.1ביום 20/01/92פנה המערער בתביעה לקצין-התגמולים להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט - 1959[נוסח משולב], דהיינו, כמי שנכותו באה לו בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירות זה. .2המשיב, בהחלטה מיום 17/03/93, דחה את תביעת המערער ועל כך בא ערעור זה בפני ועדת הערעור, שהוקמה לפי החוק הנזכר ברישא של פסק-דין זה. .3קצין-התגמולים, בדחותו את תביעת המערער, מסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות-דעת רפואית של ד"ר א. פלדינגר, מומחה למחלות פסיכיאטריות, מיום .25/10/92 .4ד"ר א. פלדינגר, שבדק את המערער ביום 22/08/91וביום 27/08/91, הגיע לכלל מסקנה, שהמחלה הנפשית, שממנה סובל המערער, הינה מחלה קונסטיטוציונאלית-תורשתית, אשר לא נגרמה ואף לא הוחמרה עקב תנאי שירותו הצבאי של המערער. .5על החלטתו זו של קצין-התגמולים, הגיש ב"כ המערער את ערעורו בפנינו, ביום .01/04/93 .6בכתב-ערעורו מעלה ב"כ המערער את הנימוקים הבאים: א. גויס לצה"ל, ביום 25/07/90, כשהוא בריא בנפשו ובגופו; ב. תפקד כחייל טוב במשך מחצית השנה הראשונה; ג. עבר טירונות וכן קורסים ואף הועלה בדרגות; ד. בהמשך לשירותו, החלה קבוצה של חיילים ללעוג ולזלזל בו ולהשפילו; ה. יחס דומה קיבל מהסמל ומהמפקד הממונים עליו; ו. להרגיש רגשי פחד ורדיפה מהחיילים ומכל הסובב אותו; ז. עקב התנהגות, שקשורה למצבו הנפשי הקשה, אליו נקלע במהלך השירות, נשלח המערער לכלא, מספר פעמים, וזאת במקום להישלח לבית-חולים פסיכיאטרי, לקבלת טיפול; ח. בבית-הסוהר סבל המערער מהתעללות של אסירים וסוהרים כאחד; ט. מבית-הסוהר קצרה ומהירה היתה הדרך לאשפוזים, חוזרים ונשנים, בבית-החולים הפסיכיאטרי; י. סובל כיום ממחלת נפש הידועה בשם סכיזופרניה; י"א. עקב מצבו הנפשי הפסיכיאטרי, נקבע למערער פרופיל רפואי: - 21, לצמיתות, והוא שוחרר מצה"ל, ביום 13/10/91; י"ב. על פי ההלכה הפסוקה של בית-המשפט העליון, חייל שגוייס לצה"ל, כשהוא בריא בנפשו, ושוחרר במצב של מחלת נפש, כפי שנגרם למערער בצה"ל, חזקה היא, שהדבר נגרם לו בעת שירותו בצה"ל ונטל הראיה להוכיח אחרת, מוטל. על המשיב; י"ג. אין בסיס עובדתי כלשהו לדחיית תביעת המערער בשל הקביעה כי: - "המחלה הנפשית ממנה הנך סובל הינה מחלה קונסטיטוציונאלית-תורשתית, אשר לא נגרמה ואף לא הוחמרה עקב תנאי שירותך הצבאי"; י"ד. גם בני משפחתו של המערער אינם סובלים ומעולם גם לא סבלו ממחלה נפשית כלשהי. .7משהוגש הערעור בפנינו, ניתנה על-ידינו החלטה, ביום 14/04/93, בה הורינו לב"כ המשיב, על-פי תקנה 14(א) מתקנות בתי-הדין המינהליים (סדרי דיון), ה'תשנ"ב - 1992, להגיש כתב-תשובה לערר, לא יאוחר מ- 30ימים, מיום שהומצא לו עותק של כתב-הערר. .8התיק נקבע לדיון ליום 11/10/93ונדחה, על-פי בקשת ב"כ המערער, ליום .01/11/93 .9בתאריך 01/11/93הורינו לב"כ המערער, שידאג להמציא לנו חוות-דעת רפואית של מומחה, מטעמו, שיהא בה כדי לסתור את קביעותיו של המומחה-הרפואי מטעם קצין-התגמולים, מיום . 25/10/92 .10בתאריך 17/01/94המציא לנו ב"כ המערער חוות-דעת רפואית של מומחה, דהיינו, ד"ר קורה לוין, מנהלת אישפוז יום פסיכיאטרי, בבית-החולים ע"ש "סורוקה", בבאר-שבע, מיום .23/12/93 .11ב"כ המשיב הגיב לחוות-הדעת, שהומצאה ע"י ב"כ המערער, בחוות-דעת רפואית נוספת, שהומצאה לנו ביום 21/03/94, דהיינו, חוות-הדעת הרפואית של פרופ' משה קוטלר, מומחה למחלות פסיכיאטריה, מיום .13/03/94חוות-דעת הנ"ל הוגשה, כאמור, כתגובה לחוות-הדעת הרפואית הסותרת, שהוגשה ע"י ב"כ המערער, מטעמה של ד"ר קירה לוין . .12בהחלטה שניתנה על-ידינו, ביום 03/10/94, הורינו לבאי-כוח הצדדים להפנות שאלות-הבהרה, כל צד לרופא-המומחה של הצד שכנגד, שישיבו על-כך בתצהירי-תשובה. .13ביום 29/03/95המציא לנו ב"כ המשיב את תשובתיו של פרופ' משה קוטלר, מומחה בפסיכיאטריה, לשאלות שאותן הציג ב"כ המערער. .14במהלך הדיון, שנתקיים בפנינו ביום 18/05/95, העלה ב"כ המערער את הטענה, שתשובותיו של פרופ' משה קוטלר, אינן מספקות. ב"כ הצדדים הגיעו להסדר ביניהם, בדבר נוסח של שאלות מתוקנות. .15בסופו של דבר, החלטנו לוותר על הצגת שאלות נוספות ותשובות הבהרה, וקבענו את תיק הערעור, לשמיעת ראיות, ליום .22/01/96 .16בתאריך הנ"ל, נחקרה ד"ר קירה לוין , חקירת שתי-וערב, ע"י ב"כ המשיב וכן השיבה לשאלות חברי הוועדה. לאחר-מכן נחקר פרופ' משה קוטלר, חקירת שתי-וערב, ע"י ב"כ המערער. .17בגמר הדיון ביקש המערער להעיד את המערער וכן את אחיו. הוחלט, כי ב"כ המערער ימציא לנו שני תצהירים, דהיינו, מטעמו של המערער ואחיו. .18בתאריך 20/05/96המציא לנו ב"כ המערער שני תצהירים, מטעמם של שני אחיו של המערער, ה' דוד חמו, דהיינו, תצהירים מטעמם של ה' יוסף חמו וה' יעקב חמו. .19ב"כ המשיב הצהירה, כי אין בדעתה לחקור, שתי-וערב, את שני המצהירים (אחיו של המערער). אולם, היא ביקשה להגיש את תיקו האישי של המערער, כמוצג, וזאת בנוסף לתיקו הרפואי (מוצג מש/1). .20ביום 09.06.96ניתן צו בדבר הגשת סיכומי ב"כ הצדדים, בכתב, ונקבע, כי פסק-הדין יישלח אליהם, ישירות, והם פטורים מהופעה לשמיעתו. .21הרקע העובדתי: נולד בארץ ביום 23.4.72; הקטן מבין 10ילדים במשפחה; סיים בית-ספר תיכון יסודי ולמד בתיכון עד כיתה י"ב. אולם בכיתה י"ב עזב את הלימודים מיוזמתו, עקב חוסר רצון ללמוד ולעמוד בדרישות ובלחץ המסגרת הלימודית. המשיך ולמד במקיף כללי, באופקים ובמהלך לימודיו אלה היו לו בעיות של הפרעות משמעת, אי קבלת סמכות, וקושי לעמוד בדרישות של המסגרת. עפ"י הערכת המחנכת, התנהגותו היתה משתפרת כאשר קיבל תשומת-לב, תפקידים אחראים וגילוי התחשבות מצב המורים. מאז שעזב את הלימודים התחיל לעבוד ועבד עד לגיוסו לצה"ל. גוייס לצה"ל ביום 25.7.90עם פרופיל רפואי: - .97 עשה טירונות פעמיים, בבה"ד .3 בפעם הראשונה היו הפרעות משמעת (התפרץ במכות עם טבח). אחרי סיום הטירונות נשלח לקורס צב"מ, למשך 3חודשים. סיים ללא הפרעות והמשיך לשרת באיזור באר-שבע, במקצוע שרכש בצה"ל. תנאי שירותו היו רגילים. .22לדברי ד"ר קירה לוין, טען המערער בפניה, כי: - "המסגרת הצבאית מאד הלחיצה אותו". "המפקדים לא הבינו אותו והקשו עליו (במסגרת השירות קיבל "פטור מרעש" ולאחר מכן לן בביתו)". "במהלך שירותו הצבאי היה 5פעמים במעצר עקב הפרעות משמעת שונות, בעיקר סירוב פקודה". "במעצר האחרון, באוגוסט 1991, התחיל לסבול ממחשבות פרנואידיות, חשב ש"המערכת סוגרת עליו", בוחנים אותו, רודפים אותו, התחיל לשמוע קולות, הופיעו פחדים, נדודי שינה ומצב רוח ירוד". "במעצר האחרון, התלונן על כאבי-גב עזים ונבדק במרפאה צבאית והרופא התרשם מסימפטומים-דיכאוניים ולכן הופנה לקב"ן לצורך בירור נוסף של מצבו הנפשי וההפרעות בהתנהגותו ". "בבדיקה בתאריך 22.8.91אובחן כנמצא במצב פסיכוטי-פרנואידי-חריף. בלטו: - הלוצינציות-שמיעה, רפיון אסוציאטיבי, מחשבות-שווא, פרנואידיות והומלץ על אישפוז פסיכיאטרי. אך עקב סירוב בני-המשפחה לאישפוז המשיך בטיפול תרופתי ומעקב בחר"פ". "בתאריך 1.9.91אושפז במחלקה פתוחה בבית-החולים הפסיכיאטרי עד ליום .2.10.91" "בתאריך 10.10.91שוחרר מצה"ל עם פרופיל-רפואי: - .21הגיב מאוד קשה לשיחרור. למרות הקשיים בשירות רצה להמשיך וניסה למצוא את מקומו. הרגיש עצמו לא שייך, דחוי, ללא מטרה בחיים, הסתגר בביתו בחוסר מעש. לא גילה מוטיבציה להשתקם במסגרת אזרחית. לא חזר לתיפקוד החברתי היומיומי הקודם". "אושפז בשנית מ- 17.10.92ועד 15.11.92עקב מצב פסיכוטי חריף. מלווה בתקופית פיזית, מילולית ומחשבות-שווא. אובחן כסובל מ - "schizophrenia schizoaffecfve type" קיבל טיפול נוירולפטי עם שיפור הדרגתי במצבו, והעלמות הסימנים הפסיכוטיים הפעילים. שוחרר להמשך טיפול פסיכיאטרי אמבולטורי". "אישפוז שלישי עקב גל נוסף של מצב פסיכוטי-מאני בתאריך 11.6.93עד .21.7.93 שוב אושפז, הפעם במחלקה סגורה, עקב מחשבות-שווא התנהגות ביזרית ואלימה כלפי בני-משפחתו, היה נסיון אובדני על-ידי חיתוך ורידים בידיים. קיבל טיפול תרופתי נוירולפטי על-ידי mg 300largactilבשילוב עם טיפול על-ידי .lithium שוחרר במצב של רמיסיה חלקית". .23בבואה לסכם את מסקנותיה, קובעת ד"ר קירה לוין: - "המחלה הינה אומנם קונסטיטוציונאלית, אך גיל הופעת המחלה ותנאים מלחיצים או טראומטיים מהווים מדד פרוגניסטי חשוב. על-פי הספרות המקצועית ונסיון רב בתחום זה, ברור שפרוץ המחלה בגיל מוקדם גורם לפרוגנוזה יותר שלילית של המחלה, עם ליקוי באישיותו ובתיפקודו. הנני מתרשמת שיש קשר בין הסיטואציה הלוחצת בצבא ובין פרוץ המחלה בגיל 19". .24בעדותה בפנינו, הודתה ד"ר קירה לוין, כי הטירטורים, שעליהם סיפר לה המערער, יכולים להיות חלק מהמחלה, ויכלים להיות "טריגר" להם. ובתשובה לשאלה: - האם מהנסיון שלך אלו תיאורים שמתאימים להזיות פרנואידיות? משיבה ד"ר קירה לוין: - "אני משערת שביטויים (שבהם תיאר "מערער בפניה את ההתנכלויות של המפקדים), יכולים להתפרש כמחשבות-שווא ואני לא מתפלאת על כך מכיוון שזה היה בתקופה שהוא היה תוך כדי מצב פרנואידי". ועוד אומרת ד"ר קירה לוין, בתשובה לשאלה, בחקירה חוזרת של ב"כ המערער: "בחוות-הדעת שלי, אני התייחסתי לכך שמתחילת השירות היו למערער הפרעות בהסתגלות ובעיות של משמעת, ו- 5מעצרים - היוו "טריגר". ההפרעות בהסתגלות גרמו למעצרים חוזרים ואם היו אולי מזהים בעית הסתגלות ומטפלים בה ע"י טיפול מתאים, יתכן ואפשר היה למנוע התפתחות המחלה (הדגשה שלנו). .25המדובר כאן במחלוקת עובדתית, כמו גם במחלוקת רפואית, כאשר מצד אחד נשענת עמדת ב"כ המשיב על חוות-הדעת של ד"ר א. פלדינגר ופרופ' משה קוטלר ואילו עמדת של ב"כ המערער נשענת על חוות-הדעת של ד"ר קירה לוין. .26בבואנו להכריע בערעור זה, אנו מביאים בחשבון שיקולינו את העובדות הבאות: - א. בראש ובראשונה, המערער עצמו לא העיד בפנינו. המערער לא הוכרז כ"פסול דין", ועלינו להחליט באיזו מידה ובאיזה כיוון גורעת המחלה מהמערער את הכושר למסור את גירסתו. ב. אפילו תפיסת המערער לקויה היא, עדיין אין פירוש הדבר שיש לשלול, בכל מכל, את קבילותם של דבריו. ג. בכל מקרה כזה חייב בית-המשפט לערוך חקירה-ודרישה כדי לברר את מצבו של החולה-המערער. ד. עלינו להיות משוכנעים, כי המערער (אילו היה מעיד, בפנינו) מודע לחובתו, לספר את האמת, ואז היינו בודקים אם לא סטה מחובתו זו. ה. במסגרת התרשמותינו מעדות המערער: היה עלינו לקבוע, אם מוסר הוא פרטים ועובדות נכונים ואם האירועים שעליהם הוא מספר, אינם פרי דמיונו החולני. ו. אנו יוצאים מתוך הנחה, כי הסבר של אדם, במצבו של המערער, למעשה, הוא קביל כראיה, חרף היותו קשור קשר ישיר לנטייתו החולנית, ואף שהסבר כזה עשוי היה לנבוע מדמיונו. ז. אצל חולה, במצב של המערער, יש קטעים, שבהם התיפקוד תקין וצורת החשיבה קרוב למקובל, ועדיין הוא נמצא בתהליך המחלה. ח. אין בפנינו ראיה שהמערער נמנע מלהעיד בפנינו כשהוא חולה-נפש, בעת היותו שרוי בהתקף. ט. התצהירים, שמסרו אחיו של המערער, אין בהם כדי לתמוך בגירסת ב"כ המערער משום שאין בכוחם לתמוך בגירסתו, באשר לחובתו להוכיח, כי מפקדיו וחבריו בצבא התנכלו לו והשפילו אותו. י. באחת - אין ביסוס לטענה, כי מפקדיו של המערער וחבריו התנכלו והשפילו אותו, זולת הסיפור שסיפר המערער למומחים-הרפואיים. .27הערעור בתיק זה הוא בגין "פגימה נפשית". בעוד שעל-פי גירסת ב"כ המשיב, המדובר במחלה קונסטיטוציונלית-תורשתית, שאין לה קשר עם תנאי השירות הצבאי; גורס ב"כ המערער, שתנאי שירות מלחיצים ואירועים חריגים הם אשר שימשו "טריגר" (זרז) לפרוץ המחלה, ולכן יש לראות בתנאים הללו את ה"גורם" למחלת המערער, באשר יש לראותם כ"אירוע דחק" ששימשו גורם מלחיץ, אשר חשף וזירז את מחלת המערער. .28רק מחלה אשר פרצה, לראשונה, בעת השירות הצבאי, יכולה. להחשב למתלה שנגרמה ע"י השירות. .29אפילו אליבא חוות-הדעת של המומחה-הרפואי מטעם המערער, ד"ר קירה לוין: - "הטירטורים שעליהם מדבר המערער - יכולים להיות חלק מהמחלה ויכולים להיות הטריגר שלהם". לטענת ב"כ המשיב, "הטרטורים" - הם חלק מהמחלה, דהיינו, מחלתו הנפשית גרמה לכך שחשב. שמתנכלים לו ומשפילים אותו; מדובר בראיית-עולם השלכתית של המערער, שהוא גם בבסיס כל הפרעה פרנואידית. .30ד"ר קירה לוין, מציינת בחוות-דעתה הרפואית, כי "היא מתרשמת שיש קשר בין סיטואציה הלוחצת בצבא ובין פרוץ המחלה". לא מצאנו, כי היו בתנאי שירותו של המערער בצה"ל תנאים שהיה בהם כדי לגרום לפרוץ מחלתו. .31על מי מוטל עול ההוכחה ב"כ המערער תומך יתדותיו בפסיקתו של בית-משפט העליון בר.ע. 187/83 (רדושיצקי נ. קצין-התגמולים פ"ד ל"ז (4), . 361בעמ' 365ואילך, וכן האיזכורים המובאים בו), שלפיה נקבע, שלענין כמות ההוכחה הנדרשת, "די אם על-פי ההוכחות שהובאו ייתכן שקיים קשר בין השירות לבין פרוץ המחלה. בחינת רגלים לדבר בלבד" . הלכה זו נקבעה בשנת 1983ובתי-המשפט נהגו על-פיה. אלא, שבשנת 1989, בעקבות פסיקתו של בית-המשפט העליון, בהרכב של 5שופטים נהפכה ההלכה על-פיה. המדובר בע.א. 472/89 (קצין-התגמולים נ. רוט פ"ד מ"ה (5), 203, בעמודים 215-.214 לא נביא ציטוטין מפסק-דין זה, המוזכר רבות בפסקי-הדין שלנו. נסתפק אם נקבע, כי מאז אותו פסק-דין מידת ההוכחה הנדרשת, לענין קיומו של "הקשר הסיבתי", היא "במידה המתקבלת מאוד על הדעת". מאז מתן פסק-הדין בע.א. 472/89 ניתנו פסקי-דין רבים ע"י בתי-המשפט ושוב לא הסתפקו ב"יתכן לקיומו של הקשר הסיבתי" ואף לא ב-"בחינת רגלים לדבר", אלא עמדו ודרשו מידת הוכחה רבה יותר, על-פי "מאזן הסתברות" שהיא כמות ההוכחה העולה על %.50 .32בנסיבות המקרה שלפנינו לא עמד המערער בנטל זה. יודגש, המחלוקת בין הרופאים נוגעת לשאלה אם במקרהו המיוחד של המערער דנן הוכחה, אם לאו, הסיבה הממשית לפגימה הנידונה; והאם הוכח לגביו ה"קשר הסיבתי", כשרופא-המערער סבור, כי קשר זה "יתכן" ו-"אולי", "מתרשמת", ואילו רופאי-המשיב סבורים שלא. בענין זה אין להם לרופאים, עדיפות על פנינו. אנו חייבים להתייחס לכמות הראיות שהובאה, לרבות חובת ההוכחה המוטלת על המערער, בבחינת: "המוציא מחברו עליו הראיה". עיסוקם של המומחים הנכבדים הוא בתחום הרפואה, ואין עיסוקם בראיות ובמידת ההוכחה המוטלת על צד המבקש להכיר בו כ"נכה" בגין פגימה זו או אחרת. זהו תפקידו המובהק והבלעדי של בית-המשפט הבוחן את חוות-הדעת הרפואיות, את העדויות של המומחים-הרפואים, במיכלול כללי של הראיות בכללן , לרבות הגיונם של הדברים ונסיון החיים. .33האם הוכח הקשר הסיבתי? ההלכה בדבר הקשר הסיבתי אף היא נקבעה במספר רב של פסקי-דין של בית-המשפט העליון, ולפיה קיימת הבחנה בין "הקשר הסיבתי המשפטי" לבין "הקשר הסיבתי הרפואי". א. בע"א 137/64, גיורא וינשטין נגד ק"ת (פ"ד י"ח (2), 10בעמ' 519) שם נאמר מפי כב' שופט ד. ברנזון: - "גם בשאלה המסובכת ביותר אימתי נחשבת מחלה כמחלה שבאה עקב השירות - לא מפי הרופאים אנו חיים. השאלה אינה שאלה רפואית, כי אם שאלה משפטית או מעורבת של חוק והעובדה, ולאו דווקא המבחנים הרפואיים הנקוטים בידי הרופאים לקביעת האפשרות של קשר סיבתי בין השירות והמחלות הם הקובעים". "על הרעדה להנחות עצמה לפי ההלכה הקובעת כי קשר סיבתי, במובן משפטי, אינו בהכרח זהה לקשר סיבתי במובן הרפואי". (שם בעמוד 519). עמדה דומה עולה גם בפיסקתו של בית-המשפט: ב. בע"א 203/85, בן ארי נגד ק"ת (פ"ד מ"א (4), 133, 145ו'): ג. בע"א 324/75 אקרמן נגד ק"ת (פד"י לו (1) 670, 672ה') נאמר: - "ההשקפה הרפואית בדבר הסיבתיות על מחלה, כבודה במקומה מונח. אך עלינו, על ועדת הערר ועל קצין התגמולים לקבל את ההלכה המשפטית ולנהוג לפיה". ד. בע"א 391/78, ק"ת נגד יצחקיאן (פד"י ל"ג (1) 264, ב-267-266) נאמר: - "פשיטא, שהעובדות הנקבעות ע"י רופא בחוות-דעתו עפ"י האנמנזה, אינן בגדר חוות-דעת רפואית כל עיקר: מבחינה משפטית אין לראות בחוות-דעת שכזאת אלא אישור שאלה הם האמרות שנאמרו באוזני הרופא ע"י החייל-הנכה (או בני משפחתו). יש ונכים מפריזים מאד בתיאורים דרמטיים של תנאי שירות חמורים ויוצאי-דופן ויש ממלאים פיהם מים ואין להוציא מהם תיאורים מפורטים כלשהם; אם אלה ואלה נאמנים הם על הרופא הבודק אותם אין זאת אומרת שצריכים הם להיות נאמנים גם על השופט". .34בע.א. 472/89, כאמור, דן בית המשפט העליון בהרכב מורחב של חמישה שופטים בסוגית הראיה הדרושה במקרה של נכה לפי החוק. וכך אמר כב' הנשיא שמגר (שם, בעמ' 214, ליד אות השוליים ג'): "מקום בו פרצה המחלה הקונסטיטוציונאלית לראשונה בעת הישרות, והתובע הראה קשר סיבתי לשירות, קמה חזקה לטובת התובע, כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות ולא רק ההחמרה על ידיו. נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי. המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה רובץ תמיד על התובע (בהעדר הוראה אחרת בחוק, כאמור לעיל). אולם בעוד שנטל השכנוע, הוא "החובה מס' 1כהגדרת השופט אגרנט (כתוארו אז) בע.פ. 28/49 בעמ' 523, רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד לסופו, הרי שנטל הבאת הראיות הוא "החובה מסי 2", יכול שיעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך, גם כאן על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין-התגמולים לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המיוחדות, אותן על התובע להוכיח על-מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין-התגמולים, נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור, מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה כאשר מודבר בשירות קצר (סדיר, מילואים), שניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך. אין די בתנאים הכלליים של השירות, כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת. מקום בו מצביע התובע על אירוע או על שרשרת של אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". .35בהמשך אותו פסק-דין (שם, בעמי 215) מציין הנשיא שמגר, כי הוא מסכים עם דעת כב' השופט בך ב.ר.ע. 187/83 (רודשיצקי נגד קצין-התגמולים) פד"י ל"ז חלק רביעי, עמ' 361, כי אין די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא לקיומו של קשר סיבתי, אבל די אם התובע משכנע, כי מתקבל מאוד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. .36האתיולוגיה למחלת המערער: מהו הגורם, או המחולל, מחלה דיכאונית זו? ניתן לומר, שעד עצם היום הזה לא עלה בידי הרופאים-המומחים לגלות, בבירור, את גורמי ומחולליה של מחלת ה-"schizophrenia schizoaffectve type". בין הרופאים-המומחים מקובלת הגישה הביו-פסיכו-סוציאלית המייחסת חשיבות לגורמים מגורמים שונים ומתחומים שונים. אין לנו ספק, שבין אותם גורמים, ניתן למנות גם השפעות גורמים-סביבתיים-לוחצים. התהוות פסיכוטית ופריצה פסיכוזית - יכולה להיגרם על-ידי תנאים-סביבתיים מלחיצים. כאמור, קושר ב"כ המערער - קושר את תנאי השירות כלוחצים ביותר וקרדינאליים בגרימת המשבר הדיכאוני, שפרץ אצל המערער, תוך כדי שירות - ואילו ב"כ המשיב מייחסת זאת לגורם בעל דפוס-אישיותי בעייתי, המתאפיין בחוסר גבולות וקושי לקבל מסגרת סמכותית; וכי מדובר בהפרעה קונסטיטוציונאלית מובהקת, שלעיתים עיתוי פריצתה נגזר מנסיבות לחץ, אלא שכאן לא היו נסיבות כאלה. פשיטא, שביחס למחלה שאין לגביה מידע רפואי מבורר וחד-משמעי, יש להבחין בין מקרה שבו אסכולות רפואיות שונות חלוקות ביניהן בדבר סיבותיה של המחלה, לבין מקרה שבו שום גורם רפואי בר-סמכא אינו טוען לסיבות מסויימות. במקרה מן הסוג הראשון יזכה החייל הנכה אם יראה, שעל-פי האסכולה המקלה בין האחרות, כרוכה מחלתו בקשר סיבתי לשירותו. ואילו כאשר אין שום גורם רפואי בר-סמכא המאשר את קיומו של קשר סיבתי בין מחלה מסויימת לבין חבלה מסויימת, כי אז אין לחייל-התובע במה להיאחז, ודין תביעתו להדחות. .37אלא שאין לנו כאן ענין עם "אסכולה משפטית" כלשהי. זאת יען, כי גם ד"ר קירה לוין , מסכימה שמחלת הסכיזורפניה זו מחלה תורשתית, שיכולה להתפרץ גם ללא כל טריגר שהוא; וכי גיל 19, שבו חלה המערער, היא גיל שכיח, לפרוץ מחלה מעין זו. .38מחוסר תשתית עובדתית, אין מקום להצגתה של בעיה, שהובאה להכרעתינו, בשאלה: - "מהו ה"טריגר" שחווה המערער המטיל על קצין-התגמולים חבות בגין "פגימה", שאין חולק לגביה, שהיא קונסטיטוציונאלית-תורשתית?" ביתר פירוט: האם אירע איזה שהוא אירוע, במהלך שירותו הצבאי של המערער, היכול להחשב כ-"לחיצת-ההדק", שבגללו "נגרמה" או "הוחמרה", בסופו של דבר, מחלת הסכיזופרניה? העדים, אחיו של המערער, מעידים על אירוע, שבו באו אנשי המשטרה הצבאית לקחת את המערער, לאחר שהוא נעדר שלא ברשות. היה זה "אירוע" מחריד, לגביהם, שעה שאנשי המשטרה הצבאית מבקשים להחזירו למחנה, כאשר מקומו אינו שם. דא-עקא, הנסיבות מצביעות, כי בני משפחתו של המערער נמנעו מלאשפזו, מלכתחילה, שעה שכל הנסיבות מלמדות שמקומו של המערער היה בבית-החולים. .39אין לומר, וחלילה לנו מלומר זאת, כי בכל מקרה ומקרה עצם הגיוס עצמו והכניסה למסגרת צבאית, הינם סיבה ומהווים "טריגר" להכרה ב"נכות", במידה והנכות מופיעה ומתפרצת כפי שכבר ציינו זאת, לצורך הכרה ב"נכות", על-פי חוק הנכים, יש צורך בהוכחתם של "אירועים מיוחדים" במהלך השירות, אשר אותם ניתן לקשור למחלה. מאחר ולא היו כל "אירועים מיוחדים", המקובלים עלינו בתור שכאלו - במהלך השירות, אשר אותם ניתן לקשור למחלה, אין להכיר במערער כ"נכה". .40דין ערעור זה להידחות. על המערער הוטל עול ההוכחה, עליו נטל הראיות והוא שצריך היה להוכיח את ה"קשר הסיבתי". משלא עמד המערער בכך, כאמור בפסק-דין זה רשאים אנו לקבוע שלא היה בתנאי-השירות של המערער דבר ש"יגרום" או ש"יחמיר" את מחלתו הקיימת. .41ובאשר להוצאות משפט: מן הראוי היה לחייב את המערער בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד. ברם, עקב מצבו הנפשי של המערער - אין צו להוצאות - וכל צד ישא בהוצאותיו. מזכירות בית המשפט: א. תשלח עותק מפסק-דין זה לב"כ הצדדים. ב. תשלח עותק מפסק-דין זה לקצין-התגמולים. ג. תחזיר לב"כ המשיב את התיק הרפואי של המערער - מוצג מש/.1 ניתן היום: ד' ניסן תשנ"ז (10/04/97) בהעדר הצדדים.התחום הנפשירפואהחולי נפש