פסק - דין כללי: 1. עניינו של פסק הדין בתביעה לסילוק יד ובטענה, לדיירות מוגנת. העובדות הטענות וההליכים 2. התובע הינו נאמן על פי כתב הקדש ומינוי של בית הדין השרעי, של חנות הנמצאת ברחוב שכם 19 ירושלים (להלן: "המושכר"). על פי הנטען השכיר התובע את המושכר, ביום 22/12/76, לנתבע מס' 1, בהסכם שכירות לתקופה קצובה (ת/2), כשמטרת השכירות, ניהול תחנת מוניות ובתמורה לדמי שכירות של 250 דינר לשנה. ביום 26/9/84 הוארך הסכם השכירות, בהסכם חדש (ת/3), למשך שנה ובתמורה ל- 500 דינר. 3. לטענת התובע, בהסכמי השכירות (ת/2, ת/3) נקבע מפורשות, כי השכירות אינה מוגנת על פי חוק הגנת הדייר, [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 (להלן: "החוק") ולא שולמו בגינה דמי מפתח ואף הותנה שם במפורש, להעדר תחולת החוק והשבת החזקה במושכר לידי המשכיר, עם סיום תקופת השכירות. 4. אין חולק, כי הסכם השכירות ת/3 הוארך מדי שנה בשנה ולטענת התובע, עד ליום 26.3.01, שלאחריה ביקש לסיים את השכירות ולקבל את החזקה במושכר לידיו ומשזו לא הושבה, הוגשה התובענה כנגד הנתבע וכנגד אחיו, הנתבעים 2-3, המחזיקים במושכר מכוחו ובהעדר זכותם להמשך החזקה במושכר. 5. בכתב הגנתם כפרו הנתבעים בטענות התובע והוסיפו, כי הנתבעים מחזיקים במושכר כדין, מכח שכירות מוגנת, על פי החוק והחל משנת 1963. לטענת הנתבעים, ניהלו הנתבעים ואחיהם המנוח - מחמוד מחמד מחפוז (להלן: "מחמוד") - במושכר, עסק להסעות, באמצעות חברת מוניות מחפוז בע"מ. לטענתם, מערכת היחסים החוזית עם אבי התובע, נערכו באמצעות הסכמי שכירות עם מחמוד, החל משנת 1963 ועד לפטירתו בשנת 1973 ובשם כל האחים. עם פטירת אבי התובע ומינוי התובע כנאמן ההקדש, על פי מינוי של בית הדין השרעי ולאחר פטירת מחמוד, נחתם הסכם שכירות חדש עם איברהים מחפוז, נציג הנתבעים ובהמשך, נחתם ת/2, עם הנתבע 1. הנתבעים הדגישו, כי בת/2 נקבע מפורשות, כי זה מהווה המשך להסכמי השכירות, שנחתמו עם מחמוד. 6. ייאמר מיד, כי תוספת בכתב יד על גבי ת/2 ולפיה זה מהווה המשך להסכמי השכירות הקודמים, היווה את אחד מסלעי המחלוקת בתובענה, בשעה שהתובע טען בעניין זה, כי ת/2 המקורי קבע מפורשות, שאינו מהווה המשך להסכמי השכירות הקודמים והדגיש, כי לאחר חתימתו נעשה בו שינוי על ידי מי מהנתבעים ולטענת התובע, על ידי הנתבע 2, באופן שתוספת הכיתוב ל-ת/2 נמחקה בחלקה, כך שלכאורה ניתן להבין, כי זה מהווה המשך להסכמי השכירות הקודמים. 7. מכל מקום ועל יסוד האמור בכתב הגנתם, טענו הנתבעים לדיירות מוגנת במושכר, שבמהלך תקופת השכירות שולמו דמי שכירות כדין, עד למועד בו סירב התובע לקבלם, שלא כדין ולפיכך, ביקשו לדחות את התובענה. 8. בכתב התשובה דחה התובע מכל וכל את טענות הנתבעים, לעניין מעמדם במושכר והדגיש, כי ת/2 ות/3 הם הסכמי השכירות הקובעים לענייננו, באשר על פיהם נקבע, כי הנתבעים אינם דיירים מוגנים במושכר והוסיף, כי המושכר הושכר, למחמוד, לאחר המועד הקובע בחוק, קרי: 20/8/1968 (להלן: "המועד הקובע"), לעניין מעמדו של שוכר במושכר כדייר מוגן ומשכך, יש לדחות את טענות הנתבעים. התובע ציין בתשובתו, כי הנתבעים לא יכולים להיוושע מהסכם השכירות שנחתם עם מחמוד, בטרם נפטר (ת/5), שכן גם זה נחתם לאחר המועד הקובע וגם בגדרו נקבע מפורשות, כי השוכר איננו דייר מוגן ולא יכול לחסות בצילו של החוק. התובע חזר והדגיש, כי ת/2 ות/3, בהיותם הסכמים מאוחרים לאלו שנחתמו עם מחמוד, התנו מפורשות להעדר תחולה להוראות החוק במושכר והם הקובעים בענייננו. 9. הדיון בתובענה נקבע בתחילה בפני כב' השופטת אגמון-גונן ועל פי החלטתה הגיש התובע את תרגומי הסכמי השכירות לשפה העברית. בהמשך, הועבר הדיון בפני מותב זה ונקבע ליום 5.5.04, שבמהלכו לא כפרו הנתבעים בזכויות התובע במושכר וטענו, אך לעניין מקור זכותם להחזיק במושכר, מכח הסכמי השכירות והחל משנת 1963, כאשר לעניין מועד כניסתם למושכר, לראשונה, בשנת 1963, נטען ע"י ב"כ, כי "... אינני יודע אם יש הסכם" (ראה שם, עמ' 1 שורה 16). הנתבעים הוסיפו וטענו, כי בין הצדדים התקיימו הליכים בבית הדין לשכירות בירושלים, בתיק שמספרו 301/72, במסגרתם הודה ב"כ התובע בדבר זכותם לדיירות מוגנת. 10. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, בעניין מקור זכותם של הנתבעים להחזיק במושכר, שלפיה "... הפלוגתא העובדתית היחידה בתובענה עניינה בשאלה, האם החזיקו הנתבעים או מי מהם במושכר לפני חודש אוגוסט 1968. ככל שיקבע כי הנתבעים לא החזיקו במושכר עובר למועד האמור, תתקבל התביעה. ככל שיוכח כי הנתבעים החזיקו במושכר, יהיה רשאי התובע להעלות טענות משפטיות לעניין זכותם על אף האמור" (עמ' 2 שורות 4-7) בהמשך, בדיון מיום 30/11/04, הוסיפו, בקשר למועד כניסתם של הנתבעים למושכר, לפני המועד הקובע, באשר זה נעשה מכח חוזה שכירות בכתב (עמ' 6, שורה 7) (להלן: "ההסדר הדיוני"). 11. משלא הושגה פשרה בתובענה, הוגשו עדויותיהם הראשיות של הצדדים בתצהירים, כאשר הצדדים הסכימו (פרוט' מיום 28/9/04, עמ' 1, שורה 6), כי הנספחים שצורפו לתצהיריהם ייחשבו כראיות קבילות, למעט הסכם השכירות ת/2, שיוגש במקור והצדדים יטענו לעניין משקלם בסיכומיהם ובהמשך הסכימו, בעניין תרגום הסכם השכירות ת/2 והגישו, כל צד לשיטתו, את המסמך המקורי וזה סומן ת/2-א' (ת/2 של התובע) ות/2-ב' (ת/2 של הנתבעים), כאשר ההבדל שביניהם נעוץ בכיתוב של המילה, שתרגומה לעברית "אינו", שלטענת הנתבעים איננה קיימת בת/2 (וחשיבותה לעניין פרשנות ת/2) (ראה שם, עמ' 2 שורות 14-21). 12. המשך הדיון נקבע לחקירת עדי הצדדים ועם סיום חקירתם, הוגשו סיכומיהם ולאחריהם, הובא בפני התיק למתן פסק דין, כדלקמן. השאלה שבמחלוקת 13. מההסדר הדיוני עולה, כי השאלה היחידה העומדת להכרעתי בתובענה, הינה עובדתית ובטענה, האם החזיקו הנתבעים או מי מהם, לפני המועד הקובע ולנוכח טענתם, בשנת 1963, במושכר, מכח חוזה שכירות בכתב. לשון אחר, השאלה שבמחלוקת כוללת 2 יסודות עובדתיים מצטברים. האחד, מועד קבלת החזקה במושכר, בשנת 1963 והשני, קיומו של הסכם שכירות בכתב, שנחתם עובר לאותו מועד. על נטל ההוכחה 14. סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש את מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". בעניין זה ובקשר לנטל ההוכחה נקבע כי "בתביעה זו על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את העדר זכותו של הנתבע להחזיק בהם. בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה" (רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה(3) 294, 304). 15. ודוק - על התובע הנטל להוכיח, בנוסף לזכויותיו במקרקעין, גם את העדר זכותו של הנתבע במקרקעין, על אף היותו יסוד שלילי (ראה י' קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה, (חלק שלישי) (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003) עמ' 1514), הגם שבשל היות יסוד "העדר הזכות", עובדה בעלת אופי שלילי - ולכן קשה להוכחה, יסתפק בית המשפט בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו לצד שכנגד (א. הרנון, דיני ראיות, חלק א' (ירושלים - 1985), עמ' 204). לפיכך, "... עובדה בעלת אופי שלילי אינה מעבירה איפוא את הנטל העיקרי... נטל השיכנוע" (א. הרנון, שם, בעמ' 203, ע"א 296/82 ד"ר ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו, פ"ד מ(3) 281, 301; ע"א 5578/93 ראובן נדב נ' מאיר סרגובי, עו"ד ו-2 אח', פ"ד מט(2) 459, 477; ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847). מכאן, אם ימצא בסיומו של הדיון כי כפות המאזניים שקולות, תדחה התביעה. 16. בענייננו, טען התובע לסילוק ידם של הנתבעים מהמושכר ומשכך, נושא הוא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, קרי : זכותו במושכר והעדר זכותם של הנתבעים להחזיק בו. 17. על זכותו של התובע במושכר, אין חולק ובעניין העדר זכותם של הנתבעים, להמשיך להחזיק במושכר, סומך התובע על ההסכם האחרון, שנחתם עם הנתבע 1 (ת/3), הנחזה על פניו, כהסכם שכירות "רגיל", שהוארך על ידי הצדדים, בהתנהגותם, לתקופה בלתי קצובה ואשר על פי "... ההלכה המבוססת שיצאה מלפני בית משפט זה ... הסכם לתקופה בלתי קצובה ניתן לביטול על ידי כל אחד מן הצדדים לו, ובלבד שניתנה הודעה על כך זמן סביר מראש" (רע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ ואח' נ' מנשה ח. אלישר בע"מ (טרם פורסם) החלטה מיום 22/2/05) ולאחר שחלף הזמן הסביר, מהמועד בו גילה התובע את דעתו בדבר רצונו לסיים את תקופת השכירות. 18. ודוק - לשונו של ההסכם, איננו מלמד בהכרח על טיבה של השכירות ואין מניעה עקרונית, לאחר בחינת מכלול הנסיבות, להגיע למסקנה אחרת, בדבר מעמד השוכר כדייר מוגן במושכר (כפי שנטען ע"י הנתבעים). "… אכן, השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של התהליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום" (ע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991), פ"ד מט(2) 265, 299-300). אולם, לשון ההסכם ת/3, תומך לכאורה בטענות התובעים, באשר לטיבה של השכירות, כשכירות "רגילה", לנוכח הקביעה המפורשת שם להעדר תחולת החוק (ס' 4, 5) ומשכך, עמד התובע "... בנטל המוטל עליו להבאת הראיות הדרושות להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה, במידה הדרושה לביסוס פסק דין לזכותו" (י' קדמי, שם בעמ' 1538). לשון אחר, התובע הנושא בנטל השכנוע יצא לכאורה ידי חובת הראייה, אשר בנסיבות העניין יכולה להיות דלה, שכן מדובר "ביסוד שלילי" (לעניין העדר זכותם של הנתבעים במושכר) ומשכך, על הנתבעים הנטל להביא ראיות מספיקות להפריך ולאזן את מאזן ההסתברויות (קדמי, שם בעמ' 1544; ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה נ' בית טלטש, פ"ד נד(5) 252, 273), שאם לא כן, די בהסכם ת/3, לביסוס עמידה בנטל השכנוע ולקבל את טענתו של התובע. 19. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לעניין מקור זכותם של הנתבעים במושכר ובשאלה, האם החזיקו הנתבעים במושכר עובר למועד הקובע, מכוח חוזה שכירות בכתב. משעיצבו הצדדים את גדר המחלוקת בתובענה, מוטל על התובע נטל השכנוע להוכחת הטענה בקשר לשאלה שבמחלוקת ובנסיבות העניין, על הנתבעים, נטל הבאת הראיות להפרכתה. לשון אחר, על התובע מוטל נטל השכנוע להוכחת שלילת אחד מהיסודות העובדתיים השנויים במחלוקת, בין אם לעניין מועד קבלת החזקה במושכר בשנת 1963 ובין אם לעניין החזקתו, עובר למועד הקובע, מכוח חוזה שכירות בכתב, כדי לזכות בתביעתו. מאידך, על הנתבעים, לנוכח ת/3, הנטל להבאת תשתית ראיתית מספקת לאיזון מאזן ההסתברויות (קדמי, שם), כדי שהתביעה תידחה. 20. בענייננו, ייאמר מיד, כי לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שבתובענה, התרשמתי מחקירת העדים הרלבנטיים ומהימנות עדותם, שוכנעתי, כי הנתבעים או מי מהם לא החזיקו במושכר, מכח חוזה שכירות בכתב, החל משנת 1963, כפי שטענו ומשכך, ועל יסוד ההסדר הדיוני, יש לדחות את טענתם, לקבל את התביעה ולהורות על סילוק ידם מהמושכר. ודוק - מהראיות שהובאו, שוכנעתי כי, הגם שהנתבעים החזיקו במושכר, לפני המועד הקובע, לא שוכנעתי כי עד לאותו מועד נחתם הסכם שכירות עם מחמוד או מי מטעמם, כפי שנטען, בשנת 1963 ולמצער, הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, לעניין הבאת ראיות מספיקות להפרכת הטענה, בקשר להעדרו של חוזה שכירות בכתב, במועד שקדם למועד הקובע. על קבלת החזקה במושכר 21. בתצהירו העיד הנתבע 2, כי הנתבעים שכרו לראשונה את המושכר בחודש נובמבר 1963 (סע' 6). בתמיכה לתצהירו צורף אישור חברת החשמל, בעניין מועד חיבור המושכר (נספח א'), אישור, מחברת בזק, לעניין מועד התקנת קו טלפון במושכר, לכאורה ביום 4/2/1964 (נספח ב') ותמונות, המעידות על מצבו של המושכר, לאחר שהופגז במהלך מלחמת ששת הימים בשנת 1967 ומהם עולה, כי בחזית המושכר מתנוסס שלט של הנתבעים (נספחים ג1-ג2). כמו כן הוגש תצהירו של מר אסחאק חיגאזי, לפיו, זה נכח במעמד קבלת המושכר בשנת 1963 (סע' 4-5). 22. במהלך הדיון, נחקרו הנתבעים 1 ו- 2 וכן גם מר חיגאזי וגירסתם, לעניין מועד קבלת החזקה במושכר, לא נסתרה. זאת ועוד, מחקירת נציג חברת החשמל, הרלבנטית, מר מאמון, עולה בבירור כי במושכר הותקן שעון חשמל ע"י חב' החשמל, בראשית שנות ה- 60 וממסמכי החברה עולה (מ/5), כי חיבור המושכר לרשת החשמל נעשה, על שם הנתבעים, ב- 13/1/1964 (עמ' 13, שורה 5). העד סימן על גבי מ/1 את מיקום המושכר, עליו אין חולק ואישר, כי ביקר במושכר ומצא את שעון החשמל שם המתאים לרישום ב-מ/5 (שורות 21-28). 23. עדותו של מר מאמון מהימנה עלי. העד הותיר רושם חיובי, עדותו ניתנה באופן רציף, כשזו נסמכת על מסמכים, שנערכו סמוך למועד חיבור המושכר לרשת החשמל (מ/5, מ/6) וככאלו, הם בעלי משקל רב. מנגד, הודה התובע, כי במועדים הרלבנטיים, בשנים שקדמו לת/5, שהה מרבית הזמן בחו"ל (עמ' 6, שורה 25) ומאידך, אישר את גירסת הנתבעים לעניין הפגזת המושכר, במהלך מלחמת ששת הימים (עמ' 8, שורה 29). עדותו בעניין השכרת נכס אחר לשוכר, בתקופה שקדמה ל- ת/5, בשנת 1970, לא נתמכה בכל ראיה אחרת, על אף שלכאורה ניתן היה להציגה ואיננה מתיישבת עם מכלול הראיות. 24. מכל המקובץ עולה, כי הנתבעים קיבלו לראשונה את החזקה במושכר, בשנת 1963, כפי שטענו ומשכך הנני דוחה את טענת התובעים לעניין מועד קבלת החזקה במושכר, במועד שלאחר המועד הקובע, קרי: עובר לחתימת ת/5, בשנת 1970. שאלה אחרת היא, האם במעמד קבלת החזקה במושכר, בשנת 1963, נחתם הסכם שכירות, כפי שטענו הנתבעים ובעניין זה נעבור לדון בסמוך. על הסכם שכירות בכתב משנת - 1963 25. אין חולק, כי אין בידי הנתבעים כיום הסכם שכירות של המושכר, משנת 1963 ואף לא במועד אחר שקדם ל- ת/5 ולפני המועד הקובע. ואולם, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לקבל את התביעה, על פי ההסדר הדיוני, שכן הנתבעים רשאים לטעון, כי הגם שהצגת ההסכם כראיה, רצויה, אין הדבר הכרחי וניתן להוכיח את דבר קיומו באמצעות "ראיה משנית" (ע"א 6205/98, מייקל סקוט אונגר ואח' נ' דניאל עופר ואח', פ"ד נה(5), 71, 85; קדמי, שם, בעמ' 588). לפיכך, עלינו להידרש לטענה, לעניין חתימתו של הסכם שכירות בכתב, משנת 1963, תוך בחינת "הראיה המשנית", שהובאה במסגרת ראיות הנתבעים. בתצהיר עדותו הראשית, הצהיר הנתבע 2, כי במהלך מלחמת ששת הימים ספג המושכר "... מכה ישירה של פגז, אשר חדר לתוכה וגרם לנזק כבד... אשר חלקה נשרף כתוצאה מהאש שפרצה... מבין הדברים שנשרפו הסכמי השכירות... מאז שנת 1963" (סע' 6-9). בתמיכה, לעדותו צורפו לתצהירו העתקים של תמונות, שצולמו לאחר ההפגזה והמלמדות על היקף הפגיעה במושכר (נספחים ג1-ג2). ואולם, עיון בתמונות, מעלה בבירור כי המושכר לא נשרף, בשל ההפגזה, כפי שנטען, הגם שניזוק, בצורה קשה ולענייננו, התמונות אינן מעידות כי "... נשרפה החנות וכל התכולה נשרפה" (עמ' 17 שורה 22). 26. זאת ועוד, בחקירתו, העיד נציג חברת החשמל, מר מאמון, כי הנתבעים החזיקו בנכס אחר, נוסף על המושכר (עמ' 12, שורה 22, עמ' 14 שורות 1-3) (להלן: "המוסך"). בחקירתו, אישר הנתבע 1, כי שכר את המוסך בשנת 1978 (עמ' 17, שורה 3), הגם שהחל מחודש נובמבר 1963 עשה בו שימוש. בתשובה לשאלה בדבר קיומו של הסכם שכירות, בכתב, בקשר למוסך, השיב, שקיים הסכם שכירות משנות ה- 80, אך יחד עם זאת הודה, כי "... לפני כן לא היה הסכם בכתב לגבי המוסך" (שורה 17). בהמשך העיד, בעניין המושכר, כי איננו זוכר אם קודם לחתימת ת/2, נחתם הסכם נוסף, מלבד זה שלטענתו נחתם ב- 1963 (שורה 24) וחזר על עמדתו, גם לאחר שנשאל על כך, בהמשך (עמ' 18, שורה 16) והודה, בסיום חקירתו, כי הנתבעים לא שילמו דמי מפתח בגין המושכר (עמ' 21, שורה 2). 27. לעומתו, העיד התובע כי רק הוא הכין את החוזים וכתב את תוכנם, שכן אביו איננו יודע קרוא וכתוב (עמ' 6, שורה 28) ובהמשך, חזר והדגיש את דבריו (עמ' 7, שורה 12). עדותו בעניין זה מהימנה ומקובלת עלי. 28. לא זו אף זו, מתצהירו של העד חיגאזי, עולה מפורשות, כי "... הסכם השכירות נערך בע"פ במסגד אל-שייח לולו בשער שכם... אני נכחתי במסגד אל-שייח לולו, כאשר הוסכם בע"פ על ההשכרה, אך לא נכחתי מאוחר יותר בעת עריכת ההסכם הכתוב" (סע' 5) וכך גם בחקירתו (עמ' 16, שורה 6). 29. בנסיבות אלו , שלפיהם לא זכר הנתבע 1, כי קיים הסכם נוסף, טרם חתימתו של ת/2, מלבד ההסכם שלטענתו נחתם בשנת 1963 ובשים לב לטענת הנתבעים בדבר הסיבה לאי-הצגת ההסכם הנטען, בשל "שריפת תכולת המושכר", שלא ניתן לקבלה, שוכנעתי כי ההסכם היחיד, שנחתם במועד שקדם לת/2, הינו ת/5, או אז, לראשונה, קיבלה ההתקשרות שבין מחמוד לאבי התובע, ביטוי בכתב וזאת, הגם שהנתבעים, או מי מהם, החזיקו במושכר במועד שקדם למועד חתימתו. חיזוק למסקנתי זו הנני מוצא מעיון בהסכמי השכירות (ת/2, ת/3), שם צוין - ועל כך אין מחלוקת - דבר קיומו של חוזה עם מחמוד, במועד שקדם לחתימתם ואילו, ב- ת/5 לא צוין דבר בעניין זה ומכאן ניתן להסיק, כי ת/5 הינו החוזה הראשון, שנחתם בין הצדדים. ודוק - טענות הצדדים ביחס לכיתוב על גבי ת/2 (עמ' 2, שורות 14-21) אינן רלבנטיות, לעניין העדרו של הסכם שכירות, במועד שקדם לת/5, שכן גם אם נלך לשיטת הנתבעים ונניח לצורך הדיון כי ת/2 מהווה המשך "... לחוזה המנוח מחמוד מחמד עלי מחפוז", ואינני קובע שכך, החוזה, שת/2 מהווה את המשכו, הוא ת/5 ולא כל הסכם אחר. 30. הנתבעים הקדישו את מרבית טענותיהם, בסיכומיהם (סע' 3-42), לעניין מועד קבלת החזקה במושכר, לראשונה, בשנת 1963, בהיותה "שאלת המפתח" בתובענה. אולם, הנתבעים בחרו שלא להתמודד עם "שאלת מפתח" נוספת, הדרושה הוכחה, על פי ההסדר הדיוני, שעניינה כריתתו של הסכם שכירות בכתב, עובר לאותו מועד ובעניין זה, מלבד טענתם הכללית והסתמית בדבר שריפת תכולת המושכר ובכלל זה, ההסכם, שלטענתם נחתם בשנת 1963, לא הובאה תשתית ראייתית מספקת, לכריתתו של הסכם בכתב, כאמור. לפיכך ומשלא עמדו הנתבעים בנטל הבאת הראיות המוטל עליהם, לעניין הפרכת הטענה, בדבר אי קיומו של הסכם שכירות בכתב, משנת 1963, הנני מקבל את טענת התובע, כי לא נחתם הסכם שכירות, בשנת 1963 או במועד אחר שקדם למועד הקובע. 31. בשולי החלטתי, הנני מבקש להבהיר, כי תוצאת פסק הדין עולה, לכאורה, בקנה אחד, עם סעיף 5 לחוק, המחריג את תחולתו ומשאין חולק, כי בהסכמי השכירות כולם, ת/2, ת/3 ו- ת/5 נקבע במפורש, כי השוכר על פיהם, לא יהיה מוגן לפי הוראותיו ואלה לא יחולו בענייננו ובשים לב להודאת הנתבע 1, לפיה לא שולמו דמי מפתח בגין השכירות (עמ' 21, שורה 3). בהקשר זה יצויין כי יש לדחות את טענת הנתבעים, לעניין ההסבר, שניתן בסיכומיהם (סעיפים 82-86), בקשר להחרגה בהסכמי השכירות ועל יסוד הדין הירדני, משזה לא הוכח, במקום בו דרושה הוכחתו, בהיותו דין זר (ראו דנ"א 1558/94 ויקטוריה נפיסי נ' סימנטוב נפיסי, פ"ד נ (3) 573, בעמ' 585-586). 32. זאת ועוד, אינני מקבל את טענות הנתבעים (סע' 43-56 לסיכומיהם), בעניין קיומה של "הודאת בעל דין", בקשר לזכותם לדיירות מוגנת במושכר, שכן אין בכתב התביעה, שהוגש מטעם התובע, לבי"ד לשכירות בשנת 1972 (נספח ד' לתצהיר נתבע 2), כשלעצמו, כדי ללמד בנסיבות העניין על קיומה של הזכות, בשים לב להקשר שבו הובאה "ההודאה", במסגרת כתב טענות, בתביעה לדמי שכירות וכעובדת רקע בלבד, כמו גם לנוכח ההסבר שניתן בעניינה (עמ' 9 שורות 22-29) ומשכך, לא מצאתי ליתן לה משקל מכריע והנני מעדיף, בעניין זה, את ראיות התובע, לאחר ששוכנעתי באמיתותן (ראה י' קדמי, שם, עמ' 1230 פסקה 10). 33. כך או כך, הצדדים הסכימו על המסגרת הדיונית, שבגדרה התנהל הדיון ועל פיה הוכח, כי השוכר קיבל את החזקה במושכר, לראשונה, בשנת 1963 ומכל מקום, במועד שקדם למועד הקובע ואולם, כל זאת ללא הסכם בכתב, אשר זה נחתם לראשונה רק במסגרת ת/5, קרי: בשנת 1970. משהתקשרות הצדדים, בהסכם בכתב, נערכה לאחר המועד הקובע, יש לקבל את התביעה, על פי ההסדר הדיוני ולדחות את הגנת הנתבעים. סוף דבר, 34. הנני מקבל את התביעה ומורה על סילוק ידם של הנתבעים מהמושכר. בנסיבות העניין, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 10,000 ₪. פינוי עסק / חנותירושליםפינוי