להלן פסק דין בנושא תביעת רשלנות רפואית בניתוח הקטנת חזה: זוהי תביעת נזקי גוף בה טוענת התובעת כי הנתבע, התרשל בניתוח הוצאת ריקמה משדיה להקטנתם וכי בוצעה בה עוולת תקיפה על ידו לאחר שהניתוח בוצע מבלי שנתנה הסכמתה המודעת לתוצאותיו האפשריות ובאחריות שילוחית לנתבעת 3 בשל הצלקות המכוערות שנותרו סביב שדיה. 1. התובעת, ילידת 1952, עלתה לארץ ממדינות חבר העמים, בתאריך 16.3.91, היא אם חד הורית לשני ילדים קטינים, בת 15ובן 13 הסובל מנכות (דיספלציה) והיא המפרנסת היחידה במשפחה. 2. במאי 1992 ביותה בת 40, החליטה לשפר את מראה שדיה כדי להיות אטרקטיבית יותר כלפי גברים וגם בשביל עצמה (עדותה, סעיף 3ת/1). באותה עת התגוררה במרכז קליטה במלון "מרינה" בתל-אביב, ראתה פרסום בעתון רוסי כי הנתבעת 2מבצעת ניתוחים להקטנת שדיים ולשיפור מראה של השדיים. 3. התובעת סרה למכון הנתבעת 2בתל-אביב שוחחה עם המנהלת, גב' ציפורה שלום, שאף נתנה לה כרטיס ביקור, והבהירה לתובעת כי פרופורציה עובדת עם מיטב הרופאים. 4. הגב' שלום המליצה על הרופא הפלסטיקאי הנתבע 1 באמרה כי הוא הרופא הטוב ביותר ונקבה במחיר הניתוח 000, 9 ש"ח. באותה עת התפרנסה התובעת מנקיון חדרי מדרגות, אלא שכה עז היה רצונה בביצוע הנתוח עד כי הסכימה למחיר, ושילמה לגב' ציפורה שלום, את מלוא חסכונותיה. 5. ביום 28.5.92 בוצע בתובעת הניתוח להקטנת שדיה ע"י הנתבע 1באמריקן מדיקל סנטר בראשל"צ. החלמתה של התובעת מן הניתוח היתה מהירה, והיא שוחררה ביום .30.5.92 לאחר הניתוח התפתחו צלקות מאדימות ומתרחבות. התנפחות הצלקות שככה מעצמה בחודשים שלאחר מכן. על פי ממצאי בדיקתו של המומחה הפלסטיקאי מטעם בית המשפט, פרופ' מנחם רון וכסלר, שהתקיימה לתובעת ביום 6.4.97, נמצאו השדיים תקינים ומתאימים למצב שלאחר ניתוח הקטנת שדיים עם צניחה מסויימת. באשר לצלקות: הצלקת התת שדית מימין באורך 25.5 ס"מ % 1.5 ס"מ, אורך צלקת אנכית מן הפטמה לקפל תת שדי מימין 10 ס"מ. הצלקת התת שדית משמאל, באורך של 25 ס"מ. אורך צלקת אנכית מן הפטמה לקפל התת שדי משמאל 8 ס"מ הצלקת מחוברת בקו האמצע סימסטיה עם רווח צר של 1ס"מ בין הצלקות, ימינה מקו האמצע. 6. לטענת התובעת, תוצאות הניתוח הן איומות כלשונה, לאחר שבשדיה נותרו אף כיום 7שנים לאחר הניתוח צלקות מכוערות ומגעילות לא נוחות קשות להסתרה ובולטות. לביסוס טענתה צירפה התובעת לתיק מוצגיה תמונות המתארות את שדיה במצבן שנה לאחר הניתוח, שלוש וחצי שנים לאחר הניתוח ושש שנים לאחר הניתוח. ומכאן תביעתה של התובעת כנגד הנתבע 2, הרופא המנתח בעוולת תקיפה ורשלנות, באחריות שילוחית לנתבעת 3. לכתב תביעתה צירפה התובעת את חוות הדעת של ד"ר ח. אשכנזי, מנתח פלסטי העוסק בכירורגיה אסטתית וחוות דעתו של ד"ר י. קריגל פסיכיאטר. הוסכם בין הצדדים בהסכמה דיונית כי חוות דעתו של מומחה בית המשפט היא חוות הדעת המחייבת את הצדדים בתחום הפלסטיקה. 7. התובעת הופנתה לנתבע 1, אשר לטענתה "עודד אותי לבצע אצלו את הניתוח והראה לי לבקשתי, אלבום צילומים, ואמר שכעבור חצי שנה מהניתוח לא יוותרו בשדי כל צלקות, ושדי יהיו חלקים כמו קיר לדבריו". טוענת הנתבעת כי היא ביקשה לעיין באלבום תמונות של בחורות כעבור חצי שנה לאחר הניתוח אולם נענתה כי אין תמונות כאלה לאחר שהנשים כה מרוצות שהן לא באות כעבור חצי שנה. 8. בכתב הגנתו טענן הנתבע 1 כי הזהיר את התובעת שצלקות תשארנה, והראה לה על גופה היכן בדיוק יוותרו הצלקות, כי תוצאות הניתוח היו משביעות רצון, בבדיקה האחרונה שביצע לתובעת חודשיים לאחר הניתוח וכי הצלקות לא חרגו מגדר הסביר ; הוסבר לתובעת כי ניתן לטפל בצלקות, בהזרקת סטרואידים, והוצע לה לקבל את הזריקות בקופת חולים. בכל מקרה טוען הנתבע כי ביצע בתובעת את הניתוח בשיטה שהיתה נהוגה באותה עת. 9. כאמור, בית המשפט (כב' השופטת ר. משל-שוהם) מינה את פרופ' מנחם רון וכסלר, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית ואסתטית, ביה"ח הדסה עין כרם ירושלים, כמומחה מטעם בית המשפט. 10. מומחה בית המשפט בדק את התובעת וקבע כי תוצאת הניתוח משביעה את הדעת לחלוטין ונחשבת כתוצאה טובה של ניתוח הקטנת שדיים , פרופ' וכסלר קבע כי בודאי אין בתוצאה משום רשלנות. 11. בשל טעם לפגם באזור הצלקת המחברת בקו האמצע מתחת לשדיים; קבע הוא לתובעת את נכותה זו בגין הצלקת בין השדיים ב - %2. 12. קביעתו זו של פרופ' וכסלר אותה אני מאמצת, דוחה למעשה את טענת התובעת בדבר רשלנות בביצוע הניתוח, או בתוצאת הניתוח, לפיכך דין התביעה בגין הרשלנות להדחות. 13. כך גם טענת התובעת כי היה צורך לבדוק את סוג העור שלה, בטרם בוצע הניתוח היא טענה שלא הוכחה כלל, ואין בחוות דעתו של פרופ' וכסלר כל עדות כזו. בהעדר חוות דעת מומחה בנדון ומשלא הוכח כלל טענה זו הרי היא נדחית. 14. בחוות דעתו, מקדיש פרופ' וכסלר פרק נכבד לשאלת סוגיית "ההסכמה מדעת" של התובעת. וכך כותב פרופ' וכסלר : "בדרך כלל כירורג פלסטי מסביר לחולה את עניין הצלקות לפרטי פרטים ... ההבטחה לדברי גב' לובוב בירנגולץ שלא יהיו צלקות כלל נראית לי בלתי סבירה, ונראה כי כאן חלה אי התאמה בין ההסברים של ד"ר דגן לבין הבנתה של גב' בירנגולץ את עניין הצלקת". 15. היסודות לקיום "ההסכמה מדעת" הם שלושה : א. על ההסכמה להינתן עובר לניתוח. ב. עליה להיות חופשית. ג. עליה להיות מבוססת על ידיעת הסיכונים הכרוכים בניתוח תוך מודעות לחלופות רפואיות. (ראה : ת.א. (ירושלים 597/94דודיוביץ נ. ד"ר מאוריציו ואח' תק - מח 97(1) 2478 בעמ' 2487 פסקה 12 לפסק הדין). אם אין אניפורמציה מספקת על אודות תוצאותיו האפשריות של הניתוח, הרי כאילו אין ידיעה על טיב הניתוח, ולכן רואים כאילו לא ניתנה ההסכמה. (ראה: ע.א. 323/89 קוהרי נ. מדינת ישראל, פד' מ"ה (2) פסקה 29 לפסק הדין של כב' השופט בן-יאיר). 16. אופן מתן ההסכמה כיצד? - לפני כל ניתוח יש להחתים המנותח על טופס הסכמה לפי התוספת השנייה לתקנות בריאות העם (טופס הסכמה) התשמ"ד - 1984 אין די בהחתמה על טופס הסכמה כללית. מה גם שיש אפשרות כי המטופל יסבור שמדובר בחוזה הניתוח - ולא כטופס המטפל בשאלת הסכמתו בלבד. (ראה: ת.א. (ירושלים) 653/94 ארבל ואח' נ. שערי צדק תק - מח 96(4) פסקה ז' (4) (א) לפסק הדין ; וראה: ת.א. (ירושלים) 298/94 גל נ. הסתדרות מדיצינית הדסה, תק מח 97(1) פסקה 7(7) (א) לפסק הדין. (ראה: ע.א. 367/66 ד"ר בר חי ואח' נ. שטיינר ואח' פד' (3) 230, 232(ה). 17. הצורך בהסכמה מדעת ומידת היקפה הולידה בפסיקה שלוש גישות: א. מבחן הרופא הסביר - המבט מעיני הרופא הסביר. גישה זו נדחתה ולכן אין מתחשבים בפרקטיקה הרפואית הנוהגת. לשון אחר - הנוהג בקרב המנתחים אינו רלבנטי לעניין ההסכמה מדעת. (ראה : ע.א. 434/94 פלונית נ. מור - המכון למידע רפואי בע"מ תק - על 97(3) 429 פסקה 10 לפסק דינה של כב' השופטת דליה דורנר). ב. מבחן המטופל הספציפי - מבט מעיני המטופל המסויים שבו דנים, מבחן זה אינו מקובל להלכה, אך יש מקום לעשות בו שימוש - היינו לבחון את הדברים באספקלריה של המטופל הקונקרטי. (ראה : ה"פ (ב"ש) 1030/93 גלעד נ. מרכז רפואי סורוקה ואח’, תק - מח 95(3) פסקה 5 לפסק הדין) ג. מבחן המטופל הסביר - מבט מעיני המטופל הסביר. מבחן זה הוא שנתקבל אצלנו להלכה. העקרון הכללי שלפיו הולכים, הינו זכות המטופל על גופו. אומר כב' הנשיא (כתוארו דאז) השופט מ. שמגר : "יש לגלות לחולה את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול". (ראה ע.א. 3108/91 רייבי ואח' נ. ד"ר וייגל ואח' פד' מ"ז 501 פסקה 4(א) לפסק הדין) לא על החולה החובה לשאול ולברר את המידע הנחוץ לו לצורך ההחלטה אם להסכים לטיפול המוצע לו - אלא החובה על הרופא להתנדב ולמסור לו מידע זה מיוזמתו, בין אם נשאל ובין אם לאו, שכן לעיתים החולה מתבייש, פוחד או לא מודע לאפשרות לשאול כאמור. בפסיקה האמריקאית נקבע כי גם במקרים של טיפול אלקטיבי כגון בניתוח פלסטי, קוסמטי שאינו חיוני לבריאות, יופעל מבחן "החולה הסביר" שכן אין מקום לאבחנה בין טיפולים אלקטיביים לטיפולים רפואיים חיוניים zd pauscher v . Iwoa methodist . N.w 408medical center וראה : פרופ' ע. שפירא "הסכמה מדעת לטיפול רפואי, הדין המצוי והרצוי עיוני משפט י"ד עמ' 225 עמ' 229-239. 18. תוכן הסיכון שעליו המטופל צריך להסכים : מדובר במידע שאדם סביר היה נזקק לו לשם החלטה אם לבחור בחלופת הניתוח אם לאו, קרי המבחן הינו אובייקטיבי. יש לגלות כל מידע מהותי לצורך קבלת ההחלטה, ואסור להסתיר סיכון כלשהו. (ע.א 323/89 קוהרי נ. מדינת ישראל פ"ד מה (2) ע.א 343/94 פלונית נ. מור - המכון למידע רפואי בע"מ תק על 97(3) 429 פסקה 10 לפסק דינה של כב' השופטת דורנר). 19. סוגיית ההסכמה מדעת באה איפא לפשר בין שניים : מחד גיסא, הרצון להתבסס על ידע ונסיון רפואיים, ומאידך, הרצון לתת למטופל את הכח להחליט בעצמו. כך, ברגיל, כאשר דרוש ניתוח, לפי הרציונל הראשון, היה המנתח מבצע מלאכתו תוך אמירה סתמית כי הדבר דרוש, ולפי הרציונל השני דעתו היתה נדרשת כתנאי הכרחי לביצוע הניתוח. בין אפשרויות אלה בחר משפטנו באפשרות השנייה. במקרה של ניתוח קוסמטי, ניתוח שאין בו חשיבות רפואית אלא אסתטית בלבד - קולו של הרופא צריך להשמע ביתר שאת, בעקר כאשר היוזמה לניתוח אינה מצד המערכת הרפואית - כניתוח חשוב מדיצינית אלא מצד המטופלת - כניתוח חסר חשיבות קלינית. כאן בדיוק יש מקום להתערבות הרופא תוך אזהרת המטופלת הזהר היטב מפני תוצאותיו השליליות של הניתוח, ולו במישור הפלסטי, לאחר שלמטופל אין היכרות עם המאטריה הרפואית הרלבנטית, תוך הבאה בחשבון את הרגישות של האיבר העומד לניתוח פלסטי, וצפיות הנזק מראש מצד הרופא ביחס לצלקות צפויות ותוצאות לוואי אחרות. הכלל הוא כי גם לו ידע המטופל על הסיכון והיה מסכים לניתוח, עדיין יכולה לחול דוקטרינת ההסכמה מדעת. ראה : ע.א. 3108/91 רייבי ואח' נ. ד"ר וייגל ואח' פד' מז' 501 פסקה א (א) לפסק הדין. 20. תוצאות העדר ההסכמה מדעת בדיני הנזיקין בשני המישורים : במישור הרשלנות ובמישור עוולת התקיפה. העדר הסכמה מדעת יכל להוות בסיס לעוולת רשלנות. ראה : ת.א. (ירושלים) 597/94 דוידוביץ נ. ד"ר מאוריציו תק - מח 97(1) 2478 בעמ' 2487פסקה 12לפסק הדין. וראה : ת.א. (ירושלים) 298/94 גל נ. הסתדרות מדיצינית הדסה, תק - מת 97(1) פסקה 7(10) (ג) לפסק הדין. אי גילוי כדבעי מהווה הפרה של חובת הזהירות. ראה : ע.א 434/94 פלונית נ. מור - המכון למידע רפואי בע"מ, תק - על 97(3) 429פסקה 11לפסק הדין וראה : ע.א. 4384/90 ואתורי ואח' נ. בית חולים לנדאו ואח' תק - על 97(1) פסקה 10 לפסק הדין. ללא הסכמה מדעת , הניתוח מהווה תקיפה שהיא עוולה לפי סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). הנחת היסוד היא שאם החולה לא קיבל מידע המספיק לצורך קבלת החלטה מודעת באשר לקבלת הטיפול הרפואי המוצע, הרי שלא היה ביכולתו ליתן הסכמה בת תוקף לאותו טיפול. וראה : ע.א 3108/91 רייבי ואח' נ. ד"ר וייגל ואח' פד' מ"ז 501 פסקה 4(א) לפסק הדין. וראה גם : פרופ' ד. קרצ'מר - "תקיפה וכליאת שווא" - דיני הנזיקין, העוולות השונות (בעריכת ג. טדסקי) בעמ' 17 וראה גם - הוראות סעיף 13לחוק זכויות החולה התשנ"ו - 1996. 21. "חובתו של רופא, לקבל את הסכמת המטופל לטיפול הרפואי המוצע על ידו, בין שהסכמה זו ניתנת במפורש ובין במשתמע, בין בכתב ובין בע"פ, ובמסגרת זו - חובתו ליתן למטופל הסבר מלא בדבר מהות הטיפול המוצע לו, הסיכויים להצלחתו, תופעות הלוואי, הסיכונים הכרוכים בו והחלופות הטיפוליות האפשריות כל אלה הגלומים בדוקטריות "ההסכמה מדעת"." ת.א. 23605/88 אביב נ. גלעדי, פס"מ תשנ"ד (4) 397. 22. השאלה העולה היא אם כן, כפי שהגדירה פרופ' וכסלר בחוות דעתו - האם קיבלה התובעת הסבר נאות על תוצאות הניתוח. האם הובהר לתובעת כי לאחר הניתוח תיוותרנה בשדיה וסביבם צלקות בצורת עוגן כמו גם סביב הילת הפטמות באופן שלא יחלפו אלא בטיפול נוסף, האם נתנה הסכמתה לכך מדעת. 23. ואומר מיד, הניתוח להקטנת השדיים אותו עברה התובעת, היה ניתוח יזום על ידה, לא נדרש לה להצלת חייה או לשם מניעת סכנה חמורה אחרת. הואיל וזהו ניתוח ייזום ע"י התובעת, לכן זכותה של התובעת להגדרה עצמית ולשליטה בגורלה, היא זכות העומדת ביסוד הדרישה לכך שלא יבוצע בה טיפול ללא הסכמתה ; זכות זו חייבה את הנתבע להמנע מלבצע את הניתוח ללא הסכמה מלאה לתוצאותיו, חייבה את הנתבע להמנע מלבצע את הניתוח שתוצאותיו היווצרות צלקות לא מעטות על שדיה, ובהיות הניתוח ניתוח אסתטי, כל עוד לא ביקש וקיבל את הסכמתה לתוצאה זו. 24. מכח ההכרה לזכותו של החולה לשליטה על גופו, (ע.א 3108/91 רייבי ואח' נ. וייגל ואח' פד' מז' (22) 510 מול אות ד - ה) אין לקבל את הטענה לפיה אם נתנה הסכמה לטיפול רפואי אשר נועד למטרה מסויימת (במקרה דנן ניתוח להקטנת השדיים) מקובלת בהסכמה זו גם הסכמה לתוצאות הניתוח קרי לצלקות תת שדיות (במקרה של התובעת באורך של 25.5 ס"מ מכל שד) צלקת אנכית מן הפטמה לקפל התת שדי (במקרה של התובעת באורך שבין 8 ס"מ - 10 ס"מ) ועוד צלקת מחוברת בקו האמצע, (סימסטיה). ("צלקות עוגן"), אורכן של הצלקות, כפי שנמצא אצל התובעת, על פי חוו"ד פרופ' וכסלר. 25. טענת התובעת היא כי הנתבע 1 לא אמר לה שיש סיכון לצלקות, אלא להיפך, לטענתה, אמר שלא יוותרו שום צלקות ושדיה יהיו "חלקים כמו קיר" כעבור חצי שנה מהניתוח (עדותה בסעיף 6 לת/1). "אילו ידעתי שהניתוח יותיר בשדי צלקות כה מכוערות ובולטות, בוודאי שהייתי נמנעת ממנו" (עדותה בסעיף 10 לת/1) 26. בחקירתה הנגדית, בבית המשפט חוזרת התובעת מעידה ואומרת : "אני התכוונתי שזה יהיה ניתוח פלסטי ולא כירורגי ולא תהיה צלקת. הרבה שחקניות מפורסמות עשו זאת ... אני התכוונתי לעבור ניתוח פלסטי ולא ניתוח כירורגי וזה בשביל יופי, ולכן לא חשבתי שיכולה להשאר צלקת" (עמ' 23לפרוטוקול שורות 23- 25). למראה אלבום התמונות שהראה לה הנתבע 1, העידה : "אמרתי לו שאני לא רוצה כזה עם צלקות הוא אמר לי שזה מצב של אחרי שבועיים" (עמ' 26 שורה 7). 27. על מנת לחדד את המחלוקת אומר כי זו איננה נוגעת לגודל הצלקות וכיעורן אלא לעצם היוותרותן. התובעת מצידה טוענת כי הנתבעים אמרו לה כי לא יוותרו שום צלקות ושדיה יהיו חלקים כמו קיר, כעבור חצי שנה מהניתוח. ואילו הנתבעים טוענים כי מעולם לא אמרו לה דבר כזה ואין כל אפשרות לבצע ניתוח להקטנת שדיים בו לא יוותרו כלל צלקות. 28. בפגישתה עם הנתבע 1, עובר לניתוח, צייר הנתבע על גופה של התובעת בדיוק את מהלך הניתוח כפי שהעידה בעצמה, וכפי שהוא מעיד (בעמ' 45לפרוטוקול שורות 23- 29): "ש. האם נכון שאתה מצייר על גוף המטופל ומסביר מה הולך לקרות במהלך הניתוח ? ת. כן, על כל מטופלי אני מסמן בעזרת העט את הגוף. אני מצייר את הגוף איפוא תעבור הסכין בחיתוך בניתוח כדי להמחיש ולהסביר שני דברים: האחד לנסות להסביר לחולה מה הטכניקה הניתוחית, וכן כדי להראות לו איפוא יהיו סימנים או צלקות". 29. עדות זו נתאשרה אף בעדותה של הנתבעת כי הנתבע צייר לה על שדייה, היכן באופן מדוייק יהיו החתכים, היכן יהיו התפרים, כפי שהעידה בעמ' 25 שורה 24 ואילך : "ש. הוא אמר לך איפה הוא חותך? ת. הוא אמר שהכל יעבור, הוא צייר לי איך זה יהיה. הוא הרבה לא דיבר. כל מה שהייתי צריכה לדעת זה שלא תהיה צלקת, וזה יהיה יפה. אני חושבת שהוא צייר איפוא חותכים". 30. על השאלה אם אמנם הסביר הנתבע 1 לתובעת כי לעולם לאחר הניתוח, ובמשך שנים רבות, תשארנה צלקות העוגן - אין הנתבע 1 משיב באופן ישיר וחומק מן השאלה: "ש. אני מפנה לתמונה נ/8 זה צולם שבועיים לאחר הניתוח. ת. בין שבועיים לחודש לאחר הניתוח. ש. אני אומר לך שהתובעת הזדעזעה, אבל אתה אמרת שאחרי חצי שנה זה חלק כמו קיר. ת. לא. אני אומר תמיד מיד שלעולם ועד ייראו את הסימנים של הניתוח. זה ניתוח שמשאיר את הסימנים הגדיים ביותר בכירורגיה פלסטית. סימן הצלקת סביב הפטמה הוא פחות בעייתי, אבל צורת ה - t הפוכה של הצלקת, מהפטמה לכיוון הקפל התת שדי, ובתת שד עצמו, צלקת שמגיעה במקרים מסויימים עד בית השחי - היא הצלקת הבעייתית". 31. נראה איפוא מעדותו של הנתבע 1 כי הציג בפני התובעת אלבום בתמונות ובו תמונה נ/ 8 של אשה שעברה את אותו הניתוח ומצב שדיה שבועיים לאחריו ואולם הוא איננו מעיד ישירות כי אמנם אמר לתובעת כי לעולם יהיו צלקות בכל מקום בו עברה הסכין כפי שצייר על גופה, והתרשמותה כי מדובר בצלקות נעלמות בתוך שנה לאחר הניתוח לא נסתרה. 32. בחוות דעתו של פרופ' וכסלר, המומחה מטעם בית המשפט נקבע כי "ההבטחה לדברי גב' לובוב בירנגולץ שלא יהיו צלקות כלל נראית לי בלתי סבירה ונראה כי כאן חלה אי התאמה בין ההסברים של ד"ר דגן לבין הבנתה של גב' בירנגולץ את עניין הצלקת". לשון אחר : גם מומחה בית המשפט מתרשם כי עובר לניתוח, לא קיבלה התובעת הסבר ברור וחד משמעי, כזה שאינו מותיר ספקות או אי הבנות, כי הצלקות אותן שרטט הנתבע 1 על גופה של התובעת, כמו גם אלה עליהן הצביע בתמונה נ/8, הן צלקות הנוצרות בעקבות הניתוח ואינן נעלמות, לא אחרי חצי שנה ולא אחרי פרק זמן ארוך יותר. 33. אני מאמינה ומקבלת את עדותה של התובעת כי : "כנראה שהוא פשוט שכח שלא הסביר לי, (עמ' 31 שורה 9). "בקיצור. שאלתי אותו כל הזמן על הצלקות. כשהוא הראה לי התמונות עם הצלקות, התחלתי לדאוג, והוא אמר לי זה - אחרי שבועיים". הרישומים הרפואיים 34. כפי שהעיד הנתבע על עצמו, הוא ביצע מאות ניתוחים של הקטנת שדיים (עמ' 46 שורה 16), ואינני מעלה על דעתי כי הוא מסוגל לשחזר במדוייק מה הסביר לתובעת כשבע שנים לפני מתן עדותו. משום כך חשובים מאוד הרישומים הרפואיים. 35. הלכה פסוקה היא כי בהעדר רישום רפואי, נאות - אין לקבל עדות מרופא לגבי מהות הטיפול ו/או הסבר לטיפול. "מחדל ברישום מונע מהתובע ומבית המשפט ראייה אותנטית בעלת משקל". (ראה : ע.א. 58/82 קנטור נ. מוסייב ואח' פד' לט (3) 253בעמ' 259-260) 36. על נוהל בלתי תקין כזה מתח ביקורת המשנה לנשיא השופט שלמה לוין, בע.א. 612/78 פאר נ. קופר ואח' פד' לה (1) 720, בעמ' 724: "אין ספק שסדרי מינהל תקינים, מחייבים ניהול תרשומת מפורטת ומדוייקת של הטיפול בחולה, ולמקרא העדויות בתיק זה - הייתי מתמלא דאגה לו נוכחתי לדעת, שסידרי הרישום אצל המשיבה 2 אופייניים לסידרי הרישום לבתי החולים בארץ בכלל. אך מעבר לבעיה המינהלית, יש לציין שניהול רשומות מפורטות ומדוייקות של הטיפול בחולה הוא במקרים רבים עניינו של בית החולים דווקא, שלעיתים עשוי הוא אך בעזרתן להדוף טענה של הדבר מדבר בעד עצמו". 37. ועוד נפסק כי במצב זה של שלילת ראייה חשובה מהנפגע - עוברת החובה על הרופא או על המוסד שבו ניתנו השירותים, להוכיח את העובדות שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים, ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות. ראה : ע.א 612/78 פאר נ. קופר ואח' פד' ל"ה (1) .720 וראה ע.א 789/89 עמר קטינה נ. קופת חולים של הסתדרות הכללית, פד' מ"ו 714 עמ' 721 מפי כב' השופטת ש. נתניהו. 38. כן נקבע כי ייתכנו אף מקרים בהם יחייבו הרופא או המוסד, לפצות חולה שניזוק, אם עקב אי ניהול רישומים נאותים נגרם לו גם "נזק ראייתי" בכך שנמנע ממנו להוכיח את תביעתו. וראה : ע.א. 285/85 נגר נ. וילסקי, פד' מ"ג (3) 284, ע.א 789/89 עמר, קטינה נ. קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פד' מ"ו (1) 713, בעמ' 721 מול אותיות ה - ו. 39. כיוצא בזה - בעניין ע.א. 3108/91 רייבי ואח' נ. וייגל ואח’, פד' מ"ז (2) עמ' 497 בעמ' 506, כאשר נפסק שד"ר וייגל אחראי בתקיפה, משום שלא היתה הסכמה מדעת של החולה, נשללה לחלוטין בכתובים, ולפיה החולה קיבל הסבר בעל פה, והסכים. וכך נפסק שם : "אין כל איזכור של הפרוצידורה הנוספת אשר בוצעה בפועל - היינו הסרת הצלקת - והדבר גס לא בא על זכרו בטופס ההסכמה עליו חתם המערער עובר לביצוע הניתוח השני (מוצג 6ב') שם מאוזכר אך ורק עניין חיבור החוליות". 40. בענייננו נמצא העדר רישום אודות ההסברים שנתן הנתבע 1, קיומן של הצלקות אינו מפורט בגדר הסיכונים בטופס ההסכמה לניתוח, כמו גם לא נמצאה ולא נערכה ע"י הנתבע 1כל תרשומת ביחס לניתוח עצמו , על כך כותב פרופ' וכסלר, מומחה בית המשפט בחוות דעתו : "בחומר שהוגש אלי - לא מצאתי דף האנמנזה שד"ר דגן קיבל מן החולה, פרט לפרטים מעטים הנמצאים בדף הניתוח, ולא הערות והסברים על הניתוח. דף הניתוח כתוב בצורה סטנוגרפית ללא ציון החוטים בהם השתמשו בשכבות השונות. והוא כולל, על פני עמוד אחד גם את כל מהלך המחלה עד לשחרור ב - 30.5.92 בדרך כלל כל כירורג פלסטי מסביר לחולה את עניין הצלקות לפרטי פרטים". 41. על כך נשאל הנתבע בבית המשפט והשיב : "ש. היא חתמה לך על הסכמה לניתוח. מדוע הדבר העיקרי הזה של הוותרות הצלקות לא מצויין במסמך ההסכמה לניתוח, או במסמך אחר, כלשהו ? ת. בתקופה ההיא בכרורגיה פלסטית ובכירורגיות נוספות בכל הארץ - ההסכמה לניתוח היתה סטנדרטית. כמות התביעות - כמעט שלא היו קיימות כיום, ההסכמה לניתוח לכירורגיה פלסטית היא ספרון, שנותנים לחולה לקרוא שבוע לפני. זה מה שאז היינו מחתימים, שלא כמו היום, היום בכרורגיה פלסטית, אנו מחתימים על טפסים אחרים המציינים גם דברים אלה". שמע מינה : היום דואגים לכך שתהיה הסכמה מדעת של החולה לניתוח, לאחר שהבין את כל הסיכונים ; אבל אז, ב - 1992 שאני. וכיוון שכך ברי כי לא נתקבלה הסכמה מדעת של התובעת לסיכונים של הניתוח, היינו הצלקות הבולטות והמכוערות. 42. ובהתיחסו להעדר רישום אודות ההסבר, העיד בעמ' 50 לפרוטוקול, שורה 18-22: "ש. פרופ' וכסלר כותב כי לא מצא הערות והסברים בכתב על הניתוח ? ת. בתקופה ההיא - לא נהגנו לרשום את דף ההסברים. כיום יש רופאים שמקליטים את השיחה עם החולה, וגם את שיחות הטלפון איתם מאותה סיבה שאתה ציינת. ש. כאשר פרופ' וכסלר כתב את חוות הדעת, שכן היו הסברים ? ת. בחמש השנים האחרונות - השתנה הרבה" 43. אינני מקבלת את הסברו זה של הנתבע 1 לאמור כי היום, לאחר חוק זכויות החולה דואגים לכך שתהיה הסכמה מדעת של חולה לניתוח, כי חובת מתן ההסבר עובר לניתוח אלקטיבי ביחס לתוצאותיו וכל הסיכונים, אבל במאי בשנת 1992- שאני. חובת ההסכמה מדעת וחובת הרישום הרפואי איננה "חובה חדשה", ולראייה - שורת המקרים בהם נדונה חובה זו בפסיקה שלנו בשנים שקדמו לניתוח נשוא דיננו. 44. נראה איפוא כי הנתבע 1 לא הסביר את תוצאות הניתוח דעסקינן ביחס לאי העלמות הצלקות הארוכות אף תקופות ארוכות לאחר הניתוח, תוצאה שאמורה היתה להיות מהותית לכל חולה סבירה כגון התובעת במצבה, לפני שהיא מחליטה אם לבצע ניתוח להקטנת השדיים ובפרט כאשר מדובר באשה בריאה שביקשה לבצע ניתוח קוסמטי, אלקטיבי בלבד, שאינו דרוש מבחינה רפואית. במקרה כזה, במיוחד שנתבע 1 עצמו הדגיש כי נושא הצלקות הוא אקוטי לסוג זה של ניתוחים - חלה ביתר שאת החובה לפרוש לפני המטופלת בכתב ובעל פה את נושא היוותרות הצלקות הכרוך בניתוח כזה. התובעת העידה כי לא ידעה על מצב היוותרות הצלקת, ולא היתה מבצעת את הניתוח. 45. נראה לי כי אכן כך הדבר, וכי גם לפי מבחן אוביקטיבי של חולה סבירה במקומה לא היתה היא מבצעת את הניתוח מבלי שיביאו לידיעתה ומאפשרים לה לשקול את הסכמתה לחיות עם שדיים מוקטנים אך מצולקים בצלקות עוגן, וזאת, בהתחשב שמדובר כאמור, בטיפול אלקטיבי, שכל מטרתו קוסמטית בלבד. כאמור טופס ההסכמה לניתוח, עליו חתמה התובעת לא נאמר בו דבר וחצי דבר על היוותרות הצלקות. האם ניתן לראות באלה הסכמה מדעת מספקת? נראה שלא. בפועל לא הסביר הנתבע 1 לתובעת כי הצלקות תוותרנה, הוא לא הסביר לתובעת את הסיכונים הכרוכים בניתוח וכי הצלקות לא תעלמנה אף לאחר חצי שנה. בעניין זה אני מעדיפה את גירסת התובעת. וכאמרתו של כב' השופט דב לוין בע.א. 569/84 ד. נחמן ואח' נ. קופת חולים של ההסתדרות העובדים בארץ ישראל פ"ד מ' 2 עמ' בעמ' 387 מול אות השוליים ב' : "... הבעיה היא, אם הוסברו לתובע, בטרם הסכים, הסיכונים הכרוכים בבדיקה. אם אכן הוסברו לו, כי אז ההסכמה תופסת ומחייבת, ואין לייחס לרופאים שביצעו את הבדיקה מעשה תקיפה או מעשה נזיקין כלשהו. אם לא הוסברו לו הסיכונים כי אז ההסכמה - חסרת נפקות, והבדיקה תיחשב כמעשה תקיפה המהווה עוולה בנזיקין ..." 46. משקבעתי כי התובע אחראי בעוולה של תקיפה שכן - כאמור - פרופ' וכסלר כתב בחוות דעתו כ "בוודאי אין בתוצאות משום רשלנות", לאחר שתוצאות הניתוח כהוויתן לא הוסברו לתובע והסכמתה על כן לניתוח היא חסרת נפקות והנתיוח היה למעשה תקיפה, זכאית התובעת לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה. בטרם אעבור לדון בנזקיה יש עוד לדון באחריות הנתבעת 2. 47. הנתבעת 2 הינה חברה המפעילה מרכזים להכוונה וייעוץ בתחומי הרפואה האסתטית והפלסטית. בין הנתבעת 2 לבין הנתבע 1 לא היו יחסי עובד מעביד. תפקידה של הנתבעת 2 כפי שנטלה על עצמה הוא בפירסום ביצוע ניתוחים בתחום הפלסטיקה (ניתוחי אפים, אוזנים, שדיים וכו') קבלת לקוחות הסדרת המימון הכספי והפניית המטופלים אל רופא מתאים לפי סוג הטיפול אותו מבקש הלקוח לקבל. בחדר הקבלה של הנתבעת 2 מצויים עלוני מידע לגבי הניתוחים השונים, אשר מפרטים את מהות הניתוחים והשיקולים השונים לביצועם. 48. על מערכת היחסים שנוצרה בין התובעת לבין הנתבעת 2 מעידה התובעת : "ראיתי פרסום בעתון רוסי שפרופורציה, הנתבעת 2, מבצעת ניתוחים להקטנת שדים ולשיפור מראה של השדיים. ניגשתי לשם, שוחחתי עם המנהלת ציפי שאף נתנה לי כרטיס ביקור (שצורף כמוצג ת/ 1(א)). לאחר מכן באתי עוד מספר פעמים ותמיד דיברתי עם ציפי. ציפי הבהירה לי שפרופורציה עובדת עם מיטב הרופאים וכי ד"ר דגן הוא הכי טוב והמליצה דווקא עליו, היא אמרה כי מחיר הניתוח הוא - 000, 9 ש"ח ... הסכמתי למחיר ושילמתי לציפי - 000, 9 ש"ח בתאריך 25.5.92 וקיבלתי קבלה (ת/ 1(ב)) כאמור ציפי הפנתה אותי לד"ר דגן" (ת/ 1 סעיפים 6,5,4). 49. על מערכת היחסים בין הלקוחה בין הנתבעת 2 למדנו מעדותה הראשית של מנהלת הנתבעת 2, גב' צפורה שלום (סעיפים 8, 7לנ/2). "הנני לציין כי בסוג טיפולים של שינויים בחזה של אשה ובגלל רגישות העניין, אני מנהלת שיחה ארוכה עם הלקוחה הפוטנציאלית ... כולל הסברים נרחבים על סיכויים וסיכונים ... אנו לא מבצעים ניתוחי חזה לכל לקוחה המבקשת זאת, ורק אם אני אישית מתרשמת כי הלקוחה הבינה את כל המשמעויות של הניתוח, רק אז אני מפנה אותה אל הרופא אשר גם הוא מוזהר לא לקבל כל לקוחה, וכך גם נעשה במקרה דנן". 50. בחקירתה הנגדית בבית המשפט, שינתה הגב' שלום טעמה : ש. השיחה שלך איתה (עם התובעת) היתה קצרה ולא בעניינים רפואיים. ת. נכון. (עמ' 42 שורה 20). ובהמשך : ש. העניין של סיכונים וסיכויים זה לא עניין שלך? ת. אני לא נכנסת לעניין הזה. (עמ' 4 שורה 7). ש. נושא הצלקות בשיחתכן לא עלה כלל? ת. לפי מה שאני זוכרת לא נכנסו לקטע הרפואי. 51. עם זאת, הגב' שלום צירפה לתצהירה נ/ 2 עלון של הנתבעת 2 ובעמוד האחרון בפרק "שיקולים בטרם הניתוח" כתוב: "עליך להיות מודעת לסיכונים הכרוכים בניתוח בכלל ובניתוח להקטנת השדיים בפרט. סיבוכים לאחר הניתוח כמו צלקות הינם נדירים וניתנים לטיפול" ובהמשך נרשם בפרק "החלמה לאחר ניתוח" כי , במקרה של ניתוח להקטנת השד הצלקות הן גדולות וקבועות". על כך נשאלה גב' צפורה שלום : ש. תוכלי להסביר למה כתוב בעלון דבר והיפוכו? ת. כתב את העלון רופא ואתה צריך לשאול אותו. אני לא חושבת שכתוב דבר והיפוכו. 52. התובעת היתה מנועה מלקרוא את העלון שכן לא למדה עברית באולפן ואיננה יודעת קרוא וכתוב בשפה העברית, (ת/ 1סעיף 8) גם חתימתה על טופס ההסכמה לניתוח נעשתה ללא יכולת קריאה "אני לא יכולתי לקרוא ולשאלתי מה זה ואמרו שזה רק שאני מסכימה" (עמ' 28 שורה 24). 53. על שיחותיה עם גב' ציפי שלום, מנהלת נתבעת 2 מעידה התובעת : ש. באיזה שפה דיברת עם ציפי ? ת. בעברית. ש. על מה דיברת? ת. מאד בקיצור, אם לא יהיה צלקת ואם זה יפה, והיא כל הזמן מדגישה שזה יהיה יפה. (עמ' 31 שורות 10- 14). ש. אחרי שהיית אצל פרופורציה בראשונה הלכת להתייעץ? ת. לא. זה היה דיסקרטי. התביישתי , אפילו לחברה לא סיפרתי. לפני הניתוח לא התייעצתי עם רופא אחר. ש. גב' ציפי אומרת שבפרופורציה יש חוברות. ת. לא שמתי לב כי אני לא קוראת עברית וזה היה בעברית. (עמ' 31 שורה 30, עמ' 32 שורות 4-9) ש. האם הבנת שפרופורציה מתווך בינך לבין הרופא? ת. חשבתי שכולם ביחד, חשבתי שפרופורציה זו מרפאה. (עמ' 32 שורות 17-18) 54. בהכוונת והפעלת ד"ר דגן היתה הנתבעת 2 הכח המניע (spiritus movens). בכך בלבד - אין כל פגם, וזה עצמו - אינו מטיל אחריות על הנתבעת 2, גם אם ד"ר דגן עצמו - לא הבהיר לתובעת את הסיכונים ותוצאות הלוואי של הניתוח בנושא הצלקות. 55. ואולם הנתבעת 2- לא הסתפקה בהפניית התובעת לד"ר דגן. בלהיטותה לגרום לביצוע הניתוח בתובעת, מדגישה הנתבעת 2, מפי מנהלתה הגב' ציפי שלום לתובעת : "אם לא יהיה צלקת ואם זה יפה והיא כל הזמן מדגישה שזה יהיה יפה עמ' 31 שורות 10- 14) ויצרה את הרושם ואולי גם השכנוע כי נתוח להקטנת השדיים אינו מותיר צלקת, אף בפועל זה לא תאם את המציאות. 56. לא הובאו כל ראיות על כך שתוכן העלון שמפרסמת הנתבעת 2 ללקוחותיה והמתייחס לצלקות שעלולות להיוותר : "הצלקות נשארות בולטות למשך שנה ולאחר מכן מיטשטשות במידה מסויימת ... הצלקות לא תיראנה גם בלבוש בעל מחשוף גדול" הובא לידיעתה של התובעת ע"י גב' ציפי שלום במהלך השיחה ביניהן. 57. הפניית התובעת לד"ר דגן בהמלצה לניתוח משום התרשמותה של הגב' ציפי שלום מן המוטיבציה הגבוהה שהיתה לתובעת לשפר את מראה שדיה, בלי ביסוס ואזהרה ביחס לסיכונים, היתה פזיזה ולא שקולה, אף על פי אמות המידה אותן הציבה הגב' שלום בעדותה (סעיפים 8, 7נ/1) - וייתכן שאף מעבר לזה - והיא קרובה לגבול ההטעיה. את אשר התכוונה הנתבעת 2להשיג - אין אני מתקשה להסיק, והדבר גם לא הוכחש. 58. סעיף 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מטיל על כל אדם, וכלפי כל נכס את החובה לנקוט אמצעי זהירות, כל אימת שאדם סביר צריך לצפות כי בנסיבות המקרה עלול להגרם נזק ממעשה או מחדל. החובה המופרת, כאשר אין החייב נוקט באמצעים סבירים או אינו דואג לכך כי יינקטו אמצעים כאלה. 59. גס אם לא התכוונה הנתבעת 2 במפגיע כי תיגרם עוולה כלפי התובעת, לנוכח המוטיבציה הגבוהה של התובעת לעבור את הניתוח, העובדה שהעברית שבפיה היתה עילגת כעדותה של גב' ציפי שלום, והעובדה שלא ניתן לה לעיין בעלון הנתבעת 2 המסביר את הסיכונים והסיכויים של הניתוח, ולא תורגם לה תוכנו לשפה הרוסית, ומאידך הוסבר לה כי לא תיותר כל צלקת, בנסיבות כאלה היתה זו פזיזות ורשלנות אם לא למעלה מזה להציג בפני התובעת תמונה, שהיה בה משום וודאות מוחלטת על כך שתוצאות הניתוח "זה יהיה יפה". לא ארחיק לכת אם אומר כי הרושם המתקבל הוא כי היה כאן מצג שווא של העובדות על ידי הנתבעת 2זאת אני מסיקה מן הסתירה הברורה העולה מעדותה של הגב' שלום, ואולם פזיזות ורשלנות ודאי שהיו במעשי הנתבע 2הן באי הצגת העובדות ואי ביסוסן הן בצורת הצגת הדברים, והן בוודוי כי הם אכן מובנים לתובעת, ובשפתה. 60. מעשיה של הנתבעת 2, מצויים בתחום הוראות סעיף 12 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הקובעות כי : "המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או עומדים להעשות על ידי זולתו, או מצווה או מרשה או מאשרר אותם יהא חב להם". 61. המשדל עשוי להיות אחראי בגין מצג שווא של עובדה שנעשה על ידי אחר. האחריות של המשדל אינה אחריות ישירה ואינה אחריות שילוחית, אלא היא אחריות מעורבת. הדין מייחס במקרה כזה לאדם את מעשיהם ומחדליהם של אנשים אחרים. האחריות נובעת מכך, שפעולת המשדל יחד עם פעולותיו של האדם אליו מייחסות אותן הפעולות, יוצרות מעשה אסור. כאשר אף בעוולת התקיפה ע"פ ס' 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תתכן אחריות למעשה הזולת כמשדל. וראה : ע.א. 353/63 מדינת ישראל נ. שוורץ פדי' יז' . 2894 ע.א 337/81 בוסקילה נ. מדינת ישראל, פדי' לח (3) 348. 62. המדובר בשני מעשי נזיקין נפרדים - השונים זה מזה של הנתבעת 2, וזה של הנתבע 1, אשר גרמו לנזק אחד - ביצוע ניתוח שלא בהסכמה מדעת - שאינו ניתן לחלוקה בהתאם לחלקו של כל אחד מהעוולים. במקרה דנן, מוצדק הוא לייחס למשדל, הנתבעת 2 את עוולת התקיפה לביצוע ניתוח בהסכמה מדעת - ע"י נתבע 1 משום שנתבעת 2 צפתה את הנזק שנגרם בפועל (הצלקות המכוערות). 63. האחריות החלה לנזק שנגרם חלה כדי % 85 על הנתבע 1 ו - % 15 על הנתבעת 2, זאת מחמת עמדתה של הנתבעת 2 בפעילותה בשכנוע התובעת לעבור את הניתוח. במקרה דנן אין כל קושי להצביע מה חלקו הספציפי של כל אחד מהנתבעים בגרימת הנזק ובמה פעל האחד יותר מהאחר לכך. 64. הנזק לא היה מתהווה ללא השתתפותם של הנתבעת 2בפירסום הניתוח, בהכוונת התובעת לניתוח, ובאי גילוי והסבר את תוצאותיו. השאלה היא כיצד לחלק את האחריות בין הנתבעים לאור העובדות הידועות. הקובע הוא אינו באיזו מידה גרם כלל אחד מהנתבעים לאירוע הנזק, אלא מה מידת האשמה הרובצת לפתחו של כל אחד מהנתבעים. מבחן זה טומן בחובו את הצורך לשקול ולהעריך מבחינה מוסרית את התנהגותו של הנתבע 1לעומת התנהגותה של הנתבעת 2. ההשוואה היא יחסית. (ראה: ע.א. 267/58 לקריץ נ. שפיר, פדי' י"ג 1250, 1253 מפי כב' השופט ויתקון). 65. על מנת להפעיל מבחן זה יש להבהיר תחילה, מה טיב התנהגותו של כל אחד מהנתבעים שבפרשה זו. בכל הנוגע לנתבע 1 הקביעה ברורה כי הוא פעל מתוך אי אכפתיות ורשלנות בהתיחסו לנושא קבלת ההסכמה מדעת לניתוח לאחר שלא הבהיר הבהר היטב את תוצאותיו ביחס לצלקות שתשארנה. בכל הנוגע לנתבעת 2- הרי שלא הוכח כי הוצג על ידה מצג שווא ; וכי הטעתה את התובעת אולם הוכח כי נהגה בפזיזות בלהיטותה לשכנע את התובעת לבצע את הניתוח ולא טרחה להביא לידיעתה את תוצאותיו, כמפורט בעלון המחולק על ידה ללקוחותיה בשפה שאין התובעת קוראת, מכאן שאין להטיל על הנתבעת 2אחריות אלא בעוולת פזיזות ורשלנות. 66. התוצאה היא שלפנינו שני צדדים - האחד מכון להכוונה לניתוחים אסתטיים ; והאחר הוא רופא שתפקידו ומיומנותו המיוחדת היא לבצע את הניתוח. כששני צדדים כאלה ניצבים בפני ועוולתו של כל אחד מהם היא פזיזות ורשלנות מחד - ועוולת הנתבע 1אף בתקיפה מצד אחר - סבורתני כי מידת האשם הרובצת על הנתבע 1גבוהה בהרבה מזו שדבקה בנתבעת 2, על כן אני מחלקת את האחריות בנסיבות כאלה בשיעור של % 85 על הנתבע 1 ו - % 15 על הנתבעת 2. הנזק א. נזק שאינו של ממון 67. משקבעתי כי הנתבעים התרשלו באי גילוי הסיכונים הכרוכים בניתוח לתובעת זכאית התובעת לפיצוי בגין נזקים אלה ונזקים נוספים שנגרמו לה, אם נגרמו לה, כפי שיפורט להלן. 68. בשדיה של התובעת נותרו צלקות רבות גדולות ומכוערות כפי שניתן להתרשם מן התמונות נ/ 6 (1- 8) . הכיעור בשדיה של התובעת משווע ומרתיע. אני מניחה שהוא מרתיע במיוחד, כל גבר במערכת יחסים אינטימית בינו לבין התובעת, אף כי לעניין זה לא הובאה כל עדות. 69. בהתאם לחוות דעתו של פרופ' וכסלר, מומחה מטעם בית המשפט, הוענקו לתובעת נכות בשיעור של % 2 בגין הצלקות בין השדים. הואיל וקבעתי כי לא קיבלה הסברים עוד לפני הניתוח כי יתקימו צלקות יש מקום לייחס לנכות האסתטית שעור גבוה יותר, התובעת העידה שראתה אלבומי תמונות של מנותחות כשבועיים לאחר הניתוח כשעל שדיהן צלקות גדולות מכוערות ואדומות, אולם לא הוסבר לתובעת כי אלה לא נעלמות בחלוף הזמן. טענתה של התובעת כי חשבה שלא יהיו צלקות בכלל בחלוף הזמן - לא נסתרה ע"י מי מהנתבעים. העובדה ששדיה עובר לניתוח היו גדולים ונפולים (תמונה נ/5) בעוד שלאחר הניתוח קטנו בממידיהם (תמונה נ/6) איננה משפיעה על העובדה שהצלקות המכוערות שנותרו מרתיעות, לעומת גודל השדיים וצורתם. 70. התובעת ביקשה להוכיח כי נגרמה לה אף נכות נפשית בשיעור של % 20 וכי עליה לעבור טיפול פסיכולוגי שעלותו -ב 25,000 ש"ח בערכים של 1992, זאת על פי חוות דעתו של ד"ר קריגל. אומר מייד כי חוות דעת זו התבררה כבלתי מבוססת ובלתי אמינה. קורות חייה של התובעת כפי שתוארו בחוות דעתו של ד"ר קריגל אינם תואמים את אלה של התובעת. ד"ר קריגל טען בקביעתו כי התובעת למדה באוניברסיטה (עמ' 30 שורה 0-10); קביעתו כי התובעת היא בעלת השכלה שגדלה בבית אינטלקטואלי אינה נסמכת בדבר (עמ' 15 שורות 6- 10) ; בתובעת הוא פגם רק פעם אחת ולגבי הפרטים אנמנסטים לא ערך כל תרשומת (עמ' 11שורות 7- 14). 71. ד"ר קריגל לא התייחס כלל בחוות דעתו לעובדות מהותיות בחיי התובעת שיש בהן כדי להשפיע על מצבה הנפשי כגון העובדה שאמה נפטרה עקב אסון צ'רנוביל; כי בנה הוא נכה מלידתו; כי בתה הופרדה ממנה מיד לאחר אסון צ'רנוביל והועלתה ארצה כילדה ברת סיכון מן האסון; כי התובעת התגרשה לפני שעלתה ארצה עם בנה; ומן הטראומה שעברה בעלייתה ארצה, מן העובדה שבארץ היא נאלצת לפרנס ולגדל שני ילדים בעצמה. ד"ר קריגל לא ייחס כל משמעות למצבה של התובעת עובר לביצוע הניתוח נשוא התביעה, ומכאן שאינני מייחסת כל משקל לחוות דעתו. 72. מנגד אני מקבלת את תיאורה של ד"ר נעה קרת, פסיכיאטרית שמסרה חוות דעת מטעם הנתבע 1, "התובעת היא אשה מסכנה, אבל בוודאי לא אשה חסרת אונים. כפי שעולה מדבריה שלה אלי היא מתפקדת, פעילה, ויש לה דרכים להתמודדות והיא פועלת לפי התוכניות האלה שלה להתמודדות עם מצבים אלו בחייה ועם תוצאות הניתוח הזה גם כן, לכן היא לא חסרת אונים". 73. ד"ר קרת קבעה כי "הכעס של התובעת הוא כעס אמין ואמיתי" (עמ' 37 שורה 24) אך לא מגיע לכדי נכות. לפי חוות דעתה של ד"ר קרת מדובר "ברגשות של בושה, אכזבה שהם נורמטיביים במצב שבו התובעת מצוייה, לרבות הכעס העצמי". אני מקבלת את חוות דעתה של ד"ר נעה קרת כמהימנה לאמור כי לא נותרה אצל התובעת נכות נפשית אם כי כעס ואכזבה הם מנת חלקה של התובעת. 74. כעס כשלעצמו, גם כשאינו גורם לנכות נפשית כלשהי הינו בר פיצוי, כשם שהטרדה גרידא ותוצאה מהגשת תביעה יכולה להיות נזק בר פיצוי (ראה : ע.א. 243/83 עירית ירושלים נ. גורדון, פדי' ל"ט (1) 138 ו - 139). 75. אין מדובר כאן ב"הטרדה" בת חלוף, אלא במטרד תמידי שאינו פוסק שכן התובעת נושאת ותשא את שדיה המולקים עד לסוף ימיה, והכעס אינו בר חלוף, כעדותה של התובעת : "מאז הניתוח לא ידעתי גבר, שכן המחשבה להתערטל בפני גבר כלשהו מעוררת בי חלחלה ופחד; רציתי להיות אטרקטיבית, והפכתי להיות דוחה ומגעילה. חיי המין שלי נהרסו לחלוטין שמחת החיים שלי אבדה, ואיני מסוגלת ליצור קשר עם גבר כלשהו, וסיכויי להינשא - אפסו. 76. סבלה זה של התובעת מתאשר בחוות דעתה של הפסיכיאטרית מטעם הנתבע 1 ד"ר קרת : "אבחנתי שלא מדובר בתגובה פוסטראומטית, אלא ברגשות של בושה ואכזבה שהם נורמטיביים במצב שבו התובעת מצוייה, לרבות הכעס העצמי ... הכעס של התובעת כפי שאני מתארת בחוות דעתי הוא כעס אמין ואמיתי. 77. שוכנעתי כי לתובעת נגרם סבל רב בגין שדיה המצולקים הצער הכעס והבושה שמונעים ממנה מליצור קשר עם גבר כלשהו, בשל כך, וכי הפיצוי הנאות המגיע לתובעת בגין נזקיה אלה הוא - 80,000 ש"ח. ב. הנזקים הממוניים 78. החזר הוצאות הניתוח שביצע הנתבע 1- נראה שאין התובעת זכאית למלוא החזר הוצאות הניתוח לאחר שנזקיה הם בחלקם בתחום האסתטי של תוצאות הניתוח. בסופו של דבר - שדיה הוקטנו וכל עוד היא איננה מתערטלת ולבושה בבגד המסתיר את הצלקות, יש בניתוח כדי לשפר את הופעתה האסתטית. 79. עם זאת לנוכח העובדה ששדיה נותרו ועליהם צלקות מכוערות ומרתיעות, זכאית היא להחזר הוצאות הניתוח בשיעור של - 6,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.5.92 ועד התשלום בפועל. 80. לגבי הפסד השתכרותה - לא הביאה התובעת כל ראיה ומכאן שתביעתה בתיק זה נדחית. עובר לניתוח עבדה התובעת כעובדת ניקיון. מאז הניתוח החלה התובעת ללמוד עיסוי רפואי ופתחה מכון בביתה. התובעת לא הוכיחה ירידה או פגיעה תפקודית כלשהי. מכך, התובעת לא הוכיחה כלל מהן הכנסותיה מאז הניתוח ועד היום, ומה היו הכנסותיה לפני הניתוח, (עמ' 21 שורות 12- 21). 81. לגבי תביעת התובעת להחזר הוצאות לד"ר וולפסון ולד"ר זילגובסקי - איני רואה לקבל את תביעתה , התובעת לא הציגה כל ראייה לטיפול רפואי אצל ד"ר וולפסון בגין הניתוח נשוא התביעה אלא ככל הנראה נזקקה לטיפולי הרזייה בלא קשר לניתוח (נ4/9) התובעת פנתה פעם אחת לד"ר זלוגובסקי ולא הוכיחה מטרת פנייתה ומדוע ביקרה רק פעם אחת. אין היא זכאית להחזר סכום הוצאותיה אלה. ובאשר לדרישתה להחזר הוצואתיה ששילמה למומחים , הרי הוצאות אלה - הן הוצאות המשפט. 82. אשר על כן אני מקבלת את תביעת התובעת ומחייבת את הנתבע 1 בתשלום % 85 והנתבעת 2 15% מן הסכומים הבאים : א. סך של - 6,000 ש"ח ליום 25.5.92. ב. סך של - 80,000 ש"ח נכון להיום בגין נזקיה הלא ממוניים. ג. סך של - 3,500 ש"ח כהוצאות המשפט ליום 1.5.95. ד. סך של - 18,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין להיום בגין שכ"ט עו"ד. ה. כל הסכומים האמורים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקיים מירביים, על פי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה תשכ"א 1961 החל מהמועדים הנקובים לצידם ועד לתשלום בפועל בחלקה בין הנתבעים שקבעתי לעיל.ניתוח חזהניתוחרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות