להלן החלטת בית המשפט בסוגיית צייד חזירים: החלטה זוהי בקשה למתן סעד זמני, עד שתינתן החלטה בערר על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י' וגנר, סגן נשיא) מיום 29.11.07 בבש"א 15220/07 ("ההחלטה"), שבה בוטל צו מניעה זמני שניתן ביום 20.05.07, ולפיו נאסר על המשיבות לאפשר או לבצע צייד של חזירי בר בעיר חיפה ("צו המניעה הזמני"). תחילתו של ההליך בבית המשפט קמא היא בבקשה שהגישה המבקשת לצו מניעה זמני (בש"א 8153/07), אשר יאסור צייד של חזירי בר בסמוך לשכונות העיר חיפה. בד בבד הגישה המבקשת גם תובענה למתן צו מניעה קבוע לאיסור הצייד (ת.א 8950/07). בית משפט קמא (כב' השופט מ' רניאל) נתן את צו המניעה הזמני, תוך שהוא מורה כי בטרם ייערכו פעולות צייד על המשיבות לנקוט באמצעים אחרים לגירוש חזירי הבר. בעקבות זאת נעשה ניסיון לגירוש חזירי הבר שלטענת המשיבות לא צלח ולפיכך הן הגישו בקשה לביטול צו המניעה הזמני (בש"א 15220/07). ביום 29.11.07 התקבלה הבקשה וצו המניעה הזמני בוטל ועל החלטה זו הוגש ערר (ע"א 128/08) לפי סעיף 17א'(ח) לחוק צער בעלי חיים [הגנה על בעלי חיים] התשנ"ד-1994 ("החוק"). בד בבד הוגשה בקשה זו, להורות כי צו המניעה הזמני יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בערר. המבקשת משתיתה את בקשתה על שני נימוקים: האחד, סיכוייו הטובים של הערר להתקבל, שכן לשיטתה, קביעותיו של בית משפט קמא אינן עולות בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון; והאחר, מאזן הנוחות הנוטה, לטענתה, לטובתה שכן אם לא יינתן הסעד עלולים בעלי חיים רבים לקפח חייהם, ומאידך מתן הצו לא יגרום נזק למשיבות, שכן עובדה היא שבתקופה שמאז הנסיון שנעשה לגרש את חזירי הבר פחת באופן משמעותי מספר התלונות על נזקים שגורמים החזירים ועל מקרים שבהם נתקלו תושבים בחזירי הבר. המשיבות מתנגדות לבקשה ולטענתן יש לדחות אותה הן מנימוקים דיוניים - העדר תצהיר התומך בבקשה ושיהוי בהגשת הבקשה והן מן הנימוק שאין כל ממש בערר. בתשובה לכך טענה המבקשת שטענותיה בבקשה הן משפטיות ולכן אין צורך בתצהיר; כי הערר על ההחלטה הוגש בטרם חלוף ארבעים וחמישה הימים המותרים להגשתו, ועד למתן ההחלטה עמד בתוקפו צו המניעה הזמני אשר אסר על המשיבות לבצע את הצייד; כי על המשיבות להוכיח עלייה במספרם של חזירי הבר מעבר לכושר הנשיאה של השטח וכי אכן קיים הצורך "לדללם"; עוד נטען כי המשיבות הסתמכו על ראיות לא קבילות ועל בית משפט להתעלם מהן. דעתי היא שדין הבקשה להידחות. בפתח הדברים אציין שנראית לי טענתן של המשיבות שלפיה יש לדחות את הבקשה על הסף בהעדר תצהיר לאימות העובדות. תקנה 465(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 ("התקנות") מחייבת הגשת תצהיר לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה. עיון בבקשה מראה כי היא כוללת, בניגוד לטענת המבקשת, טענות עובדה אשר לא נתמכו בתצהיר (סעיפים 7א, 7ה (סייפא), 7ו (סייפא) וכן, ובעיקר 8א, 8ב לבקשה שענינם הנזקים למשיבות ולציבור). אכן, גם המשיבות לא צירפו תצהיר שיתמוך בנטען בתשובתן אלא שכזכור, חובת הראיה היא על המבקשת, ובאין תצהיר התומך בטענותיה העובדתיות יש לראות את אלה כבלתי מוכחות ומשום כך, אין לשעות אליהן ויש לדחות את הבקשה. אלא שגם מנימוקים לגוף העניין לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה. תקנה 471 לתקנות קובעת כי סעד זמני לתקופת הערעור יינתן "מטעמים מיוחדים שיירשמו". תנאי זה מחייב את מבקש הסעד להוכיח את ההצדקה המיוחדת להושטת הסעד בטרם הוכרע הערעור. שכן, משנדחתה תביעתו (או בקשתו) של מבקש הסעד, הרי שלכאורה היא אינה מבוססת, ועל כן לא בנקל יינתן לו הסעד. בית המשפט ייטה להעניק את הסעד למערער אשר הראה כי מתקיימים בעניינו שני תנאים: האחד, כי לערעור שהגיש סיכויים טובים להתקבל; והשני, כי עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא יינתן הצו, או למצער, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ע"א 10297/06 ינון רוזנבלום נ' תוסף קומפאונדס בע"מ טרם פורסם 25.09.2007, והאסמכתאות שם). במקרה שלפני אני מתקשה לקבוע שסיכויי הערעור גבוהים במידה כזו שתצדיק את קבלת הבקשה. השאלה העיקרית שנדונה בהחלטה היינו, אם ביצעו המשיבות את הניסיון הנוסף לגירוש חזירי הבר כפי שנקבע בצו המניעה הזמני ומה היו תוצאות ניסיון זה, הינה שאלה עובדתית מובהקת שהוכרעה בהחלטה מנומקת. לא ניתן לקבל את ניסיונה של המבקשת לערער על קביעות עובדתיות כאלה, כמו גם את בקשתה לתת משקל משמעותי יותר לקביעה עובדתית אחת על פני אחרת. בית משפט קמא קבע שהוכח שנעשה ניסיון לגירוש חזירי הבר, כי ניסיון זה לא צלח וכי הטענות בעניין זה לא נסתרו בפניו. עוד הוא קבע שיש גידול במספר חזירי בר וכי התקבלו עשרות, אם לא מאות, תלונות על הופעת חזירי בר בשכונות מגורים ועל בהלה הנגרמת עקב כך. מושכלות יסוד הן כי ככלל, לא בנקל יתערב בית המשפט של הערעור בקביעות העובדתיות שנקבעו בערכאה הדיונית (ע"א 292/88 יוסף פופוביץ נ' סלון עצמאות בע"מ, פ"ד מד(2), 837 (1990)) . וגם זאת כבר נאמר, שכשמדובר בסעד זמני, ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית, זולת במקרים חריגים (רע"א 1767/07 שרעבי נ. מדינת ישראל לא פורסם (7.3.07), והאסמכתאות שם). לכן, על אף טענות המבקשת כי סיכויי הערעור הם טובים , קשה לומר שהמצב הוא אכן כזה. גם טענות המבקשת שההחלטה מנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון אינן נקיות מספק. נראה לי כי המבקשת מתעלמת מכך שבצד הקביעה העקרונית בדבר החובה להגן על בעלי חיים, הצביע בית המשפט העליון גם על שיקולים שלא מן הנמנע שגם ערכאת הערעור שתדון בעניין תשקול אותם והם סוג בעל החיים שבו מדובר, מיקומו בסולם ההתפתחות, מידת התועלת שיש בו לבני אדם (לרבות החיבה כלפי אותו בעל חי מצד מספר רב של אנשים) (בג"צ 4884/00 עמותת תנו לחיות לחיות נ. מנהל השירותים הוטרינריים פ"ד נה(3) 202, 208 (2004). לאור דברים אלה, ספק בעיניי אם אפשר לומר כי הדברים שנאמרו בנוגע לחיות מחמד (חתולים) ישימים, כמות שהם, לכל חיה אחרת בכלל ולחזירי בר בפרט. המבקשת טוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה וכי למשיבות ולציבור לא ייגרם נזק באם אעתר לבקשה. לטענתה, העובדה שחלפו ארבעה חודשים מאז מתן צו המניעה הזמני ועד למועד שבו ביצעו המשיבות את ניסיון הגירוש, תקופה שבה היו בממוצע כ-115 פניות בחודש של תושבים שנתקלו בחזירי בר, מצביעה כי המשיבות סברו שלא טמונה סכנה אמיתית לחיי התושבים ומכל מקום, בתקופה שלפני מתן ההחלטה פחת מספר התלונות בצורה משמעותית. כמו כן טוענת המבקשת כי עד כה לא דווח על תקיפת אדם על ידי חזיר בר ואף לא בתקופת הקיץ, שבה מספר התלונות גבוה עשרות מונים. טענות אלה מעוררות קושי ונראה לי שאין לקבלן, שכן הלכה למעשה משמעותן היא שעל הרשות המופקדת על שלום הציבור ובריאותו להמתין עד לאירוע של תקיפת אדם או פגיעה ברכושו על ידי חזיר בר בטרם תעשה מעשה. בנוסף, הסיכון הטמון בשוטטות חזירי הבר באזורים מאוכלסים אינו מתבטא רק בתקיפת בני אדם או בגרימת נזק לרכושם כי אם גם בהפחדתם, ונראה כי גם המבקשת אינה חולקת על מסקנה כזו. מעבר לכך, מן הבקשה עולה גם כי בתקופת הקיץ מספר התלונות בדבר היתקלות תושבים בחזירי בר הינו גבוה בעשרות מונים (סעיף 8א(3) לבקשה) מאשר בתקופת החורף, שבה יש די מים ומזון בוואדיות, והרי נראה כי הימים הגשומים כבר מאחורינו וימי חום ושרב לפנינו, דבר שככל הנראה יגרום להופעה מוגברת של חזירי בר בשכונות העיר חיפה. לסיום אציין כי יעודה של המבקשת, למנוע המתה או התעללות בבעלי החיים, הוא מבורך ואפשר להבין את עמדתה העקרונית שלפיה אין להמית בעלי חיים כלל. אולם כבר נקבע כי ההגנה המשפטית על בעלי החיים אינה מוחלטת והיא נסוגה בפני צרכי הקיום של בני האדם (בג"ץ 4884/00 הנ"ל). על צרכים אלה מופקדת המשיבה 1 וכאמור, אני מסופק אם ניתן יהיה לקבוע שבפעולותיהן למילוי תפקידה הציבורי היא לא יצאה ידי החובה שנקבעה בצו המניעה הזמני. סוף דבר, הבקשה נדחית והצו הארעי שניתן ביום 22.1.08 מבוטל. אין צו להוצאות. בעלי חייםבעלי חיים (ציד)