870/96 טוענים כי הם מקדישים שנים לנושא שכונת הארגזים, ואין כמוהם המבינים לנפש התושבים. הם- ורק הם - כך טוענים הם, יהיה בכוחם לבצע את התוכנית המורכבת לשיקומה של השכונה. כבר בראשית הדברים תמהנו כיצד זה יכול פלוני לדרוש כדבר שבזכות כי ביצועו של מיכרז יינתן דווקא לו. מיכרז פומבי היינו, לכאורה, הדרך הטובה ביותר להשיג את התוצאות המיטביות, ולא הבנו כיצד זה נוכל לחייב את המינהל להעסיק דווקא את העותרים בעתירה האחת או בעתירה האחרת כמי שיבצעו את הפרוייקט. ואולם, מתוך שסברנו כי יש למצות את כל הראוי כי ימוצה, דחינו את המשך שמיעת העתירה תוך שהורינו את המינהל לזמן את נציגי העותרים (בשתי העתירות) לשמיעת השגותיהם או בקשותיהם ביחס לתנאי המיכרז הפומבי, והוספנו והבענו תקווה כי ייעשה לקירוב הלבבות בין נציגי העותרים ובין הגורמים המקצועיים במינהל. כן אמורים היו העותרים להציג לפני המשיבים את תוכניותיהם, כדי ליתן למינהל אפשרות לשקול שמא ראוי לשנות מתנאי המיכרז לטובת התושבים. המגעים בין העותרים לבין רשויות המינהל העלו פרי, ועל כך יעמדו העותרים על הברכה. אכן בעקבות אותם מגעים שינה המינהל את תנאי המינימום במיכרז הפומבי, תוך שהוא מעלה את תנאי מינימום שהמבצע חייב לעמוד בהם, והם תנאי מיטיבים מאלה שקבע המינהל מלכתחילה. כך, למשל, נקבע בכתב המיכרז, כי כל משפחה מתפנה תזכה בתנאי מינימום אלה: דירה בשטח של 110 מ"ר (תחת 85 מ"ר קודם לכן); פיצוי בסכום השווה ל - .-50,000 דולר (תחת סכומים פחותים שהוצעו קודם לכן); וכן תשלום של 500 דולר לחודש, לתקופה של עד 3 שנים, לתשלום שכר דירה בתקופת הביניים. העותרים היו איפוא לעזר רב למינהל בקביעת תנאי המיכרז. לאמיתם של דברים, עזרו העותרים לעצמם ולחבריהם בשכונה, על דרך שיפור תנאי הפינוי והפיצוי שתקבל כל משפחה. ואולם, אחרי כל אלה, השאלה הנשאלת היא מה זכות קנו העותרים בעתירות שלפנינו - והם יריבים זה בזה - כי ביצוע המיכרז יינתן להם? יתן על כן: כיצד נדע אם הצעתם על עותרים אלה טובה ומיטיבה מהצעתם של עותרים אלה, או להיפך. וכיצד נדע שהצעות אלו שלפנינו טובות מהצעות של צד שלישי אשר יציע עצמו במיכרז לביצוע הפרוייקט? אכן, אין כלי הבחנה ראויים בידינו, וממילא לא נוכל לדעת איזו הצעה מיטיבה מחברתה. העותרים עשו רבות למענם ולמען הציבור בשכונה - כדי לשפר את תנאי המיכרז, אך בה בעת לא ידענו מנין זכותו של כל אחד מהן לזכות בביצועו של המיכרז עצמו. המינהל הולך בדרך הסלולה והטובה של מיכרז פומבי, ולא נמצא לנו כל הצדק או טעם טוב לחסום אותו בדרכו". לכשבוטל צו הביניים שעיכב את הליכי המיכרז נמשכו הפעולות לביצועו. המשיבים 5 ו - 6 זכו במיכרז המתוקן שבעיקרו היה זהה למיכרז שנידון בבג"צים הנזכריםו לעיל. ביום 22.09.99 נחתם החוזה והמשיבים 5 ו - 6 החלו בפעילות למימוש זכויותיהם והתחיבויתיהם על פיו . בין היתר פעלו המשיבים הנ"ל לפינויים של מחזיקים שונים וגם נתנו התחייבויות לכאלה שהתפנו. בפרוטוקול הדיון בו ביקש ב"כ העותרים למחוק את העתירה בבג"צ 5056/01 נרשם : "למותר לאמר כי כל טענה שהעותרים היו רשאים להעלות לפנינו רשאים הם להעלות אף בביהמ"ש המחוזי וכך הוא דינם של המשיבים". המשיבים אכן העלו בפני מספר טענות מקדמיות וביקשו לדחות את העתירה על הסף. המשיבים טוענים בין היתר: שיהוי לא צורפו לעתירה משיבים שהם בעלי עניין, שהיתה חובה לצרפם חוסר סמכות עניינית. 1. שיהוי הבג"צ נהג בזהירות יתר בטענת סף זו . ראה למשל בבג"צ 2285/93 ובשג"צ 5138/93 נחום נ' ראש עיריית פ"ת ואח' פ"ד מח(5) 630. נקבעו שיקולים מתי תחסם דרכו של עותר בשל שיהוי כמפורט בבג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת פ"ד מב(1) 678. שניים הם המבחנים בקיומו של מבחן שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי. על פי המבחן הסובייקטיבי קובעת התנהגותו של העותר - האם פעל בזריזות המתחייבת בנסיבות העניין. לצורך זה חשוב לתת את הדעת מתי נודע לעותר על הפעולה המינהלית אותה הוא תוקף והאם פעולותיו מנקודת זמן זו ואילך אינה מצביעה על השתהות בלתי מוצדקת. על פי המבחן האובייקטיבי, על ביהמ"ש לשקול את האינטרסים העלולים להפגע בשל חלוף הזמן עד להגשת העתירה לעומת האינטרס של העותר. חשוב לתת את הדעת האם השתהותו של העותר גרמה נזק ממשי העשוי להצדיק את דחייתה של העתירה. על ביהמ"ש לבחון מה מידת השיהוי, הסיבה לשיהוי בהגשת העתירה, והאם יש בשיהוי כדי להצביע על רשלנות או הזנחה. (בג"צ 2632/94 דגניה נ' שר החקלאות פ"ד נ(2)715). כבר צויין לעיל כי החוזה שמבקשים העותרים לבטל נחתם בסופו של הליך מיכרז. המיכרז המתוקן יצא בשנת 1998 אך זהו למעשה המשכו של המיכרז מיולי 1996. אין לי ספק שהעותרים ידעו על דבר המיכרז ועל כוונת הגופים הציבוריים - המינהל ועיריית תלאביב יפו להתקשר עם קבלנים כדי לפנות את המחזיקים במקרקעי השכונה כדי שיקימו מבנים במקום אלו הקיימים בשכונה. כל זה ידעו העותרים כחמש שנים לפני שהגישו לראשונה את הבג"צ 5056/01 ביוני 2001. לפי טענותיהם בעתירה זו, דומה מצבם ומעמדם של העותרים לזה של העותרים בבג"צים שהוגשו בשנת 1996 ( 6715/96, 6870/96). אין לי ספק שהעותרים ידעו שביהמ"ש דחה את העתירות שם. על אף האמור, לא מצאו העותרים לנכון לפנות לבית המשפט לפני יוני 2001. אינני מקבלת את טענת העותרים כי הודאגו לראשונה רק משנוכחו לדעת שהמשיבים מתכוונים ברצינות לממש את המיכרז כאשר החלו להגיש תביעות לפינוי מחזיקי נכסים בשכונה. אדם הנוהג בסבירות חייב היה להבין שחברות קבלניות אינן משקיעות כספים ואינן נוטלות על עצמן לשאת בהוצאות, שלא מתוך כוונה רצינית לממש זכויות. העותרים לא הצליחו לתת הסבר מתקבל על הדעת למחדלם. בבג"צ 2285/93, בשג"צ 5138/93 הנזכר לעיל נאמר בין היתר : "השיהוי האובייקטיבי קיים כאשר מרוץ הזמן, עד הגשת העתירה, אפילו לא נגרם באשמת העותר, גרם לשינוי המצב באופן שקבלת העתירה באותו מועד תגרום נזק שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד הראוי". בעניינינו, משעת חתימת החוזה ביצעו המשיבות 5 ו - 6 פעולות הכרוכות בהוצאות כספיות ניכרות. המשיבות לא יכלו לשער שהעותרים טומנים להם מארב וממתינים למועד אסטרטגי נוח כדי לעתור לביהמ"ש במטרה להשיג עמדת מיקוח נוחה, להתדיינות מחודשת על תנאי פנוי, מעבר לתנאים שנקבעו במיכרז. אני קובעת כי הוכח שהעותרים השתהו שיהוי בלתי מוסבר המצדיק את דחיית עתירתם על הסף. ועוד לעניין השיהוי - העתירה בבג"צ 5056/01 נמחקה ביום 30.10.01 . על פי תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים צריך היה להגיש עתירה זו תוך 45 יום. הוראה זו גם היא לא כובדה. העתירה הוגשה ביום 25.12.01 . האיחור הוא אמנם עשרה ימים בלבד, אך גם הוא מעיד על זלזול מצד העותרים. כב' השופט חשין התייחס לסוגית המועד בעע"מ 1981/02 קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הביטחון, וכך נאמר: "משנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית משפט, זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים שהוטל עלינו לכבדם אכן רשאי הוא בית משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה... אם ראה הצדקה לכך". בעניינו לא נתבקשה הארכת מועד ולא ניתנו נימוקים המצדיקים הארכה. 2. לא צורפו לעתירה כל מי שעלול להפגע מתוצאותיה גם טענה זו נכונה. העותרים לא צרפו את ה"פולשים" כפי שהם מכונים בפי העותרים. העותרים מבקשים לחייב את המשיבים 1 עד 4, לפנות את כל מי שתפס חזקה במקרקעין בשכונה בעשרים השנים האחרונות, ללא תשלום, אם עתירתם תתקבל יפגעו כל אותם ה"פולשים", אין ספק שיש להם עניין בתוצאות העתירה וחייבים היו לצרפם כדי שיוכלו להגן על זכויותיהם. העותרים לא צרפו את עיריית תל- אביב-יפו, שהשכונה מצויה בתחומה. העיריה דאגה בעבר ועליה לדאוג גם כיום לאנשים שעומדים לפנות ממקום מגוריהם, שאם לא יקבלו סיוע נאות ייהפכו לדיירי רחוב. במסגרת זו, היתה העייריה שותפה ליוזמה לפרסום המיכרז, לתכנון הבנייה החדשה בשכונה ולפתרון בעיות המגורים של המפונים. תוצאות העתירה הן מעניינה הישיר של העיריה וחובה היה לצרפה לעתירה. העותרים לא צרפו את אלה שהתפנו כבר וקבלו מהמשיבים 5 ו - 6 התחייבויות לדיור. אם תתקבל העתירה ויבוטל החוזה, לא יוכלו המשיבות 5 ו - 6 להקים בשכונה את המבנים החדשים ולא יוכלו לקיים את ההתחייבויות למפונים. כל אלה זכאים להיות צד בעתירה אך כאמור לא צורפו. 3. חוסר סמכות עניינית אין לבית משפט לעניינים מינהליים סמכות לדון בתביעות לאכיפת זכויות במקרקעין, או לצוות על פינוי מקרקעין. בין היתר מבקשים העותרים לחייב את המינהל להעניק לעותרים זכויות חכירה, ולגרום לפנויים של ה"פולשים". התוצאה בעקבות האמור לעיל, שדין העתירה להדחות על הסף וכך אני מורה. העותרים ישלמו הוצאות ושכר טרחה למשיבים 1 עד 4 ביחד סך של -.3,000 ₪ בצרוף מע"מ ולמשיבים 5 ו - 6 ביחד סך של -.2,000 ₪ בצרוף מע"מ. סכומים אלו ישאו ריבית והפרשי הצמדה מיום 4.8.02 ועד למועד התשלום בפועל. חוזההסכם פיתוחביטול חוזהתל אביב