להלן פסק דין בנושא זכות פיצויים עבור ביטול רשות במקרקעין: פסק-דין השופט י' טירקל: רקע 1. המשיב ברע"א 1156/02- שהוא המבקש ברע"א 1238/02 (להלן-"המשיב")- הוא הבעלים הרשום של חלקה בבנימינה, שעליה נבנו מחסן וצריף מגורים (להלן- "הנכס"). סבו של המשיב הרשה למבקשים ברע"א 1156/02- שהם המשיבים ברע"א 1238/02 (להלן-"המבקשים")- להתגורר בנכס ללא תמורה כ"דירת שירות", למשך תקופת עבודתו של אבי משפחת המבקשים- המבקש מס' 1 (להלן- "המבקש")- במשק החקלאי שהמשיב הוא בעליו (להלן-"המשק"). המבקש עבד במשק אצל סבו של המשיב, ואחרי מותו אצל הורי המשיב, כפועל שכיר, בין השנים 1995-1957. המבקש סיים את עבודתו במשק ב- 11/95, קיבל פיצויי פיטורין, והמשיב ביקש ממנו, ב-2/96, לפנות את הנכס, אך המבקש סירב והוא מתגורר בו עם יתר המבקשים עד עצם היום הזה. 2. המשיב הגיש תביעה נגד המבקשים בבית משפט השלום בחדרה, בה ביקש לסלק את ידם של המבקשים מהנכס וכן ביקש להרשות לו לפצל את הסעדים כך שיוכל לתבוע בעתיד דמי שימוש ראויים עבור התקופה בה מחזיקים המבקשים בנכס מאז ביטול הרישיון להתגורר בו ועד פינוי הנכס. המשיב טען כי המבקשים קיבלו רשות להתגורר בנכס אך ורק במשך תקופת עבודתו של המבקש במשק. בכתב הגנתם טענו המבקשים כי הם דיירים מוגנים על פי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ה-1975 (להלן-"חוק הגנת הדייר"). לחלופין טענו כי הם קיבלו רשות בלתי הדירה להתגורר בנכס לתקופה בלתי מוגבלת או לפחות למשך כל חייו של המבקש, הסתמכו עליה והשביחו את הנכס. כמו כן טענו כי נערך בעבר הסכם בין המבקש לסבו של המשיב בענין. עוד טענו כי הם זכאים לסעד מן הצדק. המבקשים לא הגישו תביעה שכנגד לפיצויים, לא טענו לפיצויים בכתב הגנתם ואף ביקשו מבית המשפט שלא לפסוק פיצויים, אלא להימנע מלהורות על סילוק ידם. פסק דינו של בית משפט השלום 3. בית משפט השלום (כבוד השופטת ד' סלע), בפסק דינו מיום 20.5.01, דחה את כל טענותיהם של המבקשים. בין היתר קבע כי המבקשים אינם דיירים מוגנים אלא היו ברי רשות בנכס כל עוד עבד המשיב כשכיר במשק; הרשות בוטלה בהודעת המשיב על ביטול הרשות משסיים המבקש את עבודתו במשק. לפיכך ציוה על המבקשים לסלק את ידיהם מהנכס. עוד קבע כי המבקשים אינם זכאים לסעד מן הצדק. בית המשפט דחה את טענת המבקשים כי השביחו את הנכס וקבע כי ככל שהיתה השבחה כזאת, היא מומנה על ידי הוריו של המשיב ולא על ידי המבקשים. עוד קבע כי המבקשים לא הסתמכו על הרשות שניתנה להם להתגורר בנכס וכי המבקש רכש מגרש בג'סר אל זרקא, ולכן אינו יכול לטעון שלא פעל להשגת מקום מגורים חלופי. כמו כן ציין שהמבקשים מתגוררים בנכס מאז שהמשיב ביקש מהם לפנות את הנכס, ללא הסכמתו, וכי היה סיפק בידיהם להכין לעצמם מקום מגורים אחר. עוד ציין כי מעולם לא נערך הסכם בכתב בין המבקש לבין המשיב, הוריו או סבו. למעלה מן הדרוש קבע שהמבקשים אינם זכאים לפיצויים, היות ולא טענו לכך, וזאת למרות שהם מתגוררים בחלקה שנים רבות ולמרות ש"היה מקום להמליץ לפנים משורת הדין" על פיצויים. בית המשפט הרשה למשיב לפצל את הסעדים, כפי שביקש, אך המליץ לו לשקול "אם דמי השימוש הראויים בגין התקופה שלאחר ביטול הרשיון אינם ראויים לשמש פיצוי לנתבעים [המבקשים]". המבקשים ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ג' גינת, י' גריל, ר' חפרי-וינוגרדוב), בפסק דינו מיום 9.1.02, דחה את ערעורם של המבקשים וסמך את ידיו על פסק דינו של בית משפט השלום, למעט ענין הפיצויים וענין פיצול הסעדים. לענין הפיצויים קבע כי "בשים לב לכלל נסיבות העניין כפי שהוכחו בבית משפט השלום, הרי ניתן היה להגיע למסקנה, כי ביטול הרשות להחזיק בנכס מותנה בקביעת פיצוי כספי". לפיכך, "אחרי ששקל "את התיעוד שהובא בפני בית משפט השלום ועל יסוד הערכת הנתונים הרלוונטיים", פסק למבקשים פיצויים בסכום של 150,000 ש"ח. כמו כן ביטל את הרשות שניתנה למשיב לפצל את הסעדים, מן הטעם כי "בקביעת סכום הפיצוי התחשבנו גם בענין זה וכן נתנו ביטוי להוצאות שנגרמו בהליך הערעור בבית משפט זה". הבקשות להרשות ערעור 5. בעלי הדין ביקשו- כל צד מטעמיו- להרשות להם לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים ביקשו לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולחלופין להגדיל את סכום הפיצויים שנפסק. בגדר בקשתם גם ביקשו לעכב את ביצועו של צו הפינוי. המשיב ביקש לבטל את חיובו לשלם פיצויים למבקשים ואת ביטול הרשות שניתנה לו לפצל את הסעדים. 6. בהחלטתנו מיום 24.6.02 דחינו את בקשתם של המבקשים להרשות להם לערער, ככל שענינה סילוק ידם מן הנכס; ממילא נדחתה בקשתם לעכב את ביצועו של צו הפינוי. החלטנו להרשות ערעור רק בענין הפיצויים ובענין פיצול הסעדים. בעלי הדין נצטוו להגיש סיכומי טענות בכתב. טענות בעלי הדין 7. לענין הפיצויים, טוענים המבקשים כי התגוררו בנכס במשך עשרות שנים והסתמכו על כך שיש להם רשות להתגורר בנכס במשך כל ימי חייו של המבקש, ולפיכך יש לפצותם בשל "חוסר הצדק" הגלום בפינוים. את הפיצויים יש לחשב על סמך ראיות ועל סמך הערכה כלכלית של שווי הזכות שניטלה מהם, ולטענתם הסכום שנפסק נופל בשיעור ניכר מהסכום המגיע להם. כמו כן טוענים הם כי שיפצו את הנכס והשביחוהו, ומכאן שיש לפצותם מכוח "דיני היושר". לענין פיצול הסעדים טוענים הם שאין להתיר למשיב לתבוע מהם דמי שימוש בנכס מיום שדרש מהם לסלק את ידם, משום שהאמינו בזכותם להישאר בנכס ועל כן לא פינוהו. זאת ועוד, לטענת המבקשים נותרו ללא קורת גג ואין ביכולתם לשלם דמי שימוש בנכס. לעומתם, טוען המשיב שאין בסיס משפטי לדרישה לפיצויים, ואפילו היה, לא הובאו ראיות לצורך פסיקת פיצויים. עוד טוען הוא כי הערכאות הקודמות דחו את טענת המבקשים לפיה ניתנה להם רשות לדור בנכס כל ימי חייו של המבקש. גם נקבע שהמבקשים לא השביחו את הנכס. זאת ועוד, למגורים בנכס ללא תשלום במשך 38 שנים יש ערך כלכלי נכבד ודי בכך כדי לשמש "פיצויים". המשיב חזר והדגיש כי המבקשים לא תבעו בבית משפט השלום לפצותם, כסעד חלופי, אלא ביקשו בפירוש להימנע מפינוים ולא לפצותם בגין הפינוי. גם בערעורם לבית המשפט המחוזי לא ביקשו סעד של פיצויים, ורק בשלב הטיעונים בעל פה ביקשו כי "באופן חלופי, אם בית המשפט שוקל קביעת פיצוי, מבקשים להחזיר לבית משפט השלום עם הוראות לקבלת נתונים שיסייעו לבית המשפט לקבוע את הפיצוי הרצוי". לענין פיצול הסעדים טוען הוא כי המבקשים לא ביקשו לבטל את הרשות ולפיכך לא היה מקום שבית המשפט המחוזי יבטלה. לענין זה מוסיף הוא וטוען כי בית המשפט המחוזי הביא בחשבון הפיצויים שפסק את תביעתו העתידית של המשיב לדמי שימוש ראויים, אולם תביעה זאת טרם נולדה ולפיכך לא היה מקום לעשות כן. דיון הזכות לפיצויים עבור ביטול רשות 8. רשות שנותן בעל מקרקעין לאחר, להחזיק או להתגורר בנכס מקרקעין שלו, בלי כוונה להקנות זכות בנכס, יכול שתהיה מעוגנת בחוזה ותצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין; ויכול שתינתן כ"רשות גרידא", ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, כביטוי של רצון טוב, בלי שתצמיח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין (ראו, למשל: נ' זלצמן, "רשיון במקרקעין" הפרקליט מב (תשנ"ה) 24). 9. הלכה פסוקה מקדמת דנא כי אין "---סמוכין לדעה שבעל-מקרקעין חייב לפצות את ברי-רשותו על ביטול הרשות וסילוקם מעל מקרקעיו. ויש וחבות זו נובעת מהסכם מפורש, או משתמעת מהסכם או הסדר מכללא; אבל בהעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור, אין להסיק חבות שכזאת לא מחוקי הגנת הדייר---ולא מכל דין אחר" (דברי השופט ח' כהן בע"א 160/62 עובדיה לוי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד טז 1773, 1780). מקום שנפסקו פיצויים למי שהיה בר רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק עבור השקעותיו של בר הרשות בנכס והשבחתו (ראו, בין היתר: ע"א 4163/91 מינהל מקרקעי ישראל נ' בראשי, (לא פורסם) תק-על 98(2) 495; ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש, פ"ד לא(3) 210; ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא(2) 127; ע"א 657/71 יקותיאל נ' שר האוצר, פ"ד כו(2) 564; בג"ץ 45/71 קרושבסקי נ' ראש עיר ת"א, פ"ד כה(1) 792; ע"א 234/70 גוטליב נ' לוי, פ"ד כה(1) 389; ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יז 701, 710; עוד ראו: מ' בניאן דיני מקרקעין- עקרונות והלכות (תשס"ב) בעמ' 395, 404-403). יוער כאן כי המשפט העברי הכיר משנים קדמוניות בזכותו של בר רשות לקבל פיצויים עבור השבחת הנכס. כך אמר אדוננו הרמב"ם: "היורד לשדה חבירו ברשות אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה. שאם היתה ההוצאה יתר על השבח נוטל ההוצאה. ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל השבח. ---" (רמב"ם, גזילה ואבידה, כ, ז). 10. בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה אינו זכאי, אפוא, לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות; אולם, יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך התחשבות בשיקולים של צדק. כך נאמר כי: "לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק" (דברי הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, 342; עוד ראו: רע"א 2701/95 כנען נ' אלטיף, פ"ד נג(3) 151; ע"א 126/83 אלעמי ואח' נ' נג'ם אלחטיב, פ"ד מ(1) 397; ע"א 515/76 לעיל; ע"א 332/63 נויפלד נ' ולדמן, פ"ד יח(2) 212; ע"א 346/62 לעיל; מ' בניאן, לעיל, בעמ' 403-402; נ' זלצמן, "רשיון במקרקעין" הפרקליט מב (תשנ"ה) 24, 30). 11. נקדים ונאמר כי חוק הגנת הדייר חל רק על שכירות (סעיף 2 לחוק הגנת הדייר), שהיא "זכות שהוקנתה בתמורה" להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות (ראו: סעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971; סעיף 3 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). לפיכך משניתנה רשות לפלוני להתגורר בנכס או להחזיק בו, להבדיל משכירות של הנכס, לא הונח הבסיס המשפטי להיווצרותה של דיירות מוגנת (ראו, בין היתר: נ' זלצמן, לעיל, בעמ' 25). עוד יודגש כי במקרים שבהם מדובר ב"דירת שירות", שהיא "דירה שהשכיר מעביד לעובדו בקשר לשירותו בשביל המעביד ולתקופת שירותו" (סעיף 8(א) לחוק הגנת הדייר), לא חלות עילות הפינוי וממילא גם לא חל הסעד מן הצדק, בדרך כלל, "אלא אם פורש בחוזה שכירות בכתב שהדייר יהיה מוגן לפי הפרקים האמורים". לפי סעיף 132 לחוק הגנת הדייר- שאינו חל על בר רשות אלא על דייר מוגן- "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתתו" ("סעד מן הצדק"). מכח סעיף זה נמנע בית המשפט, במקרים הראויים לכך, מלצוות על פינוי, כנגד תשלום פיצויים על ידי הדייר לבעל הנכס (ראו: רע"א 641/99 גניה לובינסקי נ' יצחק וידיסלבסקי (לא פורסם), תק-על 99(3) 1653; רע"א 3822/97 צאלח מאיר נ' מבורך ארז (לא פורסם), תק-על 97(2) 209; ע"א 417/79 לעיל, בעמ' 354; ע"א 631/78 בנין סירה בע"מ נ' נכסי ע.ל.י.ם בע"מ, פ"ד לד(2) 163). יצוין, כי מלכתחילה לא הוענק סעד מן הצדק אלא כאשר נתקיימה אחת מעילות הפינוי המנויות בחוק, ולא במקרה של "דייר" שנטש ("דייר נעדר" כפי שכונה על ידי השופט י' זוסמן בע"א 236/54, 237 ברוך לוין נ' חברת הכשרת הישוב, פ"ד ט 269, 271). אולם היו מקרים שבהם הוחל סעיף 132 גם כאשר עילת הפינוי היתה נטישת הנכס (ראו: רע"א 641/99 לעיל; רע"א 4740/92 ברוך אדלר נ' שלום חן (לא פורסם), תק-על 92(3) 283; ע"א 645/78 צבי טישאואר נ' משה מלמן, פ"ד לד(1) 375, 385; ע"א 300/71 משה קטן נ' אברהם ארוילי, פ"ד כו(2) 796). כך או כך, הוענק סעד מן הצדק לפי סעיף 132 לחוק רק במקרים מיוחדים ומשיקולים מיוחדים (ראו, לדוגמא: ע"א 88/81 וודאד אלסחורי נ' יוסף מזרחי, פ"ד לז(3) 309, 314; ע"א 774/80 בדווי ארסלאן נ' דעד פאהום, פ"ד לה(3) 584, בעמ' 588-589; ע"א 5/79 זהבה רייכמן נ' כתריאל רוזנבלום, פ"ד לד(2) 208; ע"א 631/78 לעיל; ע"א 300/71 לעיל; ע"א 255/57 שרה בוקי ומרדכי הופמן נ' רגינה דיאמנד, פ"ד יג(1) 1009, בעמ' 1020). כמו כן הודגש כי יש להיזהר מנטייה מופרזת לקולא לצד הדייר "שמא יהא הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא-מן-הכלל" (ע"א 582/61 מרדכי בוכול נ' ברוך בוכהלטר, פ"ד טז(2) 1320, 1325; עוד ראו: רע"א 4740/92 לעיל; ע"א 88/81 לעיל, בעמ' 315; ע"א 417/79 יעקב מרכוס נ' צבי המר, פ"ד לז(2) 337, 353; ע"א 5/79 לעיל). האם זכאים המבקשים לפיצויים עבור ביטול הרשות? 12. כאמור לעיל, המבקשים לא הגישו תביעה שכנגד לפיצויים בבית משפט השלום, לא טענו לפיצויים בכתב הגנתם ואף ביקשו מבית המשפט שלא לפסוק פיצויים, אלא להימנע מלהורות על סילוק ידם. רק בהודעת הערעור שהגישו בבית המשפט המחוזי טענו המבקשים לראשונה שהם זכאים לפיצויים. אף על פי כן פסק להם בית המשפט המחוזי פיצויים, וזאת בלי שהונחה לפניו תשתית עובדתית וכאומדנה דדיינא. די בכך כדי לבטל חיוב זה. אכן, רשאית ערכאת הערעור, לפי שיקול דעתה, להתיר טענה משפטית צרופה גם כאשר הועלתה לפניה לראשונה ובלבד שהיא עולה מן התשתית העובדתית שנקבעה כדין בערכאה הראשונה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה, עורך ש' לוין), בעמ' 818; עוד ראו לענין זה: ע"א 6846/98 בן משה נ' קפליוק, פ"ד נו(4) 494, בעמ' 502-503; ע"א 776/86 עודא נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 652, 658; ע"א 499/85 עזבון שפייר נ' מנהל מס שבח, פ"ד מד(3) 256, 259). אילו היתה תביעתם של המבקשים לפיצויים- שאותה העלו לראשונה בדיון בערעורם בבית המשפט המחוזי- עולה למצער מן התשתית העובדתית שקבע בית משפט השלום, היה אולי מקום לדון בה. אולם תשתית כזאת לא הונחה ולפיכך לא היה מקום לבית המשפט המחוזי לדון ולפסוק בענין הפיצויים. 13. ראינו שיש ובר רשות זוכה בפיצויים עבור ביטול רשות שניתנה בהסכם, מפורש או במשתמע (ראו: דברי השופט ח' כהן בע"א 160/62 לעיל, בעמ' 1780). בפרשה שלפנינו, טענו המבקשים בבית משפט השלום שהם זכאים להישאר בנכס, בין היתר, מכוח הסכם שנערך בעבר עם סבו של המשיב. טענה זאת נדחתה על ידי בית משפט השלום שקבע בפירוש כי "מעולם לא נערך הסכם בכתב" בין המבקש לבין המשיב, הוריו או סבו. כמו כן לא נטען- וממילא לא הוכח- קיומו של הסכם לפצות את המבקשים עבור ביטול הרשות. זאת ועוד, גם נקבע כי המבקשים לא הסתמכו לכל דבר וענין על הרשות שניתנה להם להתגורר בנכס. עוד ראינו שיש ובר רשות שבוטלה רשותו יהיה זכאי לפיצויים אם השביח את הנכס. האם זכאים המבקשים לפיצויים בשל עילה זאת? בענין זה קבע בית משפט השלום כממצא שבעובדה כי המבקשים לא השביחו את הנכס, ואם היתה השבחה הרי לא הם שמימנו אותה. בבית המשפט המחוזי וכן לפנינו חזרו המבקשים וטענו כי הם שיפצו את הנכס והשביחו אותו. לא מצאנו מקום להתערב בממצאים שבעובדה שקבע בית משפט השלום בענין זה. מכיוון שכך, לא היה מקום לפסוק להם פיצויים עבור השבחה. 14. האם יש לפצות את המבקשים מכוח "שיקולים של צדק", שאינם מן הדין? עד ביטול הרשות התגוררו המבקשים בנכס במשך 40 שנה בקירוב ומשהגיע המבקש לגיל פרישה, עליהם לפנות את הנכס שבו התגוררו ולמצוא לעצמם מקום מגורים אחר. כנגד קושי זה של המבקשים עומדת טובת ההנאה שהיתה להם- למבקש, לאשתו ולילדיהם- במשך תקופה כה ארוכה שבמהלכה התגוררו בנכס ללא תמורה; אין זאת הטבה של מה בכך. המבקשים היו יכולים, אפוא, לחסוך במשך התקופה סכום נכבד- כשיעור דמי השכירות שלא שילמו- ולהבטיח לעצמם מקום מגורים (ונראה שאף ניסו לעשות כן, כפי שציין בית משפט השלום, על ידי רכישת מגרש בג'סר אל זרקא). זאת ועוד, המבקשים דחו את הצעת הפיצויים שהציע להם המשיב ואף דחו את הצעתו לבנות עבורם בית בחלקה הסמוכה. המבקשים לא הראו, אפוא, טעם כלשהו, מלבד עצם התקופה הממושכת של מגוריהם בנכס, שיש בו כדי להטות את כפות המאזניים לטובתם. לפיכך אין מקום לפסוק להם פיצויים משיקולים של צדק שאינם מן הדין. כאמור לעיל, קבע בית משפט השלום כי הנכס שימש כ"דירת שירות"- שעליה לא חלות עילות הפינוי וסעד מן הצדק- ומכאן שאין צורך לדון בשאלה אם יש הצדקה להעניק למבקשים סעד מן הצדק לפי סעיף 132 לחוק הגנת הדייר. כמו כן, לא מדובר כאן ב"שכירות", הואיל והרשות להתגורר בנכס ניתנה למבקשים ללא תמורה. בין כך ובין כך, אפילו היינו רואים את המבקשים כדיירים מוגנים- למרות קביעתו המפורשת של בית משפט השלום ששלל זאת- לא היתה הצדקה להעניק להם סעד מן הצדק. פיצול הסעדים 15. בערעורו של המשיב לפנינו משיג הוא על כך שבית המשפט המחוזי ביטל את הרשות שנתן לו בית משפט השלום לפצל את הסעדים. רשות לפצל את הסעדים נדרשת במקרה שבו זכאי תובע לסעדים אחדים בשל עילה אחת וחושש הוא שאם לא יתבע את כולם כאחד, לא יהיה זכאי לתבוע את האחרים. במילים אחרות, אם יבוא המשיב לתבוע סעד של סילוק יד, לא יהיה זכאי לתבוע סעד של דמי שימוש ראויים (תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; עוד ראו, בין היתר: ע"א 5/88 חגי אוריאלי נ' דוד פרנקל פ"ד מג(4) 89; ע"א 83/87 דב מילמן נ' עזבון דוד שרגה ז"ל פ"ד מד(2) 45; 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש פ"ד מה(5) 297, 319; ע"א 27/80, 201 ישראל ארגמן חברה לבנין נ' פנחס אלי פ"ד לו(1) 393; ע"א 436/74 צורי ויהודית קירשבאום נ' שלמה אריאל פ"ד כט(1) 322; ע"א 329/73 מלון סטפניה נ' עזבון המנוחה ליזה מילר פ"ד כח(1) 19; ע"א 315/69 סוכנות מכוניות לים התיכון נ' חברת גב-ים לקרקעות פ"ד כג(2)276; ע"א 38/68 הנאמן בפשיטת רגל של ידידה ראובן נ' ידידה ראובן פ"ד כב(2) 141; ע"א 347/67 אוניקו בונה בע"מ נ' קרלוס פורטוגז גיגנס פ"ד כא(2) 677; ע"א 89/64, 115 ש' פ' האז נ' רפאל מני פ"ד יח(3) 435; י' זוסמן, לעיל, בעמ' 168; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שישית, תשס"א, עורכת ט' אולשטיין), בעמ' 100 ואילך; ב' רוטנברג "פיצול סעדים (תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984)" משפטים טז (תשמ"ז) 390, בעמ' 393)). דומה כי בפרשה שלפנינו לא מדובר בשני סעדים אלא בשתי עילות תביעה נפרדות: האחת, הרשות שניתנה למבקשים להתגורר בנכס בוטלה ולפיכך עליהם לפנותו; השנייה, זכותו של המשיב לקבל דמי שימוש ראויים עבור החזקתם של המבקשים בנכס מיום ביטול הרשות ועד פינוי הנכס, שיסודותיה נטועים בדיני עשיית עושר ולא במשפט. יודגש כי העילה האחרונה, המבוססת על פסק הדין לסילוק יד, טרם התגבשה בעת הגשת התביעה, והרי המבקשים טרם פינו את הנכס (לענין זה ראו: דברי השופט ח' כהן בע"א 329/73, לעיל, בעמ' 20, שם נאמר כי אין צורך ברשות לפצל סעדים במקרים בהם עילת התביעה לסעד פלוני טרם נתגבשה). מכיוון שבשתי עילות נפרדות, ובסעדים הצומחים מכל אחת מהן, עסקינן, לא נזקק המשיב לרשות לפצל את הסעדים. הוא רשאי, אפוא, לתבוע בעתיד דמי שימוש ראויים, כפי שביקש. אולם אפילו מדובר בעילת תביעה אחת ובשני סעדים, היה מקום להרשות למשיב לפצל את הסעדים. זאת, בין היתר, מן הטעם שבעת הגשת התביעה לסילוק יד היתה אפשרות שבית המשפט לא יורה על פינוי המבקשים מהנכס והדיון בשאלת דמי השימוש הראויים יתייתר. לפיכך לא היה מקום להאריך ולסרבל את הדיון תוך הבאת ראיות נוספות, שלאחר מכן יכול היה שיתברר שהן היו מיותרות (ראו: רע"א 384/88 מרגלית נ' כהן, פ"ד מז(2) 617, 619; א' גורן, לעיל, בעמ' 109). זאת ועוד, בית המשפט המחוזי הסביר בפסק דינו כי ביטל את הרשות לפצל את הסעדים מן הטעם כי התחשב גם בכך בקביעת סכום הפיצויים. לפיכך, אפוא, גם מטעם זה, עם ביטול הפיצויים למבקשים, אין מקום שלא להרשות למשיב לפצל את הסעדים. סוף דבר 16. לפיכך אני מציע לבטל את חיובו של המשיב בתשלום פיצויים למבקשים, שעל כך הורה בית המשפט המחוזי בפסק דינו, וכן לקבוע- ללא צורך בהחלטה לענין פיצול הסעדים- כי המשיב זכאי לתבוע מאת המבקשים דמי שימוש ראויים. עם זאת ראוי כי לאור הנסיבות, ישקול המשיב אם למצות את זכותו. בנסיבות הענין לא ייפסקו הוצאות. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל. מקרקעיןפיצויים