פסק דין 1. עניינה של עתירה זו, בעיקרה, בדרישה לבטל את תכנית מתאר הצ/4 / 1 / 139 (להלן - התכנית). קודם שנזקק לטענות שבעתירה נבקש לעמוד בתמצית על הרקע העובדתי הצריך לעניין. רקע כללי התכנית 2. התכנית הנדונה חלה על חטיבת קרקע בגודל של כ -300 דונם במועצה המקומית קדימה. התכנית משנה ייעודי קרקע בתחומה מייעודים מעורבים של חקלאות ומגורים ומייעוד חקלאי לשימוש של מגורים. באופן כזה, ניתן להתיר בתחום התכנית בנייתן של למעלה מ- 400 יחידות דיור. ייעוד חלקת העותרים, שהיה על פי תכנון קודם חקלאי במלואו,שונה למגורים. שטח של כ- 40% מהחלקה הופקע לצורך הקמת בניין ציבורי וסלילת כבישים (בצידה של הפקעה זו בוצעו הפקעות נוספות עליהן נעמוד להלן). התכנית הופקדה עוד בשנת 1998. בתקופת הפקדתה הוגשו 18 התנגדויות. התנגדויות אלו נדונו בועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז (להלן - הועדה המחוזית). ביום 13.10.99 החליטה הועדה כי תשקול לקבל חלק מההתנגדויות, בכפוף למשלוח הודעות לפי סעיף 106(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן - חוק התכנון והבניה), המחייב מתן הזדמנות להשמיע טענות למי שעלול להיפגע מקבלת התנגדות. בעקבות משלוח ההודעות האמורות, הגישו העותרים ביום 20.1.00 את השגתם לועדה המחוזית (נספח ג' לעתירה). השגה זו, שהגיעה לידי הועדה המחוזית ביום 24.1.00, התייחסה לתכנית בכללה ולא התמקדה בנושא בגינו נשלחו ההודעות לפי סעיף 106(ב) האמור. ההשגה פרטה את הנזק שייגרם, לדעת העותרים, למגרשיהם ובמסגרתה נתבקשה הועדה לאפשר לעותרים "להגיש בפניה תכנית חלוקה אחרת מטעמם, אשר תמצה את נתוני החלקה כך שפיתוחה יהיה מקסימלי". ביום 25.6.00 דנה הועדה המחוזית בהשגות שהתקבלו בעקבות ההודעות שנשלחו לפי סעיף 106(ב) לחוק. הוחלט להוסיף לתקנון התכנית הוראה לפיה הועדה המקומית תהא רשאית, בהליך של תשריט איחוד וחלוקה בסטייה מהוראות התכנית (בכפוף לפרסום לפי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה והכרעה בהתנגדויות, אם תוגשנה), להתיר חלוקה שונה של מגרשים. זאת, באופן שהמגרשים שיווצרו לא יפחתו בשטחם מהגדלים הבאים: 500 מ"ר למבנה חד משפחתי ו-750 מ"ר ליחידת דיור דו משפחתית (נזכיר כי בשלב מאוחר יותר, ביום 10.2.02, הובהרה החלטה זו בהחלטה נוספת שהיא בבחינת תיקון "טעות סופר"). ביום 3.12.00 השיבה הועדה המחוזית להשגת העותרים (נספח ה' לעתירה). במכתב הועדה צוין, כי על אף שהתנגדותם הוגשה באיחור, הרי שהחלטת הועדה מיום 25.6.00 נותנת לה מענה, שכן ניתן להגיש חלוקה שונה של מגרשים ולהוסיף יחידות דיור, בסייגים הקבועים בהחלטה. התכנית פורסמה למתן תוקף ביום 12.11.01. התכנית החדשה 3. העותרים לא הסתפקו באפשרות של חלוקה שונה לשם הגדלת מספר יחידות הדיור, כי אם בקשו בנוסף להקטין את גודל המגרש המינימלי המאפשר הקמת שתי יחידות דיור לשטח של כ-600 מ"ר (לעומת שטח מינימלי של 750 מ"ר שנקבע בתכנית). באופן כזה, ניתן יהיה להתיר בחלקתם (שלפני אישור התכנית היתה מיועדת בשלמותה לחקלאות) בנייה של 36 יחידות דיור. לשם כך יזמו העותרים את תכנית הצ/4 - 1 / 139ג' (להלן - התכנית החדשה). עוד בשלב מוקדם הודיע ב"כ המשיבה 1 (להלן - הועדה המקומית) לב"כ העותרים, במכתב מיום 13.3.00, כי הצפיפות המבוקשת על ידי העותרים הינה צפיפות גבוהה מזו המתוכננת בתכנית ובשכונות דומות בקדימה (נספח ג' לתצהירה של המהנדסת שמואלה מלצר). לטענת העותרים, מכתב זה לא נתקבל על ידם. במזכרה של המהנדסת מלצר (מטעם הועדה המקומית) לאדריכל בראון (מטעם העותרים) נאמר, בהתייחס להצעת התכנית החדשה, כי "יש לקבל אישור עקרוני של ראש המועצה המקומית קדימה מר עזרא לוי, ורצוי להפגש עם מהנדס הרשות, מר חנן טויטו". בפגישה עם מהנדס הרשות, הודיע האחרון על התנגדותו לתכנית זו בשל הצפיפות המוצעת. (התאריך המדויק של הפגישה אינו זכור לצדדים. העותרים מעריכים כי הפגישה התקיימה בדצמבר 2001. מהנדס הרשות מעריך כי הפגישה התקיימה באוקטובר 2001. נחזור לכך בהמשך דברינו). ביום 25.03.02 דנה הועדה המקומית בתכנית החדשה והחליטה: "לסרב - צפיפות המגורים המבוקשת נוגדת את מדיניות הועדה". יוזכר כי מדובר בתכנית המצויה בסמכות הועדה המחוזית. החלטת הועדה המקומית הינה אפוא המלצה לועדה המחוזית, לפי סעיף 62 לחוק התכנון והבניה. נכון למועד הדיון בעתירה לא נקלטה התכנית החדשה בועדה המחוזית, שכן טרם מולאו כל תנאי הסף הנדרשים. ממילא לא התקיים עדיין כל דיון בתכנית החדשה בפני האחרונה. במועד הגשתה היתה העתירה מכוונת גם כנגד התכנית החדשה ונתבקש בה כי בית המשפט יורה על שינוי התכנית בהתאם לתכנית החדשה. במעמד הדיון המוקדם, חזר בו ב"כ העותרים מהטענות במישור זה, וביקש כסעד אך את ביטולה של התכנית. אכן, לא היה מקום להעלאת טענות בכל שאמור בתכנית החדשה. כל עוד לא מוצו הליכי התכנון בעניינה בפני הועדה המחוזית, כל עתירה בהקשר זה הינה מוקדמת. טענות הצדדים 4. העותרים טוענים כי מחלקתם הופקעו אחוזים גבוהים יותר בהשוואה לחלקות אחרות הנכללות בתכנית. בכך, יש משום פגיעה בשוויון. לטענתם, במקום ללכת בדרך זו, היה על הרשויות לנקוט בדרך של חלוקה חדשה לפי פרק ג' סימן ז' לחוק התכנון והבניה. באופן כזה "יכולה היתה המשיבה 1 לאחד את כלל החלקות בתכנית ואחר חלוקה חדשה והפקעה, להקצות לכל בעל חלקה בהתאם לשווי חלקתו באופן יחסי מהנותר לאחר ההפקעה. או לחלופין לא לבצע איחוד וחלוקה אולם להפקיע באופן שווה מכל החלקות בהתאם לפרק ח' לחוק". בשל כך מבקשים העותרים לבטל את התכנית. המשיבים טוענים כי העותרים לא הגישו את התנגדותם לתכנית במועד וההשגה שהוגשה כלל לא מתייחסת לנושא שוויוניות ההפקעה המועלה בעתירה זו. עוד נטען, כי העתירה לא הוגשה במועד הקבוע בדין, והיא אף נגועה בשיהוי כבד, ובאי צירוף צדדים העלולים להיפגע כמשיבים לעתירה. בשל כך יש לדחות את העתירה על הסף. בנפרד מהאמור מציינים המשיבים כי גם לגוף העניין אין עילה להתערבות בית המשפט. השאלה אם לנקוט בהליך של איחוד וחלוקה מסורה לשיקול דעתן של רשויות התכנון. הועדה המקומית מוסיפה ומציינת כי בנסיבות תכנית זו הליך של איחוד וחלוקה לא היה מתאים בנסיבות הקונקרטיות, מטעמים אותם היא מפרטת וביניהם ייעודי קרקע שונים וקיומם של בתי מגורים ושטחים מאוכלסים בתחום התכנית. קיומו של ההליך אף היה גורם לעיכוב בהליכי התכנון. הועדה המקומית מבהירה בנוסף כי שיעורי ההפקעה השונים נובעים מהייעודים השונים של החלקות, עובר לקבלתה של התכנית. עמדת המשיבים הינה כי יש לדחות את העתירה, בין על הסף, ובין לגופה. בקשה להארכת מועד - 5. את דיוננו נתחיל בבחינת טענות המשיבים, המתייחסות לאיחור בהגשת העתירה ולשיהוי. אין מחלוקת, נוכח לוח הזמנים עליו עמדנו, כי העתירה לא הוגשה במועד הקבוע בתקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן - התקנות). העותרים אף לא הגישו, במעמד הגשת העתירה, בקשה להארכת מועד לפי תקנה 3(ג) לתקנות, על אף שהיה זה תנאי מוקדם להגשת העתירה ולדיון בה. בקשה כאמור הועלתה רק בשלב מאוחר יותר, במסגרת תגובה משלימה בכתב לענין השיהוי. נקדים ונאמר כי נוכח מסקנתנו לפיה העתירה הוגשה בשיהוי (כפי שיפורט להלן), ניתן להשאיר בצריך עיון את ההכרעה בבקשה זו. שכן גם אם נניח כי הבקשה תתקבל, הרי מובהר בתקנה 4 לתקנות כי בין אם העתירה הוגשה במועד שנקבע, ובין אם הוארך המועד להגשתה, אין בכך כדי לפגוע בטענה אפשרית של שיהוי. נבחן אפוא, על רקע אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה, האם יש בסיס לטענת השיהוי שבפי המשיבים. לטענת השיהוי 6. בבואנו לדון בטענת השיהוי, נבחן הן את שאלת השיהוי הסובייקטיבי, כלומר, שיהוי שנגרם באשמת העותרים; אך חשוב מכך את שאלת השיהוי האובייקטיבי, לה יינתן עיקר המשקל. העתירה הוגשה ביום 14.5.02. על פני הדברים, לא יכולה להיות מחלוקת כי העותרים השתהו בהגשת העתירה, בנסיבות בהן החלטתה של הועדה המחוזית לאשר את התכנית ניתנה ביום 25.6.00, ומכתב מפורט בכתב נשלח לעותרים בחודש דצמבר 2000. אין צריך לומר כי השתהות זו הינה חריגה על פי כל קנה מידה. העותרים מסבירים את השתהותם בכך שהוצג להם מצג מטעם נציגת הועדה המקומית כי כפיצוי על "העוול שנגרם" להם עקב התכנית, יאופשר להם להגיש את התכנית החדשה, שבמסגרתה יוגדל מספר יחידות הדיור. רק בדיעבד הסתבר כי המצג היה מטעה. לגירסתם אף נאמר להם ע"י נציגי הועדה המקומית כי אם ברצונם להביא לאישור התכנית החדשה, עליהם להימנע מלפעול נגד אישור התכנית. רק משום מצג זה השתהו העותרים בהגשת העתירה, שאם לא כן היתה מוגשת העתירה עוד בחודש יוני 2000. טענה מעין זו אינה יכולה להתקבל בין במישור הכללי ובין במישור הקונקרטי. במישור הכללי נזכיר כי תכנית בנין עיר היא חיקוק, ע"א 8797/99 אנדרמן נ' ועדת הערר המחוזית, פ"ד נו(2) 466, 474-475. [ ר' גם ע"א 3375/97 ,3213/92 נקר ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה, פ"ד נג(4) 625, 646-647]. לתכנית השפעה ישירה, לא רק על הרשויות אשר נוקטות את הצעדים המתחייבים ממנה, כי אם גם על זכויות וחובות של צדדים שלישיים המכלכלים צעדיהם על פיה. ברור מכאן כי אם לפלוני, בעל חלקה שבתחום התכנית, ישנן טענות המתייחסות להליכי התכנון ולחוקיות התכנית, שומה עליו להעלותן במועד הקבוע בדין. מצג כזה או אחר במערכת היחסים בינו ובין הועדה המקומית, ככל שקיים, אינו יכול לגרוע מעצמתה של דוקטרינת השיהוי, כאשר קיימת בנסיבות העניין פגיעה פוטנציאלית בצדדים שלישיים. (נחזור לנושא הפגיעה בצדדים שלישיים בדיוננו בדבר השיהוי האובייקטיבי). לכך מצטרפות הנסיבות הקונקרטיות שבפנינו. אכן ישנה מחלוקת עובדתית קטבית בין הצדדים בהתייחס לשאלת קיומו של המצג או תכנו, וטענות העותרים מוכחשות נחרצות על ידי הועדה המקומית. לצורך הכרעתנו אין צורך לחזור על כל פרטי המחלוקת. די לנו להזקק לעובדות שאינן שנויות במחלוקת ולהנחה המיטיבה עם העותרים, לפיה הפגישה בין נציגם לבין מהנדס המועצה המקומית (עליה עמדנו לעיל) יצאה לפועל בחודש דצמבר 2001 בנסיבות כאלה ניתן לקבוע, כי גם אם מצג קודם גרם לעותרים לסבור כי תכניתם תזכה לתמיכה מצד גורמי התכנון המקומיים, הרי ממועד הפגישה האמורה, בה הובעה התנגדות חד משמעית של מהנדס המועצה לתכנית, היה ברור כי סברה כזו לא יכולה לעמוד עוד. גם לשיטתם היה עליהם להגיש את עתירתם לא יאוחר מאותה נקודת זמן, ולא להמתין חצי שנה נוספת עד להגשת העתירה. בנפרד מהאמור נעיר כי ערכו של המצג הנטען היה מלכתחילה מוגבל ביותר. זאת, בהתחשב בכך שמדובר בתכנית שהיא בסמכות הועדה המחוזית, ובכך שכלל לא נתקבלה, בשלב הנטען, החלטה של ועדה מקומית (שגם היא בגדר המלצה, כמפורט לעיל). לא ניתן לבסס, במערכת הנורמטיבית המוסדרת בחוק התכנון ובנייה, צפייה לגיטימית, אשר זוכה להגנה משפטית, על טענה כי גורם מקצועי, שאינו הרשות המוסמכת ואף אין לו מעמד סטטוטורי, ראה את התכנון המוצע בחיוב. 7. כעת נבקש לשוב ולהתעכב על השיהוי האובייקטיבי ועל הפגיעה בצדדים שלישיים העשויה להיגרם, אם תבוטל התכנית. [למרכיבי השיהוי האובייקטיבי ר' בג"צ 2285/93 - אוסי נחום נ' גיורא לב ו -6 אח' פ"ד מח(5) 630, 641]. כפי שהבהירה הועדה המקומית, מאז ההחלטה בדבר אישור התכנית, ביקשו בעלי זכויות רבים בתחומה לממש את האפשרות לבנות במגרשים המיועדים למגורים במסגרתה. לועדה המקומית הוגשו בקשות להיתרים שחלקן כבר אושרו. הועדה המקומית אף אשרה תשריטי חלוקה במספר חלקות על בסיס התכנית. אין צריך לומר כי ביטול התכנית יפגע פגיעה קשה בכל בעלי זכויות אלה (שהעותרים לא מצאו לנכון לצרפם כמשיבים לעתירה), אשר עם תום הדיון בהתנגדויות, ולאחר שלא היתה פנייה במועד לערכאות, היו רשאים להניח כי התכנית תקפה לכל דבר ועניין, ולכלכל מעשיהם בהתאם. עוד יובהר כי המועצה המקומית קדימה התקשרה עם חב' צבי דיקמן בע"מ לביצוע עבודות לפריצת דרכים ולהתקנת ביוב בחלקים שונים בתחום התכנית. עבודה זו אף החלה להתבצע. ביטול התכנית יפגע אפוא גם במועצה המקומית ובביצוע התפקידים הציבוריים עליהם היא מופקדת, כמו גם בחברה הקבלנית העוסקת בביצוע העבודות בעקבות ההתקשרות. נסכם את דברינו עד כה: בענייננו, השתהו העותרים בהגשת העתירה - שיהוי סובייקטיבי. עם זאת, כאמור, השיקול המכריע הינו כי מדובר בשיהוי שגרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה של המועצה המקומית וכן של צדדים שלישיים, שלא צורפו כמשיבים לעתירה. שיקול הפגיעה בשלטון החוק 8. גם לאחר שהגענו לידי המסקנה כי בענייננו נגועה העתירה בשיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי, לא הושלמה דרכנו, שהרי אפשר שדחיית העתירה בשל שיהוי תשאיר בתוקפה החלטה מינהלית שאינה כדין. אם פגיעתה של החלטה זו בעקרון שלטון החוק רעה וקשה, עשוי עקרון שלטון החוק, הדורש ביטול ההחלטה, לגבור על כל אינטרס אחר בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב פ"ד מח(5) 630, 642. ר' גם דברי כב' השופטת ביניש בבג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ ו- 10 אח' נ' שר הפנים ו- 2 אח' פ"ד נג(1) 193, 203-204. וכן- ע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובנין נ' הועדה המיוחדת לתכנון ולבניה "מודיעין", פ"ד נא(2) 825, 870. ור' גם דברים שנאמרו לאחרונה בעע"מ 7142/01 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673, 678-679, וכן ע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותירות 89 בע"מ נ' עמותת אדם טבע ודין פ"ד נו(3) 385, 399. על מנת לעמוד על מידת הפגיעה, אם בכלל, בעקרון החוקיות, ועל ההשלכה שיש לכך על קבלת טענת השיהוי, שומה עלינו לעמוד על אי החוקיות הנטענת על ידי העותרים ועל התייחסות המשיבים לטענותיהם של אלה. אי עריכת חלוקה חדשה 9. כפי שהזכרנו לעיל, טענותיהם של העותרים מתמקדות באי עריכתה של חלוקה חדשה, ובשיעור הפקעה שנקבע בתכנית באופן לא שוויוני. אשר לעריכתה של חלוקה חדשה - ההלכה הפסוקה המסורתית גרסה כי כאשר נדרשים מקרקעין למימושה של מטרה ציבורית, הבחירה בין דרך של הפקעה לבין דרך של חלוקה חדשה, מסורה לרשויות התכנון: בג"צ 26/70 בר נ' שר הפנים, פ"ד כד(1) 645. תפיסה דומה באה לביטוי גם בפסיקה מאוחרת יותר של בתי המשפט המחוזיים: ר' עת"מ (ת"א) 1002/02 באום נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה זמורה (טרם פורסם) וכן ר' עת"מ (ת"א) 17/98 ענבי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה מחוז ת"א, פד"מ ב(2) 179. בצד האמור נבהיר כי רשות תכנונית, כמו כל רשות מנהלית המפעילה את סמכותה חייבת לשקול, בצד שיקולי תכנון ושיקולים עניינים שונים (ביניהם מניעת עיכוב באישור התכנית), גם את התכלית הכללית של החקיקה, ואת הצורך להמנע מפגיעה לא מידתית בזכויות היסוד (בענייננו הפגיעה בזכות הקניין). [נזכיר כי אמות המידה שנקבעו בפיסקת ההגבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, חלות גם על פגיעה של רשות מינהלית בזכות -יסוד של האדם: בג"ץ 7852/98 ערוצי זהב נ' שרת התקשורת, פ"ד נג(5) 423, 429-432]. לשון אחר - העותרים היו רשאים להעלות בהתנגדותם בפני הועדה המחוזית את הטענה כי בנסיבות העניין ההפקעה כפי שנעשתה, להבדיל מהפקעה שהיתה נעשית במסגרת של חלוקה חדשה, אינה מידתית. הועדה המחוזית היתה שוקלת במקרה כזה בצד טענות העותרים ושיקולים תכנוניים רלבנטיים, גם את ההיבט של עיכוב אפשרי כפועל יוצא מנקיטת הליכים של חלוקה חדשה (שגם הוא שיקול ענייני בנסיבות מתאימות, כנלמד מענין ענבי הנ"ל) ואת טענות הועדה המקומית בדבר אי התאמת הליך של חלוקה חדשה עקב ייעודי הקרקע השונים ועקב קיומם של בתי מגורים בתחום התכנית. לאחר כל אלה היתה הועדה המחוזית מתווה את האיזון הראוי בעיניה, כרשות המופקדת על כך. דא עקא, שלא זו בלבד שהעותרים לא הגישו התנגדות במועד, אלא אף שההשגה שהגישו במסגרת סעיף 106(ב) לחוק התכנון והבניה, לא העלתה כלל נושא זה, אלא הציעה (כמפורט לעיל) הגשת תכנית חלוקה פרטנית המתייחסת לחלקתם. הטענה לפיה ניתן היה להשיג את התכלית התכנונית הנדרשת תוך פגיעה קטנה יותר בזכות הקניין של העותרים, הינה טענה עם היבטים תכנוניים דומיננטיים, ואלה אף שנויים במחלוקת בין בעלי הדין. (נזכיר לדוגמה כי הועדה המקומית טוענת, בנפרד מטענות שכבר הוזכרו, כי בהשוואה לחלופה אפשרית של חלוקה חדשה, התכנית לא פוגעת בעותרים אשר מקבלים זכויות לבניה למגורים על חלק ניכר מן החלקה, שהיתה מיועדת בשלמותה לחקלאות לפי התכנון הקודם. בדרך של חלוקה חדשה התמורה שהיו מקבלים העותרים, לפי הטענה, היתה נמוכה יותר בשל כך שמגרשי התמורה היו נגזרים מהשווי החקלאי הנמוך). בית משפט זה מקיים ביקורת שיפוטית על החלטות מוסדות תכנון. בית המשפט אינו יכול להוות תחליף למוסד התכנון ולדון לראשונה בטענות בעלות היבטים תכנוניים שלא הועלו בפני מוסד התכנון, במסגרת שנועדה לכך בדין. בנסיבות האמורות, אין בפני תשתית המאפשרת לקבוע כי הימנעות הרשויות מהליך של חלוקה חדשה מהווה פגיעה חמורה בעקרון החוקיות. 10. למסקנה דומה נגיע כאשר נבחן את טענת העותרים שעניינה פגיעה בשוויון בשל אחוז הפקעה דיפרנציאלי. הועדה המקומית מציינת כי למרות שרק חמש חלקות בתחום התכנית (וביניהן חלקת העותרים) הינן בעלות ייעוד חקלאי בשלמותן, הרי שמתוך כמחצית החלקות בתכנית (גם אלו שיעוד חלק מהן הוא מגורים) הופקעו בין 35% ל-40% משטחן, בדומה לשיעור ההפקעה מהעותרים. אחוזי הפקעה נמוכים יותר נקבעו לגבי חלקות שייעוד חלק מהן כבר היה למגורים ושבהן היו קיימים מבנים. בה במידה, גם הצפיפות שנקבעה לגביהן על פי התכנית, נמוכה יותר. לשון אחר - לכאורה השוני בשיעורי ההפקעה נובע משוני רלבנטי בין החלקות. במקרה כזה לא ניתן לקבוע כי קיימת הפליה, שלהבדיל מהבחנה בין פלוני למשנהו, משמעותה מנהג של איפה ואיפה שרירותי, שאין לו הצדקה בשל העדר שוני הגיוני משמעותי בנסיבות בין האחד למשנהו. בג"צ 803 ,678/88 כפר ורדים נ' שר האוצר, פ"ד מג(2) 501, 508. "לכאורה" אמרנו שכן גם טענה זו יכול היה שתתברר, על כל פרטיה, במעמד הדיון בהתנגדויות בפני הודעה המחוזית. דא עקא, שגם בנושא זה לא הוגשה התנגדות על ידי העותרת, והוא אף לא נכלל בהשגה בתגובה להודעה לפי ס' 106(ב) לחוק התכנון והבניה. דברים שאמרנו לעיל בהקשר זה בהתייחס לטענה הנוגעת לחלוקה חדשה, יפים גם לטענת אי השוויון בשיעורי ההפקעה. גם בהיבט זה, עקב אי העלאת הטענה בפני הועדה המחוזית בין במסגרת התנגדות ובין במסגרת השגה לפי סעיף 106(ב) ונוכח טיעונים מצד הועדה המקומית המצביעים על שוני רלבנטי בין החלקות, שלא עלה בידי העותרים להפריכם, אין בידי האחרונים לבסס בשלב זה תשתית עובדתית ותכנונית קונקרטית המצביעה על קיומה של אי חוקיות חמורה. 11. כאן גם המקום להדגיש כי אי העלאת הטענות בדבר הצורך לערוך חלוקה חדשה ובדבר שוויוניות ההפקעה בפני הועדה המחוזית במסגרת הדיון בהתנגדויות, די בה לכשעצמה, כדי להביא לדחיית העתירה; השווה: בג"צ 394/72 פרנש היל הוטל קורפוריישן נ' הוועדה המקומית, פ"ד כז(2) 325, 332. עם זאת נוכח מסקנתי שלהלן, בדבר דחיית העתירה מטעם של שיהוי, אין אני נדרש להכריע בכך. סיכום - העדר פגיעה חמורה בעקרון החוקיות 12. בחינה מפורטת של טענות העותרים מחד ותשובות המשיבים מאידך, בהיבטים השונים עליהם עמדנו לעיל, אינה מגלה אי חוקיות בולטת, אם בכלל, במעשי הרשויות. בנסיבות אלה, ועל פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה, הכף נוטה לטובת קבלת טענת השיהוי. כאמור, השיהוי גרם לשינוי המצב. ביטול התכנית בשלב הנוכחי, יביא לפגיעה ממשית בצדדים שלישיים שרשאים היו להניח בנקודת הזמן הנוכחית כי התכנית תקפה לכל דבר ועניין, כמפורט לעיל. ביטול התכנית יביא לפגיעה גם במועצה המקומית ובתפקידים אותם היא ממלאת לטובת הציבור, ובחברה הקבלנית עמה התקשרה המועצה, שהחלה בביצוע עבודות התשתית הלכה למעשה. במסגרת האיזון הכולל שערכתי בהקשר זה, לא נעלם מעיני גם האינטרס של העותרים. באשר לכך מבקש אני להעיר, כי לא נסגרה הדלת לדיון בעניינם. האמור בפסק דיני אינו מהווה נקיטת עמדה בשאלות התכנוניות הצריכות לדיון במסגרתה של התכנית החדשה, אשר תלוייה ועומדת לדיון, ומסורה לשיקול דעתה של הועדה המחוזית. אם תשתכנע הועדה המחוזית כי בנסיבות המקרה יש הצדקה עניינית להגדיל את הצפיפות בחלקת העותרים, היא תהיה רשאית לעשות כן, במסגרת התכנית החדשה. 13. אשר על כן החלטתי לדחות את העתירה המכוונת לתכנית, בשל השיהוי בו היא נגועה. בנסיבות אלה אין צורך בנקיטת עמדה בהתייחס לטענות נוספות של המשיבים, ביניהן אי צרוף מי שעלולים להיפגע, כמשיבים לעתירה, שיכול שהיה בהן, כשלעצמן, להביא לדחיית העתירה על הסף. העותרים ישלמו לכל אחת מן המשיבות שכ"ט עו"ד בסך 8,500 ₪. תוכנית בניהבניהתכנית מתאר