תביעה בגין ביטול חוזה שכירות זוהי תביעה לתשלום דמי שכירות והפרשים בשכר דירה בגין ביטול חוזה שכירות. רקע עובדתי בתאריך 24/8/95 חתמו התובע והגב' מרים פפו ז"ל (להלן: "המנוחה" או "השוכרת") על הסכם שכירות, לפיו ישכיר התובע לגב' פפו ז"ל חנות שבבעלותו ברח' ירושלים 5, כפר סבא (להלן: "החנות" או "המושכר") לצורך המשך ניהולו של עסק לעיצוב בגדים ומכירתם על ידי המנוחה (להלן: "העסק"). תקופת השכירות שנקבעה בהסכם בין הצדדים היתה מיום 1/10/95 ועד 31/3/98 (שנתיים וחצי). בתאריך 15/9/95, בטרם החלה תקופת השכירות על פי ההסכם, נפטרה גב' פפו באופן פתאומי, ויורשיו הבלעדיים של עזבון המנוחה הם הנתבעים 1-4. הנתבע 5 ניהל את החברה הקבלנית אשר ממנה רכש התובע את החנות על פי הסכם רכישה שנחתם בין הצדדים בתאריך 22/8/95 (הסכם הרכישה, ת1/ א). הנתבע 5 אשר הכיר את המנוחה, ערב להתחייבותה כלפי התובע בגין הסכם השכירות. הנתבעים 1-4 החזיקו בחנות עד לחודש מרץ 96'. בתאריך 27/2/96 הודיעה באת כוחם לתובע על כי בכוונתם לעזוב את המושכר בחודש מרץ 96'. לאחר עזיבתם הושכרה החנות מחדש בחודש יוני 96' לתקופה של שנתיים, אולם שכר הדירה על פי ההסכם החדש הינו נמוך משכר הדירה שהתחייבה המנוחה לשלם על פי ההסכם המקורי. לטענת התובע על הנתבעים 1-5 לשלם את דמי השכירות עבור החודשים בהם עמדה החנות ריקה (עד שהושכרה מחדש). כן טוען התובע, כי על הנתבעים 1-5 לשלם את ההפרש בין שכר הדירה על פי הסכם השכירות החדש לבין לשכר הדירה ששילמה המנוחה על פי ההסכם המקורי, ומכאן התביעה שבפני. טענות התובע במות אדם עובר עזבונו ליורשיו על הזכויות והחובות שבו, ולכן התחייבויות המנוחה על פי הסכם השכירות עברה ליורשי המנוחה, הנתבעים 1-4. עזיבתם נעשתה בניגוד להסכם ומהווה הפרתו. הנתבעים 1-4 מנועים מלטעון כנגד ההסכם מאחר וקיבלו על עצמם בהתנהגות את ההתחייבויות לפיו. באשר לנתבע 5 - ערבותו תקפה גם לאחר מות הנערב, קרי היא אינה תקפה כלפי המנוחה בלבד. טענת הנתבעים 1-4 הסכם השכירות עליו חתמה המנוחה הינו חוזה אישי לשכירת הנכס, וכשנפטרה סוכל החוזה והוא אינו מחייב את יורשיה. כמו כן טוענים הנתבעים 1-4, כי החזיקו בחנות בעל כורחם מאחר והתובע התנה את עזיבתם במציאת שוכר אחר תחתיהם. טענת הנתבע 5 ערבותו האישית ניתנה רק להבטחת התחייבויותיה האישיות של המנוחה על פי הסכם השכירות, ומשנפטרה פקעה הערבות. תחילה אדון במחלוקת שבין התובע לנתבעים 1-4: המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה בשאלה האם הסכם השכירות עליו חתמו התובע והמנוחה מהווה חוזה אישי, אשר קיומו על ידי גורם אחר בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים. הוראות החוק המתייחסות לחוזה אישי ולסיכולו בנסיבות מסויימות הן סעיף 40 לחוק החוזים [חלק כללי], התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע: "חיוב יכול שיקויים בידי אדם שאיננו החייב, זולת אם לפי מקום החיוב או לפי המוסכם בין הצדדים, על החייב לקיימו אישית" (ההדגשה שלי - ש.ד.). וכן סעיף 18 (א) לחוק החוזים [תרופות בשל הפרת חוזה], התשל"א - 1970 (להלן: "חוק החוזים [תרופות]") הקובע: "היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן סיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים". מקום בו החוזה הינו חוזה אישי הרי שמות אחד הצדדים מהווה סיכול החוזה כמשמעו בסעיף 18 (א) הנ"ל, ויפים לעניין זה דבריה של גבריאלה שלו בספרה "דיני חוזים" - מהדורה שניה בעמ' 507: "מות החייב, מחלתו או אי כשירותו - אלה מהווים מאורע מסכל רק כאשר החוזה נועד לקיום אישי. ניתן להבחין בין סוגי החוזים ולקבוע איזהו חוזה הניתן לקיום אישי בלבד, באמצעות השאלה האם יכול החייב על פי החוזה לאצול את התחייבותו החוזית לאדם אחר..." (ההדגשה שלי - ש.ד.). האם במקרה בו עסקינן הוסכם בין הצדדים, כי על המנוחה לקיים אישית את הסכם השכירות? במידה והתשובה חיובית, הרי שיש לבחון האם מותה מהווה סיכול החוזה ומשום כך אינו מטיל על יורשיה חובה כלשהי מכוח ההסכם. על מנת לענות על השאלה אבחן את סעיפי ההסכם הרלוונטיים (ת1/ א): כותרת ההסכם נושאת את פרטיו של המשכיר (התובע) ואת פרטי המנוחה (השוכרת). בגוף ההסכם מופיעות הוראות שונות הנוגעות לחיובה של המנוחה כשוכרת באופן אישי: "5. המושכר מושכר לשוכרת בלבד לשם ניהול חנות למכירת בגדי נשים". וכן: "16. העברת זכויות א. השוכרת לא תהא רשאית להעביר את כל הזכויות או חלק מהן, המוקנות לה על פי חוזה זה, לאחר ו/או לאחרים, מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, לא תהיה השוכרת רשאית להתיר לזולת שימוש במושכר ו/או בכל חלק ממנו. ב. השוכרת מתחייבת בזה שלא להסב את זכויותיה בהתאם לחוזה זה או כל חלק מהן, לאחר או לאחרים, בכל צורה שהיא, ושלא למסור או להעביר את המושכר או חלק ממנו לאחר או לאחרים בכל צורה שהיא, ושלא להשכיר את המושכר או כל חלק ממנו בשכירות משנה. לא להרשות את השימוש במושכר או בכל חלק ממנו לתקופה כל שהיא, ובאופן כל שהוא לאחר או לאחרים ושלא לשתף אחר או אחרים בהחזקת המושכר או בכל חלק ממנו, בין אם החזקה מוגדרת ובין אם אינה מוגדרת. כמו כן מתחייבת השוכרת שלא להעניק למי שהוא זכות במושכר כבר - רשות בין תמורה ובין ללא תמורה" (ההדגשות שלי - ש.ד.). התובע טוען, כי מדובר בהסכם רכושי אשר אינו בעל אופי אישי ולכן אינו פוקע עם מות המנוחה. זאת משום שמדובר בהסכם שכירות, והשכירות פוקעת רק במקרים קיצוניים "בהם השוכר נבחר בשל כישוריו המיוחדים". את טענתו מבסס התובע על דבריו של ד"ר שלום לרנר בספרו "שכירות נכסים", עמ' 196. כמו כן מתייחס התובע לע"א 865/76 חנה לופז נ' אלי שושני, פ"ד לא (3) 748, בו נקבע, כי ההלכה הרואה במות החייב אירוע מסכל מתייחסת למקרה בו מדובר במתן שירותים אישיים לצד שכנגד, ולא לעבודה שהחייב חשב לעשות באופן אישי בנשוא החוזה. סבורני, כי יש לדחות טענות אלו. היותו של ההסכם חוזה אישי נלמדת מלשונו המפורשת. ניכרת בו מגמת ייחוד החיובים שבו למנוחה שהיא, על פי האמור בכותרת ההסכם, השוכרת היחידה של החנות. הוסכם בין הצדדים, כי השוכרת לא תוכל להעביר את הזכויות בחנות, להתיר כל שימוש בה, להשכירה בשכירות משנה ועוד כהנה וכהנה איסורים המצביעים על רצונו וכוונתו של המשכיר (התובע) להעניק זכויות במושכר למנוחה בלבד, ובמילים אחרות, היא אינה יכולה לאצול את התחייבויותיה החוזיות לאחר. כמו כן יש לאבחן את ע"א 865/76 הנ"ל מן המקרה שבפני, וזאת משום שבאותו עניין נדונה השלמת עסקת מכר, אשר היתה מצוייה בשלב הסופי של העברת התמורה למוכר שעה שנפטר החייב על פי ההסכם. כלומר מקום בו יש להשלים עסקה הנמצאת בשלביה הסופיים על ידי העברת התמורה, ניתן יהיה להעביר את החיוב הכספי לעזבונו של החייב, כפי שהבהיר המלומד דוד קציר בספרו "תרופות בשל הפרת חוזה" - חלק א' בעמ' 228: "ניתן להבין הלכה זו בכך שהיה כאן, בעצם, חיוב לשלם כסף, וזה אינו חיוב אישי, המונע קיום, לאחר שבעל החיוב נפטר לעולמו". אין הדבר דומה למקרה שבפני. במקרה זה, מדובר בהסכם שכירות אשר על פי תניותיו, קיומו אינו אפשרי בידי אדם אחר מלבד המנוחה. לפיכך לא ניתן לראות במקרה שבפני עסקה הנמצאת בשלב הסופי של העברת התמורה , אשר נקבע, כי ניתנת לביצוע גם על ידי יורשי העזבון. יתרה מכך, הטלת החיוב החוזי במקרה שבפני על היורשים מהווה חיוב להמשיך ולהחזיק במושכר ולנהל בו עסק במשך שנתיים וחצי, ואין לי כל ספק שפסק הדין הנ"ל לא כיוון לתוצאה זאת. יצויין, כי צודק ב"כ התובע בטענתו לפיה, העובדה שהעסק היה מבוסס על כישוריה של המנוחה אינה רלוונטית לאור ההלכה שנקבעה בע"א 865/76 הנ"ל, אולם כפי שציינתי, לאור הנסיבות השונות בין שני המקרים ולאור לשונו המפורשת של הסכם השכירות במקרה שבפני אין להשוות ביניהם. אשר על כן לאור לשון ההסכם, מהותו ושלילת האפשרות לאצול את ההתחייבויות שבו לאחר, הגעתי למסקנה, כי מדובר בחוזה אישי אשר קיומו אינו ניתן להעברה ליורשי המנוחה. לאור הקביעה הנ"ל מתייתר הצורך בדיון בטענת התובע לפיה יש להחיל את ההסכם על הנתבעים 1-4 מכוח עקרון היציבות והצדק, שכן טענתו מתבססת על היות ההסכם בבחינת חוזה רכושי, והתובע אינו חולק על הפטור שיש ליתן כאשר מדובר בחוזה אישי. האם מות המנוחה גרם לסיכול ההסכם? התנאים המפורטים בסעיף 18 (א) לחוק החוזים [תרופות] כוללים שלושה תנאים מצטברים שבהתקיימם פטור צד לחוזה מהחובה לקיימו (ראה גבריאלה שלו, "דיני חוזים" - מהדורה שניה בעמ' 500): העדר ידיעה או צפייה של המפר על הנסיבות המסכלות. אי יכולתו של המפר למנוע את הנסיבות הללו. התרחשות נסיבות המסכלות את קיום החוזה. אין חולק, כי שני התנאים הראשונים מתקיימים במקרה שבפני, שכן מותה של המנוחה היה בלתי צפוי ובלתי ידוע בעת שחתמה על הסכם השכירות (ראה עדותו של הנתבע 1 בעמ' 37 לפרוטוקול, שורות 26-29), ואין חולק, כי למרבה הצער לא ניתן היה למנוע את מותה. התובע נטל על עצמו סיכון זה, כאשר הגביל בצורה כה מפורטת את האפשרות להעברת הזכויות בחנות לאחר ובכך חסם את אפשרות קיום ההסכם, גם בהתרחש האירוע בו עסקינן. באשר לתנאי השלישי, הדן בהתרחשות נסיבות מסכלות - מות אחד הצדדים לחוזה אישי מהווה אירוע מסכל, וכפי שנקבע לעיל, הסכם השכירות נשוא הדיון הינו חוזה אישי אשר מותה של המנוחה גרם לסיכולו. גם נסיבות המשנות באופן יסודי את קיום החוזה מהוות נסיבות מסכלות, וברי כי לאור לשון ההסכם מותה של המנוחה משנה באופן יסודי את קיומו, שכן נשללה האפשרות לקיומו על ידי אחר. תוצאות הסיכול הן פטירת החייב מקיום ההסכם, קרי פטור עיזבון המנוחה והנתבעים 1-4 מקיומו וכבר מטעם זה יש לדחות את התביעה כנגדם (ראה גבריאלה שלו, "דיני חוזים" - מהדורה שניה בעמ' 515): "כאשר מתקיימים בד בבד תנאיו המצטברים של סעיף 18 (א) - דבר נדיר ביותר - פטור החייב מקיום החוזה. לא ניתן לאכוף במישרין את החוזה המסוכל ולא ניתן גם לאכוף אותו בעקיפין על ידי תרופת הפיצויים". לאחר שקבעתי, כי ההסכם נשוא הדיון הינו הסכם אישי שסוכל במותה של המנוחה, אעבור לדון בטענה המשנית לפיה בהתנהגותם קיבלו הנתבעים 1-4 על עצמם את ההסכם ולכן הם חייבים על פיו, למרות שניתן לדחות את התביעה כבר בשלב זה. לטענת התובע הנתבעים 1-4 החזיקו בחנות עד לחודש מרץ 96' מרצונם החופשי ושילמו את דמי השכירות על פי ההסכם, ועל כן הם מושתקים מלטעון כנגד הסכם שהתנהגו לפיו. הנתבעים 1-4 טוענים מנגד, כי החזיקו בחנות בניגוד לרצונם רק משום שב"כ התובע הציג בפניהם מצג שווא לפיו יוכלו לעזוב רק אם ימצאו שוכר אחר שיבוא במקומם. ב"כ התובע אינו מכחיש כי אכן פנה לנתבעים 1-4 והתנה את עזיבתם במציאת שוכר אחר, ולראיה מכתב ששלח ב"כ התובע לנתבע 1 ביום 30/11/95 (ת1/ ג): "באותה שיחה ציינתי בפניך שהדרך הנכונה להשתחרר מההתחייבות היא על ידי כך שתמצא על חשבונך שוכר אחר שיהיה מקובל על המשכיר שישכור את החנות במקומך ומרגע שיחתם עמו חוזה שכירות אתה תהייה משוחרר מהתחייבויותיך, כפוף לפרעון כל המגיע ממך עד לאותו תאריך" (ההדגשה שלי - ש.ד.). לאחר שעיינתי חזור ועיין בהסכם השכירות לא מצאתי הוראה הקובעת, כי השוכרת חייבת למצוא שוכר אחר במקומה ועל חשבונה, אדרבא, הוסכם במפורש, כי השוכרת אינה רשאית להעביר את זכויותיה ו/או חובותיה על פי ההסכם מכל סיבה שהיא, ולא ברור על סמך מה ביסס ב"כ התובע את דרישתו מהנתבעים. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את טענת הנתבעים 1-4 לפיה, עד שביררו את המצב המשפטי לאשורו החזיקו בחנות בעל כורחם מכוח מצג השווא שהציג ב"כ התובע, ומשגילו, כי הם אינם חייבים על פי ההסכם וכי אין עליהם חובה למצוא שוכר אחר הודיעו על עזיבתם המיידית. יתרה מכך חוק השכירות והשאילה, התשל"א - 1971 (להלן: "חוק השכירות והשאילה") קובע בסעיף 19: " 19.(א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני. (ב) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות - (1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסויים לתקופות קצובות - בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר; (2) בכל מקרה אחר - במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר - תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה" (ההדגשות שלי - ש.ד.). כלומר, לאור העובדה שהסכם השכירות לא חל על הנתבעים 1-4, הרי מרגע שהודיעו לתובע על עזיבתם, הרי שעל פי החוק, היו רשאים לעזוב את המושכר תוך זמן סביר מיום ההודעה. יצויין, כי האסמכתאות אליהן מפנה התובע אינן רלוונטיות לנסיבות המקרה שבפני. ייתכן ובאופן עקרוני תנאי האוסר על השוכר להעביר או להשכיר בשכירות משנה את המושכר, כשלעצמו, אינו מלמד על תלותה של השכירות באישיותו המיוחדת של השוכר (ד"ר שלום לרנר בספרו "שכירות נכסים", עמ' 196), אולם אין זה המקרה שבפני. כבר הוכח, כי בהסכם לא רק שנשללה זכות ההעברה או השכרת משנה, אלא שנשללה כל אפשרות להעביר הן את הזכויות והן את החובות של השוכרת לאחר. כמו כן כבר ציינתי, שההסכם הינו הסכם שכירות אישי בגין לשונו המפורשת ולא בשל תכונותיה האישיות של השוכרת. גם ההפנייה לסע' 22 לחוק השכירות והשאילה אינה רלוונטית לעניין, שכן המקרה דנן אינו עוסק בסירוב בלתי סביר של המשכיר להעביר את הזכויות, אלא בהסכם שנוסח בהתאם לכוונות הצדדים וגמירות דעתם. על כן אין לראות בהוראות ההסכם סירוב בלתי סביר מצד המשכיר להעברת הזכויות, מה גם שבסעיף לא נאמר שהשוכר חייב להעביר את הזכויות, אלא רשאי לעשות כן. משכך הם פני הדברים, הרי שגם דינה של הטענה בדבר התנהגות הנתבעים להידחות מכל וכל. למרות שדחיתי את טענותיו העיקריות של התובע כנגד הנתבעים 1-4 ברצוני להתייחס למספר טענות נוספות שהעלה בסיכומיו. טוען התובע, כי ההחלטה האם יש לחייב המשך קיום ההסכם או לקבוע כי סוכל חייבת לקיים סימטריה משפטית. לטענתו, אם מותו של המשכיר אינו נחשב גורם המסכל את ההסכם ויורשיו חייבים על פיו, הרי שבאופן מקביל יש לקבוע, כי מות השוכרת אינו מהווה גורם מסכל. אין המשל דומה לנמשל. כאשר עסקינן בהסכם אישי, שקיומו תלוי בשוכר ספציפי, הרי שמותו אינו מאפשר לחייב אחר בקיומו. לא ניתן ללמוד מלשון ההסכם גזירה שווה לגבי המשכיר, מאחר ואין בהסכם הוראה השוללת מהמשכיר את הזכות להעביר לאחר את זכויותיו וחובותיו, נהפוך הוא הן ההסכם והן חוק השכירות והשאילה מאפשרים למשכיר להעביר לאחר את זכויותיו במושכר: בסעיף 16 (ד) להסכם נאמר במפורש: "המשכירה תהיה רשאית להעביר את זכויותיה וחובותיה על פי חוזה זה לאחר" (ההדגשה שלי - ש.ד.). ובחוק השכירות והשאילה מתייחס לסוגיה זו בסעיף 21 הקובע: "21. המשכיר רשאי להעביר לאחר זכויותיו במושכר; עשה כן, יבוא רוכש הזכויות במקומו של המשכיר בכל הנוגע לחוזה השכירות, אולם כל עוד לא נתן המשכיר לשוכר הודעה על ההעברה או לא נודע לשוכר עליה ממקור אחר - מופטר השוכר בתשלום דמי השכירות וקיום שאר חיוביו למשכיר". כמו כן לאור העובדה, כי מדובר בהסכם שכירות אישי, הרי שסיכולו אפשרי במספר מקרים שהרלוונטיים לדיון בטענת התובע הם: מות השוכרת או פגיעה במושכר (נשוא החוזה), וראה לעניין זה גבריאלה שלו "דיני חוזים" בעמ' 507, ה"ש 36, שם הוזכר פרשה אנגלית בה נקבע, כי שריפה אשר השמידה אולם קונצרטים, נשוא חוזה השכירות, הביאה לסיכול החוזה. המשכיר במקרה דנן אינו גורם אשר בלעדיו אין משמעות להסכם ולכן מותו אינו מהווה על פניו גורם מסכל. בנוסף אציין, כי טענות התובע לגבי מצבם הכלכלי של הנתבעים 1-4 אינן מעלות או מורידות לבירור המחלוקת שבפני, שכן התובע לא הוכיח את הטענה משפטית המרכזית העומדת בבסיס הדברים והיא כיצד נכנסים יורשי המנוחה בנעליה לאור העובדה שהתקשרה בהסכם שכירות אישי (וראה עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 20-27). כמו כן יש לדחות את טענותיו באשר לחיוב הנתבעים 1-4 מכוח חוק הירושה . אמנם במות החייב ממשיכות להתקיים חובותיו באמצעות יורשי עזבונו, אולם מדובר בחובות בעלות אופי רכושי, נזקי או חוזי, למעט חובות אשר קיומן בידי אחר בלתי אפשרי (פרופ' טדסקי, "חובות העזבון", עיוני משפט חלק ה' 1976, בעמ' 14). לאור האמור לעיל אין אני רואה צורך לדון בסוגיית הקטנת הנזק, כאשר ממילא הוכח, כי התובע יצר בעצמו את המצג אשר גרם לנתבעים 1-4 להישאר בחנות בניגוד לרצונם ובניגוד להסכם. לאחר שדחיתי את כל טענות התובע, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 1-4. אעבור לדון בטענות כנגד הנתבע 5: כאמור, התובע טוען, כי ערבותו של הנתבע 5 אינה ערבות אשר תקפה אך ורק כלפי המנוחה, ולכן חייב בתשלום הסכומים הנטענים. טענתו של הנתבע 5 הינה, כי הסכם השכירות הוא הסכם אישי, בלתי ניתן להעברה, אשר סוכל עם מות המנוחה, ולכן הערבות לחיובים הנובעים מההסכם הנ"ל פוקעת עם סיכולו. בהתייחס לטענתו הצדדים לגופו של עניין, סבורני, כי הדין עם הנתבע 5 ויש לדחות את התביעה נגדו. עיקרו של הסכם הערבות מובא להלן (נ5/ ג): "אני מאשר שהנני ערב לקונים לכל התחייבויות השוכרת לחוזה שנחתם בינך לבין מרים פאפו עבור החנות לתקופת שכירות 1/10/95 - 31/3/98" (ההדגשה שלי - ש.ד.). אקדים ואומר, כי לאור הקביעה, כי הסכם השכירות הינו הסכם אישי בלתי ניתן להעברה, הרי שסיכולו מפקיע את תוקפם של כל החוזים הנלווים לו, לרבות כתב הערבות. זאת לאור סעיף 2 לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967 הקובע: "אין ערבות אלא לחיוב בר תוקף". וכן סעיף 7 (א) הקובע: "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב". מטרתם של הסעיפים היא להבטיח שהערב לא יימצא חייב מקום שהחייב העיקרי פטור, וראה לעניין זה ע"א 1304/91 טפחות - בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' אילן ליפרט, פ"ד מז (3) 309, 323: "חיובו של הערב הוא 'חיוב נלווה או נגזר או טפל לחיובו של החייב כלפי הנושה' (לשון השופט ברק בד"נ 41/82 קוט נ' קוט, פ"ד לח(3) 197, בעמ' 212). מאופי החיוב נגזרים גם הסייגים לחבותו של הערב: היותו של החיוב העיקרי בר-תוקף (ראה: סעיף 2 לחוק הערבות וע"א 395/87 שלוש נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' - טרם פורסם); היקפו, הקבוע או המשתנה, של חיוב הערב (סעיפים 4 ו5- לחוק הערבות); זכותו של הערב להסתמך על טענות הגנה היכולות לעמוד לחייב העיקרי (סעיף 7(א) לחוק), ועוד". גם מעיון בנוסחו של כתב הערבות עולה, כי מדובר בערבות לחובותיה של המנוחה בלבד, תוך ציון שמה המלא, ואין בניסוח זה כדי להצביע על כך שמדובר בערבות כללית לכל חוב של שוכר יהא אשר יהיה. אשר על כן אינני מוצאת לנכון לדון בשאר טענות הצדדים לעניין זה ואני דוחה את התביעה. לאור כל האמור לעיל נראה לי לנכון במקרה זה להשית על התובע הוצאות בסך 15,000 ש"ח לנתבעים 1-4 ו10,000- ש"ח לנתבע 5. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. ניתן ביום 17.12.98 הודע במעמד ב"כ נתבע 5 וב"כ נתבעים 1-4 שרה דותן, שופטת חוזה שכירותחוזהביטול חוזהשכירות