המערער פנה בתביעה לקצין התגמולים להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט- 1959[נוסח משולב]. המשיב דחה את תביעת המערער ובמכתב ששלח לו, ביום 12.03.92, הודיע לו, כי תביעתו נדחית עקב הסתמכותו של המשיב על סעיף 36א' לחוק, שעל-פיו לא יחולו סעיפי חוק זה על מי שבחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי. לפי החומר המצוי ברשותו של קצין התגמולים הוכר המערער ע"י המוסד לביטוח לאומי, החל מתאריך .01.01.90 בתאריך 30.04.92הגיש עו"ד משה קלין ערר על החלטת קצין התגמולים, שבו נטען, כי: .1העורר סובל ממחלת נפש וכי תוך כדי אישפוזו של העורר בבית-חולים פסיכיאטרי, טופל עניינו באמצעות המוסד לביטוח לאומי, והוכר על-ידם כ"נכה", בעל נכות צמיתה של %.75 .2כיום מודע העורר לזכויותיו להכרה בנכותו, על-פי חוק הנכים, וזאת מאחר והמחלה אירעה "עקב ותוך" כדי שירותו הצבאי. .3לעורר "זכות בחירה" בין זכויותיו, על-פי חוק הביטוח הלאומי, לבין זכויותיו, על-פי חוק הנכים וגלל כן יש לאפשר לעורר לבצע את כל ההליכים, לעניין עצם ההכרה, ואם יוכר כ"נכה", על-פי חוק הנכים, יש ליתן לו את אפשרות הבחירה. במהלך הדיון המקדמי הוגשו המסמכים הבאים: ב"כ המשיב, בהסכמת ב"כ המערער, הגיש שני סיכומי מחלה, מטעם ביה"ח "באר-יעקב", מיום 19.04.77(מוצג מ.ש./1) ומיום 12.08.87(מוצג מ.ש./2), ואילו ב"כ המערער, בהסכמת ב"כ המשיב, הגיש סיכום מחלה נוסף, מטעם אותו ביה"ח, בהמשך לאותן שתי חוות-הדעת, מיום 29.07.85(מוצג מ.ע./1). באי-כח הצדדים הצהירו, כי אין להם ראיות נוספות ומבקשים להגיש סיכומים בכתב. טענתו העיקרית, ולמעשה הטענה היחידה של ב"כ המערער היא: "המערער, שסובל ממחלת נפש, לא היה מודע, עקב מצבו לזכויותיו על פי חוק הנכים. במקרה כגון דא, אין לקבוע (כפי שציין קצין התגמולים), שהמערער בחר בזכויותיו, על-פי חוק הביטוח הלאומי, היות ומצבו הנפשי והרפואי שלל ממנו זכות בחירה כזו. המערער זכאי, כי תביעתו להכרה, על-פי חוק הנכים, תתברר לגופה, ובאם תביעתו אכן תתקבל, תעמוד לו הזכות לבחור בין שני המתגמלים: המוסד לביטוח לאומי, מחד, או קצין התגמולים, מאידך. אין המשיב יכול להעלות טענת "התיישנות" הואיל והנימוק לדחייה היא הסתמכות על סעיף 36א' לחוק הנכים, ובאם תתקבל עמדת המערער, אין כל רלוונטיות לשאלת ההתיישנות. אשר על כן, מבקש ב"כ המערער לקבל את הערעור באופן, שתינתן הוראה למשיב לדון בתביעת המערער להכרה בנכותו. לגופה של התביעה". מבחינה עובדתית, רשאים אנו לקבוע וזאת בהסתמכנו על המסמכים המצויים בתיק ושהוגשו, כאמור, על-ידי ב"כ שני הצדדים, כדלקמן: בתאריך 07.02.76התגייס המערער לצה"ל, ובעת גיוסו נקבע לו פרופיל: 85(ראה: האמור בסיכומי ב"כ המערער) או סוג בריאות: 97(ראה: האמור בעמ' הראשון במ.ש./1). לא היו למערער בעיות מיוחדות. לדברי מפקדו, שהכיר אותו כחצי שנה, היא המערער תמיד שקט, ממושמע אך ללא יוזמה. נחשב כחייל טוב, לא היו לו חברים. מדי פעם היה מגמגם. איש מחבריו או מפקדיו לא שמו לב על התנהגות מוזרה עד שמיוזמתו החל לספר על דברים שקורים לו ומפריעים לו. תוך כדי השירות הצבאי, דהיינו, ביום 09.03.77, לאחר שהמערער פנה לרופא היחידה בבקשת עזרה, הופנה המערער למרפאה הצבאית לבריאות הנפש ומשם נשלח לביה"ח הממשלתי ב"באר-יעקב", לשם בדיקות. בתאריך 30.03.77, עבר בדיקה פסיכולוגית, הוא נבדק ע"י הפסיכולוג של המרפאה של בריאות הנפש ב"תל-השומר", ובה נקבע: "אפשר לומר, שמדובר בדקומפנסציה פסיכוטי עם גוון פרנואידי, אישיות ילדותית ותלותית, עם קשיים גדולים בזהות מינית כשדמות האשה מאיימת ביותר עבורו, עולים דחפים אגרסיביים קשים ביותר שניראה שמתקשה לבטא אותם כלפי חוץ והם חוזרים אליו בנטיה סוצידלית. הפרעות בחשיבה מסוג הפרפברציה הקונפבולציה, היה גם בלוקינג ונטיה לדביטליזציה והתדלדלות כללית של האישיות, בוחן המציאות לא תקין המשקיעה כוחות לצורך התארגנות ושמירה על פסדה של אורך זמן יחלישו אותו עוד יותר. ממליץ לשחררו מצה"ל לאחר שאשפוזו יסתיים, לצורך שיקומו במסגרת מוגנת יותר ופחות מאיימת לגביו". ד"ר מ. זכריה, שערך את סיכום המחלה בביה"ח "באר-יעקב", קבע, שמבחינה קלינית, הרי שבתקופה בה היה מאושפז וכנראה גם זמן קצר לפני כן, לא עבר גל פסיכוטי חריף, ולכן, כך לדעתו, כדאי להחזירו לצבא בתנאים של פחות לחץ וקרוב לבית, אם אפשרות של השגחה רפואית. ביום 08.02.79דהיינו, בתום שלוש שנות השירות החובה, שוחרר המערער מצה"ל. שש שנים לאחר מכן, דהיינו, ביום 06.07.85נתקבל המערער, פעם נוספת, לאישפוז והפעם למרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע, דרך חדר המיון, וזאת עקב התנהגות אלימה מצידו של המערער שעה שאיים על אביו, בסכין, וכן מחמת חשיבה פרנואידית. המערער שהה במרכז לבריאות הנפש עד ליום 29.07.85(ובין לבין גם ניתנו לו חופשות לצאת לביתו) והוא שוחרר לאחר שהוברר שאין לו יותר התפרצויות כלפי אביו, ולקראת סוף אישפוזו דיווח שחלפו לו "המחשבות שאבא מקרין". גם המשפחה היתה מוכנה לקבלו בחזרה ברצון, ולפיכך שוחרר לביתו עם המשך טיפול ומעקב (ראה: מ.ע./1). ביום 07.07.87נתקבל המערער, פעם נוספת, לאישפוז במרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע, לאחר שתקף, פיזית את אביו. המערער שהה במרכז לבריאות הנפש עד ליום 12.08.87, וזאת לאחר שטופל שם בכדורי הלידול ודקינט, היה שקט, שיתף פעולה, נעלמו מחשבות השווא, התנצל בפני אביו על התנהגותו, וגם עמד בהסכמים שנעשו עימו שעה שיצא לחופשות (ראה: מ.ש./2). המערער פנה למוסד לביטוח לאומי ובתאריך 01.01.90, הוכר על-ידם כזכאי לתגמול. אלו הן העובדות, העולות מהמסמכים המצויים בתיק. כפי שניתן להבין את טיעונו של ב"כ המערער (והדברים לא נאמרו, במפורש, על-ידו), סובל המערער מחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו ואינו מסוגל לדאוג לעניינו ומטעם זה, כל מה שעשה המערער, הרי הוא כמו שלא עשה. נוטים היינו לקבל עמדה כזו של ב"כ המערער אילו היה המערער מוכרז כ"פסול דין", על-פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - .1962דא-עקא, אין לאחוז בחבל בשתי קצותיו. בהעדר קביעה של "פסול דין" ומינוי אפוטרופוס למערער ע"י ביהמ"ש מוסמך, מי לידנו יתקע שלמחר לא ייטען בשמו של המערער שאף מינויו של עו"ד משה קלין היה שלא "בבחירה" מטעם המערער. האמת ניתנת להאמר, שעל-פי האמור בכתב הערעור, טוען ב"כ המערער: "שכיום מודע העורר לזכויותיו..." "אם ירדנו, אל נכון, לעומק כוונתו של ב"כ המערער, הרי בפנינו מעין טענה, לפיה על-דבר נכותו של המערער נודע לו, לראשונה, רק זה עתה: "כיום מודע..." ועל כן, תקופת ההתיישנות מתחילה עכשיו, הווה אומר: מהיום שנודע למערער. פירושו של דבר, שניתן לייחס למערער מחלת נפש, שבה שב המערער, חולה ומתרפא, מדי פעם בפעם, וחוזר חלילה. בעת שהמערער טיפול בענייניו במסגרת הביטוח הלאומי הוא היה על תקן של "חולה", שאינו מבין את מהות מעשיו, ואילו כיום הוא "בריא", מצוי בזמן רגיעה, מודע לזכויותיו ורוצה לממשן במסגרת חוק הנכים. במבט ראשון נראית טענה זו כנכונה ומושכת את העין. אילו מדובר היה בטענת "התיישנות", וזו בלבד, יתכן והיינו מגיעים לכלל מסקנה שונה, מזו שהגענו אליה בסופו של פסק-דין זה. אין אנו מתעלמים מכך, ש"התיישנות", על-פי חוק הנכים, היא טענה מהותית ולא דיונית. חרף זאת - וכפי שכבר קבענו יותר מאשר פעם אחת - לא תקבע הועדה תחומים מוגדרים ואחידים להתהוותו של שיהוי וחלוף זמן, שעה שהיא באה לדון בבקשה להארכת מועד. השיהוי וחלוף הזמן, כשלעצמם, אינם גורם בלעדי בכגון דא. כל מקרה נבחן על-פי מערכת הנסיבות העובדתיות שלו, ויש מקרים בהם לא תעתר הועדה להארכה כלשהי, הגם שמדובר בחלוף מספר ימים בלבד, לאחר תקופת ההתיישנות. מאידך גיסא, יש, שגם מספר שבועות ואף חודשים אינו יוצר תוצאות, המשנות לרעה את מצבם של גורמים אשר יש בהם כדי להוות בסיס לקבלתה של טענה בדבר הארכת מועד ההתיישנות. בימ"ש העליון, במספר פסקי-דין, הכיר בכך, כי יש לפרש חוקי נכים בכלל ואת החוק דנן בפרט, פירוש ליבראלי, המקל עם הנכים ומטיב עמם. וצריך עיון: אם דברים אלה יפים וכוללים גם "התחשבות יתר" בבואנו לשקול הארכת מועד, מועד לפי חוק הנכים, אפילו חוק זה יש בו הוראות מיוחדות משלו לעניין התיישנותן של תביעות מכוחו. מה הן הנסיבות, שאותן יש להביא בחשבון השיקולים, שעה שדנים בבקשתו של המערער? ראשית דבר, נציין את הוראות החוק הצריכות לענייננו. סעיף 30: (א) התובע תגמול לפי חוק זה, יגיש בקשה לקצין תגמולים. (ב) מי שלא הגיש בקשה, כאמור בסעיף קטן (א), והוא תובע זכות אחרת לפי חוק זה, חייב להגיש בקשה לקצין התגמולים להכירו כ"נכה". סעיף 32(א'): זכות להגיש בקשה לפי סעיף 30(א) או (ב) מתיישנת כתום שלוש שנים מיום שיחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו, אולם אם הנכות נובעת ממחלה ששר הביטחון קבע לגביה, בתקנות, תקופת התיישנות ארוכה יותר - תתיישן הזכות כתום אותה תקופה. סעיף 32א': קצין תגמולים רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה לפי סעיף 30, על-אף האמור בסעיף 32(א), אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו תנאים אלה: (1) הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה ע"י חבלה רשומה. בסעיף זה "חבלה רשומה" - חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על-ידי המדינה או על-ידי מוסד ציבורי שאושר לעניין זה ע"י שר הביטחון. המערער שוחרר משירות צבאי, כאמור, ביום 08.02.79, ולראשונה פנה בתביעה לקצין התגמולים, כאמור, ביום .04.11.91 על-פי סעיף 32א' מהחוק הנדון רשאי קצין התגמולים להאריך את המועד להגשת בקשה, אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו תנאים נוספים כמפורטים בסעיף זה. פשיטא, שלועדה הנוכחית מוקנות אותם סמכויות המוקנות לקצין התגמולים, ומכל מקום ועדת הערעור רשאית לשנות את החלטת קצין התגמולים. מאליו יובן, כי אילו מדובר היה במערער, שלוקה בנפשו והמוטל לגורלו מחוסר טיפול או תיגמול, לא היה מקום לכל היסוס, וחרף העובדה שחלף זמן כה רב רשאית - ואולי אף חייבת - היתה הועדה להמליץ בצורה כלשהי לבקשה להארכת המועד. אלא, שלא בכגון דא קא-עסקינן. המערער פנה בשלב כלשהו למוסד לביטוח לאומי בגין מחלתו, הוכר כ"נכה" וזוכה לתגמול במסגרת חוק הביטוח הלאומי. כאן עוברים אנו לסעיף 36א' לחוק, המאפשר לנכה לממש את זכויותיו הן לפי חוק הנכים והן לפי חוק הביטוח הלאומי. אלא, כך ממשיך לשון הסעיף ואומר: "בחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי, לא יחולו עליו הוראות חוק זה, חוץ..." וזה אינו סוף פסוק. הכל מסכימים, כי גם לאחר שהנכה בחר לממש את זכויותיו על-פי חוק הביטוח הלאומי, יכול הוא עדיין לשוב ולוותר על המסגרת הזו על-ידי פניה לקצין התגמולים, על-פי חוק הנכים, ולתבוע זכויות על-פי חוק זה. במה דברים אמורים? - שעשה כן תוך שישה חודשים מיום שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בו כ"נכה" או כ"זכאי" לצורך אותו חוק. באותו שלב, רשאי הפונה לשקול בדעתו פנייה במסגרת אחרת, דהיינו, במסגרת חוק הנכים. (ראה: סעיף 145(ג) ו-(ה) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], ה'תשכ"ח -1968, שבא במקום סעיף 64לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953). במקרה שלפנינו, הוכר המערער על-ידי המוסד לביטוח לאומי בתאריך 01.01.90ואילו פנייתו, להכרה, במסגרת חוק הנכים, היתה, לראשונה, בתאריך 04.11.91, דהיינו, חלף זמן של קרוב לשנתיים ימים (!), וזאת כאשר התקופה הקבועה החוק היא שישה חודשים בלבד. במצב דברים זה כלל לא בדק קצין התגמולים, כמו בכל המקרים הדומים, את השאלה המהותית, ששאלת "הקשר הסיבתי", כלומר, האם קיימת ראייה כלשהי שאכן לקה המערער בנפשו עקב השירות הצבאי ותוך כדי שירות זה, אלא דחה את התביעה בהסתמכו על סעיף 36א' לחוק דנן משום שהמערער בחר באופציה של הביטוח הלאומי ופנייתו לדרך של חוק הנכים נעשתה, כאמור, לאחר שחלפו אותם שישה חודשים הנזכרים בחוק. יתירה מזו: כלל לא הובאה על-ידי המערער, וזאת להדגיש: בשום שלב שהוא, אף שמץ של ראייה על דבר הקשר הסיבתי בין מחלת המערער והשירות הצבאי. מכל הסיבות שהוזכרו לעיל, דעתנו היא, שדינו של הערעור להידחות. נוסיף לכך עוד שני טעמים נוספים: א. המערער שוחרר מצה"ל לפני 14שנים (בתאריך 08.02.79) ולהתחיל בטיפול בשלב כה מאוחר, זהו דבר שאינו מתקבל על הדעת. ב. גם על-פי המוצג, שהוגש מטעם ב"כ המערער (מ.ע/1), עולה, שתלונותיו של המערער בגין "סיוטים" ו"מחשבות מוזרות", החלו מאז היה המערער בין 16שנים, ופירושו של דבר, עוד טרם גיוסו לצה"ל. אין צו להוצאות. מזכירות ביהמ"ש תשלח העתק מהחלטה זו לבאי-כוח הצדדים וכן תעביר העתק מההחלטה, ישירות, לקצין התגמולים.התחום הנפשיצבארפואהקצין התגמוליםפסיכיאטריהבית חולים