1. זוהי תביעה המתייחסת לתאונת עבודה. התובעת החליקה על רצפת אולם הייצור במקום עבודתה, ונפלה. כתוצאה מכך היא ניזוקה בידה. התובעת נותרה עם נכות צמיתה. שניים מן המומחים קבעו כי נכותה עומדת על 15 אחוזים, ומומחה אחד - על 10. הנתבעת היא מעבידתה של התובעת. עד לשלב הסכומים השתתפה בהליך, כצד שלישי, חברת השמירה בע"מ, החברה אשר היתה מופקדת על שירותי הנקיון במקום. ביום 30.6.99 הודיעו הצדדים על מחיקת הצד השלישי מן ההליך. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם מוטלת אחריות על המעבידה. כן הם חלוקים בשאלת הנזק שנגרם לתובעת וגובה הנכות הרפואית, בתוך כך. שאלת האחריות 2. התובעת, שמחה בוטניאשוילי, היתה (והינה עדיין) עובדת של הנתבעת, טלרד תעשיות טלקומוניקציה ואלקטרוניקה בע"מ. התובעת עובדת במחלקת ייצור והרכבה של רכיבים אלקטרוניים. ביום 11.11.92 הגיעה התובעת למקום עבודתה, בסמוך לשעה 07:00 בבוקר. עם כניסתה אל אולם הייצור, החליקה התובעת על הרצפה. התובעת נפלה ונחבלה. 3. התובעת טוענת כי התאונה אירעה עקב מצבה של הרצפה באולם הייצור. לשיטתה של התובעת הרצפה היתה חלקה ומועדת להתחלקות. הנתבעת טוענת כי הרצפה לא היתה חלקה, באופן שהיה בו כדי לגרום להתרחשות התאונה. בתחילת הדרך הוסיפה הנתבעת וטענה שהיא התקשרה בהסכם עם חברת השמירה בע"מ, על פיו התחייבה אותה חברה לבצע ניקיון יומיומי באולמות הייצור. לדברי הנתבעת, "החברה התחייבה להשאיר את הרצפה אנטיסטטית נקיה, יבשה ולא מחליקה" (תצהיר דוד מרציאנו, ס' 5). הנתבעת הגישה הודעה לצד שלישי נגד חברת השמירה, בה היא טענה כי אם תמצא חייבת, על חברת השמירה לשפותה. חברת השמירה דחתה טענה זו. בינתיים, כאמור, הוסרה ההודעה מעל הפרק מכוח הסכמת הצדדים. האם ניתן להטיל אחריות נזיקית על הנתבעת בשל החלקת התובעת? חובת הזהירות ורמת הזהירות 4. התובעת היא עובדת של הנתבעת. לא יכולה להיות מחלוקת כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו (ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח (1) 415). חובה זו מחייבת את המעביד להנהיג "שיטת עבודה אשר תשמור עליהם [על העובדים] מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש" (ע"א 60/57, 72/57 דויטש נ' פרנקו, פ"ד יא 1529). כן חייב המעביד להקטין את עצם החשיפה לסיכונים ולהעמיד את העובד על אפשרות קיומם (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345). הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובעת גם בהיותה מחזיקה במקרקעין (ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, פ"ד נ (2) 111). 5. ואולם קביעת אחריות מושגית אין משמעה כי הנתבעת התרשלה (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345). חובת הזהירות המושגית היא מסננת הכרחית, המותירה מחוץ לדיני הנזיקין את אותם מקרים בהם הטלת אחריות משפטית על הרשלן אינה משרתת את המטרות שבבסיס דיני הנזיקין. השאלה היא האם "בהנחה שהמזיק יתרשל האם רצוי להטיל עליו אחריות נזיקית או לשחררו ממנה" (ראו א' פורת, "דיני נזיקין: עוולת הרשלנות על פי פסיקתו של בית המשפט העליון מנקודת מבט תיאורטית" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ו, בע' 387, "פורת"). על כן קביעת חובת זהירות מושגית אין משמעה שהנתבעת התרשלה. כמעט תמיד תקבע חובת זהירות מושגית. אך זו אין משמעה אחריות לנזק שנגרם. 6. האחריות היא תולדה של אי עמידה ברמת הזהירות. רק סטיה מרמת הזהירות יוצרת אחריות בגדרה של עוולת הרשלנות. ההנחה היא שאין זה הוגן לחייב את המזיק בנזקים בלתי צפויים. מי שחב חובת זהירות נדרש לכלכל את צעדיו תוך שהוא שוקל את הוצאות המניעה של נזק אפשרי מול תוחלת הנזק, כפי שהיא ניתנת לצפיה באופן סביר. פורת מצביע על גישת השופט לרנד הנד כנוסחה לבחינת אופי ההתנהגות של המזיק שגרמה לנזק. על פי נוסחה זו התנהגותו של המזיק תוגדר כרשלנית כאשר המזיק יכול היה למנוע את הנזק בעלות נמוכה יותר מתוחלתו (בע' 382). 7. מהי רמת הזהירות הנוגעת למניעת אפשרויות החלקה? מעידה או החלקה, גם כאלה המסבות נזק, הן בגדר סכון רגיל וטבעי. הן יכולות להתרחש, ואולי מתרחשות ברגיל, אף ללא גורם מזיק. על כן, לא כל החלקה או מעידה מקימות הנחה של רשלנות מצד המעביד. מתי תקום אחריות כזו? על מנת להשיב על כך, יש צורך להידרש לשאלת הסיכון הרגיל. הסיכון הרגיל 8. המבקר במוזיאון, בתיאטרון, במקום העבודה, בבית המשפט עלול להחליק. בעצם התממשות הסיכון למעידה אין די כדי ליצור אחריות נזיקית. "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת" (ע"א 145/80 וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345) ). פורת מסביר כי יתכן לסבור שכאשר מדובר בסיכון רגיל וטבעי שלא ניתן למנוע אותו באמצעים סבירים, תוחלת הנזק שלו היא נמוכה ביותר, עקב מודעותו הכללית של הציבור לסיכון. לפיכך, כדי לחסוך בהוצאות ההתדינות וליצור ודאות משפטית, ניתן לקבוע שלא קמה חובת זהירות בגינו. לפי גישה זו דינו של סיכון כזה הוא כדין סיכון שהנזק שנגרם בגינו לא היה ניתן לצפייה טכנית מלכתחילה. לרוב, בודקים את שאלת הסיכון הרגיל בגדרה של חובת הזהירות הקונקרטית, לאמור האם המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות לניזוק הקונקרטי ביחס לנזק שארע. פורת מעיר שהחלוקה בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית עלולה לבלבל (בע' 396). הוא סבור כי דרישת הצפיות הטכנית יכולה להתפס אף היא כהגבלת אחריות שמטרתה למנוע תופעה של הרתעת יתר. אם אדם יהיה אחראי לבלתי צפוי, הוא עלול לנקוט באמצעי זהירות מופרזים עקב שנאת הסכון שלו. לכן, נראה כי המיקום הנכון לבחינת הסיכון הרגיל של מעידה הוא בתחום רמת הזהירות. 9. מהי אם כן רמת הזהירות בנוגע לסיכון רגיל? נראה כי עצם התממשות סכון כזה אינה יוצרת הנחה כי מי שחב בחובת זהירות הפר את רמת הזהירות המוטלת עליו. עמד על דברים אלה הנשיא ברק בע"א 145/80 וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113. הוא אומר שם: מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהתחלק. "הנפילה או ההתחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת בן פורת בת"א 277/59פ(מ) ל"ח 101, 108). אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היומיום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/71 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכל להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה 212 .K.B 1 (1938) .Purkis v. Walthamslow B.C. על יסוד דברים אלה נדחתה תביעה של מורה שניזוקה בגבה, בעת העברת שולחנות וכסאות בבית ספר ממקום אחד למשנהו, מבלי שנתנו לה הנחיות מדויקות על דרך ביצוע העברתם. נקבע כי פעולה זו אינה טומנת בחובה אחריות בנזיקין, מאחר שמדובר בפעולה רגילה של חיי יום יום שאינה כרוכה בסיכון בלתי סביר (ע"א 5379/90 סימה מתתיהו נ' מ"י פ"ד מז (1) 167). במקרה אחר נדחתה תביעת נזיקין של סטודנטית באוניברסיטת בר-אילן אשר ירדה במדרגות הנמצאות בשטח הפתוח בקמפוס. הסטודנטית מעדה, נפלה ונפגעה בפניה (נגרמו לה בין היתר שברים בלסת ). נקבע כי ללא הוכחת פגם כלשהו במדרגות או תקלה אחרת, לא ניתן להחיב את האוניברסיטה (ע"א 169/89 בלייכפלד נ' אוניברסיטת בר אילן, דינים עליון כח 407). 10. ואולם, מכאן אין ללמוד שהגדרת הסיכון כ"סיכון רגיל", פוטרת את מי שחב חובת זהירות מנקיטת אמצעי זהירות. פורת מסביר כי אחריות נזיקית יכולה לקום גם בגין סיכון רגיל וטבעי. זהו המצב כאשר רוכב במועדון סוסים נופל מסוס, עקב אי התקנה נאותה של האוכף. הנפילה מהסוס היא מסוג הסיכונים הרגילים לפעולות הרכיבה, אך במקרה זה היא נגרמה עקב אי נקיטת אמצעי זהירות. זהו המצב גם כאשר מחזיק במקרקעין אינו מייבש את המדרגות לאחר הגשם, על אף ידיעתו כי אדם קשיש עומד לבקרו, על פי הזמנתו (בע' 402 - 430). על כן לא מוטלת אחריות כאשר מתרחשת מעידה או החלקה, בשל הנחה בלתי נכונה של הרגל, או איבוד זמני של שווי המשקל. לעומת זאת, אם המעידה היא תולדה של גורם אחר, שנוצר מהתרשלות חדלה הנפילה להוות סיכון רגיל. 11. הנה כי כן, מיונו של הסיכון כ"רגיל וטבעי" מטיל על הניזוק נטל להראות כי התרחשות הסיכון במקרה המסוים ארעה עקב הפרת חובת זהירות מצד אדם אחר. על הניזוק להצביע על גורם נזק נוסף שמקורו באי נקיטת אמצעי זהירות. כך, למשל, אי השמעת אזהרה אודות איסור ירידה מהפתח האחורי של טיולית, היה הבסיס להטלת אחריות לנזק שנגרם לתלמידה שירדה דרך פתח זה, וידה נתפסה בזיז שבלט מדופן הטיולית (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802). הטעם להטלת האחריות היה נעוץ בכך שהפתח האחורי לא התאים לירידה בטרם יחובר אליו סולם או גרם מדרגות. בכל הנוגע לסיכון של החלקה תקום אחריות כאשר המעידה ארעה עקב גורם נוסף, כמו אי התאמת הריצוף ליעדיו או סוג ריצוף המחייב נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים. יסודות אלה, ולא החלקה סתם, יכולים לשמש בסיס להטלת אחריות. האם הוכיחה התובעת יסודות אלה? ההחלקה באולם הייצור 12. התובעת עבדה באולם הייצור של מחלקת הייצור והרכבה של רכיבים אלקטרוניים. באולם ייצור זה הותקנה רצפה מיוחדת אנטי סטטית שמיועדת לפרוק את החשמל הסטטי בגוף העובדים. התובעת טענה כי רצפה זו יצרה סיכון מוגבר. ההסתברות להחלקה על פניה - גדלה. אומרת התובעת (תצהיר, ס' 7): הרצפה היתה עשויה מגומי מיוחד, והיתה מאד חלקה. בכל יום היו מחליקים את הרצפה עם חומר פוליש ועם מכונה מיוחדת שעשתה פוליש… גם עובדים אחרים של הנתבעת סברו כי קיים סכון מיוחד שמקורו ברצפה. שלום אברג'יל, מי שהיה בעת התאונה מנהל עבודה במחלקת ההרכבה, טען שהרצפה "היתה חלקה תמיד" (תצהיר, ס' 7). שלום אברגיל נכח באולם הייצור בעת המעידה. הוא מייחס אותה למצב הרצפה ( פרוטוקול, ע' 2 ש' 23): ת אני יושב. הדלת היתה לצידי. כל מי שנכנס אתה באופן אוטומטי מסתכל מי נכנס. ראיתי אותה נופלת. ש מה המרחק מן הכניסה עד הנפילה? ת אולי 5 מטר. עשתה כמה צעדים. ש כמה נכנסו אותו רגע? ת אולי 10 או 15. ש אתה מתאר את הרצפה. היא מבריקה? ת כן. ש בכל מקום שאתה אומר שהיא חלקה אתה מתכוון שהיא חלקה? ת מבריקה וגם חלקה. כמה אנשים החליקו שם קודם לכן. אם אתה בא עם סוליה של עור. הרצפה חלקה. שמים וקס. אני לא החלקתי. אני הלכתי עם נעלי התעמלות או גומי. 13. אפשר שעצם היות הרצפה מבריקה יצרה אצל העובדים תחושה לא מבוססת כי קיים סיכון מוגבר של החלקה על פניה. כך, התובעת עצמה לא יכולה היתה להפריד בין הברקת הרצפה לבין הסכון של מעידה. היא אומרת בחקירתה (פרוטוקול ע' 6, ש' 4): ש את יודעת שהרצפה של האולם מבריקה? ת כן. כמו מראה. אני זוכרת את זה כמו היום. ש היום הרצפה מבריקה? ת לא כמו שהיה. היו עושים פוליש. גם גשם ונפלתי אז. היום מבריקה פחות. זה אז היה חדש. היום זה לא אותו דבר. ש אם יש רצפה שהיא מאוד מבריקה את חושבת שזה חלק כי זה מבריק? ת כן. 14. בעיקרו של דבר מבוססת התרשמות התובעת על תפיסת העין שלה. היא קובעת כי הרצפה חלקה הואיל והיא מבריקה. היא חוזרת על דברים אלה לכל אורך עדותה. וכך נאמר בהמשך חקירתה (פרוטוקול ע' 9, ש' 16): ש איך את יודעת שהרצפה חלקה? ת רואים. היא מבריקה. כל הזמן היו עוברים עם המכונה. אני לא יודעת מה היה החומר שם. אז היה חדש. ש איך את יודעת שהיא חלקה? ת הייתי רואה שהיא חלקה. עובדים אחרים של הנתבעת הגיעו על בסיס התבוננות למסקנה אחרת. הם סברו כי הרצפה היתה נקייה ומבריקה. אך הם לא ראו בה מקור סיכון מיוחד להחלקות. יוסי בן הרוש מנהל הייצור וההרכבה במפעל הנתבעת לא היה ער לסיכון מיוחד הנגרם מסוג הרצפה. הוא אומר (פרוטוקול ע' 12, ש' 29): ת למיטב זכרוני אין שם בעיה של נפילות בגלל רצפה חלקה. לי לא זכור. אני לא חושב שהרצפה חלקה בצורה חריגה. ש לא חלק בכלל? ת לא חלקה בכלל. לא בהכרח יותר חלקה מאולם בית המשפט. ש הממונה על הבטיחות במפעל אמר בהודעתו שהרצפה היא אנטי סטטית שהיא חלקה? ת אם הוא גורם מקצועי אז הוא אמר. אני לא יודע לומר זאת. ש איך אתה מסביר זאת? ת היא לא חלקה. אם הוא טוען תשאלי אותו. זו היתה גם עמדתו של יצחק סבג, מנהל סניף תל אביב של חברת השמירה, מי שהיתה הצד השלישי בהליך. יצחק סבג פיקח במסגרת עבודתו על עובדי החברה אשר בצעו את עבודות הנקיון במפעל הנתבעת. גם הוא מעיר כי לא הרצפה לא נתפסה על ידו כגורם סיכון מיוחד. הוא אומר (פרוטוקול ע' 17, ש' 20): ש הוא [הממונה על הבטיחות במפעל] אומר שהיא לא הספיקה להחליף נעליים ועל כן היא החליקה? אני מציעה לך שהשילוב של הכל מחליק? ת אני מכיר את הרצפה. אני עבדתי עד אוגוסט האחרון. אני לא מכיר את התובעת. לא יודע מה קרה שם. לא נראה לי מהניסיון שלי שהרצפה הזו, באולם, מחליקה יותר מרצפת פי וי סי. היא לא יותר בעייתית. זה אני אומר מהניסיון שלי ויש לי ניסיון. 15. הצדדים לא העידו מומחים בכל הנוגע לטיב הרצפה וסוגה. הם גם לא הציגו נתונים פיזיים או אחרים ביחס לסוג הרצפה המסוימת. העדר תשתית זו הכביד על קביעת הממצא. עם זאת, נראה כי התובעת הרימה את הנטל הנוגע לקיום סיכון מיוחד בריצוף המיוחד של אולם הייצור. בסמוך לקרות התאונה, נערכה בדיקה על ידי הממונה על הבטיחות במפעל של הנתבעת, יצחק ברומברג. על ממצאי בדיקה זו שנערכה בתוקף תפקידו של הבודק כממונה על הבטיחות, מסר יצחק ברומברג הודעה. על פי ההודעה נגרמה ההחלקה גם בשל מצבה של הרצפה. וכך נאמר שם (ת2/): הגב' [התובעת] הגיעה לעבודה ביצור בהרכבות אלקטרוניות ביום גשם וכשנכנסה למבנה העבודה הנעליים שלה היו רטובות בגלל הגשם והרצפה של המבנה היא רצפה "אנטי סטטית" שהיא רצפה חלקה, ודורשת ניקוי רב בחומר אנטי סטטי… יצחק ברומברג קובע כי דברים אלה, שנכתבו על ידו, אינם רק דיווח מפי העובדת. אלה הם ממצאיו שלו. "אני בדקתי בתוקף תפקידי", הוא אומר. " אני הלכתי לשטח ושאלתי שאלות" (פרוטוקול, ע' 21, ש' 8). אמת, עדותו של יצחק ברומברג לא היתה נטולת ספקות. גם הוא לא יכול היה לבודד בין שאלת ההברקה של הרצפה לבין הסכון של החלקה. לעד הוצגה תיזה לפיה אין בהכרח קשר בין מידת ההברקה של הרצפה לבין היותה מועדת לסיכון של החלקה. הוא לא יכול היה לשלול תיזה זו. הוא אומר (פרוטוקול ע' 22-23, ש' 23): ש מר יצחק סבג בא להעיד כאן והוא אמר שצריך להבחין בין רצפה מבריקה לבין רצפה חלקה, לפי הדברים שלו הרצפה היא רצפת פי.וי.סי והוא מסביר שהרצפה צריכה להיות מבריקה, אבל שאיננה רצפה חלקה, האם אתה רוצה להתייחס לזה? ת אני לא בטוח אם אני זוכר נכון. נדמה לי שהחליפו כל כמה שנים את סוגי החמרים של הניקוי. ש הרצפה לשיטתך היתה מחליקה בגלל חומרי הניקוי, בגלל מה היא היתה חלקה? ת הרצפה היא כמו הרצפה בביהמ"ש. ש האם הרצפה הזו בעיניך היא חלקה או מבריקה? ת אני לא ניסיתי את הרצפה של ביהמ"ש באופן שאני יכול לומר. ש האם יש לך מה לומר לגבי כך שהרצפה שם היתה מבריקה אך לא חלקה? ת אין לי מה לומר. ואולם, בהמשך דבריו, חזר העד על ממצאיו שלו לפיהם הרצפה באולם הייצור היתה חלקה. אומר העד בחקירתו החוזרת (פרוטוקול ע' 23-24, ש' 13): ש אתה משנה במשהו את דעתך ואת דבירך על כך שהרצפה היתה חלקה לאור העמדה של מר סבג? ת העד מהרהר בשאלה ומשיב: שש שנים לאחור קשה לי להיזכר במצב הדברים בגלל שהיה שינוי בחומרים. ש השאלה שלי לא מתייחסת לסיבה, אני מתייחסת לדברים שאתה אמרת בת2/ שהרצפה הייתה חלקה, לזה אני מתייחסת, אם מה שכתוב במסמך אתה טעית או שאתה נשארת בעמדתך? ת מה שכתוב בת2/ הוא נכון. 16. התרשמויות העובדים אינן חד משמעיות. אילו היו נעצרו הדברים בכך, היה קשה לחלץ מהם מסקנה. אלא שההתרשמות כי קיים גורם סיכון מיוחד ברצפה, מתחזקת עקב קיומם של ארועי נפילה והחלקה נוספים ותכופים. אומר שלום אברגיל, מי שהיה מנהל העבודה במחלקת ההרכבה (פרוטוקול ע' 3, ש' 5): ש אתה אומר שאנשים נפלו? ת החליקו. לא יכול לומר כמה. לא יודע כמות. ראיתי שנפלו. לא ספרתי. יש כאלה שרק מחליקים ולא נופלים. ויש נופלים ולא קורה לו כלום. חוץ מלתובעת לא ידוע לי על משהו אחר שנפל וקרה לו משהו. ועל אותם דברים חוזר גם עדות יצחק ברומברג (פרוטוקול ע' 20, ש' 6): ש. אתה זוכר מהשנים שלך במפעל אם היו עוד מקרים של החלקה? ת. היו מקרים של נפילות, אני לא זוכר כמה, אני לא זוכר מאיזה סיבות. ש. אתה מציין פה שבזמן הכניסה לאולם הייצור בגלל שהגב' לא הספיקה להחליף נעליים היא החליקה, אתה יכול להגיד לי בערך מתי סופקו לעובדים נעליים אנטיסטטיות? ת. אני לא יודע מתי סופקו הנעליים, נדחה לי שזה היה אחרי התאונה. 17. אנו רואים כי עובדים החליקו על הרצפה. קודם לתאונה לא היתה הקפדה על סוג הנעליים, וכל עובד נעל את נעליו (שלום אברג'יל, פרוטוקול, ע' 4, ש' 5). לאחר התאונה סופקו לעובדים נעליים מיוחדות, המפחיתות את הסיכון להחלקה. עובדות אלה מחזקות את ההתרשמות הנוגעת לטיבה המחליק של הרצפה. למעשה, גם יצחק סבג אינו יכול להוציא מכלל אפשרות כי אחידות הרצפה יכולה היתה ליצור סיכון מיוחד. הוא אומר (פרוטוקול ע' 17, ש' 14): ש הרצפה יותר מבריקה מאשר בבית המשפט? ת כן. ש כאשר הרצפה רטובה, יש סכנת החלקה? ת כן. גם כאן. כל רצפה עם מים אפשר להחליק. לא בגלל הווקס. ש אבל ברצפה אחידה, יותר קל להחליק עליה? ת לא בדקתי זאת. ש הממונה על הבטיחות אומר שהרצפה של המבנה אומר שזו רצפה חלקה? ת אם זה נכון, איך הוא אישר את זה? אם הוא חושב שזה חלק? 18. התוצאה היא שמצב הרצפה חייב נקיטת אמצעי זהירות, והקפדה על סוג הנעליים, כדי למעט את אפשרות ההחלקה. הנעליים היו נחוצות לא רק לשם הורקת חשמל אנטי סטטי אלא גם מטעמי זהירות. נעליים כאלה לא סופקו קודם לתאונה (עדות התובעת, פרוטוקול ע' 5, ש 29). אומר יוסי בן הרוש (פרוטוקול ע' 12, ש' 6): ש איך נראית הנעל שנתתם בשנת 94'? ת נעל ספורט רגילה. ש הסוליה שטוחה? ת כן. עשויה מגומי אני חושב. הסוליה עם חריצים. ש זה נכון שמטרת הנעל היא בעיקר להתאים לעבודה באיזור אנטי סטטי? ת רוב המפעלים לא מספקים נעליים. בין היתר זו המטרה. זו נעל בטיחותית אם נופל לך משהו על הרגל. הנעל היא סגורה יותר. הטקסטורה היא כמו של נעל התעמלות. ש אם הנעל נועד גם למנוע החלקה? ת בין היתר. במפעל הנתבעת לא ננקטו האמצעים שהיו נחוצים על מנת למנוע מעידה על גבי הרצפה. אי נקיטת אמצעים כאלה מהווה מחדל רשלני. אי נקיטת האמצעים היתה תוצאה של חוליות רשלניות אחרות, המאפיינות את פעולת הנתבעת. נראה כי איש ממלאי התפקידים בה, לא היה ער לצורך לנקוט אמצעי זהירות, או לבחון את תנאי העבודה באולם היצור, לאחר התקנת הרצפה המיוחדת. לכל אחד מהעובדים היו הסברים ביחס לסיכון, אך קילופם של הסברים אלה מהשערות סתמיות, קורע את המסווה מעל העובדה שאיש לא טרח לבדוק את בטיחות תנאי העבודה. יוסי בן הרוש אינו יכול להעיד על שאלת ההחלקה, מאחר שאינו מומחה לכך. אומר יוסי בן הרוש (פרוטוקול ע' 12, ש' 17): ש. כאשר משתמשים בנקיון הרצפה מה שגורם להחלקה, גם הוקס וגם המים. כי רצפה מסוג זה היא חלקה?… ת. אני לא מומחה לכך. אני לא בקיא בחומרים שמשתמשים בניקיון. ש. כמה שנים אתה עובד שם? 19. בקשר לכך מאלפת במיוחד עדות דוד מרציאנו, מנהל המשק במפעל הנתבעת. מנהל משק הבית שלל קיומו של סיכון מיוחד, אבל בחינת טענותיו לימדה כי העובדות נעשו מבחינתו חשובות פחות ופחות, גם משום שההסברים שסיפק שמשו לו כמתלים - עליהם תולים תירוצים שמטרתם לשחרר את הנתבעת מאחריות. תחילה, שלל דוד מרציאנו אפשרות שהתרחשו תאונות נוספות. הוא אמר בתצהירו כי "לא ידוע לי על מקרה דומה שבו נפל עובד…". לאחר שלילה גורפת הוא נאלץ לאשר כי אינו אחראי לנושא, וממילא אין בידיו נתונים. אומר דוד מרציאנו (פרוטוקול ע' 15, ש' 11): ש זה המקרה היחיד? ת זה המקרה היחיד שידוע לי. אבל אנשים מחליקים בכל מקום גם על הכביש. ש היו עוד מקרים במפעל? ת אם ממהרים להסעה הם מחליקים. ש אילו מקרים נוספים אתה יודע? ת אני לא אחראי בטיחות. אני לא עושה תחקירים. אני שומע במקרה. אני לא מכיר את הפרטים. הנסיון לסתור את דברי התובעת, כמו גם את דברי שלום אברגיל, בנושא זה קרס. באותו אופן נכשל הנסיון לקבוע כי הנעליים שסופקו לאחר התאונה אינן אמצעי למניעת החלקה. תחילה טען דוד מרציאנו שהנעליים שסופקו היו "מיועדות אך ורק למנוע חשמל אנטי סטטי שמקורו בגוף העובדים" (תצהיר, ס' 8). הדברים נאמרים בנחרצות. בפועל, התחוור כי הדברים הם חסרי יסוד. דוד מרציאנו מציין כי "אני לא רכשתי את הנעליים. אני לא יודע מה התכונות שלהן. אין לי מושג" (פרוטוקול, ע' 15, ש' 23). וכך התנהלה חקירתו בנושא זה (פרוטוקול ע' 15-16, משורה 26): שאלת בית המשפט: אני מפנה אותך לסעיף 8. אם אין לך מושג מה התכונות של הנעליים. איך כתבת את מה שכתבת? ת. מתוך ידיעה. אמרו לי שהן אנטי סטטיות. אנשי היצור אמרו לי. האיש שהיה קודם. אין לי מושג אם הן נועדו למנוע החלקה. שאלת בית המשפט: למה הכוונה במילים "אך ורק"? ת. אולי הניסוח צריך להיות אחרת. זה מה שנאמר לי על ידי איש מקצוע. זה נאמר לי על ידי יצחק גרומברג. הוא זה שאמר לי. אם השתמע שאני מומחה בנעליים - זה לא נכון. ש. יצחק גרומברג אומר שבגלל שהיא לא החליפה נעליים היא החליקה. מה יש לך להגיד? ת. אין לי להגיד. אני לא יועץ מקצועי. אני מנהל משק. אני התייחסתי לעבודת חברת הנקיון. אני התייחסתי לשאלה אם ביצעה את העבודה שלה. 20. מכאן שיש לפנות ליצחק ברומברג. לדברי דוד מרציאנו, עד הנתבעת, יצחק ברומברג האחראי על נושא הבטיחות. המידע בעניין זה מצוי בידיו. יצחק מרצאינו הוא "כלי שני", למסירת הדברים. "זה [בעיה של החלקה] לא תחום שלי", הוא אומר (פרוטוקול, ע' 16, ש' 25). משום מה בחרה הנתבעת להעיד אותו, ולא את יצחק ברומברג. זה האחרון זומן לעדות על ידי התובעת, רק בתום שמיעת עדויות הנתבעת, כשהובהר שהנתבעת נמנעה מלזמנו (פרוטוקול, ע' 18). ראינו כי לדבריו הרצפה היתה חלקה. על פי בדיקה שביצע היה זה הגורם לתאונה. ראינו גם שהיו תאונות קודמות במפעל. הוא מייחס לפחות חלק מהן למצב הרצפה. לדברים אלה ניתן למצוא חיזוק בעדות שלום אברג'יל. ואכן, לאחר התאונה צוידו העובדים, תחילה ברצועות עור להורקת חשמל אנטי סטטי, ולאחר מכן בנעליים מיוחדות, שנועדו לדעת הכל, בין היתר, גם למנוע החלקה. 21. התוצאה היא שבמקרה זה החלקת התובעת לא נבעה מהסיכון הרגיל למעידה, אלא ממצב הרצפה, ומחוסר ערנות הנתבעת לאמצעי הזהירות שיש לנקוט בקשר אליה בדרך של הסברה ואספקת ציוד מתאים. רשלנות הנתבעת נובעת מעצם התקנת הרצפה באולם הייצור ללא נקיטת אמצעי זהירות מתאימים, בכל הנוגע לשימוש בה. האשם התורם 22. לא ניתן לייחס אשם תורם לנתבעת. לא הוכח כי התובעת יכולה היתה לנקוט אמצעי זהירות, והיא נמנעה מעשות כן. אמנם יתכן שהתובעת אשר היתה ערה להחלקות קודמות, והיתה יכולה להצטייד בנעליים מיוחדות, ואולם לא ניתן להטיל נטל מסוג זה על עובדים. מונע הנזק היעיל ביותר הוא המעביד, ובידיו האמצעים וגם הידע הנחוצים למניעת קרות הנזק. על ענין זה חל הגיונה של הלכת ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' שחם, דינים עליון לט 238. באותה פרשה נתקל התובע, בשעות הערב, בסבכה אשר היתה מצויה על גבי המדרכה. הטענה כי יש ליחס לו אשם תורם נדחתה. אומר שם השופט טל: הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן. כך נקבעה לא אחת אחריות של רשויות מקומיות על מכשולים שבדרך. (ע"א 188/59, 176 עיריית תל-אביב נ. ראש חודש ט"ז 301; ע"א 862/80, עיריית חדרה נ. זוהר ואח', ל"ז (3) 757; ע"א 73/86, שטיינברג נ. עיריית בני ברק, מ"ג (3) 343). הוא הדין כאן. כמעט כל תאונת עבודה יכולה להימנע גם על ידי ערנות יתר של העובד . ואולם אחריות המעביד היא לעורר את הערנות ולצייד את העובד באמצעים המתאימים כדי לפעול למניעת הסיכון. ועתה לנזקי התובעת. הנזק 23. עקב התאונה הוסבו לתובעת נזקים. התובעת ביקשה פיצוי בפרטי הנזק הבאים: הפסד שכר בעבר, אובדן כושר השתכרות בעתיד, עזרה בעבודות הבית בעבר ובעתיד, הוצאות ניידות והוצאות רפואיות, ונזק לא ממוני. פרטי נזק אלה יידונו עתה. על מנת לכמת את שיעורם יש לבחון, בין היתר, את הנכות הרפואית שהוסבה לתובעת. נכות זו יכולה להיות מרכיב מרכזי "במטריצה" אותה מפעילים לצורך איתור ההפסדים השונים. אמנם, נכות זו איננה בבחינת "נתון יחיד". נכות רפואית יכולה להשפיע באופן שונה על אנשים שונים. יחד עם זאת, נוכח העובדה שהצדדים היו חלוקים בנוגע לדרגת הנכות, ייפתח הדיון בנושא זה. הנכות הרפואית 24. כתוצאה מן הנפילה נחבלה התובעת. היא שברה את מרפק ידה הימנית. היא הובהלה לבית החולים אסף הרופא ושם אובחן שבר ראש הרדיוס. נעשה ניסיון קיבוע של המרפק. לאחר מכן טופלה התובעת משך שבעה חודשים וחצי בפיזיוטרפיה. נסיון רפוי זה נכשל. ביום 21.5.93 נותחה התובעת, במטרה לשחרר את המרפק באופן כירורגי, וראש הרדיוס של היד הוצא. אין מחלוקת בין המומחים השונים כי כתוצאה מן הפגיעה נגרמה לתובעת נכות צמיתה. דרגת הנכות שנקבעה לה על ידי המומחה מטעמה (פרופ' נרובאי) הועמדה על 15 אחוזים (עליהם וספו 7.5 אחוזים על פי תקנה 15). דרגת הנכות שנקבעה על ידי המומחה מטעם הנתבעת (פרופ' אנגל) הועמדה על שיעור של 10 אחוזים. מומחה מטעם בית המשפט קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 15 אחוזים. המומחה, ד"ר מאור, קבע כי התובעת סבלה מנכות של 100 אחוזים במשך 8 חודשים לאחר קרות התאונה, ונכות בשיעור 50 אחוזים משך 4 חודשים נוספים. על פי ההסדר הדיוני בין הצדדים חוות הדעת הוגשו כמוצגים, וכל צד רשאי לטעון על בסיסן. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, אני קובע כי נכות התובעת היא בדרגה של 15 אחוזים. הפער בין חוות הדעת מבוסס על ממצאים שונים בכל הנוגע לטווחי התנועה של היד (חוות דעת פרופ' אנגל, ע' 6). המומחה של הנתבעת מצא כי הפגיעה, אם בכלל, היא מזערית. המומחים האחרים הגיעו לממצא שונה. מומחה בית המשפט קבע כי הטענה לפיה הממצאים השונים מבוססים על "פעולה רצונית של הנבדקת" היא לא סבירה (שאלות הבהרה, ס' 4). נראה לי כי ניתן לאמץ את עמדת המומחה מטעם בית המשפט. עמדה זו נתמכת בממצאיו של פרופ' נרובאי. גם העדויות הנוגעות לתפקוד התובעת בעבודתה, מאששות את המסקנה כי מגבלת התנועה אינה מזערית בלבד. כך, מציין שלום אברגיל (פרוטוקול, ע' 4, ש' 6): ש התחלת להסביר על ההבדלים בין העבודה של שמחה לבין יתר העובדות. אמרת קצב? ת יש הבדלים של קצב. היא לא יכולה לעבוד עם פלייר ועם מברגים חשמליים שאחרות היו עושות. היא קודם היתה עושה זאת. היא עשתה הכרטיסים הכי קשים. זה לפני התאונה. אחרי כן - לא. באותו אופן מסביר יוסי בן הרוש, מנהל ייצור והרכבה במפעל הנתבעת כי התובעת מוגבלת בתנועותיה. הוא אומר (פרוטוקול, ע' 11, ש' 17) ש גם התובעת עובדת על כל מיני כרטיסים? ת היא עושה רק עבודות הרכבה כמו בנות מוגבלות אחרות. אבל בתחום ההרכבה היא עובדת על כל הכרטיסים. הרושם העולה מדברים אלה הוא ברור. התובעת סובלת ממגבלות שאינן זניחות. מגבלות אלה תומכות בהערכות המומחה מטעם בית המשפט מניחות בסיס מספיק כדי להעדיפה על פני חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעת. נזק לא ממוני 25. הפגיעה אותה ספגה התובעת היתה פגיעה קשה. עיון בחומר הרפואי מלמד כי התובעת סבלה ממגבלות קשות משך תקופה ארוכה. ד"ר מאור, המומחה מטעם בית המשפט קבע כי דרגת הנכות של התובעת עמדה על 100% למשך 8 חודשים. התובעת גם נאלצה לעבור ניתוח לשחרור המרפק באופן כירורגי. היא אושפזה למשך 11 ימים בבית חולים. המגבלה שנותרה לתובעת משליכה על חיי היום יום שלה. היא נאלצת לקחת תרופות בשעות הלילה על מנת להקל על כאביה (פרוטוקול, ע' 7, ש' 18). לדברים אלה יש ליתן משקל. אני קובע כי התובעת זכאית לפיצוי בגובה של 65,000 ש"ח. הפסדי השתכרות בעבר 26. התובעת עבדה ערב התאונה בהנחת רכיבים אלקטרוניים בכרטיסים אלקטרוניים, ובחיווט אותם כרטיסים, כרטיסים המיוצרים על ידי הנתבעת. שכרה החודשי עמד על סכום של 3,540 ש"ח. התובעת טענה כי עקב התאונה נפגע שכרה. הפגיעה בשכר התבטאה בעיכוב קידומה בעבודה, בחוסר יכולתה לעבוד שעות נוספות, בשלילת מענק הניתן על אי העדרות מעבודה ושלילת בונוסים. הנתבעת טענה כי שכרה של התובעת עלה, ובקצב מהיר, גם לאחר התאונה. לשיטת הנתבעת, לא ניתן לזקוף את קיצור שעות העבודה של התובעת לתאונה. לשיטת הנתבעת היתה התובעת מוגבלת עוד קודם לכן, מאחר שרופא תעסוקה קבע כי היא איננה מסוגלת "להרים דברים כבדים" (סיכומי הנתבעת, ס' 45). 27. הנכות הרפואית פגעה ביכולת העבודה של התובעת. הנכות מכבידה על יכולת התובעת לתפקד בעבודה, מבחינת שעות העבודה ומבחינת סוגי העבודה המבוצעים על ידה. אומרת התובעת (פרוטוקול ע' 7, ש' 15): ש. את גם יכולה לעבוד יום שלם? ת. לא יכולה יש לי כאבים בכל היד. גלית סימה, אחראית על צוות עובדות, ביניהן התובעת, במפעל הנתבעת מאשרת כי התובעת מוגבלת מבחינת סוגי העבודה אותם היא מבצעת. היא אומרת (פרוטוקול ע' 11, ש' 18): היא עושה רק עבודות הרכבה כמו בנות מוגבלות אחרות. אבל בתחום ההרכבה היא עובדת על כל הכרטיסים. עקב מוגבלותה צומצם טווח העבודות אותו יכולה התובעת לבצע, כמו גם שעות עבודתה. דברים אלה הוסברו גם על ידי שלום אברג'יל, מי שהיה מנהל העבודה במחלקת ההרכבות. לדבריו, עם שובה של התובעת לעבודה היא נאלצה לצמצם את שעות עבודתה ל 6 שעות בלבד, "וגם [במהלכן] היא עושה הרבה הפסקות כדי לנוח". נראה, שנשללה מן התובעת היכולת לנצל את האפשרות לעבוד שעות נוספות, לאחר שרופאה תעסוקתית הורתה להגביל את שעות עבודתה של התובעת למשך 6 שעות בלבד (ת/ה3 - ה7). הנתבעת, איננה מוכנה להעסיק את התובעת פרק זמן ארוך יותר, כל עוד קיימת המגבלה עליה הצביעה הרופאה התעסוקתית (ת/ה1). 28. חישובו של ההפסד איננו נתון לחישוב חשבונאי פשוט. כך למשל, השינוי בסוג העבודה והגבלתה, לא משליך במישרין על שכרה של התובעת, הגם שאפשר שהוא פגע בקצב עליית שכרה. באותו אופן קשה לעמוד על הרווח שהתובעת יכולה היתה להפיק אילו ניתנה לה הזדמנות לעבוד שעות נוספות. בעניין זה אומר יוסי בן הרוש מנהל יצור והרכבה במפעל הנתבעת (פרוטוקול ע' 14, ש' 5): ש. עובדים גם שעות נוספות אצלכם? ת. תלוי, אנו מעודדים על פי תכנית העבודה. ש. ואחוזים לעובדות? ת. זה עניין של תקציב. על פי התקציב אנחנו נותנים שעות נוספות. אין ממוצע. אין חלוקה שווה בין עובדים. ש. ממוצע לעובד? ת. קשה לי לומר. זה נע מ 10 שעות ל 50 שעות. אי אפשר לתת ממוצע. לא ניתן לעבוד יותר מ 60 שעות נוספות. 29. נמצא כי הגבלת התובעת משליכות על שכרה לעניין שעות העבודה המבוצעות על ידה בפועל, הכנסתה משעות נוספות, וקצב גידולו של השכר. יחד עם זאת, קשה להצביע עם קו של חומטין על טיב ההשלכה ביחס לכל אחד ואחד מן המשתנים. במצב דברים זה נראה לי כי יהא זה נכון להשתמש בנכות הרפואית שנגרמה לתובעת כבמפתח, על מנת לגזור ממנה את הפסדי השכר, גם בעבר. העובדה ששכרה של התובעת עלה, הוא עצמו, איננו מלמד כי שכרה לא נפגע. לעומת זאת, קשה לגזור מסקנות נחרצות מקצב הגידול של עליית השכר לאחר התאונה כאשר משווים אותו לקצב גידולו ערב התאונה שכן הנתונים אינם מתיישבים דווקא עם הנחת עבודה אחת ולא אחרת. קצב הגידול של השכר, כפי שנלמד גם מן השנים הקודמות, איננו רק תוצאה של יכולותיה של התובעת, אלא גם של גורמים אחרים אשר קשה לבודד אותם. 30. אני קובע כי שכרה של התובעת נפגע בעבר באופן אפקטיבי בגובה של 20% משכרה ערב התאונה. אמנם, נכותה של התובעת היא נמוכה יחסית. כמו כן, התובעת שבה למעגל העבודה והצליחה להשתלב בעבודה באותו מקום עבודה עצמו. עם זאת, מגבלותיה של התובעת מקרינות על משך העבודה כמו גם על סוגה. מדובר בעובדת אשר מעבידיה קבעו כי היא עובדת חרוצה מכל בחינה. המפקחת הישירה על עבודתה אמרה כי "הלוואי שכל העובדים היו כמוה. איכות עבודה, משמעת, הכל" (פרוטוקול ע' 10, ש' 29). הגבלות המוטלות על עובדת כזו הן משמעותיות ביותר, בעיקר בכל הנוגע ליכולת לעבוד שעות נוספות ולזכות בתנאים משופרים במהלך תקופת העבודה. 31. שכרה של התובעת ערב התאונה, במונחי היום, מגיע לסכום של 6,358 ש"ח. מאז התאונה ועד היום חלפו 81 חודשים. שכרה של התובעת נפגע אפקטיבית בשיעור של 20% וסך כל הפסדה מגיע לכלל 103,000 ש"ח. דרך החישוב שנבחרה מקפלת בתוכה כבר את הפסדי הריבית עקב תשלום הסכומים רק בשלב זה. אובדן כושר השתכרות בעתיד 32. הנתונים המתייחסים להפסדי ההשתכרות בעבר חלים גם על אובדן כושר ההשתכרות. כושר ההשתכרות של התובעת נפגע. התובעת שבה למעגל העבודה. לכאורה יש להבדיל בין תובעת החוזרת למקום עבודתה הקודם וממשיכה לבצע אותו סוג של עבודה לבין תובע אשר נפלט אל מעגל העבודה. מקרהו של האחרון הוא קשה יותר, והשלכת הנכות הרפואית על כושר עבודתו עלולה להיות בעלת תוצא קשה יותר. ואולם, במקרה של התובעת, נפגעו יכולותיה בתוך מקום העבודה עצמו, ונותר בעינו הסיכון כי היא עלולה להפלט אל מעגל העבודה, ונוכח מגבלותיה למצוא עצמה מתקשה להשתלב בעבודה אחרת. 33. כרגיל, בעניין אובדן כושר ההשתכרות, רב הנסתר על הגלוי. הצורך להגיע לכלל נתון מסויים מעמיד קשיים ניכרים בפני בית המשפט. גם כאן, ניתן להיעזר בנכות הרפואית כמודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. אמת מידה של פגיעה בכושר השתכרות בשיעור של 30% מתאימה לצורך אמידת פרט נזק זה. היה מקום לקבוע שיעור גבוה יותר מהפגיעה שנקבעה ביחס להפסדי העבר, בהתחשב בסיכון שהתובעת עלולה להפלט לשוק העבודה, ולמצוא עצמה בנחיתות מול מתחרים אחרים על מקומות עבודה, נוכח מגבלותיה. בסיס השכר ממנו ייגזר אובדן כושר ההשתכרות הוא שכרה של התובעת ערב התאונה כאשר הוא צמוד למדד יוקר המחייה. לסכום זה מן הראוי להוסיף סכום של 20%, המשקף את הפגיעה בשכרה עד כה. 34. הפסד השתכרותה של התובעת בעתיד יחושב, אם כן, בהתאם לנתונים הבאים: א. התובעת הינה כיום כבת 50 שנים. הפסד ההשתכרות יחושב לתקופה של כ- 15 שנים, לאמור עד גיל 65 (ראו ע"א 575/88 קריכלי נ' ביהם, פ"ד מג (3) 602, בע' 607). ב. אובדן כושר ההשתכרות, עקב הפגיעה שהוסבה לתובעת בתאונה, הוא בשיעור של 25 אחוזים. ועתה לחישוב: סכום ההכנסה החודשית לה צפויה התובעת, אלמלא התאונה, הוא בסך של 7,629 ש"ח. התובעת תפסיד מידי חודש 25% משכר זה. מקדם ההיוון ל45- שנים (לפי 3 אחוזים) הוא 146.709. ההפסד הוא, אפוא, בגובה של 279,812 ש"ח. סכום זה כבר כולל בתוכו את ההפסדים שיכולים להגרם לתובעת על חשבון הפסד בשנות הפנסיה. עזרה בבית 35. התובעת טענה כי עקב הפגיעה בה היא מתקשה לבצע את עבודות הבית. לדבריה, היא איננה מבשלת עוד, ואף אינה עוסקת בעבודות הבית האחרות. מי שעושה פעולות אלה תחת התובעת, הוא בעלה. אומרת התובעת (פרוטוקול ע' 10, ש' 1): ש. כל העבודות שבעלך עושה? ת. אוכל, מבשל, מנקה את הגז, גם שיש, מוריד זבל, לפני כן גם אני וגם הוא היינו מורידים את הזבל. עניין אחד הוא הפגיעה בכושר עבודתה של התובעת, מגבלה שנוצרה עקב תיחומה של התובעת לסוג מסויים של עבודות והגבלת יכולתה לבצע עבודות משך שעות עבודה ממושכות ורצופות. מגבלה זו אינה משליכה באותה עוצמה על יכולת התובעת להשתתף בביצוע עבודות הבית. יש לזכור כי בבית חיים כעת התובעת ובן זוגה, בעוד ילדיה עזבו את הבית, זה מכבר (פרוטוקול ע' 7, ש' 28). בכל הנוגע לעניין העזרה במשק הבית אין להפוך צל הרים להרים. היכולת לשלוט על הצרכים הכרוכים בניהולו של משק הבית גבוהה יותר מאשר היכולת להתמודד עם האילוצים המוצבים במקום העבודה. נכותה הרפואית של התובע, איננה גבוהה ומגבלותיה אינן מקרינות באותה עוצמה גם על תפקודה במשק הבית. בנסיבות אלה ניתן לפסוק לתובעת סכום של 75,000 ש"ח עבור העזרה בבית וזאת ביחס לעבר ולעתיד. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון את העובדה שהתובעת נחשפה לנכות בדרגה גבוהה של 100% במשך 8 חודשים מאז יום התאונה. הוצאות ניידות והוצאות רפואיות 36. טענות התובעת בעניין זה היו כלליות. לתובעת נגרמו הוצאות בסכום של 3,000 ש"ח (תצהיר, ס' 21). ניתן להניח כי מיד לאחר התאונה נאלצה התובעת לשאת בהוצאות נוספות, בין היתר, הוצאות נסיעה ואני מעריך סכום זה בגובה של 1,500 ש"ח. הסכום הכולל 37. הנתבעת נמצאה אחראית לנזקיה של התובעת. על סמך כל האמור לעיל, הפיצויים המגיעים לתובעת הם בסכום כולל של 447,312 , לפי הפירוט הבא: נזק לא ממוני - 65,000 ש"ח הפסד השתכרות בעבר - 103,000 ש"ח אובדן כושר השתכרות בעתיד - 279,812 ש"ח עזרה בבית - 75,000 ש"ח הוצאות ניידות והוצאות רפואיות - 4,500 ש"ח הפחתות 80,000 ש"ח סה"כ 447,312 ש"ח. אשר על כן אני מקבל את התביעה. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 יום מהיום את הסכום הכולל כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. באותו מועד תשלם הנתבעת לתובעת גם הוצאות הליך זה וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20%. תל אביב, היום 8 באוגוסט 1998; כ"ו אב, תשנ"ט. ניתן והודע היום, על פי הודעה לצדדים. בעז אוקון, שופטאחריות המעביד