מה הדין בסוגיית רשלנות תורמת בתאונות עבודה ? מה הדין בסוגיית רשלנות תורמת בתאונות דרכים ? ## (א) רשלנות תורמת בתאונות עבודה:## ## רשלנות תורמת משמעותית מצד העובד:## בהמ' 509/66 יוסף הנס נ. החברה הא"י לטחינה ולמסחר בע"מ המוזכר בספרם של ד. אנגל, י. פאל-חזן, ג. אנגל, אחריות בשל פגיעות בעבודה בעמ' 173, בו בית המשפט אמנם קבע אחריות של מעביד אולם הטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 65%. בית המשפט העליון קבע כי אמנם חובת המעביד לדאוג לבטיחות העובד, באה כדי להגן על העובד מפני משגהו שלו, ולא בנקל ימצא בית המשפט עובד שוגה, אשם ברשלנות תורמת, לעומת הפרת חובה שבחוק על ידי מעביד. בפסק הדין הנ"ל, היה מדובר בטוחן הראשי בעל ותק רב, שדרכי הפעולה של המכונה היו נהירים לו ואו ידע שאין מכניסים יד לחלק התחתון כשהמכונה פועלת. בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת מטודי נ. יששכר צימרמן (ע"א 435/82, תק-על 85 (3) 250) נדחתה תביעתו של העובד כנגד המעביד ונקבע כי המעביד אינו אחראי לנזקי העובד שפעל באופן מסוכן ביותר, במקום להשתמש בכלי העבודה שהמעביד העמיד שם לרשותו. (ור' גם פסקי הדין בת.א (שלום י"ם) 6985/95 גנדלר נ. האופק הנדסת חשמל ותקשורת (תק-שלום 98 (1) 2116) , ו- ת.א. (שלום נצרת) 10554/97 מייסרה כילאני נ. עסאם כילאני ואח' (טרם פורסם) אשר דחו תביעות עובדים דומות). ##רשלנות תורמת של עובד חדש:## בת.א. (נצ') 1/92 עארק עלי זקזוק נ. סמיר (מוסטפא) מוחמד המוזכר בספרם של ד. אנגל, י. פאל-חזן, ג. אנגל, אחריות בשל פגיעות בעבודה בעמ' 177 , קבע בית המשפט כי על אף שהתובע היה עובד חדש אשר לא הודרך לגבי שיטת העבודה הבטוחה, יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור של 20% מכיוון שלפני שהכניס ידו למכונה, הוא ידע כי המכונה פועלת והיה עליו להבין, שקיים סיכון בהכנסת היד לתוכה. ##רשלנות תורמת של עובד ותיק:## כאשר מדובר בעובד ותיק ומנוסה, שיכול לעמוד לבדו על הסיכון הגלום בעבודתו, אין צורך באזהרות והדרכות מיוחדות לגביו, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה - ראה בע"א 154/62 יפת חשאי נ' "אנגום" בע"מ, פ"ד טז(3) 1871. ההלכה היא כי כאשר קיימת רשלנות ברורה של עובד לא יהסס ביהמ"ש ליחס לעובד רשלנות תורמת, כפי שנקבע ע"א 5120/92 כמיל מגיזל נ' זוהיר חורי ואח' תק-על 92 (4) 533, נקבע כי היותו של התובע עובד מקצועי מומחה ומנוסה, שידע והבין את גודל הסכנה הטמונה בביצוע העבודה. קבע כי לתובע אשם תורם בשיעור של %15. כן ראו ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593. בו נקבע, אשם תורם לתובע בשיעור 25%, "בין השאר לאור היותו עובד מנוסה; וע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נ' סמרי, פ"ד מו(4) 421, 427 מול ד'). בפרשה זו דובר בעובד ותיק ומנוסה, אשר ביצע עבודה על פיגום בגובה רב. את המלאכה ביצע בעמידה ולא בישיבה כנדרש, תוך נטילת סיכון רב ומיותר. משאירעה תאונה נזקף עליו, בשל התרשלותו, אשם תורם בשיעור של 10%. ## (ב) רשלנות תורמת תאונת דרכים:## ##רשלנות תורמת בצומת:## בתא"מ (ת"א) 5182-07-14 הפניקס נ' כהן, סקר בית המשפט בהרחבה את הגישות השונות של בתי המשפט בסוגיית רשלנות תורמת בתאונות דרכים. הסוגיה באופן ספציפי יותר הינה - האם בסיטואציה בה נקבע כי לרכב שעבר באור ירוק קיימת "רשלנות" בשיעור של 15%, ניתן לחייב רכב זה שעבר באור ירוק לשלם 15% מהנזק המוכח של הרכב שעבר באור אדום. במילים אחרות, השאלה הינה - האם הרשלנות בשיעור של 15% הי נה רשלנות "תורמת" בלבד אשר משמעותה הינה הפחתה מהפיצוי שעל הרכב שעבר באדום לשלם או שמא מדובר ברשלנות המקימה עילת תביעה עצמאית ומכאן זכאות של הרכב שחצה באור אדום לקבלת פיצוי מהרכב שחצה באור ירוק. ניתן למצוא שלושה זרמים ביחס לסוגיה זו. הזרם הראשון הינו זרם השולל באופן עקרוני הקמת עילת תביעה עצמאית כאשר האחריות לתאונה נמוכה מ – 51%. כלומר, על פי תזה זו, על מנת לזכות בפיצויי בגין נזק יש להוכיח כי הרכב האחר היה אחראי לתאונה בשיעור של 51% ומעלה. כל עוד לא הוכח שיעור אחריות זה של 51%, הרי האשם שנקבע לרכב האחר בשיעור נמוך מ- 51% הינו אשם תורם בלבד אשר אינו מקים עילת תביעה. לתזה זו ר', תאמ (שלום חיפה) 62378-10-13‏‏ מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ. הזרם השני הינו זרם הקובע כי כל קביעה של אשם תורם, יהיה שיעורו אשר יהיה, מוליד עילת תביעה עצמאית. כך, לפי תזה זו, אם נקבע בתביעה מסוימת כי הנתבע אחראי לתאונה וכי קיימת רשלנות תורמת של התובע בשיעור של 15%, יהיה זכאי הנתבע לפיצוי מהתובע בשיעור של 15% מנזקיו המוכחים, לפסיקה ברוח זו ראו תא"מ (ת"א) 44757-03-15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלג. הזרם השלישי נוקט בגישה מורכבת יותר. על פי זרם זה אין זהות בין קביעת רשלנות תורמת לבין קביעת רשלנות יוצרת אחריות. כך, לעיתים "אשם תורם" בשיעור מסויים, הנמוך מ- 50%, יוליד עילת תביעה עצמאית לנתבע ואילו במקרים אחרים, אשם תורם באותו השיעור בדיוק לא יקים עילת תביעה לנתבע. ##להלן פסק דין בנושא רשלנות תורמת בתאונת דרכים במסגרת תביעת שיבוב של חברת הביטוח:## פסק דין בתיק זה דרשו הכרעה, שתי תביעות: א. התביעה הראשונה היא תביעת התובעת כנגד הנתבעים, תביעת שיבוב, בה תובעת התובעת את הנזק שנגרם לה בפיצוי מבוטחיה בגין תאונת דרכים בה נפגע רכב מבוטחי התובעת על ידי משאית הנתבעים (בה נהג נתבע 1 שהועסק בידי נתבע 2). בענין זה התנהל הליך פלילי בו נקבעה אחריות נתבע 1 לאירוע התאונה משנהג במשאית במצב של שיכרות. המחלוקת בין הצדדים הצטמצמה לענין הרשלנות התורמת - אם בכלל - של נהג הרכב המבוטח על ידי התובעת. בשלב מסוים זנחו הנתבעים את טענתם לרשלנות תורמת, משויתרו על הזמנת עד התובעת למתן עדות בבית המשפט (ראה פרוטוקול מיום 28.11.05 עמ' 23 ש' 2, ופרוטוקול מיום 25.5.06 עמ' 25 ש' 2). בסיכומי התשובה טוען ב"כ התובעת כי יש לחייב את הנתבע 2 גם בשל רשלנותו, עקב אי עריכת ביטוח מקיף למשאית ולנוהגים בה, ללא הגבלת גיל. (ראה סעיפים 4-11 לסיכומי התשובה). יצויין כי מדובר בטענה חדשה, שאין לה זכר בכתב התביעה, ולמרות שהיא מבוססת על טענות ההגנה שהגישה אריה חברה לביטוח בע"מ בכתב הגנתה להודעת צד ג' שנשלחה לה ע"י נתבע 1 (והוגש לביהמ"ש ביום 20.1.05) לאור טענות צד ג' - אריה -ובהסכמת הצדדים, ניתנה ביום 27.2.05 החלטה הדוחה את הודעת צד ג'. למרות זאת, לא הוגשה על ידי התובעת, בכל מועד, בקשה לתקן את כתב התביעה ולהוסיף בו עילות תביעה ביחס לנתבע 2. מכאן שטענה זו (לרשלנות באי ביצוע ביטוח מקיף ללא החרגות) הינה - למצער - בבחינת הרחבת חזית אסורה, ולפיכך אינני מוצאת לדון בה. ב. התביעה השנייה היא בין הנתבעים לבין עצמם, כאשר בתביעה זו טוען נתבע 2, שהינו מעבידו של נתבע 1, כי השימוש שעשה הנתבע 1 במשאית, בעת אירוע התאונה, היה שלא בהרשאה. ולפיכך אין נתבע 2 נושא באחריות למעשה המזיק, שנעשה ע"י הנתבע 1, מכוח היותו מעבידו/מעסיקו של נתבע 1. על מנת להכריע במחלוקת נשמעו העדים הבאים: נתבע 1 בעצמו ושני חבריו אוסטחוב דימיטרי וצכר יבגני. כן נשמעו נתבע 2 בעצמו, חברו סוחנוב אלכסיי ועמיתו לעסקים משה קלרמן, כן התקבל תצהיר טטיאנה שווכרמן (רעיית נתבע 2). אין מחלוקת כי השימוש שנעשה במשאית, לא היה במסגרת העבודה או קשור אליה. אין מחלוקת כי המעשה (הנהיגה האמורה) לא נעשה תוך כדי עבודתו של העובד (הוא נתבע 1) (כהגדרתה בסעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)). נשאלת השאלה אם היה אישור של המעביד (נתבע 2) לשימוש במשאית ע"י העובד (נתבע 1) מחוץ לשעות העבודה (סעיף 13 א'(1) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). מעיון בחומר הראיות עולה כי יתכן וזו לא פעם ראשונה שנתבע 1 עושה שימוש במשאית, לצורך שימושיו הפרטיים והאישיים, בין השאר לצורך יציאה לבילוי עם חברים (לצורך כך ניתנה עדות מפי שניים מחבריו). יחד עם זאת, לא הוכיח הנתבע 1 כי שימוש זה, שאין מחלוקת כי אין לו קשר עם עבודתו אצל נתבע 2, נעשה בידיעתו של נתבע 2, קל וחומר באישורו. ולעניין זה, על העובד (נתבע 1) הנטל להוכיח כי המעביד (נתבע 2) ידע על השימוש החורג מצרכי העבודה, שעושה הוא במשאית (ראה באנלוגיה סעיף 17 לפקודת הנזיקין). בדיקת חומר הראיות מביאה אותי למסקנה כי נתבע 1 לא הרים נטל זה. נתבע 1 לא הצליח להוכיח כי נתבע 2 נתן לו אישור לעשות שימוש במשאית שלא לצרכי העבודה, גם לא כי נתבע 2 היה כלל מודע לשימוש החורג שנעשה במשאית ע"י נתבע 1. איש מעדי הנתבע 1 לא שכנע כי נפגש אי פעם עם נתבע 2 בסמוך ליציאה לבילוי או כי התרשם בנוגע לידיעתו הפוזיטיבית של נתבע 2 בנוגע לשימוש, החורג מצרכי העבודה, במשאית. עצם העובדה שנעשה שימוש חורג במשאית ע"י נתבע 1, אינה, בהכרח, משליכה על ידיעתו של נתבע 2. עצם הימצאו של צרור מפתחות המשאית, באופן קבוע, בידיו של נתבע 1, אינו מכריע לעניין השימוש החורג - אלא מוסבר היטב לאור השעות השונות שעשו הנתבעים שימוש במשאית, לצרכי העבודה. גירסת עד הנתבע 1 כי היה נוכח בבית נתבע 2, כאשר נתבע 1 ביקש את מפתחות המשאית לצורך שימוש מחוץ לעבודה, נסתר ונשלל ע"י נתבע 1 אשר טען שבכל זמן היה בידיו צרור מפתחות. לפיכך, שוכנעתי כי שימוש שעשה נתבע 1 במשאית, לעניניו הפרטיים, נעשה שלא בידיעתו, קל חומר שבלא הרשאתו, של נתבע 2. סיכומו של דבר נתבע 1 ישא במלוא נזקיה המוכחים של התובעת, כמפורט בסעיף 7.1 לכתב התביעה בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, כן ישא באגרת המשפט כפי ששולמה ובשכ"ט עו"ד בשיעור 10% בתוספת מע"מ התביעה נגד נתבע 2- נדחית. בהתאם נדחית גם התביעה ע"פי הודעת צד ג'. 3. התובעת ונתבע 1, יחד ולחוד, ישאו בהוצאות נתבע 2 בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. תאונת דרכיםרשלנות תורמתרשלנותתאונת עבודה