פסק-דין השופטת א' חיות: כללי בית-המשפט המחוזי חייב את הוועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר-סבא לשלם פיצוי לבעלי זכויות חכירה של מקרקעין בתחומי העיר כפר-סבא בשל נזק שנגרם להם כתוצאה משינוי תוכנית המתאר החלה על אותם המקרקעין. בערעורים שבפנינו מלינים בעלי זכויות החכירה, המערערים בע"א 7136/00 (להלן: המערערים) על מיעוט הפיצוי שנפסק להם ואילו הוועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר-סבא וכן הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מרכז, המשיבות בע"א 7136/00 והמערערות בע"א 7256/00 (להלן: המשיבות), מלינות על עצם פסיקת פיצוי למערערים בטענה כי לא נגרם להם נזק כתוצאה משינוי תוכנית המתאר. לחלופין טוענות המשיבות כי סכום הפיצוי שנפסק למערערים גבוה מן הראוי. רקע עובדתי 1. המערערים הינם בעלי זכויות חכירה לדורות מאת מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) בחמש עשרה חלקות עליהן ניצבים בתיהם, בשכונת למפרט בכפר-סבא (להלן: החלקות או המקרקעין). בראשית חלה על המקרקעין תוכנית כס/8, אשר פורסמה ביום 21.8.47. תוכנית זו קבעה כי בכל חלקה במקרקעין ניתן יהיה לבנות יחידת דיור אחת בגובה שתי קומות לכל היותר ובמימוש 15% משטח החלקה, וכן ניתן יהיה לבנות מבנה עזר במימוש 5% משטח החלקה. ביום 18.6.70 פורסמה תוכנית כס/1/1 (להלן: התוכנית הקובעת), אשר קבעה לחלקות המשיבים ייעוד של אזור מגורים ג' המיועד לבנייה רוויה. בהתאם לייעוד החדש התירה התוכנית לבנות בכל חלקה מבנה בן ארבע קומות (על גבי קומת עמודים מפולשת) על 30% משטח החלקה, או מבנה בן שלוש קומות על 35% משטח החלקה. ארבע עשרה שנים לאחר פרסום התוכנית הקובעת שבה המשיבה 1 ופרסמה תוכנית מתאר חדשה למקרקעין, היא כס/24/1 (להלן: התוכנית הפוגעת). תוכנית זו, שפורסמה ביום 30.8.84, נועדה למתן את אפשרות הבניה לגובה ואת צפיפות הבנייה בשכונה, ועל כן צמצמה את אפשרות הבנייה בכל חלקה לשתי יחידות דיור בנות שתי קומות, במבנה אחד או בשני מבנים, ובלבד שסך כל השטח הבנוי לא יעלה על 70% משטח החלקה. מרבית המערערים לא מימשו עד היום את אפשרויות הבנייה בהתאם לתוכניות השונות, וברוב החלקות מצויים עדיין המבנים המקוריים שנבנו בשנות הארבעים והחמישים. 2. לאחר אישור התוכנית הפוגעת, הגישו המערערים תביעה לתשלום פיצויים על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). תביעה זו הוגשה למשיבה 1 והתבררה בפניה ובפני המשיבה 2 על פי הוראות פרק ט' של חוק התכנון והבניה כנוסחן טרם תיקון 43 לחוק משנת 1995. המשיבה 1 סברה כי זכויות המערערים כחוכרי המקרקעין לא נפגעו כתוצאה מן התוכנית הפוגעת ולפיכך המליצה למשיבה 2 לדחות את תביעת המערערים. המשיבה 2 קיבלה את ההמלצה ודחתה את התביעה. בעקבות כך, ובהתאם לסעיף 199 לחוק התכנון והבניה כנוסחו במועד הרלבנטי, הגישו המערערים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה כנגד המשיבות בגין הנזק שנגרם להם, לטענתם, כתוצאה מהתוכנית הפוגעת. ראוי לציין כבר עתה כי לאחר הגשת התובענה ובעודה תלויה ועומדת בפני בית-המשפט המחוזי, פורסמה ביום 19.6.88 תוכנית מתאר חדשה למקרקעין, כס/24/1א (להלן: התוכנית המתקנת). תוכנית זו לא שינתה את אחוזי הבנייה המותרים על-פי התוכנית הפוגעת, אך הרחיבה את אפשרויות הבנייה במובן זה שאיפשרה להקים על כל חלקה שלוש יחידות דיור במקום שתי יחידות על פי התוכנית הפוגעת. כפי שיפורט להלן, לא הובאה התוכנית המתקנת בחשבון באותו שלב על ידי בית-המשפט המחוזי, אך בהליכים נוספים שהתקיימו בעניין מקרקעי המערערים, שאף הם יפורטו להלן, ניתן לה ביטוי בחישוב הנזקים למקרקעי המערערים. פסק הדין הראשון 3. בפסק דינו מיום 2.11.93 (להלן: פסק הדין הראשון), קבע בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' טלגם) כי המערערים הוכיחו שחלקותיהם אכן נפגעו כתוצאה מן התוכנית הפוגעת ועל כן הם זכאים לפיצוי. בית-המשפט העמיד את הפיצוי המגיע למערערים על סכומים הנעים בין 67,000 דולר ל-85,000 דולר, בצירוף ריבית דולרית מצטברת בשיעור 11% לשנה, מיום 15.9.84, הוא יום כניסתה לתוקף של התוכנית הפוגעת. נוכח סכומי הפיצוי שאותם קבע כאמור, דחה בית-המשפט המחוזי את טענתן החלופית של המשיבות לפיה יש לפטור את המשיבה 1 מתשלום פיצוי למערערים על פי סעיף 200 לחוק התכנון והבניה. כן חייב בית-המשפט המחוזי את המשיבות בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה למערערים בסך 150,000 ₪. 4. שני הצדדים ערערו על פסק הדין הראשון (ראו: ע"א 6826/93 הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא נ' חייט ואח' פ"ד נא(2) 286). המשיבות השיגו בערעורן על עצם ההכרה בזכאותם של המערערים לפיצויים וכן הלינו על שיעור הפיצוי שנפסק. המשיבות העלו בערעורן טענה נוספת ולפיה יש להתחשב בהשפעתה של התוכנית המתקנת לעניין הפגיעה הנטענת בחלקות המערערים. טענה זו, אותה העלו המשיבות לראשונה בשלב הערעור, הועלתה בעקבות ההלכה שנפסקה לאחר שניתן פסק הדין הראשון, בע"א 4809/91 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים נ' קהתי פ"ד מח(2) 190 (להלן: עניין קהתי). בעניין קהתי קבע בית-משפט זה כי בחישוב פיצויים עקב פגיעה של תוכניות מתאר יש להתחשב בתוכניות מתאר מאוחרות לתוכנית הפוגעת. המערערים מצידם העלו בערעורם טענות שונות בכל הנוגע לאופן חישובו של הפיצוי שנפסק להם, וכן טענו כי היה על בית-המשפט המחוזי לחשב את סכום הפיצוי בערכים שקליים ולא בערכים דולרים. 5. בפסק דינו מיום 13.4.97 (להלן: פסק הדין בערעור הראשון) דחה בית-משפט זה (כבוד השופטים: א' מצא, צ' א' טל וד' דורנר) את טענת המשיבות לעניין עצם זכאותם של המערערים לפיצוי אולם קיבל חלק מהטענות שהעלו באשר לדרך בה חושב סכום הפיצויים על ידי בית-המשפט המחוזי. בהקשר זה קבע בית-המשפט כי היה על בית-המשפט המחוזי להביא בחשבון שלושה גורמים נוספים לענין חישוב סכום הפיצוי. הגורם הראשון הינו השפעתה המיטיבה של התוכנית המתקנת על שווי זכויות המערערים במקרקעין, בהתאם לפסק הדין בעניין קהתי. הגורם השני הינו דמי ההיתר שהיה על המערערים לשלם לצורך מימוש אחוזי הבנייה בכל אחת מהתוכניות, אותם יש לנכות משווי הזכויות במקרקעין על פי כל אחת מהתוכניות. בית-המשפט קבע כי מרכיב זה הינו חיוני להערכת הפגיעה שנגרמה למערערים וזאת משום שבהערכת שווי זכויות במקרקעין, יש להביא בחשבון את ההשקעות הכספיות הכרוכות בניצול זכויות אלה, ובכללן תשלום דמי היתר. הגורם השלישי אותו יש להביא בחשבון, כך קבע בית-המשפט, הינו שווי המבנים הקיימים בחלקות, וזאת משום שעל פי התוכנית הקובעת היה על המערערים להרוס את המבנים הקיימים לצורך מימוש אחוזי הבנייה המותרים ולעומת זאת, על פי התוכנית הפוגעת יכולה היתה הבנייה להיעשות בלא שנדרשה הריסתם. את ערכם של המבנים שהריסתם נחסכה על פי התוכנית הפוגעת הורה בית-המשפט לנכות מסכום הפיצוי. נוכח קביעותיו אלה החליט בית-המשפט להחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי על מנת שיקיים הליך משלים ויעריך מחדש את הפיצוי המגיע, ובלשונו של השופט מצא (שם, בעמוד 311): בהליך המשלים, בגדרו ישמע ראיות וטענות נוספות ככל שימצא לנכון, יידרש בית-המשפט לעריכת שומה חדשה של שיעור הפגיעה, תוך שיביא בחשבון בכלל רכיבי החישוב (ועל-פי ההנחיות שנכללו בהנמקה) גם את השפעתם של שלושת הגורמים הבאים: חובת המשיבים [המערערים] לשלם דמי היתר למינהל מקרקעי ישראל; שוויים של המבנים הקיימים בחלקות; והשפעתה המיטיבה של התוכנית המתקנת (כס/24/1א). לאור המסקנות אליהן יגיע יחזור בית-המשפט ויבחן אם, בהתחשב בכלל הנסיבות, יש להחיל על תביעות המשיבים [המערערים] (כולם או חלקם) את הוראת סעיף 200(1) לחוק התכנון והבניה. כמו כן קיבל בית-המשפט את טענת המערערים לפיה יש לפסוק להם פיצוי בערכים שקליים ולא בערכים דולריים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. טענות הצדדים בפני בית-המשפט המחוזי 6. במסגרת ההליך המשלים שקיים בית-המשפט המחוזי, הגישו הצדדים חוות דעת משלימות לעניין הגורמים הנוספים שיש להביא בחשבון לצורך קביעת הפיצוי, בהתאם להנחיות שנקבעו בפסק הדין בערעור הראשון. שתי חוות הדעת כללו הערכות שווי של זכויות המערערים על פי התוכנית הקובעת ועל פי התוכנית המתקנת. משווי הזכויות על פי כל אחת מן התוכניות נוכו דמי היתר, על פי חישוב שנכלל אף הוא בחוות דעת אלה. החלקה השייכת למערערים 6 נבחרה כחלקה מייצגת על ידי השמאים מטעם שני הצדדים והחישובים שנכללו בחוות הדעת התייחסו אליה. כמו כן צורפו לחוות הדעת כנספחים טבלאות המתייחסות בהתאמה לחלקות האחרות. 7. חוות דעת המערערים העמידה את ההפרש שבין שווי זכויות המערערים על פי התוכנית הקובעת לבין שווי זכויותיהם על פי התוכנית המתקנת על 35,410$, ואילו חוות דעת המשיבות גרסה כי השוואת שווי זכויותיהם של המערערים על פי התוכנית הקובעת לעומת שוויין על פי התוכנית המתקנת מוליכה אל המסקנה שלא נגרמה כל פגיעה במקרקעי המערערים. אדרבא, הם הושבחו בכ-14,640$ בממוצע. אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בין הצדדים נסובה על שאלת שווי זכויות המערערים לפי התוכנית המתקנת. המערערים סברו כי שווי זה עומד על סך של 118,660$ ואילו המשיבות סברו כי שווי זכויות המערערים על פי התוכנית המתקנת עולה כדי 154,277$. עיקר הפער בין הערכות הצדדים לעניין זה נובע מן המחלוקת שנתגלעה ביניהם באשר לדרך בה ניתן לממש את אחוזי הבנייה הקבועים בתוכנית המתקנת. לטענת המערערים, אותה ביססו בחוות דעת אדריכלית מטעמם, הדרך היחידה בה ניתן להקים על החלקות שלוש יחידות דיור - כפי שמתירה התוכנית המתקנת - היא בבנייה טורית וצפופה וזאת לנוכח הנתונים הפיזיים של החלקות. לעומתם סברו המשיבות, ואף הן ביססו את עמדתן על חוות דעת אדריכלית, כי ניתן לממש באופן אופטימלי את זכויות הבנייה על פי התוכנית המתקנת ללא אילוץ של בנייה טורית וצפופה. טעם נוסף לפער הניכר בין ההערכות שהציגו הצדדים לעניין שווי הזכויות לפי התוכנית המתקנת, נעוץ בשיטות חישוב שונות שיישמו השמאים בכל אחת מחוות הדעת וכן מרכיב יזמות בגובה 10%, אשר נכלל בחוות הדעת מטעם המשיבות אך לא נכלל בחוות הדעת מטעם המערערים. לצד הפער הבולט בהערכות הצדדים בכל הנוגע לשווי הזכויות לפי התוכנית המתקנת קיים ביניהן גם פער בעניין שווי הזכויות על פי התוכנית הקובעת (183,600$ על פי הערכת המערערים לעומת 160,650$ על פי הערכת המשיבות). פער זה נובע אף הוא מהבדלים בדרך החישוב ומהבדלים ברכיבי החישוב שאותם כללו השמאים בכל אחת מחוות הדעת. כך למשל הפחיתה חוות דעת המשיבות מערך הזכויות על פי התוכנית הקובעת סך של כ-3,000$ בגין הוצאות הריסת המבנים, הריסה שהיתה, כאמור, תנאי למימוש אחוזי הבנייה על פי התוכנית הקובעת. בחוות דעת המערערים, לעומת זאת, לא הופחת סכום זה משווי הזכויות. אשר לסוגיית דמי ההיתר, העלו חלק מהמערערים טענה כי הם פטורים מתשלום דמי היתר וחלק אחר של המערערים טענו כי עליהם לשלם דמי היתר מופחתים בלבד. טענות אלה של המערערים לעניין דמי ההיתר נסמכו על הוראות שונות בחוזי החכירה. המערערים שטענו לפטור מתשלום דמי ההיתר ביססו את טענתם על סעיף בחוזה החכירה שבידיהם הקובע כי אין להתנות בתשלום את הסכמת המינהל לתוספת בנייה במקרקעין. המערערים שטענו לשיעור מופחת של דמי ההיתר, בשיעור שלא יעלה על 25%, ביקשו להקיש הפחתה זו מסעיף בחוזה החכירה שבידיהם המתייחס לדמי הסכמה בו נקבע כי שיעור דמי ההסכמה אותו רשאי המחכיר לגבות בעת העברת הזכויות לא יעלה על 25% משיעור תוספת הערך, כמשמעותה באותו חוזה. המשיבות מצידן טענו כי יש לדחות את טענות המערערים לעניין דמי ההיתר. לעניין הפטור טענו המשיבות כי הוא חל רק מקום שבו מדובר בתוספות בנייה לשימושו האישי של החוכר ובני ביתו, ואין להחילו על בניית יחידות דיור במקרקעין המיועדות למכירה או להשכרה בשוק החופשי. לעניין תשלום דמי היתר בשיעור מופחת טענו המשיבות כי אין מקום להקיש מסעיפים בחוזי החכירה העוסקים בדמי הסכמה לעניין דמי היתר, שהינם תשלום מסוג שונה לחלוטין. פסק דינו המשלים של בית-המשפט המחוזי 10. בפסק דינו המשלים מיום 13.6.00 (להלן: פסק הדין המשלים) קבע בית-המשפט המחוזי כי שיעור הפגיעה במקרקעין כפי שנקבע בפסק-הדין הראשון יעמוד בעינו וישמש כנקודת מוצא לצורך חישוב הפיצוי בפסק הדין המשלים, בציינו כי אין הוא רואה מקום לקבוע מסמרות במחלוקת שנפלה בין הצדדים לעניין אפשרויות הבנייה במקרקעין על פי התוכנית המתקנת. עם זאת, קבע בית-המשפט כי לתוכנית המתקנת יש השפעה מיטיבה המתבטאת בשיעור דמי ההיתר. בהקשר זה קבע בית-המשפט כי יש לנכות מן הפיצויים שנפסקו למערערים ב"גלגול" הראשון סך של 18,012$ המהווה לשיטתו את סכום ההפרש בין דמי ההיתר שהיו משולמים לצורך מימוש זכויות הבנייה על פי התוכנית הקובעת ובין דמי ההיתר שיש לשלם לצורך מימוש זכויות הבנייה על פי התוכנית המתקנת. בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים לעניין הפטור מתשלום דמי ההיתר, אך קיבל את הטענה בדבר תשלום מופחת של דמי היתר ובהתאם העמיד את סכום ההפרש שיש לנכות בגין דמי היתר על 11,258$ בלבד, לגבי אותם מערערים שחוזי החכירה שבידיהם כללו סעיף בדבר דמי הסכמה מופחתים. אשר לשווי המבנים הקיימים בחלקות, קבע בית-המשפט המחוזי כי שוויו של מטר מרובע מבונה לצורך חישוב ערך המבנים יעמוד על 175.5$, לאחר ניכוי פחת. כתוצאה מכך, הופחתו מסכום הפיצוי שנפסק לכל מערער כ-15,500$ בממוצע. נוכח כל האמור לעיל, נופלים סכומי הפיצוי שפסק בית-המשפט המחוזי למערערים בפסק הדין המשלים מן הסכומים שפסק להם בפסק הדין הראשון והם נעים בין 15,363$ ל-67,000$. בהתאם, הופחת בפסק הדין המשלים גם סכום ההוצאות שנקבע בפסק הדין הראשון והועמד על סך של 100,000 ₪. לעניין שיערוך סכומי הפיצוי שנפסקו קבע בית-המשפט כי המועד הקובע הוא מועד פרסום התוכנית הפוגעת (30.8.84). בכך סטה מפסק הדין הראשון, בו קבע כי המועד הקובע לצורך שיערוך הפיצויים הוא מועד כניסתה של התוכנית הפוגעת לתוקף (15.9.84), ובהחלטה מאוחרת מיום 20.8.00 הבהיר בית-המשפט כי קביעתו זו מבוססת על הוראת סעיף 119(ב) לחוק התכנון והבניה, כנוסחה ביום מתן פסק הדין המשלים. טענתן של המשיבות בדבר תחולתו של סעיף 200 לחוק התכנון והבניה על המקרה דנן נדחתה גם בפסק הדין המשלים. הערעורים שלפנינו 11. הערעורים שבפנינו נסובים על קביעותיו של בית-המשפט בפסק הדין המשלים. המערערים מלינים על קביעתו של בית-המשפט המחוזי לעניין המועד הקובע לשיערוך הפיצוי ולטענתם שגה בית-המשפט בהסתמכו לעניין זה על הוראת סעיף 119(ב) לחוק התכנון והבניה כנוסחה ביום מתן פסק הדין המשלים ולא על ההוראה כנוסחה ביום הגשת התביעה. עוד טוענים המערערים כי שגה בית-המשפט המחוזי בדחותו את עמדתם בדבר הפטור מדמי היתר המגיע לחלק מהמערערים על פי חוזי החכירה שבידיהם. המשיבות מצידן מלינות על האופן שבו חושבו הפיצויים על ידי בית משפט קמא ולטענתן יש בחישובים אלה משום סטייה מעקרונות שמאיים מקובלים. המשיבות טוענות בהקשר זה כי בניגוד להנחיותיו של בית-משפט זה בפסק הדין בערעור הראשון, נמנע בית-משפט קמא מלקבוע את שווי המקרקעין על פי התוכנית המתקנת, וחישב את סכום הפיצוי על בסיס ההשוואה בין שווי הזכויות על פי התוכנית הקובעת ובין שווין על פי התוכנית הפוגעת. כמו כן מלינות המשיבות על קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה יש להביא בחשבון דמי היתר מופחתים לגבי חלק מהמערערים. עוד טוענות המשיבות כי בניגוד לקביעתו של בית-המשפט המחוזי, יש להחיל על תביעת המערערים את סעיף 200 לחוק התכנון והבניה. לבסוף מלינות המשיבות על גובה ההוצאות שנפסקו נגדן וכן על החלטת בית-המשפט המחוזי כי סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין הראשון. דיון 12. במהלך הדיון בפנינו הושגה הסכמה בין הצדדים לפיה יינתן פסק הדין בשני הערעורים על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984. לאחר שבחנו את מכלול הטענות שהעלו הצדדים בכתב ובעל-פה וכן את חוות הדעת השמאיות שהוצגו על ידם, אנו סבורים כי לעניין שווי זכויות המערערים על פי התוכנית הקובעת ראוי לאמץ את חוות דעתם של ירמיהו אלוני וירון ספקטור מטעם המערערים ובהתאם לה אנו קובעים כי שווי זכויות המערערים על פי תוכנית זו, בניכוי דמי היתר, עומד על 114,350$. אשר לשווי זכויות המערערים על פי התוכנית המתקנת, נראה לנו כי יש להעמיד שווי זה, לאחר ניכוי דמי היתר, על 93,500$. על כן, עומדת הפגיעה בשווי זכויות המערערים על סך של 20,850$. בהתאמה לחוות הדעת שהגישו הצדדים מתייחס סכום זה לחלקה המייצגת והוא חל על כל יתר המערערים להוציא את המערערים 10, 11 ו-13 אשר לגביהם יחושב סכום הפיצוי על פי שיעורי הפגיעה המפורטים להלן: המערער 10 - 22,727$; המערערות 11 - 28,773$; המערערת 13 - 22,518$. לצורך קביעת שיעור הפגיעה אימצנו את גישתו של בית-המשפט המחוזי לפיה אין מקום לפטור מדמי היתר בנסיבות המקרה דנן ובניגוד לעמדתו אנו סבורים כי אין מקום אף לדמי היתר מופחתים על דרך של היקש מן הסעיפים בחוזי החכירה שעניינם דמי הסכמה. כמו כן, ואף זאת בניגוד לפסק דינו של בית-משפט קמא, איננו סבורים כי יש מקום להביא בחשבון לעניין שיעור הפיצוי המגיע למערערים 5, 6, 7 ו-15 את סכום דמי ההיתר ששילמו בפועל. אשר לשווי המבנים הקיימים, בחנו את האמור בחוות הדעת מטעם שני הצדדים באשר לשוויו של מטר מרובע מבונה לאחר פחת, והבאנו בחשבון את הטענות שהעלו המערערים באשר לקושי לנצל שווי זה במסגרת בנייה על פי התוכנית המתקנת בין היתר בשל גילם של המבנים ובשל עלויות ההתאמה שתידרשנה לצורך כך. לאחר כל אלה אנו קובעים כי הסכום אותו יש להפחית מן הפיצוי המגיע למערערים בגין שווי המבנים הקיימים יעמוד על סך של 100$ למטר מרובע מבונה. הפחתה זו תיושם גם לגבי המערערים 5 ו-7, אשר בחרו להרוס את המבנים שהיו קיימים בחלקותיהם. סכום הפיצוי המגיע לכל אחד מהמערערים לאחר הפחתה זו יתורגם לשקלים ואליו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. המועד הקובע לעניין שיערוך סכומי הפיצוי המגיעים למערערים כאמור הינו ביום כניסת התוכנית הפוגעת לתוקף, דהיינו ביום 15.9.84 (לעניין תחולתה הפרוספקטיבית של הוראת סעיף 119(ב), אשר נוספה לחוק התכנון והבניה בתיקון מספר 43 משנת 1995, ראו: ע"א 6663/93 יוסף צאיג נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון, פ"ד נה(1), 49, 82). לא מצאנו מקום להתערב בפסיקתו של בית-משפט קמא לעניין ההוצאות וכמו כן, סברנו כי אין זה ראוי לעשות צו להוצאות בערכאתינו נוכח הסכמת הצדדים למתן פסק הדין על דרך הפשרה. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות. תוכנית בניהבניהתכנית מתאר