פסק דין 1. מהות התביעה: בפנינו תביעה לפינוי הנתבעים משטח בתוך מבנה, הידוע כמחסן מס' 2, הנמצא בחלקה 3 בגוש 7426, בנמל יפו [להלן: "השטח"], ולהחזירו לתובעת כשהוא פנוי וריק מכל אדם וחפץ. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. התובעת הינה הבעלים, המחזיקה והמנהלת הבלעדית של נמל יפו, כהגדרתו בצו נמל יפו [הגדרה] 1939, לרבות חלקה 3 בגוש 7426 [להלן: "החלקה"]. ב. הנתבעים הינם מפעיליה של מסעדה הידועה בשם "מסעדת הדייגים", הממוקמת ופועלת מתוך מבנה בנמל יפו. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובעת: א. בשטח החלקה נמצא מבנה, הידוע כמחסן מס' 2 בשטח כולל של 8,096.08 מ"ר, והמתואר בצבע צהוב בתרשים [נספח ב' לכתב התביעה המקורי]. ב. ביום 01.04.90 נחתם חוזה הרשאה בין התובעת לנתבעים, לפיו נתנה התובעת לנתבעים הרשאה לעשות שימוש בשטח של 322 מ"ר (להלן: "שטח ההרשאה") מתוך המבנה למטרת הפעלתה של מסעדה. בחוזה ההרשאה נקבע, כי תקופת ההרשאה לשימוש ולפעילות בשטח ההרשאה הינה לתקופה ארעית ומוגבלת של שנה אחת בלבד. ג. ביום 31.03.91 פג תוקפו של חוזה ההרשאה, ומיום 01.04.91 הנתבעים עושים שימוש בשטח ההרשאה בלא הרשאה בת תוקף ובניגוד להוראות כל דין. ד. בשלהי שנת 1993 או בסמוך לכך, נערכה מדידה מטעם התובעת של שטח ההרשאה, על ידי מודד מוסמך ונמצא, כי בפועל הנתבעים עושים שימוש בשטח כולל של 597.74 מ"ר. ה. התובעת פנתה לנתבעים, פניות חוזרות ונשנות, כי יתקנו את ההפרה, ויסדירו את היחסים המשפטיים בין הצדדים ולחלופין יפנו את שטח ההרשאה, אך פניות אלה לא נענו. ו. ביום 09.07.95 הודיעה התובעת לנתבעים, כי לאור העובדה שפג תוקפו של חוזה ההרשאה, נדרשים הם לחתום על חוזה הרשאה, שאם לא כן, יינקטו כנגדם צעדים מתחייבים לשם מיצוי זכויות התובעת, גם פנייה זו לא נענתה. ז. הנתבעים עושים שימוש בשטח ההרשאה, ללא כל בסיס חוקי ו/או חוזי, חרף הודעת התובעת בדבר העדר זכותם ודרישתה כי יסלקו ידם. טיעוני הנתבעים: א. החוזה שצורף לכתב התביעה המתוקן, אינו חתום על ידי הנתבעים. ההסכם האחרון עליו ידוע לנתבעים, כי נחתם על ידם, הינו חוזה הרשאה משנת 1987. ב. מאז הגעת הנתבעים לנמל ובמשך שנים רבות, הבטיחו מנהלי התובעת השונים לנתבעים, כי הם יהיו רשאים להשתמש במבנה, במשך שנים רבות, בלי כל הגבלה. ג. הנתבעים מנהלים במבנה את המסעדה שבבעלותם, מזה למעלה מ - 24 שנה, ובמשך כל אותן שנים עשו רבות למען השבחת הנכס, עד להפיכתו למסעדה בעלת מוניטין רב. הנתבעים השקיעו לצורך כך סכומי כסף רבים. ד. בנוסף למערכת היחסים וההסכמות בין הנתבעים ומנהלי הנמל שהתבטאה בהבטחות והסכמים בע"פ ובהתנהגות, התנהלה גם מערכת יחסים פורמלית בדמותו של חוזה הרשאה. חוזה זה שימש רק כמכשיר לגביית דמי שכירות ששילמו הנתבעים לתובעים בגין השכרת הנכס. מנהלי התובעת התבטאו לא אחת בפני הנתבעים, כי כל עוד ישלמו דמי שכירות, יוכלו להמשיך ולהחזיק בנכס ולהפעילו כמסעדה ללא הגבלת זמן. ה. ברבות השנים, משנודע לנתבעים כי חתימתם על חוזה מקפח עשויה לסכן את השקעתם רבת השנים בנכס, סרבו הנתבעים להמשיך במערכת ההסכמית הכפולה. למרות שמאז 01.04.88, לא נחתם הסכם פורמלי בין הצדדים, המשיכה התובעת לנהוג בנתבעים כתמיד, והנתבעים המשיכו לשלם דמי שכירות. ו. לנתבעים ניתנת הרשות להשתמש בנכס, בתמורה ולזמן בלתי מוגבל. ז. בנוסף לדמי השכירות, קיבלה התובעת מהנתבעים דמי מפתח , ולפיכך הנתבעים הינם דיירים מוגנים בנכס. ח. התובעת גבתה מהנתבעים דמי שימוש בשטח שעולה על 322 מ"ר, ובך הביעה את הסכמתה להשכרת שטח גדול יותר מהשטח הנקוב בחוזה. ט. תנאי לסילוק ידם מהנכס, הינו מתן ארכה סבירה של 3 שנים לפחות לפני הפינוי וקבלת פיצוי מהתובעת בגובה עלות השקעתם. 4. המסכת הדיונית: מטעם התובעת: עת/1, מר דוד צור, נחקר על תצהירו ת/1, כולל נספחים. כמו כן הוגש תצהיר משלים של דוד צור, סומן ת/2. מטעם הנתבעים: עה/1 מר אלברט לוי. עה/2 מר דורון קרדו. עה/3 מר יעקב ברג'יל, נחקר על תצהירו נ/1, כולל נספחים. עה/4 , מר אהרון אל ג'רבלי, נחקר על תצהירו נ/2, כולל נספחים. תביעה זו הוגשה בסדר דין מקוצר. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה ניתנה לנתבעים רשות להתגונן. ביום 20.02.95 התרתי הגשת כתב תביעה מתוקן כבקשת התובעת. ביום 10.03.97 הוגש כתב תביעה מתוקן וביום 06.04.97 הוגש כתב הגנה מתוקן. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בחנתי את העדויות השונות, בדקתי את החומר המשפטי בתיק וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקיי למסקנה זו: 6. זכויות במקרקעין: מעיון בנסח [נספח א' לת/1], הוכח לי כי חלקה 3 בגוש 7426 בנמל יפו, הינה בבעלות התובעת, מדינת ישראל, הנסח הנ"ל אינו מפרט זכות כלשהי לנתבעים. 7. האם התובעת זכאית לתבוע את סילוק הנתבעים: הנתבעים מחזיקים בשטח נשוא הדיון. סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, זכאי לדרוש מסירת המקרקעין, ממי שמחזיק בהם שלא כדין". לאמור, מדינת ישראל, שהינה הבעלים, רשאית לתבוע מכח זכות הבעלות. 8. הסגת גבול: לטענת התובעת, הנתבעים כיום הינם מסיגי גבול, מאחר והם נעדרים כל זכות חוקית או חוקית לעשות שימוש בשטח המקרקעין. סעיף 30 לפקודת הנזיקין, קובע על מי חלה חובת הראיה בתביעה על הסגת גבול. "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין, על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". כלומר, נטל הוא על הנתבעים להוכיח, כי אינם מסיגי גבול, והם מחזיקים כדין בשטח המקרקעין. בעניין זה קיימת הלכה פסוקה: "... בעל הבית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניין, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות... ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום. מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו, להראות זכות חוקית לישיבתו במקום. לעומת זאת, אם תביעתו לפינוי מוגשת נגד אדם שנכנס למקום, או החזיק בו, מכח חוזה שכירות או רשיון. עליו לגולל כבר בשלב הראשון [היינו בכתב התביעה], את עילת הפינוי, בגין הפרת החוזה על ידי הדייר, או ביטול הרשיון על ידי בעל הבית". [ע"א 127/77 מלכה קפה נ' אסף לוי ו - 3 אח', פ"ד ל"א[3], 455] 9. זכויות הנתבעים במקרקעין: לטענת התובעת, בין השנים 1991-1984, נחתמו בין הנתבעים לבינה חוזי הרשאה, אשר לפיהם ניתנה לנתבעים הרשאה לעשות שימוש בשטח של 322 מ"ר במקרקעין נשוא המחלוקת, לתקופה שלא עלתה על שנה אחת בלבד בכל פעם [חוזי ההרשאה צורפו כנספחים לת/1]. הנתבעים מצידם טוענים, כי מנהלי התובעת הבטיחו לנתבעים כי יהיו רשאים להשתמש במבנה בשטח המקרקעין לזמן בלתי מוגבל, באשר להסכמים, טוענים הנתבעים כי החוזים שימשו רק פורמלית, כמכשיר לגביית דמי שכירות, כאשר כוונת הצדדים האמיתית היתה לתת לנתבעים רשות שימוש בשטח ללא הגבלת זמן. בסיכומים אף מציינים הנתבעים, כי ההסכמים שנחתמו עם התובעת, היו למראית עין בלבד. מלבד ההסכמים טענת הנתבעים היא שהתובעת קיבלה מהם דמי מפתח, ולפיכך הינם דיירים מוגנים בשטח. להלן אדון במעמדם של הנתבעים בשטח נשוא הדיון, כאשר תחילה אדון בטענה בדבר דיירות מוגנת ואחר כך אדון בהסכמי ההרשאה ומשמעותם. 10. האם הנתבעים הינם דיירים מוגנים בשטח המקרקעין? כאמור, הנתבעים טענו בכתב הגנתם, כי התובעת קיבלה מהנתבעים דמי מפתח , ולפיכך הינם דיירים מוגנים. בסיכומים מוסיפים הנתבעים כי : "ההשקעות העצומות אשר הושקעו על ידי הנתבעים במסעדה, אשר נעשו כולן בהסכמת מנהלי הנמל מהוות תשלום דמי מפתח".[סע' 63 לסיכומים], אין בידי לקבל טענה זו. סע' 10 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 , קובע : "דמי מפתח - כל תמורה שאינה דמי שכירות, הניתנת בקשר לשכירות של המושכר, או בקשר לקבלת החזקה במושכר לפי חוק זה - ואין נפקא מינה מתי שולמו". הנתבעים לא הוכיחו כלל, כי נתנו איזושהי תמורה לתובעת מלבד דמי ההרשאה. גם הטענה בדבר השקעות שנעשו בנכס לא הוכחה ואף לא הוכח שהתובעת הסכימה להשקעות אלה. מעבר לכך, בחוזי ההרשאה שהוצגו, נכתב מפורש שחוק הגנת הדייר לא יחול על יחסי השכירות שבין התובעת לנתבעים. כך נכתב בסע' 18 לחוזה ההרשאה לשנת 1989 [נספח ג/3 לת/1], חוזה אשר נחתם על ידי הנתבעים [לפי עדותם להלן]: "מודגש ומותנה במפורש כי ההרשאה לשימוש בשטח ההרשאה... הינו ארעי ומוגבל לתקופה שלא תעלה על התקופה המפורטת לכתב הרשאה זה, אינו ולא יתפרש כשכירות ואינו כפוף להוראות שבחוקי הגנת הדייר...". סעיף 16 לחוזה ההרשאה לשנת 1986-1985, נכתב: "[א] הנכם מצהירים ומאשרים כי לא נדרשתם לשלם ולא שילמתם דמי מפתח בגין ההרשאה לפי כתב זה ולא תהיו זכאים לכל תשלום שהוא על פי חוק דמי מפתח או בצורה אחרת, עם פינוי שטח ההרשאה, גם אם נעשו בו שיפוצים , תיקונים או שינויים. [ב] ... לא יחולו על שטח ההרשאה ועל ההרשאה לפי כתב זה הוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, חוק דמי מפתח, תשי"ח-1958 או חוקי הגנת הדייר אחרים או כל חוק שיבוא במקומם...". משמע, הנתבעים ידעו כי חוק הגנת הדייר אינו חל עליהם וכי אינם דיירים מוגנים. 11. הסכמי ההרשאה התובעת הציגה כאמור, חוזי הרשאה בינה לבין הנתבעים על פיהם נתנה התובעת לנתבעים הרשות שימוש בשטח נשוא המחלוקת לתקופה של שנה אחת בכל פעם. החוזה האחרון שנחתם לטענתה, נחתם בשנת 1990 לתקופה שבין 31.03.91 - 01.04.90. בסמוך לסיום תקופה זו, העבירה התובעת חוזה הרשאה חדש לחתימת הנתבעים, אך הם סירבו לחתום ולא נחתם חוזה הרשאה חדש. לפיכך, לאחר פקיעת חוזה ההרשאה האחרון ביום 31.03.91, אין לנתבעים יותר כל זכות שהיא לעשות שימוש במקרקעין נשוא המחלוקת. לטענת הנתבעים, למרות האמור בחוזים אלה, הובטח להם על ידי מנהלי התובעת השונים, כי יהיו רשאים להשתמש במבנה, במשך שנים רבות ללא כל הגבלה, כמו כן בסיכומיהם טענו הנתבעים כי החוזים שנחתמו, היו למראית עין בלבד. לאחר שעיינתי בכל החומר הראיות, הגעתי למסקנה כי אין בטענות הנתבעים כנגד החוזים ממש, ומאחר ואין בידיהם חוזה הרשאה בתוקף, הרי שאין בידיהם כל זכות לישיבתם בשטח נשוא הדיון ויש לפנותם. וביתר פירוט: א. מעיון בחוזי ההרשאה [נספחים ג/1 , ג/2, לת/1], עולה כי אכן נחתמו בין התובעת לנתבעים בין השנים 1991 - 1984, חוזים שבהם ניתנה לנתבעים הרשאה לעסוק ולהשתמש בשטח נשוא הדיון אשר נמצא בנמל יפו, וזאת למשך שנה אחת בכל פעם. בחוזים נכתב במפורש שתקופת החוזה הינה לתקופה ארעית ומוגבלת של שנה אחת: כך נכתב בחוזה לשנת 1990[נספח ג/1 לת/1]. סע' 3 - "הרשיון הינו לתקופה המתוארת בנספח לכתב הרשאה זה" סע' 18 - "מוגש ומותנה במפורש כי ההרשאה לשימוש בשטח ההרשאה נמסר לכם על פי כתב זה, הינו ארעי ומוגבל לתקופה שלא תעלה על התקופה המפורטת בנספח לכתב הרשאה זה... לא יינתן לכם רשיון לתקופת הרשאה נוספת לשימוש בשטח, אם לא צויין במפורש אחרת בכתב זה". ובנספח לכתב ההרשאה זה, נכתב: סע' 3 - "תקופת ההרשאה: תקופה של שנה החל מיום 01.04.1990 ועד ליום כולל אופצייה 31.03.1991". [הדגשות שלי א.ג.]. כמו כן נקבע בחוזה זה, כי בתום תקופת ההרשאה , רשאי מנהל הנמל לפנות את הנתבעים: סע' 9 - "... היה ולא תפנו את שטח ההרשאה במועד שנקבע לעיל, ו/או לא תחזירו לנו את שטח ההרשאה, יהיה רשאי מנהל הנמל... לתפוס את שטח ההרשאה ואת רכושכם המצוי בשטח ההרשאה, לפנותו על חשבונכם". כאמור, חוזה ההרשאה התחדש מידי שנה בשנה, והנתבעים נהגו על פיו, ושילמו עבור ההרשאה שניתנה להם. ב. בכתב ההגנה כתבו הנתבעים, כי החוזה משנת 1990 שצורף לכתב התביעה אינו חתום על ידי הנתבעים, וההסכם האחרון שנחתם על ידם הינו חוזה הרשאה משנת 1987. בתצהירו של מר יעקב ברגיל, נתבע מס' 1 , נכתב לגבי אותו חוזה: "החוזה האחרון שנכרת ביננו לבין התובעת הינו משנת 1990, וצורף כנספח ג/1 לתצהיר מטעם התובעת". [סעיף 2 לנ/1]. גם בעדותם, סתרו הנתבעים את הנאמר בכתב ההגנה, שההסכם האחרון שנחתם על ידם הינו הסכם משנת 1987: כך העיד מר ברגיל, נתבע מס' 1: "ש. אני מפנה לג/3 בנ/1 עמ' 5, האם זו חתימתך? ת. כן". [פרוטוקול עמ' 37 שורות 10 - 9]. חוזה זה הינו לשנת 1989, כך שיש סתירה עם האמור בכתב ההגנה שהחוזה האחרון שנחתם הוא משנת 1987. בנוסף העיד מר ברגיל: "ש. האם נכון כי משנת 91 , לא רצית לחתום על חוזה? ת. זה לא היה שנת 91 אלא לכל המוקדם שנת 95. יש לי חוזה של שנת 92 חתום." [פרוטוקול עמ' 37 שורות 16-15]. "לאחר השנה הראשונה שנכנסתי למסעדה, אני חתמתי כל שנה. עד שנת 95 חתמתי" [פרוטוקול עמ' 37 שורות 25-24]. כלומר, נתבע מס' 1, הודה בעדותו, שהוא חתום על כל חוזי ההרשאה, בניגוד לכתב ההגנה ובאמור בתצהירו. באשר לטענתו בדבר חוזים שנחתמו לאחר שנת 1991, הרי שחוזים אלה לא הוצגו. נתבע מס' 2, מר אהרון אלגרבלי, גם כן סתר בעדותו את האמור בכתב ההגנה, באשר העיד שהוא חתום על כל החוזים עד לשנת 95. [פרוטוקול עמ' 44 שורות 9 , 16 -14]. לסיכום: הוכח לי שהנתבעים חתמו על חוזי ההרשאה שערכו עם התובעת, ובנוסף בעדות הנתבעים נתגלתה חוסר אמינותם. ג. באשר לטענת הנתבעים בדבר מערכת הסכמית כפולה, והבטחות שניתנו להם בעל פה, למתן רשות בלתי מוגבלת לשימוש בשטח נשוא התביעה, לא הוכחה לי טענה זו. כך כתבו הנתבעים בכתב ההגנה. "מאז הגעת הנתבעים לנמל ובמשך שנים רבות, הבטיחו מנהלי התובעת השונים לנתבעים כי הם יהיו רשאים להשתמש במבנה במשך שנים רבות, בלי כל הגבלה...". [סעיף 5.2]. וכן: "בנוסף למערכת היחסים ההסכמות בין הנתבעים למנהלי הנמל, שהתבטאה בהבטחות והסכמים הן בעל פה והן בהתנהגות, התעקשה הנתבעת לקיים גם מערכת יחסים פורמלית בדמותו של חוזה הרשאה ... " [סעיף 5.7]. הנתבעים לא ציינו מי האנשים שנתנו להם הבטחות אלה, ולא הובאה לכך כל ראיה או עדות. עד התביעה, מר דוד צור, העיד כי לפני שנת 1993, ניהל את הנמל מר יהודה סמברג, ברם גם אדם זה לא הובא לעדות. כאמור, נטל ההוכחה הוא על הנתבעים להוכיח, כי כדין הם יושבים בשטח, לפיכך עליהם היה להביא לעדות את מי שהם טוענים שנתן להם הבטחות או שאיתו סוכם בע"פ. גם בעדותם לא ציינו הנתבעים, מי נתן להם הבטחות ומה היה פשרן. הטענה שנטענה בעלמא לגבי הסכמים בע"פ והבטחות, אינה יכולה להתקבל גם מהסיבה שגרסת הנתבעים אינה אמינה עליי. מאחר וכאמור נתגלו סתירות בעדותם. הנתבעים ניסו בהגנתם לסתור את חוזי ההרשאה שנחתמו על ידם, אך בהעדר כל הוכחה להסכמים שבע"פ או הבטחות כלשהן, שניתנו לנתבעים, הרי שנותרים על כנם, חוזי ההשראה שנחתמו על ידי הנתבעים, לפיהם ניתנה לנתבעים הרשאה לתקופה מוגבלת של שנה בכל פעם, כאשר החוזה האחרון פג תוקפו ב 31.03.91. ד. גם טענתם הנוספת של הנתבעים כנגד חוזי ההרשאה שבכך שהם נעשו רק למראית עין, לא הוכחה כלל. בסיכומיהם טוענים הנתבעים, כי למעשה מערכת הזכויות האמיתיות בין הצדדים, נקבעה בסיכומים בע"פ שיהיו ביניהם וזהו החוזה המסווה. כאמור, הסכמים בע"פ או הבטחות, לא הוכחו כלל, מעבר לכך הנתבעים התנהגו על פי חוזי ההרשאה ולא העלו טענות כנגד חוזים אלה במשך השנים, לפיכך יש לדחות טענה זו. ה. קיבלתי את טענת התובעת, כי על פי הדין חל עליה איסור לתת רשיון לתקופה העולה על שנה אחת, כפי שנקבע בתקנה 6 לתקנות הנמלים [רשיונות כניסה לנמל, תשט"ז-1956]. לפיכך, אין זה מן ההגיון שניתנו הבטחות להרשאה בלתי מוגבלת לנתבעים על ידי מי ממנהלי התובעת. 12. סיום תקופת ההרשאה: חוזה ההרשאה האחרון שנחתם על ידי הצדדים והוצג היה לתקופה שבין 31.03.91 -01.04.90. לאחר פקיעת תוקפו של חוזה זה, נעשו מאמצים להסדיר את המשך התקשרותם בין הצדדים ואף נשלחו לנתבעים , חוזי הרשאה חדשים , אך הנתבעים סירבו לחתום עליו [נספחים ה/2, ז/1, ז/2]. התובעת שלחה לנתבעים דרישה לפינויים מהשטח בשנת 1995 [נספח ה/1 לת/1]. הגם שמאז שפקע תוקפו של החוזה האחרון שנחתם [בשנת 1991], המשיכו הצדדים לקיימו, הרי שחוזים חדשים לא נחתמו והתובעת לבסוף גילתה דעתה באופן מפורש שהיא מבקשת לסיים את ההרשאה שנתנה. על פי חוזי ההרשאה, כאמור, מתחייבים הנתבעים להחזיר את השטח, עם תום הרשיון, ומנהל הנמל רשאי לתפוס את השטח במידה ולא יפנו אותו. כמו כן, כאמור, אין ביכולת התובעת ממילא, להעניק רשיון מעבר לשנה בכל פעם, לפיכך משביקשה התובעת לסיים את ההרשאה שנתנה הרי שההרשאה להשתמש בשטח נסתיימה ודין הנתבעים לפנות את השטח. 13. רשות בלתי הדירה ופיצוי על השקעות: בכתב הגנתם טענו הנתבעים, לחילופין, שהינם ברי רשות בתמורה וללא הגבלת זמן, ועל כן יש לתת להם אורכה ולפצותם בגובה השקעתם ובשווי המוניטין של הנכס, אין בידי לקבל טענה זו. הוכח לי שהרשות להשתמש בשטח המבנה בנמל יפו, ניתנה על פי חוזי הרשאה, תוך שהיא מוגבלת בזמן ותוך ציון מפורש על כך שמדובר ברשות ארעית ומוגבלת. לפיכך, לא ניתן לומר שכוונת התובעת היתה להעניק לנתבעים רשות בלתי הדירה, מה גם שעל פי הדין , כאמור, אין באפשרותה לעשות כן. בנוגע לפיצוי על השקעות, משקבעתי שהנתבעים אינם ברי-רשות בשטח, ולאחר שפקעו חוזי ההרשאה, אין להם כל זכות חוקית או חוזית לישיבתם במקום ויש לפנותם, אין להתנות זאת בפיצויים. מעבר לכך, לא הוכחה השבחה שנעשתה בשטח שבבעלות התובעת. בדיון שנערך ביום 22.11.2001 ,קבעתי כי גדר המחלוקת תחומה בכתב התביעה ובכתב ההגנה, כתב ההגנה קובע באופן ערטילאי הערכת הנתבעים להשקעתם במקום, ואין בו פירוט לגבי הסכומים שעליהם מתבססת ההגנה, כמו כן הנתבעים לא הגישו תביעה שכנגד, לפיכך לא התרתי הגשת חוות דעת לעניין השקעות שנעשו בשטח. לפיכך דין טענה בדבר פיצוי הנתבעים להידחות. 14. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מורה לנתבעים לפנות את כל השטח המוחזק על ידם בתוך מבנה, הידוע כמחסן מס' 2 , כמתואר בצבע צהוב על גבי התרשים נספח ב' לכתב התביעה (נספח ב' לת/1), הנמצא בחלקה 3 בגוש 7426 בנמל יפו, ולהחזירו לתובעת כשהוא פנוי וריק מכל אדם וחפץ. ב. אני מעכב את ביצוע הפינוי עד ליום 26.8.2002 וזאת על מנת לאפשר לנתבעים להתארגן. ג. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 25,000 ₪ , סכום זה כולל הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד ומע"מ. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה, כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. פינוי עסק / חנותפינוי