תביעה בין אחים - דמי שימוש | עו"ד רונן פרידמן

הבסיס המשפטי לחיוב בגין דמי שימוש ראויים בין אחים ככל שהתשתית העובדתית תצדיק הטלת חיוב שכזה, מצוי בהוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969. על פי הוראה זו: "שותף שהשתמש במקרקעי משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין שכר ראוי בעד השימוש". שותף העושה שימוש בלתי חוקי / שלא כדין במקרקעין משותפים חייב בתשלום עבור ההנאה שהפיק מן הנכס המשותף. שימוש בלתי חוקי / שלא כדין - השותף חורג מחופש הפעולה שלו לענין השטח שבו הוא משתמש, לענין מהותו של השימוש, או לענין המידה שבה הוא מאפשר שימוש סביר לאחרים. החובה לשלם שכר ראוי חלה "רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים, גם כאשר הם לא השתמשו בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים. שותף המשתמש בכל הנכס, מפיק טובת הנאה גם מן החלקים השייכים לשותפים האחרים, ומשום כך הוא חייב בהשבה ואין חיובו מותנה בביצוע עוולה כלשהי. מקום ותוכח הסכמה בדבר ויתור על דמי שימוש ראויים או שהשותפים האחרים נמנעו במשך תקופה ארוכה מלדרוש את התשלום המגיע להם וכיוצ"ב - כל מקרה על פי נסיבותיו. ##להלן פסק דין בנושא דמי שימוש ראויים בין אחים:## פתח דבר 1. התובעת והנתבע (להלן: "הצדדים") אחים. הם הבעלים במשותף של זכויות מקרקעין במגרש ברחוב המעיין 15 גבעתיים, הידוע כחלקה 123 בגוש 6161 (ר' נסח רישום נספח א' לכה"ת). על המגרש בנוי בית מגורים בן 3 חדרים ומחסן אשר שמש בשעתו לנגריה (להלן: "הזכויות במקרקעין"). הזכויות במקרקרעין הועברו על שם הצדדים בשנת 1978 במתנה מאביהם, כך לטענת התובעת, טענה שאין לה סימוכין בנסח הרישום. 2. א. בתובענה שבפני עותרת התובעת לחיובו של הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים, בסכום הנקוב בכותרת התביעה, לתקופה ממרץ 1997 ועד מרץ 2004, מועד הגשת התביעה, וכן לחיובו של הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה מיום הגשת התביעה ואילך. ב. לטענת התובעת התגורר האב המנוח בבית המגורים ועשה שימוש במחסן כנגריה עד שנת 1996 עת עבר להתגורר עם התובעת בביתה בנהריה. מיד לאחר שהמנוח עבר להתגורר בנהריה עם התובעת השתלט הנתבע על בית המגורים והמחסן (להלן: "הנכס") ומאז עשה ועושה בנכס שימוש בלעדי ללא הסכמתה ובניגוד לרצונה ומבלי לשלם לה דמי שימוש ראויים, תוך שהוא מונע ממנה להשכירו לצדדים שלישיים. ג. מכאן התובענה לתשלום דמי שימוש ראויים לתקופת 7 השנים שקדמו להגשת התובענה ומיום הגשת התובענה ואילך. 3. א. בכתב הגנתו (המקורי) הפליג הנתבע אודות ההיסטוריה המשפחתית ותיאר את מערכת היחסים בין בני המשפחה - הנתבע, התובעת והוריהם. הגנה ראויה לתובענה לא מצאתי. משכך,הוריתי לנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן, לא לפני שדרשתי מהתובעת לאמת את תביעתה בתצהיר כנדרש על פי תקנה 258ח' לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד - 1984. ב. בכתב הגנתו המתוקן, זה מיום 17.10.04, התכחש הנתבע לבעלותה של התובעת במחצית הזכויות במקרקעין וטען, כי לו הבעלות המלאה כל עוד התובעת לא מחזירה לו חובות שהיא חייבת לו; התובעת חתומה על מסמכים המונעים ממנה לעשות שימוש של בעלים בנכס; התובעת ניסתה באיומה ובמרמה להחתים את הנתבע על מסמכים המקנים לה בעלות במחצית הזכויות במקרקעין; התובעת היא שהשתמשה בנכס לאחר שהעבירה את האב המנוח לביתה בנהריה ואף הודתה בכך; התובעת היא שהשכירה את הנכס לגורמים לא ראויים, תוך שהיא מציגה את האב כבעלים של הנכס, וגזלה את דמי השכירות לעצמה; התובעת היא שמנעה מהנתבע שימוש בנכס באלימות ובאיומים; תביעה קודמת להשכרת הנכס וקבלת מלוא שכה"ד נמחקה על הסף; הנכס אינו ראוי להשכרה - סעיף א' לכתב ההגנה. ג. טרחתי ופרטתי את טענות ההגנה של הנתבע, כפי שפורטו בכתב הגנתו המתוקן, כדי להצביע על כך, כי אין באף אחת מטענותיו התיחסות מפורשת או הכחשה מפורשת לשימוש הנטען שהוא עשה ועושה בנכס. חרף זאת, ראיתי לנכון לבחון חלק מטענותיו של הנתבע, כדי לסבר את אוזנו, דווקא משום שבחר לייצג את עצמו ולא להסתייע בעו"ד ליצוג משפטי. - רישומה של התובעת כבעלת מחצית הזכויות בנכס (ר' נסח הרישום נספח א' לכה"ת) סותר בעליל את טענת הנתבע, כי לו הבעלות המלאה בנכס. טענה זו מוטב היה לנתבע שלא להעלות שכן יש בה כדי ללמד על הילך המחשבה של הנתבע בכל הנוגע לבעלות בנכס וממילא על הזכויות הנלוות לבעלות - החזקה ושימוש בלעדיים. משכך, לא ברורה טענתו של הנתבע, כי התובעת ניסתה באלימות ובאיומים להחתימו על מסמכים כי יש לה בעלות במחצית הנכס. זכותה במחצית הנכס הוקנתה לה על ידי ההורים עוד בשנת 1978 והיא לא היתה צריכה לנקוט בשום פעולה נוספת, אפילו חוקית, לקבלת זכויות אלה. - בהתעלם מקבילותם של המסמכים, אשר צירף הנתבע לתיק המוצגים המהווה חלק מכתב הגנתו, ראוי להבהיר, כי לא מצאתי בין מסמכים אלה ולו מסמך אחד שיש בו כדי ללמד על מניעות של התובעת לעשות שימוש של בעלים בנכס. גם מוצג 11 (שלא נושא תאריך ולא ברור מי ערך אותו ומי הדפיס אותו) הנושא את שמה של התובעת (אך אינו חתום על ידה) מלמד על כך, כי התובעת התחייבה שלא ליטול חזקה בנכס עד לאחר פטירת ההורים בשיבה טובה. דווקא מוצג זה ובו התחייבות זו תומכים בטענת התובעת, כי הנכס אמור היה לשמש כמקום מגורי ההורים ואף מקור לתשלום הוצאותיהם על דרך של השכרתו. בודאי שאין במסמך זה, גם אם היה חתום על ידי התובעת והיה קביל מבחינה ראייתית, כדי לשלול ממנה את הזכות ליטול חזקה בנכס לאחר מות ההורים, להיפך. - בכל הכבוד, גם מוצג 16 אינו מלמד על מה שהנתבע מבקש ללמוד ממנו. מדובר במסמך ריק שאמור להיות ממולא על ידי הורי הצדדים והצדדים ובו הם מצהירים, כי הזכות להחזיק ולהתגורר בנכס לצמיתות הוקנתה להורים על ידי הצדדים, ילדיהם, הרשומים כבעלים של הנכס. צא ולמד שגם מסמך זה תומך ומחזק את טענות התובעת, כי הנכס, חרף העברת הזכויות בו לצדדים, אמור היה לשמש את ההורים וחתימתם המתנוססת על ההצהרה רק מאשרת עובדה זו. - אשר ליתר המוצגים שצורפו אין בהם ולא כלום לתובענה שבפנינו, לרבות התביעה בה נתבקש ביהמ"ש, באחת מעתירותיה, לחייב את הנתבע לאפשר את השכרת הנכס, תביעה שהוגשה בשנת 1997. תביעה זו נמחקה. הנתבע לא השכיל להניח בפני את פסק הדין/החלטה שמחקה את התביעה מה גם שמחיקה אינה בגדר מעשה בי-דין. זאת ועוד הצדדים לתובענה זו היו האב - המנוח והתובעת/הבת והיא נועדה לאפשר השכרת הדירה על מנת להשתמש בפירות השכירות לסיפוק צרכי האב. בתביעה זו עתרו האב והתובעת לחייב הנתבע במזונות האב ובמסגרתה עתרו לחיוב הנתבע בהשכרת הדירה. בכל הכבוד יש בתביעה זו כדי ללמד על כך שכבר בשנת 1997, בסמוך לאחר עזיבת האב המנוח את הבית עת עבר להתגורר עם התובעת בביתה בנהריה, הוגשה תביעה להשכרת הנכס משום שהנתבע סירב כפי הנראה לעשות כן. - מבין המוצגים שהגיש הנתבע ראוי דווקא ליתן את הדעת למוצג 31 מדובר במכתב מיום 15.9.98 ששלח בא כוחו של הנתבע דאז לב"כ התובעת בו הוא מתלונן, כי אנשים מטעמה תקפו אותו בבית בו הוא מתגורר ואיזהו הבית? הוא הנכס עצמו. ראוי להביא את הדברים בשם אומרם: "4. מרשי (הנתבע ש.ש.) טוען כי ביום 6.9.96 הוא הותקף בסמוך לביתו במעיין 15 בגבעתיים על ידי 'איש זרוע'. לדעתו נשלח איש זה על ידי אחותו ובעלה. 5. אבקשך להורות למרשיך ולשלוחיהם להתרחק ממגורי מרשיי וילדיהם בת"א ובגבעתיים ממקומות עבודתם ולימודיהם ולהימנע מכל פעולה שיש בה משום פגיעה בזכויות הבעלות של מרשיי בנכס בגבעתיים". דווקא מוצג זה, שהנתבע הגיש אותו כחלק מחומר הראיות שלו ובתמיכה לכתב הגנתו, מלמד על כך שהנתבע ראה בנכס קנינו הבלעדי ועשה בו שימוש למגורים ומגורי משפחתו מיד ובסמוך לאחר עזיבת האב המנוח, לפחות בתקופה בה נכתב המכתב. 4. בנסיבות אלה נקבע התיק להוכחות תוך שאני מבהיר מפורשות: "1. לאחר ששמעתי את דברי הצדדים הריני לקבוע כי הפלוגתא היחידה הטעונה הכרעה בהליך שבפני הינה הטענה האם הנתבע עשה שימוש בנכס, ואם כן, לאיזה תקופה. 2. הנכס נשוא התובענה רשום בחלקים שווים בלשכת רשם המקרקעין על שם התובעת והנתבע הרישום הינו קונסטיטוטיבי אין כל טענה ראויה לשמה כנגד הרישום. מכאן החלטתי בסעיף 1. 3. הריני לקבוע כי במסגרת הליך ההוכחות זו הטענה היחידה שתעמוד להכרעה וכל צד רשאי להביא את ראיותיו בענין זה ובענין זה בלבד. 4. ביהמ"ש אינו מתכוון להרחיב את היריעה הנוגעת לתובענה זו למכלול היחסים שבין הצדדים ו/או בינם לבין הוריהם שכן הנכס אינו שייך לעזבון מי מההורים והוא רשום בטאבו על שמם של הצדדים כאמור". דמי שימוש ראויים 5. מן הבחינה המשפטית א. הבסיס המשפטי לחיובו של הנתבע בדמי שימוש ראויים, ככל שהתשתית העובדתית תצדיק הטלת חיוב שכזה, מצוי לנו בהוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). ב. על פי הוראה זו: "שותף שהשתמש במקרקעי משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין שכר ראוי בעד השימוש" אין מחלוקת, כי שותף העושה שימוש בלתי חוקי / שלא כדין במקרקעין משותפים חייב בתשלום עבור ההנאה שהפיק מן הנכס המשותף. שימוש בלתי חוקי / שלא כדין - השותף חורג מחופש הפעולה שלו לענין השטח שבו הוא משתמש, לענין מהותו של השימוש, או לענין המידה שבה הוא מאפשר שימוש סביר לאחרים (מיגל דויטש "קניין" (א), 538) שאלה היא אם חייב שותף לשלם עבור השימוש שעשה במקרקעין משותפים, בחלקיהם של הבעלים האחרים בנכס, מקום והשימוש לא היה בלתי חוקי/שלא כדין כגון שקיבל היתר לשימוש אותו עשה או שבשימוש שעשה לא היה כדי למנוע מהשותפים האחרים מלהשתמש אף הם באותם מקרקעין? ג. הפסיקה, פסיקתו של ביהמ"ש העליון קבעה, כי החובה לשלם שכר ראוי חלה "רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים, גם כאשר הם לא השתמשו בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים" (ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס תק-על 93 (1) 258). על קביעה זו חזר ביהמ"ש העליון גם בע"א 891/95 זידאני נ' סעיד אחמד נג(4) 769, תוך שהוא מדגיש כי עצם העובדה שאחד מהשותפים עושה שימוש כלשהו במקרקעין משותפים, ללא שקיבל את הסכמת יתר השותפים, לא הופכת אותו שותף למסיג גבול כל עוד אינו מונע מאחרים שימוש במושכר ולפיכך אינו חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים. ביהמ"ש נסמך על ע"א 663/87 נתן נ' גרינר פד מ"ה (1) 104. בגישתה זו החדירה הפסיקה "יסוד עוולתי" לתוך הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין והתנתה את החבות בקיום חזקה יחודית תוך שלילת השימוש מהשותפים האחרים. ד. הספרות המשפטית, מנגד, מוצאת את מקורה של הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין בדיני עשיית עושר ולא במשפט. לא מעשה העוולה הוא שמטיל את החבות לתשלום אלא עצם השימוש במה ששייך לזולת. כך אומר פרופ' פרידמן: "שותף המשתמש בכל הנכס, מפיק טובת הנאה גם מן החלקים השייכים לשותפים האחרים, ומשום כך הוא חייב בהשבה ואין חיובו מותנה בביצוע עוולה כלשהי" (ד. פרידמן "דיני עשיית עושר ולא במשפט" (תשמ"ב - 1982), 275). כך גם סבור פרופ' י. ויסמן, בספרו "דיני קנין - בעלות ושיתוף" הקובע, כי פטור מתשלום במקרה של שימוש בהיתר יהא בבחינת מתן גושפנקא לעשיית עושר ולא במשפט (עמ' 238). גישה זו, של הספרות המשפטית, אינה מתעלמת מהוראת סעיף 31 לחוק המקרקעין המתירה לשותף יחיד לעשות שימוש סביר במקרקעין המשותפים ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר. הספרות המשפטית מבהירה, כי אין היתר זה מכשיר שימוש כזה ללא פיצוי (י. ויסמן (שם) 239) ואף מרחיבה וקובעת, כי גם אם השימוש שעשה השותף היחיד במקרקעין המשותפים לא היה מכוח הוראת סעיף 31(א) לחוק המקרקעין אלא מכוח היתר של השותפים האחרים אין בכך כדי ללמד אלא על כך שמבחינת השותפים האחרים אין נפקא מינא אם יושכר הנכס ל'זר' או לשותף היחיד. ציפייתם לתשלום שכר ראוי קיימת ואין ללמוד מהסכמתם לחזקה על ויתור עליו (י.ויסמן (שם) 240). גם פרופ' מיגל דויטש בספרו קנין (א) 543 סבור שאין רמז כלשהו בנוסחה של הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין שיש בו כדי ללמד על כך שהחבות על פיה מותנית בקיום החזקה יחודית תוך שלילת השימוש מהשותפים האחרים. גישה זו של הספרות המשפטית זכתה להתייחסות חיובית דווקא בפרשת זידאני (שם). כב' השופט אנגלרד עומד על הבקורת של הספרות המשפטית על הגישה המסורתית בפסיקה וקובע, כי יש ממש בבקורת זו ומן הראוי לעיין בגישה המבוקרת עיון מחדש. עם זאת, לא נדרש כב' השופט אנגלרד לגופה של הבקורת שכן באותו ענין נתמלאו במערער דרישות סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 גם על פי הגישה המחמירה. לפסק דינו של השופט אנגלרד הסכימו שני שופטי ההרכב האחרים כב' השופטים דורנר ושטרסברג-כהן. ה. על הפער בין הפסיקה לספרות המשפטית ניתן לגשר באמצעות שימוש בכלים אחרים של הדין הכללי - הסכמה, תום לב, שיהוי מניעות וכו'. למשל - מקום ותוכח הסכמה בדבר ויתור על דמי שימוש ראויים או שהשותפים האחרים נמנעו במשך תקופה ארוכה מלדרוש את התשלום המגיע להם וכיוצ"ב - כל מקרה על פי נסיבותיו (מ. דויטש (שם) 543). 6. לענייננו אנו א. תהא אשר תהא הגישה בה נלך, בין זו המצמצמת את זכותם של השותפים האחרים לקבלת דמי שימוש ראויים ובין זו המרחיבה את זכותם, נחה דעתי, כי יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים אם כי לתקופה המתחילה לאחר מות האב ואילך. ב. מאמין אני לתובעת, כי הנתבע החל לעשות שימוש בנכס בסמוך לאחר שהאב המנוח עבר להתגורר עמה בבית בנהריה. הנתבע לא הכחיש בכתב הגנתו עובדה זו שהועלתה מפורשות בסעיפים 4, 5 לכה"ת. אמנם ברישת סעיפים 4,5 לכתב הגנתו כותב הנתבע "מוכחש ס' 4, ס' 5". עם זאת, ההכחשה הינה סתמית ואין בה אמירה מפורשת שהוא לא עשה שימוש בנכס החל ממועד זה. בסעיפים אלה, כמו גם לאורך כתב ההגנה, חוזר הנתבע וטוען לבעלותו המלאה בנכס וטוען, כי התובעת היא זו שהפריעה לו לעשות שימוש מלא בנכס כנובע מבעלותו המלאה בו. בכל הכבוד, הנתבע הוא שנתן את כתובת הנכס ככתובתו להמצאת כתבי בית דין (עמ' 13 לפרוט' ש' 9-13) ומסביר זאת, בכל הכבוד, בהסבר מגוחך שעובדותיו כלל לא הוכחו בפני. הנתבע הוא זה שהודה שהוא מגיע לנכס לעתים מזומנות לטענתו לצרכי תחזוקה, הוצאת דואר - דבר המלמד, כי כתובת הנכס משמשת אותו ככתובת לקבלת דברי דואר כלליים ולא רק כתבי בית דין (עמ' 14 ש' 13-14; עמ' 16 ש' 3-4; עמ' 16 ש' 11-15). הנתבע היה זה אשר הודה בכתובים, כי הוא מתגורר בנכס ואף דרש מהתובעת ומבעלה לבל תפריע לו לעשות שימוש זה. באותו מכתב מיום 15.9.98 מאשר הנתבע, כי ביתו הוא ברחוב המעיין 15, גבעתיים, כתובת הנכס, וכי הוא דורש מהנתבעת, מבעלה ומשלוחיהם להתרחק ממקום מגוריו ומגורי אשתו וילדיו (המכתב מוצג 31 לתיק המוצגים שצירף הנתבע לכתב הגנתו, נשלח בשם הנתבע ובשם אשתו. ר' ס'1 למכתב) בגבעתיים ולהימנע מלעשות כל פעולה שתפגע בזכויות הבעלות שלהם בנכס זה. מכתב זה מכוון לתקופה של ספטמבר 96, חודשים ספורים לאחר עזיבת האב המנוח את הנכס. הנתבע היה זה שהודה בדיון שהתקיים בים 2.11.05, במסגרת חקירת יכולת בהוצל"פ, כי הוא מתגורר בבית ברחוב המעיין 15, גבעתיים, ומתאר את מצבו של הבית (ר' הפרוטוקול שהתקבל על ידי כראיה לאחר הגשת הסיכומים החלטה בבש"א 12521/05, לא לפני שקיבלתי את עמדת הנתבע לבקשה אותה הגיש בבש"א 127801/05). הנתבע הוא זה שהתפתל על דוכן העדים בניסיונות חוזרים ונשנים להתחמק מהשאלה הפשוטה אם התובעת יכולה להכנס לנכס ולעשות בו שימוש. הנתבע פשוט לא עונה לשאלה וחוזר על כך שהוא פועל להרחיק אותה ממנו וממקום מגוריו ומהמקום בו שוהים אשתו וילדיו. מאחר והנתבע אינו מתגורר עם אשתו (ר' חקירתו יום 2.11.05 בהוצל"פ) ומאחר ובחקירתו בהוצל"פ הוא הודה שהוא גר בנכס (רחוב המעיין 15, גבעתיים) צא ולמד שבתשובתו זו, להרחיק את התובעת ממקום מגוריו, מכוון הוא למקום מגורים אחד ויחיד שלו - הנכס ברחוב המעין 15, גבעתיים. כשמעירים לנתבע, כי הוא לא ענה לשאלה הוא שוב מתחמק וטוען שקירבתה של התובעת לנכס מהווה סכנת חיים ברורה ו'מידית' כלשונו. למי? לנתבע כמובן שהרי הוא זה שטען, כי היא מאיימת עליו ושלחה בריונים לתקוף אותו. לפיכך, אם הוא לא מתגורר בנכס כיצד מסכנת אותו קירבתה של התובעת לנכס? והרי אין לחשוד בנתבע, כי הוא חושש לסיכון שהתובעת תחשף לו! (עמ' 14 ש' 11-9). הנתבע גם מתחמק ממתן תשובה ברורה לשאלה אם התובעת יכולה להשכיר את הנכס (עמ' 14 ש' 22). תשובתו היא, כי הנכס מהווה סכנה למי שנכנס אליו (עמ' 14 ש' 23). וכשמקשים עליו ושואלים - נניח שתמצא מישהו שיסכים להכנס לנכס על אף מצבו הוא עונה שהוא כמשכיר לא מוכן לקחת אחריות. הוא המשכיר ואיפה התובעת? - התובעת מבחינתו לא קיימת כי לדידו הבעלות המלאה בנכס היא שלו ולתובעת אין כל חלק ונחלה בו (עמ' 14 שורה 24-26). כשמקשים, שוב, בענין זה, במקום לתת תשובה פשוטה 'כן' או 'לא' הוא מתנה את ההשכרה בתנאים שהשוכר יקח על עצמו לשפץ את הנכס (עמ' 15 ש' 2-4). הנתבע גם משיב תשובה לא ברורה לשאלה אם יש לתובעת מפתחות לנכס. ברור לי שלתובעת אין מפתחות. זה עולה מאותה תשובה בלתי מובנת של הנתבע: "בהוראתה הוחלפו המפתחות בנכס, שתפנה למי שהשכיר ותיקח המפתחות". אפילו לטענת הנתבע הוא נכנס לעתים מזומנות לבית. כיצד הוא נכנס אם הוחלפו המפתחות בהוראת התובעת? לה יש מפתח ולו אין? הרי ברור מעצם תשובה זו, שאין לתת בה אמון כלל, כי המפתחות בכיסו שאחרת כיצד הוא נכנס לשם, על פי הודאותיו כזכור, אם אין לו מפתחות? (עמ' 15' ש' 5-6). בהמשך עדותו ממשיך הנתבע להתחמק מאפשרות השכרת הנכס. הוא טוען שההשכרה תטיל עליו אחריות כבעלים רשום, וכי הוא בטובו מוכן לבחון את הענין אם השוכר יתחייב לשפץ את הנכס ויתן בטוחות ראויות לכך (עמ' 17 ש' 24-27). כשמעמידים אותו חלילה בפני האפשרות שיחלוק עם התובעת בדמי שכירות הוא בכלל לא מתייחס לאפשרות זו ומבחינתו אין להעלותה על הדעת. תשובתו בענין זה מתחמקת - הוא יגיש נגדה תביעה שמנעה ממנו לעשות שימוש בנכס ולאור העובדה שגילתה את מקום מגוריו יתכן שכרגע יאלץ להשתמש בנכס ולשפץ אותו לצרכי מגורים. כרגע! איזה מקום מגורים בדיוק היא גילתה? הרי הוא מתגורר בגבעתיים בנכס עצמו לשם היא שלחה בריונים לתקוף אותו ולאיים עליו עוד בספטמבר 1996 והוא כבר אז דרש ממנה לבל תפריע לו בשימושו זה בנכס (ר' מוצג 31 לתיקי המוצגים שהגיש הנתבע במצורף לכתב הגנתו). ג. בכל הכבוד הראוי, אינני יכול ליתן אמון בעדותו זו של הנתבע. ניסיונו להרחיק עצמו מהנכס היה מאד לא מוצלח ודי בעדותו כדי להכריע את התביעה. מנגד עדותה של התובעת לא נסתרה ונתמכה בעדותו המתחמקת והפתלתלה של הנתבע. התובעת לא נשאלה על התקופה הרלבנטית לענייננו אלא בעיקר על התקופה בה האב/המנוח היה בחיים וגר בנהריה עת הושכר הנכס לתקופה קצרה כדי להשתמש בפירות ההשכרה עבור האב. התובעת העידה, כי הנתבע מנע את השכרת הנכס כבר בתקופה זו. עדות הנתמכת באותה תביעה משנת 1997 שהוגשה על ידי האב המנוח והתובעת לחייב הנתבע להשכיר את הנכס ובאותו מכתב מ- 9/98 (מוצג 31) בו מודה הנתבע, כי הוא מגורר בנכס בגבעתיים (ב- 9/96) ודורש שהתובעת לא תפריע לו בשימושו. התובעת העידה, כי הנתבע החליף את המנעול בנכס (עמ' 8 ש' 5), סגר את הסככה הצמודה לנגריה והכניס מחשבים לתוך הבית (עמ' 10 ש' 4; עמ' 11 ש' 3-6), וכי בנכס יש אור כל הלילה. עדותה זו לא נסתרה ועל אף שפירוט זה לא מופיע בכה"ת אני מקבל את עדותה ( ר' הערת בית המשפט בעמ' 10 ש' 89). בכל הכבוד הלך רוחו של הנתבע, מחשבתו ואמונתו היתה והווה, כי הנכס כולו שייך לו. הוא חוזר על כך שוב ושוב הן בכתב ההגנה והן בחקירתו הנגדית (ר' עמ' 13 ש' 18-20; עמ' 16 ש' 27-24). מבחינתו הוא הבעלים הבלעדי הזכאי לשימוש בנכס. התובעת כלל לא קיימת מבחינתו, אין לה כל חלק ונחלה בנכס, ואסור לה בכלל להעלות על הדעת, אפשרות של שימוש בו ובודאי להשכירו. נחה דעתי כי הנתבע, לא רק שחושב כך, אלא נהג ומתנהג בנכס מנהג בעלים בלעדי. מכאן לא תוכל גם להישמע הטענה, כי התובעת הסכימה לשימושו של הנתבע בנכס. טענה כזו עומדת בסתירה לכל הלך מחשבתו של הנתבע שכן יש בה משום הכרה בבעלותה של התובעת בנכס ובצורך בקבלת הסכמה משלה לשימוש שהוא עשה עושה ויעשה. לפיכך, אין לי אלא לקבוע, כי השימוש שהנתבע עשה ועושה ובודאי שיעשה בנכס הינו בניגוד לדעתה וללא הסכמתה של התובעת. מעבר לכך, הנתבע גם לא טען בכתב הגנתו, שהשימוש שהוא עושה הוא בהסכמתה ועל דעתה של התובעת, אפילו לא כטענה חלופית. 7. אוסיף ואומר - מושג "השימוש" להבדיל מ"חזקה" הינו גמיש ובכל הנוגע לחיוב בדמי שימוש ראויים אינו מכוון לשימוש יומיומי, רצוף בכל רגע ורגע משעות היממה. שימוש בפועל על ידי שותף יחיד קיים כל עוד שורר מצב בו הוא שולט בלעדית באפשרות השימוש. נחה דעתי, כי הנתבע עשה שימוש בנכס לתקופה הרלבנטית בודאי "שימוש קונסטרוקטיבי" (כלשון פרופ' מ. דויטש, קנין (שם), עמ' 542). שליטתו בנכס הוכחה בפני, שליטה שנובעת משום אמונתו, כי הוא הבעלים הבלעדי של הנכס, שליטה שממילא מנעה מהנתבעת לעשות שימוש סביר בו. 8. עם זאת ראוי ונכון להטיל את החיוב בדמי שימוש ראויים על הנתבע החל מיום מותו של האב - המנוח. הטעם לכך - הזכות לקבלת דמי שכירות/שימוש ראויים לתקופה מיום עזיבת האב המנוח את הנכס 5/96 ועד למותו היתה לו, לאב המנוח. העידה על כך התובעת. העברת הזכויות בנכס על שם התובעת והנתבע לא מנעה מההורים,ולאחר מות האם מהאב, את הזכות להמשיך ולהתגורר בנכס ואני מקבל את טענתה/עדותה של התובעת, כי פירות הנכס יועדו לצרכי האב/המנוח עת שעבר לאחר מות אשתו, האם, להתגורר בנהריה עם בתו, התובעת. גם אותה תביעה לחיוב הנתבע להשכיר את הנכס, שהוגשה בשנת 1997, כדי להעביר את פירות ההשכרה לאב המנוח מלמדת על כך. התביעה לקבל את דמי השכירות / דמי שימוש לידיה, קמה לה, לתובעת, מיום מותו של האב - 7.10.00. סוף דבר 9. א. התובענה מתקבלת. ב. הנתבע חייב לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשה בנכס ברחוב המעיין 15 גבעתיים החל מיום 7.10.00, יום מותו של האב המנוח ועד ליום פסק הדין, ומיום פסה"ד ואילך, כל עוד הוא עושה שימוש בנכס,כדי מחצית השווי. ניתנת לנתבע האפשרות למסור את מפתחות הנכס לב"כ התובעת ולפנות אותו בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. עשה הנתבע כן, יופסק חיובו בדמי השימוש ביום מתן פסק הדין. ג. שווי השכירות יקבע על ידי שמאי שימונה על ידי בית המשפט לאחר מתן חוות דעת השמאי ינתן פסק דין משלים. ד. אני ממנה כשמאי מטעם בית המשפט את מר יעקב שלום מדרך יבנה 15, רחובות, טל. 089315775; פלאפון 0524426041. בשכרו תישא בשלב זה התובעת. חלק המחצית בו אמור לשאת הנתבע יוטל עליו במסגרת פסק הדין המשלים. ה. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את אגרת התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום תשלומה ועד השבתה לידיה בפועל וכן שכר טרחת עורך דינה בסכום של 15,000 ₪ + מע"מ צמודים ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. סכסוך משפחתידמי שימוש