חשד לקרע בגיד כתבי טענות 1. התובע מבקש בתביעתו זו לחייב הנתבעים יחד ולחוד לפצותו בגין נכות צמיתה שנגרמה לו עקב טיפול רפואי רשלני לטענתו, שקבל אצל הנתבע 1. הנתבעת 2נתבעה כמעבידתו וכמעסיקתו של הנתבע 1וכמי שבתחום אחריותה מופעל הנתבע 1. למעשה לא היתה מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדות אלא לפרשנותן ולמשמעותן, על כן אביא אותן בהרחבה כאן. .1.1 על פי הטענה עבד התובע ביום 22.10.87 במשק השייך לבני משפחתו במושב איתן ונחתך בסכין שאחז בידו באצבע השניה של יד שמאל. 1.2 התובע שסבל מכאבים פנה בו ביום לחדר המיון של הנתבע 1, שם נבדק ע"ירופא ובתום הבדיקה והטיפול שוחרר בהוראה להגיע לבקורת במרפאת כף יד בבית החולים מס' ימים אח"כ. החתך שנמצא הוגדר בתעודת חדר המיון - "כחתך קטן בצד פנימי של אצבע 2ביד שמאל." כן צויין באותה תעודה, שהוגשה, כי - "בגלל אי שתוף פעולה מצד החולה לא ניתן לבדוק...". התובע טען בכתב תביעתו ואף אח"כ כי התקשה לכופף אצבעו עקב הכאבים העזים מהם סבל. ב"כ הנתבעים מבקש לייחס לכך משמעות אחרת אך עניין זה יידון להלן. 1.3 מס' ימים אח"כ הגיע התובע למרפאה שם נבדק והתקבל על אתר לאשפוז ולניתוח במח' האורתופדית בשל אבחון קרע בגיד האצבע. התובע נותח ושוחרר בהזמנה לאשפוז חוזר כעבור 3 שבועות. התובע הגיע לבקורת נוספת ונקלע מכאן והלאה לסדרת טיפולים ובדיקות כאשר הסתבר לטענתו כי הנתוח לא עלה יפה, התפתחו הדבקויות באצבע, כאשר תוך כדי ביצוע פיזיוטרפיה או שחרור ההדבקויות נקרע הגיד. התובע נדרש לנתוחים נוספים במהלכם הושתל צינור סיליקון ו"גיד" אך בתוך סדרת הטיפולים והנתוחים נותר עם אצבע מכופפת, כאשר בסכום המחלה שהוצא ע"י מרפאת הנתבע 1נאמר כי מצבו סופי. 1.4 ועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור % 12.5 לאחר שנותר כאמור עם אצבע מכופפת. 1.5 התובע טען כי אין לו למעשה ידיעה ושליטה על הטיפולים שעבר, כי הגיע לבית החולים עם 'חתך קטן' באצבע וסיים לאחר כשנה עם נכות של % 12.5, כי 'הדבר מדבר בעד עצמו'. כן טען, לחלופין, כי קיימת הודאה ברשלנות רפואית במסמכים הרפואיים שהוצאו ע"י נתבע 1 מהם עולה כי בוצעו בתובע 'מניפולציות' שגרמו לו נכות. במאמר מוסגר יאמר כי מאוחר יותר הוברר מה טיבן של אותן 'מניפולציות' ומשמעותן של אלה-לא כפי שיטת ב"כ התובע. התובע טען, לחלופי חלופין, כי הנכות שנגרמה לו באה כתוצאה מרשלנות בטיפול שבוצע בו-החל בחוסר אבחנה נכונה ומדוייקת ביום בו הגיע לחדר המיון, עבור דרך הניתוח שבוצע, אי טיפול בכל אמצעי הטיפול המתאימים או החדישים, הטיפול בהדבקויות נעשה שלא במיומנות, תוך קריעת הגיד במהלך הפיזיוטרפיה בכך שהופעל עליו כח רב, בצוע השתל נעשה שלא במיומנות ובמיוחד מה שהושתל לא היה גיד אלא סרט פסציה שנלקח מהירך. התובע טען כאמור כי נגרמו לו נזקים כבדים, כי נכותו התפקודית גבוהה פי כמה מזו הרפואית בהיותו בן למשק חקלאי שאינו יכול לבצע פעולות פיזיות - אף פשוטות כפי תאורו. כן טען כי נגרם לו כאב וסבל רב וכן כי עשה מאמצים להשתקם, רכש מחפרון בהלוואה מלאה והחל לעסוק בעבודות עפר והנחת צנרת, אך מוגבלותו גורמת לו להפחתה בהספק עבודתו. 2.1 .2 כאמור הנתבעים לא הכחישו למעשה העובדות הצריכות אלא טענו כי התובע לא שתף פעולה במהלך הבדיקה בחדר המיון וכתוצאה לא ניתן היה להצליח להגיע לאבחנה אם נפגע הגיד המכופף, כי ללא שתוף פעולה בבדיקה קשה מאד האבחנה ואי היכולת לאבחן קרע בגיד הינה סבירה בנסיבות העניין, כי הרופא פעל על פי כללי רפואה מקובלים ונכונים משלא הצליח לאבחן אם הגיד המכופף נקרע וזימן התובע לבדיקה במרפאה, כי אין הבדל משמעותי בתוצאות תפירת הגידים אם בוצעה מיד כשהתובע הגיע למיון או בהשהייה כלשהי. כן טענו הנתבעים כי סבוך הדבקויות שכיח לאחר תפירת גיד מכופף, כי הטיפול המקובל בהדבקויות הוא ע"י שחרורן, כי קרע של הגיד המכופף משני להדבקויות הינו סבוך שכיח שיארע גם אם הטיפול בהדבקויות נעשה ע"י 'הטוב שבמנתחים'. 2.2 הנתבעים הכחישו כי נגרם לתובע נזק, טענו כי הזהום שנגרם לו היה שטחי וחלף, כי אין קשר סיבתי בין התוצאה לזהום, בין נכותו למעשים ו/או למחדלים המיוחסים לנתבע 1ו/או למי מרופאיו. כן טענו כי נזקיו הנטענים של התובע מוגזמים ועוד כי מעשיו של התובע בגרימת החתך באצבע הם הסיבה המכרעת לנזקו, ולחלופין - באם אכן יחוייבו בתובענה זו לשלם פיצויים יש להפחיתם בהתחשב במידת אחריותו של התובע. 3. מטעם הנתבעים נתנה חוות דעתו של פרופ' אנגל שקבע לאחר סקירת הטיפול שקבל התובע כי נכותו הצמיתה היא בשיעור %12, כי 'הפעולות הטיפוליות שננקטו עונות בהחלט על קריטריונים של צורת טיפולו של הרופא הסביר' וכי ניתן להפוך הקשיון באצבעו של התובע, קשיון בלתי נח לקשיון נח. פרופ' אנגל סבר כי לא מדובר ברשלנות רפואית אלא בסבוך תוך כדי טיפול עקשני ומקובל בקרע של הגיד המכופף. הסבוכים השונים שארעו במהלך הטיפול בתובע הם "נחלת צבור המנותחים בכל מחלקה המנתחת חולים מסוג זה". פרופ' אנגל סבר כי קשה בדיעבד לשחזר הסיבה המדוייקת להופעת הקשיון, והגורמים היותר סבירים שגרמו לו הם הופעת הזהום והקרע של הגיד לאחר שנתפר אך אלה אינם סבוכים נדירים ותיעדו בספרות אותה ציין בחוות דעתו. ב"כ התובע ויתר על חקירתו של פרופ' אנגל וכך נותרה לה חוות הדעת, אלא שבאה חוות דעת המומחה מטעם התביעה, פרופ' קסלר (שנתנה בשלב מאוחר יותר ובהסכמת ב"כ הנתבעים) שלא הותירה אבן על אבן באותה חוות דעת תוך שלילה, אף חריפה, של מסקנותיו של פרופ' אנגל. פרופ' קסלר נחקר ארוכות ע"י ב"כ הנתבעים ואתייחס לעדותו מאוחר יותר. 4. מטעם התובע העידו אם כן הוא עצמו והמומחה פרופ' קסלר וכן הוגש תיק מוצגים. ב"כ התובע ויתר כאמור על חקירתו של פרופ' אנגל וכן על חקירתו של ד"ר ביין שטיפל בתובע בקבלתו בחדר המיון ונתן תצהיר. הצדדים הסכימו להגשת סרט וידאו שהוסרט ע"י חוקר מטעם הנתבעים. כן הוסכם על הגשת ירחון סטטיסטי, תיקו הרפואי של התובע, תמונות שצולמו, שאלון ותשובות לשאלון (כל אלה סומנו נ/ 3עד נ/.6) ב"כ הנתבעים הכריז כי למעט הקרנת הסרט (שסומן נ/1) "אלה עדי". מאחר וב"כ התובע ותר על חקירת העדים ביניהם המצהיר ד"ר ביין - הנה נותרו תצהירו של זה, כמו גם התמונות והסרט שהוסרט בתיק בית המשפט ויש ליתן להם המשקל הראוי, שהרי שונה הוא מצב זה מהמקרה בו אין העד מתייצב לחקירה שאז לא מונחת עדותו הראשית בפני בית המשפט. דיון: 5. התובע טוען ל- 3 ראשי רשלנות עיקריים, האחד - בכך שהרופא שקבל התובע לחדר המיון לא עמד על חומרת הפגיעה, לא אבחן אותה ופטר התובע בטיפול שגרתי במקום לבדוק נתוחו על אתר, השני - בכך שהטיפול בהדבקויות שנוצרו אחר הניתוח היה "שלומיאלי" מה שגרם לקריעתו של הגיד, והאחרון - במקום השתלת 'גיד' השתילו פסציה שנלקחה מהירך, דבר שהכשיל הצלחת השתל והותיר התובע עם הנכות הנוכחית. 6. לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובחקירתו הנגדית של פרופ' קסלר, והרי אלו שתיים עמדו לבחינה נראית לי יותר שיטתו של פרופ' קסלר וכתוצאה יש לקבוע כי הטיפול שנתן לתובע, החל בעת קבלתו לבית החולים, עבור דרך הטיפולים שקבל וגמור בניתוח השתל, ובחירת השתל שהושתל סופו של דבר-לא הגיע דרגת הטיפול הסביר והנאות שהרי אמור לקבל התובע ויש לקבוע כי התובע, הצליח לבסס תביעתו ביחסו לנתבע 1רשלנות בטיפול בו, אם כי גבי אחד השלבים בטיפול יש לקבוע, אין מדובר כך נדמה ברשלנות לשמה אלא בטעות, או באי עמידה דווקנית, והכוונה היא לקרע שנגרם תוך כדי הטיפול הפיזיוטרפי. עדותו של פרופ' קסלר המוחזק כמומחה בעל שם בתחום זה של כירורגית היד היתה בהירה ודייקנית, העמידה הטיפול שנתן מול הטיפול שצריך היה להנתן בנסיבות העניין, שללה כשצריך וחייבה כשצריך, וככלל ניתן לומר שמחוות דעתו והחקירה הנגדית עלתה שיטת הטיפול הנאותה בה היה צריך לנקוט במקרה זה של התובע. פרופ אנגל, מן הסתם, היה אף הוא מסכים לשיטתו זו של פרופ' קסלר אך הבליע הנושאים הצריכים דיון בחוות דעתו. כך לא התייחס לטיפול שהיה צריך להנתן בחדר המיון עם קבלת התובע ובמיוחד לא התייחס לבחירת הטיפול שנעשה בתובע, דהיינו השתלת פסציה במקום השתלת גיד והסתפק בקבעו את מה שקבע. תהיותיו של ב"כ הנתבעים לגבי דברי פרופ' קסלר אין להם מקום, כמו גם הטון והמשמעות שהוא מבקש ליחס לדבריו. בניגוד לפרופ' אנגל, התעמת פרופ' קסלר גם עם הספרות הכתובה שהביאו בפניו, והביא השגותיו הנראות לי. במקום זה אומר, במאמר מוסגר, כי לא נראית לי שיטת ב"כ הנתבעים בבקשו לקבוע קביעות חד משמעיות שאין להם בסיס בחומר הראיות, כך למשל קביעתו כי פגיעתו של התובע והטיפול בה מוכרים ככה בעייתיים עד שזכתה הפגיעה להתקרא "נו מנס לנד". ב"כ הנתבעים מפנה אף לדבריו של פרופ' קסלר אך הנה נמצא כי פרופ' קסלר העיד כי אכן כך קראו לפגיעה 'לפני שנים רבות. לא נכון שהיום הוא מצוטט כך בספרות'. 7. אם נבחן הטיפול שקבל התובע שלב אחר שלב נמצא במה חסר הטיפול שנתן לתובע. 7.1 אבחנה טוענים הנתבעים כי בשל חוסר שתוף הפעולה של התובע בעת הבדיקה בחדר המיון לא נתן היה להגיע לאבחנה מדוייקת. והנה בא פרופ' קסלר וקובע מה צריך היה להעשות במקרה שכזה, המקובל וידוע: "ניתן לאבחן בקריעים של גידים ע"י בדיקה קלינית, וככל שאדם מנוסה יותר הבדיקה היא נכונה יותר וקרובה יותר לאמת. פירוש הדבר - שפגיעות שבהם יש חשד לקרע בגידים המכופפים צריכים להבדק ע"י אנשים מנוסים בשטח זה. הבדיקה הקלינית כוללת - הסתכלות על הפצע, לעיתים גם פתיחת הפצע על מנת לראות האם המבנים מתחתיו תקינים, קרי הגידים, ובנוסף בקשה מצד החולה להניע את האצבע, לכופפה. לעיתים החולה אינו מסוגל לעשות זאת בגלל כאבים, ואז הבדיקה מצריכה הרדמה מקומית, על מנת לאפשר לנבדק לבצע כל פעולה שהמכופפים מבצעים ללא שום הפרעה. לשאלתך אם יש צורך לבקש מהנפגע הסכמה להרדמה מקומית, אני אומר שלא - זה שייך לבדיקה. לשאלתך האם נכון שרופאים אורטופדיים בחדר המיון עוברים הכשרה לאבחון פגיעה זו שארעה לתובע - אני אומר שלא כל אחד. ישנם הרבה מחלקות אורטופדיות שבהם הנושא של כירורגיה של היד, אינו מודגש ולכן המתמחים אינם בקיאים ואינם מקבלים הכשרה בכיוון זה. בחדר מיון עובדים בד"כ מתמחים. עניין זה חשוב במקום שאין בו שירות לכירורגיה של היד, כמו באשקלון. ברוב בתי החולים האחרים יש שירות כזה." (עמ' 12שורות 30-4). עוד קבע פרופ' קסלר כי יש דרכים להתגבר על "חוסר שתוף פעולה" של חולה. אין זה נכון במקרה שיש קושי באבחון להפנות החולה למרפאת כף היד, ונהפוך - "במיוחד כאשר מתעורר מבחינה קלינית החשד של קרע בגידים, המצב מחייב להשאיר את החולה במקום, ולעשות הכל למען להגיע לאבחנה מדוייקת". מכאן, יש לקבוע - מן הראוי היה לאבחן פגיעתו של התובע בעת קבלתו בחדר המיון ולא להסתפק בטיפול מקומי והזמנתו לבדיקה נוספת כעבור מס' ימים - כאשר המרפאה לכף היד מקבלת קהל. לא יתכן שבית החולים לא יתן שירות מומחים לדבר בעת הקבלה לחדר המיון, לא יתכן שבשל העובדה המצערת כי התובע נפגע בסוף שבוע יאלץ להמתין עם האבחנה עד לתחילת השבוע שלאחר מכן - בית החולים חייב להעמיד לרשות המטופל הרופאים הטובים ביותר, אלה המסוגלים ליתן אבחנה מדוייקת, עכשווית וכתוצאה - את הטיפול המתבקש. לא יתכן לפטור חולה, במקרה כאן, התובע, בטיפול שטחי בשל הקושי לתת אבחנה. ראינו כי במצבו של התובע אכן האבחנה קשה, כפי שציין פרופ' קסלר - "אני חייב להגדיר את האזור הזה, כאזור הקשה ביותר לטיפול מהאזורים שבהם נמצאים הגידים המכופפים." אכן קיים מצב של חוסר שתוף פעולה בשל כאבים שסובל החולה - אך על אלה ניתן היה להתגבר באופן מיידי על ידי הרדמה מקומית וכך ניתן היה לאבחן פגיעתו. כל אלה לא ננקטו ע"י הנתבע 1. 7.2 משמעות הטיפול המושהה ראינו כי רק מספר ימים לאחר הפגיעה, בעת בקורת, אובחן הקרע בגיד והתובע נכנס לסדרת טיפולים. מחלוקת נפלה בין הצדדים גבי המשמעות שיש לתת לטיפול המאוחר שנעשה ובמה שקראו להם - שלב "פריימרי" ושלב ה"לייט". פרופ' קסלר קבע כי בשנים קודמות נחשב לטיפול מיידי טיפול שבוצע בתחום 6שעות מהפגיעה, אך היום התרחב משך הזמן המקובל והוא מקבל כטיפול ראשוני כל טיפול שנעשה תוך 24שעות. התובע קבל הטיפול הראשוני הצריך לעניין רק לאחר האבחנה שבאה מאוחר, כאמור מס' ימים אחר הפגיעה בשל היות המרפאה סגורה עניין זה אף הוא לחובת הנתבעים. ויש לציין - פרופ' אנגל לא התייחס לעניין זה בחוות דעתו. 7.3 ההדבקויות ושיחרורן: באשר לשלב השני של הטיפול, הינה העיד פרופ' קסלר כי בכל המקרים, ללא יוצא מהכלל, נגרמו הדבקויות אך רק חלק קטן כ-% 10מהוות מטרד תפקודי. התובע כאמור נפל במסגרת זו. לדעת פרופ' קסלר הפרדת ושחרור הדבקויות אמורים להתבצע כ- 6חודשים אחר הניתוח. ביצועם במועד קצר יותר מהווה סכנה לקרע של הגיד. כאשר שחרור ההדבקויות נעשה בזמן הנכון - "ע"י אנשים נכונים, התוצאות הן תוצאות טובות מאד...." (עמ' 15שורה 6). כאן נעשה ניסיון לשחרר הדבקויות תוך בצוע מניפולציה, דהיינו הפעלת כח ובמהלך פיזיוטרפיה במהלכה נקרע הגיד. לדברי פרופ' קסלר "אלה דברים שקורים" אך מאידך - "זה שהגיד נקרע הוא אחד הפשלות הגדולות כאן" (עמ' 17). לפי דבריו לא מבצעים פיזיוטרפיה בצורה מניפולטיבית אחרי תפירת גיד ועליו להשאר תקופה מסויימת בקבוע - בין 3ל- 5שבועות ורק לאחר מכן להתחיל בתוכנית פיזיוטרפית מקובלת רק לאחר כ- 6חודשים, וככל שמתרחקים מעת התפירה מתחילים להפעיל לחץ בישור - פה נעשה הדבר במועד קצר הרבה יותר. כאמור בקטע זה של הטיפול לא הייתי מייחסת מידה של רשלנות לנתבע 1אף כי ניתן היה לנהוג זהירות יתר וליתן הטיפול שניתן בתקופת זמן סבירה על מנת שהנזק שקרה אולי לא היה קורה, ומתוך הקפדה וזהירות יתירה כשנראה כי התובע "נפל" לאותו אחוז בו מסתבך הטיפול. 7.4 ניתוח השתל נראה כי המחדל היותר גדול בפעולת הנתבע 1היתה בניתוח השתל כאשר במקום להשתיל גיד השתילו "פסילתה" שהוא שרוך - הנמצא בירך. פרופ' קסלר העיד כי שימוש בטכניקה זו הוא נדיר ביותר ורך כאשר אין חומר לשתל גיד. להשגת ב"כ הנתבעים - בהציגו בעניין זה ספרות מקצועית ענה העד כי הוא זה שתרגם את הקטע הרלבנטי בספר המצוטט - אך הוא שולל האמור שם וכך אמר - "מה שכתוב במאמר, אני שולל לחלוטין, אף מנתח ידים וזה כולל את פרופ' אנגל לא ישתמש בפסילתה ולא קיים מצב שחומר להשתלה הוא איננו בנמצא, בגלל זה ש:נהגיד השכיח ביותר, ושהוא מיותר נמצא ביד, והוא נקרא פלמריס לונגוס, הגיד השני בנמצא, נמצא ברגל ונקרא פלנטריס, הגיד השלישי, למעשה גידים, נמצאים במישרים של אצבעות הרגליים, חומר לגידים ניתן לקחת ממישרים של אצבעות 2ו- 5של היד, שבהם יש שני מיישרים, ויש עוד, ולכן מה שנאמר בספר שקראת לי הוא שטות, ואומר כך למחבר אם אפגוש אותו." (עמ' 16 שורות 16- 23 לפרוטוקול). השמוש בהשתלת פסילתה אינו נהוג משום שאין בשרוך זה אזור החלקה הנמצא סביב כל גיד. הניתוח מבוצע ב- 2שלבים. הראשון - הכנסת שרוך סיליקון במטרה ליצור תעלה שבתוכה בשלב שני יושתל גיד טבעי - "אם שותלים לתוך התעלה גיד טבעי, התוצאה יכולה להיות טובה מאד, ולגבי סיכויי ההצלחה - "אם היו מבצעים שתל גיד בזמן הזה, אני אומר שבידים של מנתח יד, בעל הכשורים הנחוצים, התוצאה היתה יכולה להיות טובה, וללא ספק רע בידיו של אדם שלא יודע לבצע את הניתוח." ( עמ' 17). פרופ' קסלר מתייחס לטכניקה בה בוצעה ההשתלה כאל שטות ועניין מיותר. גם אם לא היתה ננקטת לשון חריפה זו נתן להבין כי הטכניקה בה בוצעה ההשתלה אינה שכיחה, ואם כי ידועה - אין בה צורך באופן הרגיל. 8. להזכיר במקום זה כי, כידוע, התפתחה הלכה בפסקי הדין הדנים ברשלנות רפואית לפיה כאשר מאזן ההסתברויות מצביע לכאורה על קיום רשלנות עובר עול ההוכחה לנתבע. "כדי שיחול כלל זה קבעה הפסיקה כי על התובע להוכיח שניים: ראשית, התנהגות שיכולה לגרום נזק, מצד הנתבע, וסבירות כי ההתנהגות היא שגרמה לנזק..." (רשלנות רפואית וסוגיות בנזיקין, הש' עדי אזר וד"ר אילנה נירנברג, הוצאת פרלשטיין גנוסר, עמ' 356 והאסמכתאות שם). גישה זו אושרה בע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ה (2) .142 וכל זאת ללא קשר עם הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין המדבר בכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". והנה ראינו כי התובע עמד בחובה המוטלת עליו והוכיח במידה הראויה הקשר הסיבתי העובדתי בין מצבו לעוולה הנטענת. הנתבעים לא הציגו כנגד אופציה אחרת, אלטרנטיבה ולא תמכו בראיות גישתם כי שיטת הניתוח שנבחרה היא הנותנת. פרופ' אנגל מטעם הנתבעים לא מזכיר ולו במילה בחוות דעתו, שכאמור לא נחקר עליה, מדוע נבחרה שיטת השתלת סרט פסציה מהירך ולא נקטו בשיטה המקובלת של שתל גיד, אלא דבר לקונית בפרוצדורה מוכרת ומתועדת היטב בספרות של השתלת גיד, ולאחר מכן הוא מדבר בהשתלת תותבת - אך כאמור אין התייחסות לעובדה כי לא נקטו בשיטה של השתלת גיד. כן לא אמר דבר באשר לאבחון המאוחר ומשמעותו, אלא שנתן להבין מדבריו כי מי שקבל התובע בחדר המיון מומחיותו נפלה מאלה אליהם הוזמן 4 ימים לאחר מכן. מתוך חוות דעתו ניתן להבין כי הסבוך בו לקה התובע בהחלט אינו שכיח (% 8 הם אכן אחוז לא מבוטל אך אין לומר שמדובר ברוב החולים) - דבר זה הצריך לדעתי יתר הקפדה בטיפול הניתן. כל אלה אינם יכולים לבוא בגדר הגנה. 9. יתר על כן יש לקחת בחשבון את שהועלה על ידי המומחה פרופ' קסלר כי אף התעוד והרשום הרפואי אינו מלא ואינו ברור ואי אפשר לדעת אם נפגעו גיד אחד או שניים כלשעניין זה משמעות טיפולית עצומה. 10. סוף דבר אני קובעת כי הנתבע 1אכן התרשל במתן הטיפול שנתן לתובע, הן בקבלתו, באבחון המאוחר, הן בניתוח שבוצע שלב אחרון וקיימות אף השגות לעניין הפעלת המניפולציה כתוצאה ממנה נקרע הגיד שבוצעה מוקדם יותר מהמקובל. 11. כידוע, השאלה המתעוררת היא הפרת חובת הזהירות, האם נקט הרופא בפעולות העולות בקנה אחד עם רמת הזהירות הסבירה הנדרשת ושאלת הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות והסטיה מהרמה הנדרשת ובין הנזק שנגרם. רופא אינו חייב להצליח בטיפול אך הוא חייב לבצע עבודתו ברמה סבירה ונאותה בהתאם לידע המקצועי הקיים אותה עת. כידוע אין מדובר באחריות מוחלטת ונקבעה אמת המידה של סבירות כשהמבחן הוא מבחן "הרופא הסביר" - מבחן אובייקטיבי בה נבחנת ההתנהגות הרפואית שגרמה לנזק. "אין די בכך שהתנהגות רפואית גרמה לנזק. עליה להמצא גם אם בלתי סבירה. .." (רשלנות רפואית וסוגיות בנזיקין, שם בעמ' 224והאסמכתאות). והנה כפי שצוטט, נקבע באותו ע"א 323/89, שלעיל, כי - "הקובע הוא הרופא הסביר בנסיבות המקרה, כדי שהרופא יחשב כרופא סביר החלטותיו ופעולותיו צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים, ברמה מקובלת כלומר על הרופא לבסס החלטותיו על ידע עדכני הנתמך בספרות מקצועית, בנסיון קודם ובהתאם לנורמות מקובלות באותה עת בעולם הרפואה". ועוד נאמר שם: "מעשה או מחדל של רופא פלוני תוך כדי טיפול מקצועי האם יש בו או אין בו רשלנות, אין זה מבחן של חכמים אחרי מעשה אלא הרופא הממוצע בשעת מעשה, רופא בשר ודם עלול לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות...". (בספר שם מעמ' 224). 12. אם נבחן המקרה כאן נגיע למסקנה, כי גם על פי שיטת פרופ' אנגל - סטנדרט הטיפול הרפואי הסביר דרש השתלת גיד וכנראה גם דרך אבחון וטיפול כפי אלה שהוצעו ע"י פרופ' קסלר. אין לנו כאן עניין של טעות בשקול דעת - שהרי לא הוכח כי היה כלל שקול דעת או כי נשקלו אופציות אחדות לטיפול ונבחרה זו שבוצעה סופו של דבר. אין לנו כאן גם עניין של שתי אסכולות כשיש קושי לקבוע מהי הפרקטיקה המקובלת. לא מדובר כאן, לפחות לא הוכח, כי מדובר בבחירה בין שתי שיטות ידועות והבחירה נעשתה בקפידה ובכובד ראש. כל שיש לנו הוא עדותו של פרופ' קסלר המתייחס לניתוח שבוצע כניתוח מוזר, וקביעתו כי שמוש בשרוך פיברוטי, הוא הפסציה, במקום גיד טבעי, בהכרת מעודד הצטלקות סביבו - והפרשה כולה עלולה להסתיים בנוקשות קשה ומתמדת של האצבע הפגועה ..." (עמ' 4לחוות הדעת). דהיינו - תוצאת הטיפול בדרך שבוצע כמעט ידועה מראש. עוד יש להוסיף עדותו כי גם בספרות נאמר כי - "כאשר אין חומר לשתל גיד בנמצא הצורך להשתמש בפסציה הוא נדיר ביותר.. . אך לא קיים מצב בו לא קיים חומר להשתלה..." עוד יש בפנינו כאמור את קביעתו כי השמוש בפסציה הוא שגרם כנראה לתוצאה הסופית - "לשאלתך האם בבצוע השתל, אם היו שמים גיד מתאים לא היה משנה את יעודה של האצבע, אני אומר לא נכון בצורה מודגשת, ומדוע? לשרוך של פסציה אין אזור החלקה. לעומת זאת, כל שתל גיד שנלקח מכל אחד מהמקומות שהזכרת קודם, הוא כולו עטוף במשטח החלקה, דבר אשר ללא ספק גורם לתוצאה הסופית...." ( עמ' 16 לפרוטוקול). 13. אין כאן דבר חכמים לאחר מעשה, אלא שמלכתחילה נבחרה שיטת טיפול שאינה שכיחה ואינה מביאה לתוצאות זאת אף כשלוקחים בחשבון את סוג הפציעה, הקושי בטיפול בה ותוצאות אפשריות של הטיפול - אך זה צריך שיהא נאות ונכון ומתאים. ואכן נראה כי סכומו של פרופ' קסלר בחוות דעתו הוא הנותן - "אין אני בא לטעון שאפילו הטיפול המנוסה ביותר תמיד מסתיים בהצלחה מירבית. אך מכאן ועד לגישה מוזרה המזמינה מראש כשלון המרחק הינו גדול. .. (עמ' 4לחוות הדעת). מכאן - סופו של דבר, שיש לקבוע כי הנתבע 1התרשל לאורך הטיפול שנתן לתובע וברשלנות זו הוא והנתבעת 2 חבים. הנזק: 14. מכאן יש לבחון נזקיו של התובע, ובמקום זה אומר כי נראות לי יותר שיטת וטענות הנתבעים. הוסכם בין הצדדים ולמעשה לא היתה מחלוקת כי שעור נכותו הצמיתה של התובע היא % 12.5, כך פסק פרופ' קסלר, כך פסק המוסד לביטוח לאומי, וכך למעשה פסק אף פרופ' אנגל (% 12). אלא שפרופ' אנגל מציין כי ניתן להפחית אחוז הנכות ל-% 7ע"י הפיכת הקשיון הלא נוח לקשיון נח בהתערבות כירורגית, וב"כ הנתבעים קפץ על קביעה זו כמוצא שלל רב, בטענו כי על התובע לפעול להקטנת נזקיו, כי לא התעניין כלל באפשרות ביצוע הניתוח, חכה כי יציעו לו ולא ניסה לעשות דבר וזאת - כשחוות דעת פרופ' אנגל מונחת בפניו כבר כשנה. דא עקא, שכח ב"כ הנתבעים כי גם הנתבע 1בסיכום הטיפול קבע כי מצבו של התובע סופי, כך גם קבע המוסד לביטוח לאומי, והנה לפתע כ- 8שנים לאחר האירוע מוצעת דרך טיפול נוספת, הדורשת ניתוח נוסף. נדמה לי שאין להפריז בחשיבות המלצה זו שלא בא זכרה קודם לכן, כשהרופאים המטפלים לא הציעו אותה לתובע וכשיש לזכור - התובע לא שלל אותה ואמר באופן ספונטני: - "אם אתה אומר לי שאני יכלתי לעשות ניתוח ליישור האצבע אני אומר למה לא הציעו לי עד עתה. אני חיכיתי לטיפול שינתן לי בבית החולים הם צריכים להציע לי מה לעשות..." (עמ' 27). 15. ב"כ התובע בקש לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע מגיע כדי % .20 נדמה לי שאין להפריז גם בכיוון זה. ראינו כי אמנם אצבעו הפגועה של התובע מכופפת ולא נתנת ליישור, כי על כף היד צלקות. שמענו כי התובע עבד בחקלאות, זנח עיסוק זה, קנה מחפרון והחל עובד בחברה השייכת לאחיו וטענתו היא כי בשל נכותו הספק העבודה שלו קטן יותר. מסרט הוידאו שצולם ונתקבל בהסכמה, כמו גם מהתמונות עולה כי התובע מבצע כל הפעולות הנדרשות ממנו, ביניהן אלה הדורשות הפעלת כח, נהיגה וכיו"ב - יכול ויש פגיעה כלשהי, יכול והתובע אינו יכול לבצע עבודה רצופה באמצעות אותה אצבע במשך כמה שעות - אך הגורמים יכולים להיות רבים , לאו דווקא פגיעה זו. לא הוכח כי התובע אמור היה להמשיך בעבודתו כחקלאי, כך לא הוכח כי התובע היה מקבל המשק בו עבד, משק הוריו, כבן ממשיך. כן הוכח כי הכנסותיו עלו עם השנים. לא הוכח כי התובע רכש מחפרון בשל חסר יכולתו לתפקד כחקלאי וסביר כי עשה כן במסגרת רצונו להתקדם ולרכוש עסוק נוסף, במהלך הטבעי של הדברים - לא בשל הפציעה. לא הוכח כי התובע גם מוגבל בעבודתיו במחפרון ולציין בעניין זה באה עדותו הוא בלבד בלא שיהיה לה סיוע כלשהו וכידוע - יש להזהר ולנמק נימוקים מיוחדים מדוע נעתר בית המשפט בקבלו עדות יחידה מעין זו - אינני מוצאת כי זהו המקום הראוי לעשות כן, מבלי שהדבר יפגע ברושם שעשה עלי התובע כאדם אמין, עובד כפיים, המנסה למצוא פרנסתו ובהחלט לא ראה בתביעה כאן קרדום לחפור בו. לא הוכח גם מדוע לא יכול היה התובע להעזר בפועלים בעבודתו כחקלאי. מכל אלה אינני יכולה לבוא לשיטת ב"כ התובע לקבוע כי נכותו התפקודית גבוהה ולפסוק לו הסכומים הנדרשים על ידו. לציין עוד כי מתוך תיקו הרפואי של התובע שהוגש עולה כי שלטונות הצבא התחשבו בפגיעה בתפקודו גם בפגיעה ברגל ובקושי לעמוד עמידה ממושכת. עניין שלא הועלה כאן, אך נראה שיש לו קשר למצבו של התובע. נדמה אם כן כי הנכות הצמיתה שנקבעה לתובע משקפת נכונה אף את הפגיעה בתפקודו. 16. התובע יליד 1965, עובר לפציעתו שוחרר מהשרות הצבאי והיה אך בתחילת דרכו. כאמור, התובע עבד במשק השייך להוריו ולא באה כל ראיה כי ממשק זה היה אמור להוציא לחמו. למעשה לא הוכח כי התובע סבל הפסדים כלשהם מאז פציעתו. שומות המס שהציג מעלות כי המחזור העיסקי צמח משנה לשנה. אני מקבלת אף הטענה כי ההוצאות שהוצאו בגין רכישת המחפרון אכן מוכרות בניכוי ואין לפצות התובע בפריט זה, מה עוד כי לא הוכח כי רכישת המחפרון באה כתוצאה מהארוע נשוא התובענה. התובע עבד כ- 3 שנים בגדול עגבניות ואח"כ בפרחים ורק לאחר מכן רכש המחפרון והחל לעבוד בו במסגרת חברה השייכת לאחיו (שנפטר בינתיים) - זאת כשנתיים לאחר שהמל"ל קבע נכותו הצמיתה בתוספת הפעלת תקנה 15 ולאחר הקביעה כי הוא מתקשה לבצע את עבודתו כחקלאי. כאמור לא הוכח קשר ישיר בין המעבר לעבודה במחפרון לבין הקושי לעבוד כחקלאי והקשר בין אלה לנכותו שנגרמה. 17. חישוב נזקים 17.1 מכל המקובץ אני סבורה כי ראוי כאן המקרה לפסוק פיצוי גלובלי שיקח בחשבון הן את טענות התובע להפסדיו בעבר, הן אלה שלעתיד ואני מעריכה פיצוי זה, בהתחשב בגילו של התובע, עיסוקיו בעבר, ועיסוקו היום, מוגבלותו המצומצמת (בהחלט לא כפי שנצטיירה ע"י ב"כ התובע, ולציין כי על אף הטענה כי עם מות האח נשאר התובע ללא מקור הכנסה ודאי - טענה שלא באה לה ראיה - שמענו מפי התובע כי בצע עבודות גם עבור אחרים - עמ' 25), ועוד בהתחשב בשכר הממוצע של חקלאי וכן בשכר שהשתכר התובע בעבודותו במחפרון ובנכותו הצמיתה בסך כולל של -.000, 100 ש"ח . .17.2 כאב וסבל: התובע עבר מספר ניתוחים, טיפולים פיזיוטרפיים, נותר עם נכות קבועה הגורמת לאי נוחות וכאבים, הצלקת שנותרה נכרת, כמו גם כפוף האצבע. מאידך יש להתחשב בעובדה כי חלק מהטיפולים היה עובר בלאו הכי בשל הפציעה המקורית. אני רואה להעריך הפיצוי תחת פריט זה, בסך של -.000, 35 ש"ח .17.3 הוצאות מיוחדות: התובע אמנם לא העיד בעניין זה אך מתיק המוצגים שהוגש עולה כי הוציא עבור חוות דעת שקיבל סך של -. 3978 ש"ח. אין ראיות להוצאות אחרות. אשר על כן נפסק תחת פריט זה סך של -.978, 3 ש"ח סה"כ בעיגול - -.000, 139 ש"ח .17.4 ניכוי: אני מקבלת הטענה כי יש לקחת בחשבון כי מדובר בטיפול רפואי שבא להטיב מצב ראשוני של התובע שנפגע בתאונה ומה שנתבע כאן הוא למעשה פיצוי בגין אבדן סיכויי החלמה. אינני מקבלת כאן את חשובי וטעוני ב"כ הנתבעים באשר לאחוז שיש להפחית מהפיצוי המגיע לתובע. פרופ' קסלר העיד כי כאשר מדובר בפגיעה בגידים אצל אנשים צעירים תוצאת הטיפול היא טובה ומעל ל-% 90 (עמ' 15- 13לפרוטוקול) - אם כן הנה יש להפחית % 10מהפיצוי שנפסק. וראה לעניין זה עוד בספרם של הש' אזר וד"ר נירנברג הנ"ל בפרק 15. 18. סה"כ ולאור האמור לעיל אני מחייבת הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך מעוגל של -.000, 125 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן וריבית חוקית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד והוצאות בסך - 000, 20 ש"ח בצירוף מע"מ כשסכום זה אף הוא צמוד למדד המחירים לצרכן ונושא ריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. גידיםקרע בגיד