השופט מ' גל המערערת הינה עמותה הפועלת, בין היתר, למען שימור מבנים ואתרים היסטוריים ולמניעת פגיעה באיכות הסביבה. בת"א 19474/98 בבית-משפט השלום בירושלים היא עתרה, עם המשיבה הפורמאלית, לצו-מניעה ולצו-עשה כלפי המשיבה בנוגע לעבודות בנייה, שלפי הנטען בכתב-התביעה מבצעת המשיבה ללא היתר כחוק. מלכתחילה הוגשה התובענה על-ידי המשיבה הפורמאלית בלבד. לאחר מכן ביקשה המערערת להצטרף והוגש כתב-תביעה מתוקן. המשיבה ביקשה למחוק את שמה של המערערת מכתב-התביעה, ובית-משפט קמא, לאחר ששמע את טענות הצדדים, החליט להיעתר לכך והורה כמבוקש. על החלטה זו, שלגבי המערערת דינה כפסק-דין, הוגש הערעור שלפנינו. ביסוד מסקנת הערכאה הקודמת עומדת הקביעה שלפיה אין למערערת עילה משפטית מוכרת כלפי המשיבה: היא איננה בעלת זכויות בנכס נושא הדיון ואין לה קירבה המעמידה לה זכות לטעון לכך שלא תבוצענה בו עבודת בנייה. מטרותיה כשלעצמן אינן מקנות לה מעמד מיוחד בנושא זה. גם את הסמכתה להגיש התנגדויות לפי סעיף 100(3) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965- מכוח סעיף 1(6) לצו התכנון והבניה (קביעת גופים ציבוריים ומקצועיים לעניין הגשת התנגדות לתכנית), תשל"ד1974- (להלן - הצו) אין לפרש, לדידו, כמקנה לה זכות תביעה בתחום המשפט האזרחי. הסמכות האמורה מצויה בתחום המשפט הציבורי, ובמסגרתו על המשיבה למצות את תרופותיה. לפיכך הורה על מחיקתה כמערערת ללא צו להוצאות. בערעור טוענת המערערת כי בניין בית הכנסת שבו מבצעת המשיבה את עבודות הבנייה מיועד לשימור, בהיותו מבנה בעל ערך היסטורי, ארכיטקטוני ולאומי. לפי עמדתה שגתה הערכאה הקודמת בקובעה כי אין עומדת לרשותה זכות מוכרת, שנפגעה כתוצאה מעבודות הבנייה. לעניין זה שבה המערערת ומפנה לזכותה להתנגד לתכניות לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה, זכות הנשללת ממנה מעצם הפרת הוראות החוק על-ידי ביצוע עבודות בנייה ללא היתר. מכיוון שכך סבורה היא, כי יש להכיר במעמדה כנפגעת גם לעניין התובענה האזרחית המתנהלת לפני בית-המשפט. המשיבה מצדה חוזרת על טענותיה לפני הערכאה הקודמת ומבקשת לאמץ את נימוקי ההחלטה ותוצאתה. לדברי בא-כוחה, העילה בכתב-התביעה אינה מבוססת על הזכות מכוח סמכות ההתנגדות הסטטוטורית לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה. נושא זה כלל אינו נזכר שם והועלה רק בשלב מאוחר יותר. מכל מקום, לדידה אין להתיר את העתקת הסמכויות המינהליות אל אפיק של תובענות אזרחיות מכוח דיני הנזיקין. מכיוון שהמדובר בהליך סילוק על הסף, בטרם נשמעו ראיות הצדדים, הנחת המוצא היא שהמערערת נכונה בכל טענותיה העובדתיות המפורטות בכתב-התביעה וכי יעלה בידיה להוכיחן במהלך המשפט (ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [15], בעמ' 384; ע"א 163/84 מדינת ישראל נ' חברת העובדים העברית השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ [1], בעמ' 8 בין אותיות השוליים ג-ד). חלק ניכר מהטענות העובדתיות בכתב-התביעה מתייחסות לפגיעה בזכויותיה של המשיבה הפורמאלית, אולם אלו אינן מהוות חלק מההליך דנן. ההתייחסות בענייננו תהא רק לאותן טענות המועלות בכתב-התביעה מטעם המערערת. בתוקף זאת הנחתנו היא, כי המשיבה מבצעת עבודות בנייה במבנה כשאין בידיה היתר בנייה כחוק (סעיפים 5 ו7- לכתב-התביעה); התוספת חורגת מקו הבניין הקיים (סעיף 8); המשך ביצוע עבודות הבנייה יגרום למפגע אסתטי, המכער את הסביבה (סעיף 10); השכונה שבה מצוי המבנה הינה בעלת ערך ארכיטקטוני והיסטורי ולשיקומה - כמו גם לשיקום המבנה - חשיבות רבה. הבנייה פוגעת באופיו הייחודי של בניין בית הכנסת ובמרקמה של השכונה כולה (סעיף 11); הבנייה במבנה המיועד לשימור פוגעת באינטרס הציבורי לשימור מבנים ואתרי התיישבות בעלי ערך לאומי והיסטורי (סעיף 12). אכן, בכתב-התביעה אין איזכור מפורש של עילת התביעה שעליה סומכת המערערת את תובענתה כלפי המשיבה. ואולם מן המכלול הרשום שם ניתן להבין כי היא טוענת לפגיעה המקימה לה זכות, בהיותה מופקדת על שמירת ערכים שפעולות הבנייה מנוגדות להם. יוטעם כאן, כי טיעון פורמאלי בכתב-הטענות בדבר סמכויותיה להתנגד מכוח הצו לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה אינו מתחייב עת המדובר בעניין של דין. כידוע, אין חובה לפרט דין בכתב-טענות (תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-). לפיכך, הנחת המוצא סבה על טענות המערערת בדבר שני רובדי פגיעה בה: האחד נובע מעצם מטרותיה לשמירה על ערכי איכות סביבה, נוף ושימור אתרים היסטוריים; השני נובע מתוקף הסמכתה הסטטוטורית להגיש התנגדות לתכניות לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה. 7. בנייה שלא כחוק וללא היתר מהווה פגיעה בציבור כולו. היא יכולה גם להוות פגיעה קונקרטית באנשים בודדים או בקבוצת אנשים. על האינטרס הציבורי בכללותו מופקדות הרשויות, אם באמצעות ועדות התכנון והבנייה להיבט התכנוני ואם באמצעות מדינת ישראל כמאשימה בהליך הפלילי, באשר בנייה ללא היתר הינה גם עבירה פלילית (סעיפים 145 ו204- לחוק התכנון והבניה). עם זאת, גם הפרט הנפגע זכאי לשמור על זכויותיו מפני פגיעות בהן, במסגרת הליכים אזרחיים. אלה מתמצים בעיקר בעוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין או הפקודה). הלכה ידועה היא, שהצורך בקבלת היתר בנייה במקום שהחוק מחייב לעשות כן יכול לשמש את יסוד ה"חובה" בעוולה זו (לחמשת יסודות העוולה, ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש (להלן - עניין ועקנין [2]), בעמ' 139 מול אות השוליים ז. ליישום העוולה בהפרת חובה על-פי חיקוקי התכנון והבנייה ראו: ע"א 273/80 מדינה נ' כהן [3], בעמ' 42-41; ע"א 711/82 י' בלומנטל בי"ח בע"מ נ' תיכון [4], בעמ' 485-484; ע' בר-שירה, ד' לוינסון-זמיר "הפרת חובה חקוקה" דיני הנזיקין - העוולות השונות [16], בעמ' 39; הלכה הראשונה ע"א 416/58 ג'דעון נ' סלימאן (להלן - עניין ג'דעון [5]), בעמ' 923 מול אות השוליים א). 8. למרות שעסקינן בעבירה פלילית הקבועה בסעיף 204 לחוק התכנון והבניה, אין מניעה שהאיסור ישמש גם נושא לעוולת הפרת חובה חקוקה, שכן יש נורמות פליליות אשר אינן מכוונות להוציא מגדרן את התרופה האזרחית (ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן [6]; ע' בר-שירה וד' לוינסון-זמיר בחיבורן הנ"ל [16], בעמ' 44). בנסיבות אלו אין הניזוק צריך להראות "הפרעה של ממש" עקב הפעילות המפרה דוגמת הנדרש בעוולת המטרד ליחיד לפי סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין. לעניין זה די אם יצביע על נזק כהגדרתו בסעיף 2 לפקודה, דהיינו: "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה", תוך זיקה סיבתית אל הפרת החובה החקוקה. אם-כן המדובר בנזק מוחשי, הפרעה או אי-נוחות כלשהן, ובלבד שיהיה מהסוג אליו נתכוון החיקוק. זהו תנאי מוקדם בלעדיו אין. ואולם לא כל אדם החש עצמו נפגע ממעשה אסור, הסובל מנזק כאמור, זכאי לבוא אל שערי בית-המשפט בתובענה אזרחית למניעת העוולה. על תובע להראות שהחיקוק נועד לטובתו ולהגנתו. גישת הפסיקה בישראל הינה לפרש בהרחבה את סעיף 63(ב) לפקודת הנזיקין בנוגע לחיקוק המיועד לטובתו ולהגנתו של פלוני (עניין ועקנין הנ"ל [2], בעמ' 141-140). עם זאת, אין בכך כדי להפוך את הציבור בכללותו לאוכפי דיני התכנון והבנייה במישור המשפט האזרחי. על התובע להראות גם כי הנזק המיוחד הוא "...מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק..." (מתוך סעיף 63(א) לפקודה). כך נאמר בנושא אצל ע' בר-שירה וד' לוינסון-זמיר בחיבורן הנ"ל [16], בעמ' 57: "סעיף 63 דורש שהפרת החובה החקוקה תגרום לתובע נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. דרישה זו מביאה לכך שעל הפרת חובה חקוקה per se לא ניתן לתבוע... לא כל נזק המוכר כבר-פיצוי על פי פקודת הנזיקין מקיים את דרישות הנזק שבעוולת הפרת חובה חקוקה. קיומו של נזק כהגדרתו בסעיף 2 - הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. סעיף 63 מוסיף דרישות נוספות - קיומו של סוג הנזק שאליו נתכוון החיקוק, והתרחשותו בדרך שהחיקוק נתכוון אליה". בעיקרם של דברים עסקינן בפרשנות החיקוק באספקלריה של מדיניות משפטית הולמת. להבדיל מקודמו, תנאי זה בעוולה זוכה לפירוש צר. תנאי זה מהווה, למעשה, מסננת למניעת הרחבת מעגל בעלי זכות התביעה, שכן בעוולת מסגרת זו - כמו גם בעוולת הרשלנות - נדרשים בקרה ומיון, שאם לא כן כמעט כל מקרה יוכל ליפול אל גדרן. בעוד שעל שמירת האינטרס הציבורי הכללי מופקדות הרשויות המוסמכות, הרי לאינטרס הפרטי הותר פתח מסוים לנפגע קרוב - שכן או מי שקניינו עלול להינזק - לעמוד על זכויותיו גם במסגרת המשפט האזרחי (עניין ג'דעון [5], בעמ' 923 מול אות השוליים א; בג"ץ 527/74 ח'לף נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז הצפון (להלן - בג"ץ ח'לף [7]). בבג"ץ ח'לף [7] דובר על "...מעשה בלתי-חוקי הגורם נזק לתובע או פוגע בו..." בדרך אחרת (שם [7], בעמ' 323 מול אות השוליים ב). זה מכבר נקבעה ההלכה, כי זכות התובע לעמוד על תרופה אזרחית בנושאי תכנון ובנייה מותנית לא רק בכך שהנתבע עשה מעשה בלתי חוקי, אלא גם בכך ש"המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו" (ע"א 140/53 אדמה בע"מ נ' לוי [8], בעמ' 1672 בין אותיות השוליים ג-ד; בעקבות בג"ץ 16/50 איגרא-רמא בע"מ נ' ועדת בנין ערים ת"א [9]). על יסוד הלכות אלו נקבע בסוף בפסק-דין ג'דעון [5] כי למעשה עסקינן בעוולת הפרת חובה חקוקה. לֵחָן של הלכות אלו לא נס עד עתה, כפי שהדברים בוארו בבג"ץ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז ירושלים [10], בעמ' 261-260). מכאן נובע, כי בעשיית המעשה האסור כשלעצמו אין כדי להקים זכות תביעה וכי על התובע צו-מניעה לעמוד בתנאי-סף של פגיעה מוחשית ("פוגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו"). הקסם בטענה - כמעט אמרנו "הדמגוגיה" - שלפיה המדובר בעבריין פורק עול, המבצע מעשים אסורים ופוגעניים בריש גלי, אינה מספיקה כדי להקים מעמד לכל אדם למניעת אותה פעולה אסורה. אלה הם פני הדברים אפילו אם הלה חש קרוב לעניין ובעל רגישות גבוהה לנושא. אם אדם פלוני חש קירבה לערכים היסטוריים ואסתטיים - או אם הינו אדריכל במקצועו, שאינו קשור לתכנון התכנית עצמה, או עורך-דין הרגיש לכיבוד החוק - עדיין אין בידו לזכות, בשל כך בלבד, בעילת תביעה בנזיקין כלפי העבריין. אלה בדיוק פני הדברים גם לגבי קבוצת אנשים החוברת לתאגיד, המאמץ לעצמו מטרות לפי רחשי לבם. אמור אפוא, כי מטרותיו של תאגיד המכונן על-ידי מייסדיו באופן וולונטרי, כשלעצמן, אינן מקנות לו זכות עמידה לתובענה אזרחית מכוח דיני הנזיקין ועוולת הפרת חובה חקוקה, ממש כשם שזכות כזו אינה עומדת ליחידים אך בשל השקפתם. 9. מטרות המערערת, כשלעצמן, אינן מספיקות אפוא כדי להקנות לה מעמד של תובעת בהליך האזרחי דנן. מכאן נועד הצורך לבחון אם מתוקף סמכותה להתנגד לתכנית לפי סעיף 100(3) לחוק התכנון והבניה משתכללת לה זכות זו. במאמר מוסגר יצוין כאן, כי מעצם הכללתה כגוף סטטוטורי המוסמך להתנגד לתכניות ניתן ללמוד, שמטרותיה בלבד לא הספיקו לשם כך. לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה זכאי להתנגד כל הרואה עצמו נפגע מהתכנית. לו היה די במטרותיה להעמיד לה זכות עמידה להגשת התנגדות בפני ועדות התכנון, לא היה נדרש כלל להכלילה בצו. פשיטא, שמטרותיו של תאגיד וולונטרי אינן מספיקות ליצירת מעמד שכזה. אם זוהי העמדה כלפי הרשות, מקל וחומר הדברים אמורים לגבי מעמדה כתובעת בהליך אזרחי. 10. אין מחלוקת שהמערערת מוסמכת להתנגד לתכנית לפי סעיף 100(3) לחוק התכנון והבניה. לטענתה, הבנייה שלא כחוק שוללת מעמה את הזכות להגיש התנגדות, על-כן עלול העבריין לצאת נשכר בשל עוולתו מכיוון שלא טרח כלל לנקוט הליכים חוקיים. אכן, אין להקל ראש בטענה זו. לכאורה מגולמת בה פגיעה מסוימת במערערת, שהייתה נמנעת לו נהגה המשיבה כדין. חרף זאת, אין די בה, לדעתנו, כדי להקנות את זכות התביעה דנן. למסקנה זו אנו מגיעים הן מההיבט העובדתי בעניין הקונקרטי שלפנינו והן בהיבט המשפטי הכללי. 11. להיבט הקונקרטי: כתב-התביעה דנן אינו כולל התייחסות עובדתית כלשהי לחובת המשיבה להגיש שינוי לתכנית מיתאר בטרם תישקל בקשתה להיתר בנייה, אם תגיש אותה. כידוע, בקשה להיתר בנייה, כשלעצמה, אינה באה אל גדר של תכנית מיתאר ואין לגביה הליך התנגדות (בג"ץ ח'לף [7], בעמ' 324 בין אותיות השוליים א-ב; ע"א 25/66 תחנת שירות גדרה צדוק מלר ובניו בע"מ נ' בן-שך [11], בעמ' 212 בין אותיות השוליים ג-ד). הצורך לשנות תכנית קיימת חל רק כאשר הבקשה לבנייה חורגת ממנה. כתב-התביעה שלפנינו אינו מגלה דבר בנוגע לשאלה אם הבנייה הנטענת חורגת מהתכנית הקיימת ולמעשה כלל אינו מתייחס אליה. פשיטא שאין עולה מן המפורט בו, אפילו לכאורה, שלילת סמכות ההתנגדות. ודוק, סעיפים 7-5 לכתב-התביעה המתוקן מפרטים אך בנייה ללא היתר כחוק. אין ולו ברמז אמירה בדבר בנייה הסוטה מתכנית המיתאר. בטיעוניו לפנינו על-פה הפנה בא-כוח המערערת לסעיף 8 בכתב-התביעה המתוקן, שם נרשם כי הבנייה חורגת מקו הבניין הקיים. דא-עקא, שגם חריגה מקו בניין קיים אינה מלמדת, מתוכה בלבד, על סטייה מקו הבניין על-פי תכנית המיתאר באופן המחייב הגשת תכנית לשינוי (סעיף 63(3) לחוק התכנון והבניה). רק סטייה שכזו מעמידה חובה להגיש תכנית חדשה, שבגדרה עומדת זכות ההתנגדות לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה. בכתב-הטענות היה נחוץ לטעון זאת. יוצא מכאן, כי כתב-התביעה אינו מגלה עילה שמכוחה ניתן לבסס את הפגיעה הנטענת לצורך עוולת הפרת חובה חקוקה. אילו בכך בלבד דובר, אזי היה מקום לשקול לאפשר למערערת לבקש לתקן את כתב-התביעה בטרם תסולק תובענתה על הסף בהיעדר עילה. הלכה ידועה היא, שאין מוחקים כתב-טענות הניתן לתיקון (ע"א 215/91 אגתן בע"מ נ' לים בע"מ [12], בעמ' 50-49; יוטעם, כי לעניין זה אין המדובר כלל בהגשת ראיה נוספת, כפי עתירת עורך-דין ארד, שהרי אנו מצויים עדיין בשלב המוקדם של סילוק הליך על הסף). ואולם בענייננו אין להורות כן, באשר לדעתנו גם תיקון לא יועיל דבר ולא יהא בו כדי לגבש למערערת עילת תביעה כראוי. זהו ההיבט הכללי, אשר עליו נעמוד להלן. 12. ההיבט הכללי: זכותה הסטטוטורית של המערערת להגיש התנגדות מקנה לה מעמד כלפי הרשות הציבורית כל אימת שתכנית עלולה לפגוע בערכים שהיא, לפי מטרותיה, מופקדת על שמירתם (בג"ץ ח'לף [7], בעמ' 324). מובן הדבר, כי כאשר פלוני מבצע עבודות בנייה ללא היתר - שגם לא ניתן לקבלו על-פי תכנית קיימת ושומה עליו להגיש תכנית מפורטת או אחרת לשם שינוי המצב התכנוני - קמה זכות למערערת להתנגד לדבר. נובע מכאן, כי עבריין פורק עול הבונה ללא היתר עלול לפגוע בזכותה להתנגד. השאלה הניצבת לפנינו היא - בהנחה שאלו הן גם העובדות לעניין דידן, לו יותר תיקונו של כתב-התביעה - האם יש בדבר כדי לגבש לה את הזכות להגיש תובענה אזרחית? בית-משפט קמא השיב לשאלה זו בשלילה וטעמיו מקובלים עלינו. אלמלא המעמד הסטטוטורי של המערערת בפני רשות התכנון היה עליה להראות בכל מקרה ומקרה כי מתמלאים התנאים הקונקרטיים הנקובים בסעיף 100 לחוק התכנון והבניה. בעניין ח'לף [7], בעמ' 324 מול אות השוליים ג הפנה בית-המשפט את הנפגע, שזכותו להגיש התנגדות נשללה, לעתור בנושא לבג"ץ. עניין דומה, בנוגע לקיפוח זכות ההתנגדות, נדון גם בע"א 2962/97 ועד אמנים - חוכרים ביפו העתיקה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב (להלן - פרשת ועד אמנים [13]). על פסק-דין זה סומכת המערערת את טענותיה, באשר לדידה מוכרת בו זכותה לנקוט אמצעים לשמור על יכולת התנגדותה בפני הרשויות. אכן, בית-המשפט מכיר שם בחשיבות מוסד ההתנגדות. לעניין זה נאמר שם [13], בעמ' 379: "ההתנגדות היא המכשיר שבאמצעותו ניתנת לאזרח זכות טיעון בפני הרשות עובר לפגיעה בו בגדריה של תכנית. בעניין זה, תכליתה המרכזית של זכות זו היא '...לעשות צדק עם בני אדם שהאינטרס שלהם עשוי להפגע מההחלטה'". לאור חשיבותה של תכנית מיתאר על היבטיה החברתיים, הכלכליים, האסתטיים והאקולוגיים, ולאור הפגיעה העלולה להשפיע על ציבור נרחב, נחשבת זכות ההתנגדות כחשובה ביותר (ראו גם ע"פ 768/80 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ' מדינת ישראל [14], בעמ' 364 בין אותיות השוליים א-ב). לפיכך "ברגיל, טענה לפגיעה שלא כדין בזכות זו על-ידי הרשות השלטונית מקנה זכות עמידה לפנות לערכאות בהליך נגד הרשות השלטונית... מצדיקה הכרה במעמדו בדין של הטוען" (פרשת ועד אמנים [13], בעמ' 379-378). פשיטא, שלפני המערערת עומדת האפשרות לדרוש מהרשות המקומית, המופקדת על יישום חוקי התכנון והבנייה במחוז ירושלים, לנקוט אמצעים כלפי המשיבה. אם הרשות לא תעשה כן שמורה בידיה האפשרות לבקש לאכוף עליה לעשות כן. בכך שונה מעמדה ממעמדו של כל אדם אחר, שאינו נפגע ישירות מעבודות הבנייה הנטענות. זוהי, להבנתנו, גם משמעות הדברים העולה מדברי בית-המשפט בבג"ץ ח'לף [7]. קיפוח הזכות במישור המינהלי מקנה לנפגע את המעמד לשם הגנה על זכותו לפעולה באותו המישור, אולם אין להסיק מכך מעבר אל תחום המשפט האזרחי, ואין להסיק מהנסיבות האמורות את הזיקה המספיקה להקמת עילת תביעה על-פי דיני הנזיקין. עילה זו יכולה כידוע לשמש הן לצווי-מניעה וצווי-עשה והן לסעדים כספיים, דוגמת פיצויים. כמדומה, שלא לכך הייתה כוונת החיקוק, לפי פירושו הנכון, בהקנותו את זכות ההתנגדות גם למי שלא נפגע במישרין מהתכנית. גם הצו שמכוחו הוקנתה למערערת סמכות ההתנגדות אינו מכוון להעניק לה הסמכה לשמור על תקינות הליכי הבנייה בכל אתר ואתר - תרתי משמע. תכליתו שונה ומגמתו להקנות לה סמכויות כלפי רשויות התכנון. דא ותו לא. 13. על יסוד האמור דעתי היא כי אין מקום להתערב במסקנת הערכאה הקודמת ודין הערעור להידחות. אני מציע לחייב את המערערת לשאת בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורך-דינה, בסך של 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ. השופט צ' סגל אני מסכים. השופטת מ' שידלובסקי-אור אני מסכימה. הוחלט לדחות את הערעור. ניתן היום, כ"ט בחשוון תש"ס (8.11.1999). כתב תביעהמסמכיםמבנה