פסק דין 1. מהות התביעה: עניין לנו בתביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים, מדירה בת שני חדרים בקומת הקרקע, הנמצאת בבניין ברחוב ז'בוטינסקי 107, בבני ברק [להלן: "הדירה" או "המושכר"] הידוע כגוש 6195, חלקות 237-236 [להלן: :"הבניין"], ולהחזירה לתובע כשהיא פנוייה מכל חפץ ואדם, וכן תביעה כספית, בה מבקש התובע לחייב את הנתבעים בתשלום שכר דירה ראוי בגין השימוש בדירה, מחודש יולי 1996 ועד למועד הגשת התביעה, בסך של 48,000 ₪, וכן לשלם לתובע שכר דירה ראוי בסך 1,600 ₪, ממועד הגשת התביעה ועד למועד פינוי הדירה בפועל. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. הנתבעת מס' 1 הינה ביתה של גב' יונה יחזקאל ז"ל, [להלן: "המנוחה"]. המנוחה התגוררה בדירה נשוא התביעה, בגפה במעמד של דייר מוגן על פי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב - 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). ב. הנתבע מס' 2 הינו בנה של הנתבעת מס' 1 ונכדה של המנוחה. ג. המנוחה הלכה לעולמה בחודש יוני 1996. ד. לנתבעת 1 דירת מגורים אחרת, ברחוב יד שלום 28, דירה מס' 6, ברמת גן. 3. הפלוגתאות בין בעלי הדין: טיעוני התובע: א. האופוטרופוס הכללי, מנהל את נכסיהם העזובים של אסתר ורניקוב, נינה יצחק רקאנאטי, ארמונדוס יצחק ריקאנאטי, אליהו אברהם ריקאנאטי, מרי שוישה, אלגרה שוישה. ב. נכסיהם העזובים האמורים, כוללים בניין מגורים הידוע כגוש 6195, חלקות 237 - 236, הנמצא ברחוב ז'בוטינסקי 109 -107, בבני ברק. ג. במועד כלשהו, בסמוך לפטירתה של המנוחה, פלשו הנתבעת מס' 1 והנתבע מס' 2 או מי מהם לדירה ותפסו בה חזקה שלא כדין. ד. התובע פנה אל הנתבעת מס' 1 וביקש ממנה לסלק את ידה מהדירה. ה. לנתבעת מס' 1 ולנתבע מס' 2 יש דירת מגורים אחרת, ברחוב יד שלום 28, דירה מס' 6, ברמן גן, בו הם מתגוררים והתגוררו בעבר, עובר לפטירתה של המנוחה. ו. שכר דירה ראוי של הדירה עומד כיום על סך של 1,600 ₪ לחודש. ז. לנתבעים אין כל זכות להתגורר בדירה. הנתבעים או מי מהם לא התגוררו בדירה עם המנוחה שישה החודשים טרם פטירתה, ועובר לפטירת המנוחה היו לנתבעים דירה אחרת למגורים. ח. הנתבעים נדרשים לפנות את הנכס ולשלם לתובע שכר ראוי בגין השימוש שנעשה בדירה על פי החיוב הבא: 1600 ₪ X 30 חודשים = 48,000 ₪ , נכון לדצמבר 1998. טיעוני הנתבעים: טיעוני הנתבעת 1: א. הנתבעת טוענת, כי אינה מתגוררת בדירה נשוא התביעה, ומעולם לא תפסה בה חזקה. ב. לתובע אין סמכות לנהל את התביעה על פי חוק האופוטרופסות הכללי תשל"ח-1978. ג. התובע או מי מטעמו פנה אל בעלה של הנתבעת 1, מר אריה כהנה, וזה הודיע לו מיידית, כי בנו, נתבע מס' 2, מתגורר בדירה זה מכבר, וכי כל דרישה יש להפנות לבן ולא לנתבעת 1. ד. במשך כל התקופה שלאחר פטירת המנוחה, שולמו דמי השכירות המוגנים על ידי הנתבע 2, באופן שוטף באמצעות שוברי תשלום שנשלחו על ידי התובע, ללא מענה או טענה מצד התובע, או מי מטעמו. ה. זכויות הדיירות המוגנת בדירה עברו כחוק, לידי הנתבע 2, נכדה של המנוחה. טיעוני נתבע מס' 2 : א. לתובע אין סמכות לנהל את התביעה מכוח חוק האופטרופוס הכללי התשל"ח-1978. ב. הנתבע טוען, כי הוא החל להתגורר עם סבתו בדירה, החל מחודש אוגוסט 1995, באופן קבוע ורצוף, ושמר עליה וסעד אותה וסייע לנתבעת 1 לטפל בסבתו במשך תקופה ארוכה. ג. במשך כל התקופה, שלאחר פטירת סבתו, שולמו דמי השכירות המוגנת על ידו באופן שוטף, באמצעות שוברים לתשלום שנשלחו אליו על ידי התובע או מי מטעמו, ללא מענה או כל טענה מצד התובע או מי מטעמו. ד. בשל התקופה בה התגורר בדירה בטרם נפטרה סבתו, זכויות הדיירות המוגנת בדירה עברו לידיו כחוק. 4. המסכת הראייתית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובע: עת/1, מר שמואל זיו, נחקר על תצהירו ונספחיו ת/1. עת/2, גב' אהובה גלעד, נחקרה על חוות דעתה, ת/2. עת/3, מר יעקב עבודי, נחקר על תצהירו ת/3. עת/4, מר משה רוזן, נחקר על תצהירו, ת/4. כמו כן הוגשו: צילום שוברי תשלום, סומנו ת/5. מטעם הנתבעים: עה/1, הגב' עירית כהנה, נחקרה על תצהירה, נ/1. עה/2, מר רון כהנה, נחקר על תצהירו נ/2. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי בעיון רב את כתבי הטענות, עיינתי בחומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי היטב את עדויות הצדדים וכן נתתי דעתי לסיכומי באי כוח הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה במלואה כנגד נתבע מס' 2 וכי יש לדחות את התביעה במלואה כנגד נתבעת מס' 1. להלן נימוקיי למסקנה זו: 6. סמכות האופטרופוס לתבוע את הנתבעים: בטרם הצגת השאלות הצריכות הכרעה, עלי להידרש לטענה שהועלתה על ידי ב"כ הנתבעים, והמתייחסת לעניין מעמדו של התובע. אליבא דב"כ הנתבעים, אין לאופטרופוס כל אסמכתא חוקית המסמיכה אותו לנהל את התביעה כנגדם, שכן הצווים שברשותו, הינם צווים לאיסוף נכסי העיזבון ולהחזקתם, אולם לא לניהולם והינם כולם צווים משנת 1958. מנגד טוען תובע, כי בסמכותו לנהל את התביעה דנא על פי צווי הניהול שברשותו, בהתאם לפקודה שקדמה לחוק האפוטרופוס הכללי התשל"ח - 1978, (להלן: "חוק האפוטרופוס הכללי" או "החוק"). אינני מקבל את טענת הנתבעים מהנימוקים הבאים: בידי התובע קיימים צווים בהתאם לסעיף 6[א'] לחוק. על פי סעיף זה, רשאי האופוטרופוס הכללי לנהל את הנכס, ובמקרה הנדון, את הבניין על דירותיו, כולל הדירה נשוא התביעה. אומנם הצווים הוצאו משנת 1958 [סומנו נספחים א-2 עד א-6], וצו הניהול [סומן נספח א-1], הוצא בשנת 1985. ברם, סעיף 22 לחוק, שעניינו הוראת מעבר, קובע כי נכסים שהיו מוקנים לאופטרופוס הכללי, או שנמצאו בניהולו, לפי פקודת האופטרופוס הכללי-1944 [להלן: "הפקודה"], יראו אותם מתחילת חוק זה, כאילו ניתן לגביהם באותו יום צו ניהול, ולפיכך לא נדרש היה התובע להוציא צווים חדשים לגביהם. בצווים שברשות האופטרופוס נכתב כך: "הוחלט להיעתר לבקשה ולצוות על האפטרופוס הכללי לאסוף את ה"עזבון" של הנ"ל במדינת ישראל ולקנות בו אחיזה וכן להחזיק ולאחוז בו". מאחר והתובע החזיק וניהל את הנכסים העזובים, מכח צווים אלו שנוסחו בהתאם לפקודה שקדמה לחוק, הרי שנכסים אלו ממשיכים להיות מוחזקים על ידי התובע, ויש בסמכותו לנהלם ואף להגיש תביעת פינוי וסילוק יד כנגד הנתבעים. לפיכך, אינני מוצא מקום לקביעה כי התובע, לא יכול היה לתבוע את הנתבעים ועל כן דין טענה זו להידחות. 7. התביעה כנגד נתבעת מס' 1: התובע טוען, כי יש לפנות ולסלק את ידם של הנתבעים מן הדירה, וכן כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש בדירה. נתבע 2 טוען, כי הוא דייר מוגן מכח סע' 20[ב'] לחוק הגנת הדייר, ולפיכך אין לפנותו מהדירה ואין מוטלת עליו חובה לשלם דמי שימוש ראויים, אם כי דמי שכירות מוגנים. נתבעת 1 טוענת, כי אינה דיירת מוגנת בדירה, אינה מתגוררת בה ולפיכך, בהעדר יריבות יש לדחות כנגדה את התביעה. משנתבעת 1 טוענת, כי אינה דיירת מוגנת בדירה משום שאינה מתגוררת בדירה, אין אני נדרש לבדוק לגביה את התקיימות תנאי סעיף 20[ב], הדן בהסבת זכויות הדייר המוגן לקרובו. התובע גם לא הוכיח, כי נתבעת 1 מחזיקה ומתגוררת בדירה ולפיכך יש לדחות את תביעת הפינוי שהוגשה נגדה ולדחות גם את התביעה הכספית שהוגשה נגדה. 8. התביעה כנגד נתבע מס' 2 ראשית אבחן האם נתבע מס' 2 עומד בתנאי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, שעניינו הסבת זכויות הדייר המוגן לקרוביו. באם יוכח לי על ידי הנתבע כי הוא דייר מוגן מכוח סעיף 20 (ב) האמור, הרי שיש לדחות את התביעה נגדו. ברם אם לא יעמוד הנתבע בנטל המוטל על כתפיו להוכיח את התקיימות תנאי הסעיף לגביו, הרי שאין הוא דייר מוגן בדירה נשוא התביעה ואעבור לדון בשאלת גובה דמי השימוש הראויים אשר עליו לשלם לתובע עבור השימוש בדירה. 9. הסבת זכות הדיירות המוגנת בדירת מגורים על פי סעיף 20 לחוק: א. המחלוקת המרכזית בפסק הדין היא עובדתית, ומהותה האם התקיימו בנסיבות המקרה דנן, התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 20[ב] לחוק הגנת הדייר לעניין הגנתו של נתבע מס' 2. סעיף זה דן בגורלה של דירת מגורים, לאחר פטירתו של דייר מוגן וניסוחו המלא הינו: "20 [א] דייר של דירה שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות שישה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. [ב] באין בן זוג כאמור בסעיף קטן א - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים. כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד איתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם דירה אחרת למגורים". ב. לסעיף 20 הנ"ל שני חלקים: חלקו הראשון, דן במעמד בן זוגו של הדייר שנפטר וחלקו האחר - הרלוונטי לענייננו, עוסק במעמדם של ילדי הדייר או קרוביו האחרים. לפי סעיף 20[ב] לחוק, תוסב זכות הדיירות המוגנת לקרוביו של הדייר המוגן שנפטר, בהתקיים שני תנאים מצטברים: 1. תנאי פוזיטיבי: על הקרוב להתגורר יחד עם הדייר שנפטר לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו. 2. תנאי נגטיבי: נדרש שלקרובו של הדייר, לא היתה דירה אחרת למגורים, בזמן פטירתו של הדייר. ג. נטל ההוכחה: נתבע מס' 2, אשר טוען בכתב הגנתו, כי הוא דייר מוגן בדירת סבתו המנוחה, עליו מוטל הנטל להוכיח טענה זו, שהיא טענה של עובדה וחוק. אין די בכך, שנתבע מס' 2 יוכיח רק את עובדת מגוריו עם סבתו המנוחה, בדירה במשך שישה חודרים, טרם פטירתה, אלא עליו להוסיף ולהוכיח שלא היתה לו דירה אחרת למגורים בזמן פטירת הדייר. [ראה לעניין זה ד. בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, עמ' 207 [להלן: "בר אופיר", וכן ע"א [י"ם} 61/67, ידידיה אבולעפיה ואח' נ' שילה זקן פ"מ נ"ו 327, 331, וע"א [חי] 4511/97 ניקוליו אליאס קוסא נ' עזבון המנוח ניגמה ואח', תק-מח 98[1], 1075]. מהאמור לעיל עולה, כי על בית המשפט לבחון, האם השכיל הנתבע להוכיח, כי נתמלאו תנאי סעיף 20[ב] לחוק. בהיות תנאים אלה תנאים מצטברים, הרי שבהעדר התקיימות אחד מהם, אין הנתבע נכנס בגדר הסעיף ואין הוא יכול להיחשב דייר על פי החוק. ד. בחינת התקיימות תנאי סעיף 20[ב], תיעשה לאור אמות המידה הפרשניות שהותוו בפסיקתו של בית המשפט העליון. כך, לדוגמא, לעניין התנאי של מגורים יחד עם הדייר שנפטר- צויין לא אחת, כי אין המדובר בתקופה של שישה חודשים של חיים בצוותא ותו לא, אלא בשישה חודשים המשתרעים על פני התקופה הסמוכה לפטירת הדייר. [ר"ע 264/85 אליו ריברפלד נ' ברוך גלקין ואח', פ"ד ל"ט[2], 441]. כמו כן נקבע, כי יש לפרש את המלים : "מתגוררים... יחד איתו" , כפשוטן - היינו במובנן הרגיל בעיני הציבור. [ע"א 712/76 בתיה צ'רני נ' מאיר מורדי ואח', פ"ד ל"א[2], 99, (להלן : "הלכת צ'רני")]. באשר לתנאי בדבר העדר דירה אחרת למגורים, קבעה הפסיקה בהלכת צ'רני מבחנים שונים הנותנים מענה לשאלה, אימתי יחשב פלוני כמי שיש לו דירה אחרת למגורים, מבחנים אותם איישם על נסיבות המקרה בהמשך פסק הדין. הנתבע, הטוען לדיירות מוגנת מכח סעיף 20[ב], חייב להוכיח, כי סבתו המנוחה היתה דיירת מוגנת באותו מושכר. במקרה שלפנינו, אין חולק כי סבתו של נתבע 1, ז"ל, היתה דיירת מוגנת בדירה נשוא התביעה, וכי נפטרה בחודש יולי בשנת 1996. 10. האם התקיים התנאי המחייב מגורי נתבע מס' 2, במשך שישה חודשים בדירה ביחד עם סבתו בטרם נפטרה? א. במקרה שלפנינו קיימת מחלוקת עובדתית, באשר לתקופת מגוריו של הנכד בדירה. הנתבע טוען כי בחודש ספטמבר 1995 [כ - 8 חודשים לפני פטירת הסבתא החל לגור בדירה באופן מלא וקבוע]. מנגד טוען התובע, כי הנתבע לא גר בדירה עם סבתו לפני שנפטרה, ולבטח לא 6 חודשים לפני שנפטרה. ב. כל שיש בפנינו מטעמו של נתבע 2, הוא עדות של הנתבע עצמו אשר לא מצא לנכון לתמוך עדותו על ידי הבאת ראיות נוספות, מלבד עדותה של אימו של הנתבע. לא הענקתי משקל ראייתי רב לעדותה של נתבעת 1, אימו של נתבע 2, הנוגעים לעניין משך הזמן שבו התגורר הנתבע עם סבתו, מאחר ומדובר בעדה הנוגעת בעניין נגיעה אישית ואינה נטולה כל אינטרס אישי. [לעניין זה ראה י. קדמי, "על הראיות", הוצאת דיונון,עמ' 389]. כלום ניתן ללמוד מכך על מצב הדברים כהוויתם? כלום יש בכך, בידי הנתבע לעמוד בנטל השכנוע המוטל על כתפיו? ג. הנתבע כאמור, הוא זה הנושא בנטל השכנוע לגבי כל יסדותיה העובדתיים של טענת הגנתו: "בעל דין במשפט האזרחי, הטוען טענה משפטית התומכת או המבססת עמדתו, יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו ולשכנע כי זו אכן מתקיימת". [ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני, כ"ז[1], עמ' 744 וכן ראה י. קדמי , לעיל עמ' 1276]. וכן למדנו כי: "לחובה זו המוטלת על בעל דין להוכיח את טענתיו, נילווית חובה משנית והיא חובת הראייה, משמעה - החובה להביא ראיות לעמידה באותו נטל... הנתבע נושא באחריות לקיומן של ראיות להוכחת העובדות הדרושות לעמידה בנוטל השכנוע המוטל עליו... אם לא באו בפני בית המשפט ראיות מספיקת לא יצא הנתבע ידי חובתו". [י. קדמי לעיל, עמ' 1273, 1306]. 11. מן הכלל אל הפרט: א. על הנתבע היה להניח את התשתית העובדתית לגבי עובדת מגוריו בדירה. כבר נאמר לעיל, כי יש לפרש את המילים "מתגוררים יחד איתו" בסעיף 20[ב] לחוק כפשוטן, היינו כמובנן בעיני הציבור, אם כך הדבר, סביר להניח כי המדובר בניהול משק בית משותף, בנוסף ללינה בלבד, שימוש במתקני הדירה במשותף, שינוי כתובת המגורים בתעודת הזיהוי, קבלת דברי דואר לדירה ועוד. כל אלה עשויים לשמש כתשתית ראייתית, לכך שאדם מתגורר ביחד עם אדם נוסף בדירה אחת. ב. לעניין ניהול משק הבית המשותף, סביר להניח, כי הוצאות משק בית בו מתגוררים אנשים עולות על הוצאות משק בית בו מתגורר אדם בודד, גם אם מדובר בחייל שמתגורר עם סבתו ושמגיע, כטענתו, מאוחר בלילה. אלא שהנתבע בחר שלא להביא לבית המשפט כל מסמך המעיד על עלייה כלשהי בצריכת החשמל, המים, הגז וכיוצ"ב, החל מיולי 1978, המועד, בו לטענת הנתבע, החל להתגורר באופן קבוע ומלא בדירת סבתו. משלא הציג הנתבע חשבונות כלשהם, יש בכך משום הימנעות מלהביא ראיות אשר ברשותו ובשליטתו של הנתבע או של אימו, נתבעת 1, אשר היה בהן כדי לתמוך בגירסתו בדבר מגוריו בדירה. ג. הנתבע ציין, כי הוא קונה במכולת שנמצאת מול הבניין בו מתגורר, וכי הוא קונה בשבוע בערך בסכום של 150 ₪. ברם, הנתבע לא זימן את בעל המכולת שיוכל להעיד, כי הוא מכיר את הנתבע, כדייר בבניין שממול, וכי הוא אכן קונה מצרכים בסכומים אלו. הימנעותו של הנתבע מהבאת עד, כמו הימנעותו מלהביא חשבונות על הוצאות אחזקת הדירה, יש בהם, כאמור הימנעות מהבאת ראייה וכידוע: "כלל נקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בע"ד בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטבותו ואם נמנע מהבאת ראיה, רלוונטית שהיא בהישג ידו, אין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראייה, הראייה היתה פועלת נגדו". [ע"א 50/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מ"ד[4], 603]. וכן: "הלכה פסוקה היא שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה בה דוגלת התביעה ...". [קדמי, שם, עמ' 1393]. ד. לעניין החברים, ציין הנתבע, כי היו לו חברים שהיו גרים ליד הבית של סבתא שלו אשר היו באים אליו וכך: "היו לי חברים שהיו גרים ליד הבית של סבתא, מי שהיה בא אלי היה מתקשר אלי לפני...". ברם, הן את חבריו והן את שכניו, נמנע הנתבע מלזמן לעדות. הימנעותו מהבאת העדים, שיכלו לתמוך בגרסתו בדבר מגוריו בדירה, מחזקת את גרסת התובע ומחלישה את גרסתו של הנתבע. ה. מן המקובץ לעיל עולה, כי הנתבע לא הוכיח את התקיימות התנאי המחייב מגורים במשך שישה חודשים עם הסבתא בטרם פטירתה. למעלה מן הצורך, אוסיף עוד ואציין, כי אף אם הייתי מקבל את טענותיו של הנתבע, הרי שהיה עליו לעמוד גם בתנאי השני, הנגטיבי, בסעיף 20[ב] לחוק - העדר דירה אחרת למגורים. 12. בדיקת התקיימות התנאי השני - העדר דירה אחרת למגורים: בהלכת צ'רני נקבעו שני מבחנים עובדתיים לפיהם, ניתן לקבוע אם לקרוביו של הדייר המנוח היתה דירה אחרת בעת פטירתו . א. מבחן הקביעות: דירה אחרת משמעה דירה שאינה חלופה ארעית אלא דירה בה יש לדייר זכות של קבע בגדר קורת גג חלופית קבועה. כאשר קובעת היא הזיקה העובדתית בינו לבין מקום המגורים האחר. לא מידת השהייה בדירה האחרת קובעת, אלא קיומה של זיקה כללית לדירה זו. ב. מבחן העדר המניעה האובייקטיבית: דירה אחרת במובן סעיף 20[ב] לחוק, פירושה שיש לקרוב מקום מגורים שמבחינה אובייקטיבית אין מניעה שיתגורר שם, באותו מצב מבחינה משפטית, שהיה מתגורר עם הדייר המנוח. כאשר ביתו של הקרוב שהתגורר עם הדייר המנוח בדירתו, נשאר בית הוריו, ואין דבר שמנע או מונע ממנו להתגורר בבית הוריו במקום בדירת המנוח - אין לראות אותו כמי שזכאי לבוא בנעליו של הדייר המנוח ולזכות בזכויותיו החוקיות המוגנות בדירה. במקרה דנן, בזמן פטירת סבתו, היתה לנתבע דירה אחרת, היא דירת הוריו. אשר על כן, קובע אני, כי לא התקיימה כל מניעה אובייקטיבית מהנתבע להתגורר בבית הוריו בתקופה הרלוונטית. יחסיו עם אביו, גם אם נלוו להם משברים, לא מנעו אפשרות סבירה מן הנתבע להתגורר בבית הוריו. כך העידה אימו של הנתבע 2, נתבעת 1: "היו מריבות בינו לבין האבא. בינו לבין האבא , לא היו מריבות פיזיות, אבל היו מריבות מילוליות לא נעימות. הוא רגיש ולוקח ללב, רוב המריבות הוא היה טובתי, ולכן הוא העדיף לגור אצל הסבתא ולהית ניטרלי...". [פ' מיום 29.11.01, עמ' 31 שורות 20-17]. כך העיד הנתבע 2: "ש. האבא גירש אותך מהדירה? ת. לא. אבל לא היה לי נוח לידו. הוא לא הרביץ לי מעולם. אבל לא היה לי נוח איתו. רציתי לדבר איתו ולא היה אפשר לדבר איתו... הייתי יכול לגור אצל האמא והאבא, אבל מטעמי נוחות גרתי אצל הסבתא...". [פ' מיום 29.11.01, עמ' 34 שורות 15-11]. לא שוכנעתי כי היחסים בין הנתבע לבין אביו הובילו למניעה אובייקטיבית כלשהי באשר לאפשרות הנתבע להתגורר בבית הוריו. לא זו אף זו, שהנתבע עצמו העיד, כי יכול היה לגור אצל הוריו, אבל מטעמי נוחות גר אצל הסבתא. מדברים אלו עולה, כי הנתבע לא עמד בתנאי השני של סעיף 20[ב] לחוק הגנת הדייר, וכי היתה לו דירה אחרת למגורים בעת פטירת סבתו. אשר על כן, קובע אני, כי לנתבע עמדה בזמן פטירת סבתו המנוחה קורת גג חלופית, ועל כן אינו יכול להיכנס בנעלי הדיירת המנוחה ולדרוש לעצמו זכויות מכוח הדיירת שנפטרה, ולכפות עצמו על בעל הבית, כדייר מוגן מכח החוק. [בר-אופיר- שם, עמ' 214 ב']. מסקנה זו תואמת את ההלכה, כי לאור שינוי העיתים ולאורו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר העלה את ההגנה על זכות הקניין של בעל הבית לרמה חוקתית על חוקית, יש להחיל את הגנת החוק בהקפדה יתרה, בצמצום רב יותר. כפי שהוסבר בספרו של כב' השופט ב ר אופיר: "ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון הוסיפה [באוקטובר 1998], נדבך לפרשנות של דיני הגנת הדייר. נקבע כי לאחר שנשתנו העיתים, והמחסור בדירות אינו כה כבד כפי שהיה בעת חקיקת חוק הגנת הדייר, ואותה מצוקת דיור אינה קיימת עוד - יש לצמצם על ידי פרשנות נאותה את הזכויות שהוקנו לדיירם לעומת בעלי הבית אשר הנאתו מנכסיו המושכרים צומצמה בגלל חוק זה. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מחזק פרשנות זו". [בר אופיר שם, בעמ' 20/א']. לסיכום: נתבע 2 לא השכיל להוכיח, כי נתמלאו כל תנאי סעף 20[ב] לחוק, על כן קובע אני כי אין לנתבע כל מעמד בדירה ויש לצוות על סילוק ידו ממנה. 13. דמי שימוש ראויים: א. בכתב תביעתו, תבע התובע דמי שימוש ראויים בגובה של 1,600 ₪ לחודש ובסה"כ 48,000 ₪. ברם, בסיכומיו ולאור חוות הדעת השמאית שצורפה מטעמו, הפחית את גובה דמי השימוש הנתבעים על ידו לסך של 1,250 ₪ לחודש, ובסה"כ 37,500 ₪. ב. מאחר והוכח לי, כאמור לעיל, כי הנתבע מחזיק בדירה שלא כדין ובלא כל זכות מהבעלים, הרי שיש לחייב את הנתבע לשלם לתובע דמי שימוש ראויים, החל מיום פטירת סבתו ועד ליום הגשת התביעה, היינו מיום 01.07.96 ועד יום 25.01.99, ובסה"כ 30 חודשים. ג. התובע הוכיח את חישוב דמי השכירות הראויים, על ידי חוות דעת שמאית שלא נסתרה על ידי הנתבע. על פי חוות דעת זו, דמי השימוש הראויים עבור הדירה נשוא התביעה הם בסך 1,250 ₪ לחודש ולאחר הכפלתם ב- 30 חודשי שימוש, סך של 37,500 ₪. ד. לפיכך, ובהעדר חוות דעת שמאית מצד הנתבע קובע אני, כי על הנתבע מס' 2 לשלם לתובע עבור 30 חודשי השימוש, דמי שכירות ראויים בסך של 1,250 ₪ לחודש ובסה"כ 37,500 ₪. 14. הוצאות לעניין חישוב ההוצאות ושכ"ט עו"ד, לקחתי בחשבון את העובדה, כי התביעה נגד נתבעת מס' 1 נדחתה. 15. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מורה לנתבע מס' 2 לפנות ולסלק את ידו מן הדירה, בת 2 החדרים בקומת הקרקע, הנמצאת בבניין ברחוב ז'בוטינסקי 107 בבני ברק, ולהחזירה לתובע כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ מטעמו. ב. אני מעכב את ביצוע הפינוי עד ליום 24.7.02 על מנת לאפשר לנתבע מס' 2 להתארגן. ג. אני מחייב את נתבע מס' 2 לשלם לתובע 37,500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ד. אני דוחה את תביעת הפינוי, סילוק היד ותשלום דמי שימוש ראויים נגד נתבעת מס' 1ללא צו להוצאות. ה. אני מחייב את נתבע 2 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 8,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. מקרקעיןפינויפינוי דירה