מבוא וטענות הצדדים לפניי תובענה של בעלי וילה בכפר שמריהו לאכיפת חיוב חוזי בדמי-שכירות עד תום תקופת השכירות החוזית; לפיצוי בגין נזקים למושכר; ולשיפוי בגין ארנונה ואגרת שמירה. הנתבעים - השגריר, השגרירות ומדינת חוף השנהב - טוענים לחסינות דיפלומטית ו/או היעדר אישיות משפטית של הנתבעים או מי מהם; לביטול חוזה השכירות, מחמת הפרתו על ידי התובעים, בשל אי-התאמה הנעוץ בליקויים נסתרים במושכר; ולקיזוז הוצאות שהוציאו בתיקון ליקויים כאמור. בשל הצורך והחובה לחסוך זמן שיפוטי, דנתי רק באלו מבין הטענות והראיות שאותן ראיתי כנחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר. אציין באופן כללי כי התרשמתי לחיוב מאמינות עדותו של המתווך, מר עופר אליעז. על פני הדברים, מדובר בעדות אובייקטיבית. לא הייתה לי התרשמות חזקה, לכאן או לכאן, מעדותו של בן התובע. לעומת זאת, עדותו של נציג הנתבעים לא עשתה עליי רושם חיובי, הן מבחינת שפת-הגוף והן מבחינת הזהירות המופלגת שאפיינה את תשובותיו. חסינות ואישיות משפטית חוק חסינות מדינות זרות, תשס"ט-2008 (להלן: 'חוק החסינות'), בסעיפים 2 ו-6(1), קובע כי למדינות זרות אין חסינות מתביעות שעילתן 'עסקה מסחרית' [כהגדרתה בסעיף 1 בחוק], או חבות הנובעת מעניין בנכס מקרקעין בישראל. פשוט בעיניי כי סעיפים אלו חלים בענייננו. יוטעם כי החזקת נציגות דיפלומטית כרוכה תמיד בעשיית עסקאות במקרקעין ובשימוש במקרקעין. לו היו עניינים אלה מוחרגים מתחולתם של הסעיפים האמורים, היה הדבר מצוין בחוק. האחריות המשפטית היא הכלל, והחסינות - החריג. ככזו, תפורש בצמצום. כך נגזר מן ההכרה כי בהיעדר אחריות - קיים חשש להפרות לא יעילות ולא צודקות של חיובים. התכלית של החסינות הדיפלומטית אינה לאפשר למדינות זרות להשתמט מלפרוע חיובים לנותני שירותים ולבעלי נכסים במדינה המארחת. החוזה חתום על ידי הנתבע 1, בשמו האישי ובחתימתו האישית. שמו האישי של הנתבע 1, לרבות מספר דרכונו, מופיע בנוסח החוזה, בתור "השוכר"; חתימתו האישית מופיעה בשולי כל עמוד בחוזה, ללא חותמת של השגרירות; ושמו האישי וחתימתו מופיעים בשורת החתימות על החוזה, בסופו. מצג זה אינו מתיישב עם חתימה של השגריר בשם השגרירות, כפי שהעד מטעם הנתבעים התיימר להציג זאת בעדותו [תצהירו, סעיפים 3, 9-10; פרוטוקול, עמ' 32]. לו בכך היה מדובר, היה נכתב בחוזה כי השוכר הוא "השגרירות", ללא ציון שמו האישי של השגריר, או ציון כי השגריר חותם בשם השגרירות. לא כך נעשה. במבוא לחוזה צוין כי השוכר הוא השגריר, בשמו האישי, "וכן השגרירות של חוף השנהב". כמו כן, בשולי החוזה, בשורת החתימות, מוטבעת החותמת של השגרירות. הצעות מחיר שנמסרו לנתבעים לצורך ביצוע עבודות במושכר, מן-הסתם לפי הזמנת הנתבעים או מי מהם - הוצאו עבור "השגרירות" (או, בטעות, "הקונסוליה") [נספח ט לתצהיר מטעם התובע]. גם השיקים שהוצאו לצובע - נמשכו על ידי השגרירות [שם, נספח י']. זאת ועוד: מטרת השכירות היא שימוש בנכס כדירת השרד של השגריר. לפיכך, אומד דעת הצדדים לעסקת השכירות, והציפייה הסבירה של משכיר מקומי, הם כי מאחורי השוכר יעמוד הגוף הרשמי והיציב של השגרירות; ולא רק אדם פרטי, הממלא במועד מסוים את משרת השגריר, שאולי מחר יוחלף באחר, ולא ניתן יהיה לתבעו בנוחות סבירה בארצו או במי מארצות הים שאליהן יישלח למשימתו הדיפלומטית הבאה. חוק החסינות אינו מתייחס מפורשות לשאלה אם שגרירות היא אישיות משפטית הכשרה להיתבע. אולם, מהגדרת "מדינה זרה" בסעיף 1 בחוק החסינות, עולה כי בכלל "מדינה זרה" - "בעלי תפקידים רשמיים המייצגים את המדינה בביצוע תפקידם". דומני כי שגרירות היא בעלת תפקיד כזה. מכאן שלכאורה אין לשגרירות אישיות משפטית נפרדת, אלא המדינה הזרה שאותה שגרירות מייצגת היא האישיות המשפטית הרלבנטית לצורך הליכים משפטיים שחוק החסינות מאפשר קיומם. אולם, בענייננו, התנהלו הנתבעים כלהלן: הם טענו להיעדר יריבות אישית כלפי הנתבע 1 [פרוטוקול, עמ' 32]. עוד טענו להיעדר אישיות משפטית של הנתבעת 2 [סיכומי הנתבעים, סעיף 4], שלפי העדות האמורה מטעמם היא-היא השוכרת של הנכס, ולפי המבוא לחוזה כאמור לעיל - השוכרת של הנכס, לצד השגריר. לבסוף, טענו הנתבעים להיעדר גוף משפטי בשמה של הנתבעת 3; ומכל מקום - טענו לחסינות [סיכומי הנתבעים, סעיף 6 ואילך; תצהיר מטעם הנתבעים, סעיפים 3-6 ו-9-10; פרוטוקול, סעיף 34]. כלומר, הנתבעים - בטענות שונות ומשונות - התיימרו לקבוע כי הגם שהנתבע 1 השתמש בנכס הנדון, לרבות לצורך מילוי תפקידיה של הנתבעת 2 בשירותה של הנתבעת 3 - איש מן הנתבעים אינו בגדר נתבע נכון או ראוי להתדיין עם התובע בגין הנכס. אני סבור כי מדובר בחוסר תום לב. בהצטרף לאמור לעיל בפסקאות ‏8-‏10 לעניין מסכת המצגים שעשו הנתבעים או מי מהם כלפי התובע, ולשאר האמור לעיל - יש מקום לדחות את הטענה להיעדר היריבות של כל אחד מן הנתבעים; ולקבוע כי שלושתם כאחד, ביחד ולחוד, מהווים נתבעים נכונים בתובענה, החבים ביחד ולחוד בכל חבות שתוטל עליהם, או על מי מהם, בגין פרשת התביעה. "אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס. אמר להן: בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה - הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד" [בבלי סנהדרין צא א, ב]. האם הייתה לנתבעים עילה לביטול החוזה? אין מחלוקת כי הנתבעים בדקו את המושכר עובר לקבלת החזקה בו, ומצאוהו מתאים לכאורה למטרותיהם [עדות המתווך בתצהירו, סעיפים 5-8; עדות נציג הנתבעים, פרוטוקול בעמ' 35]. כלומר, טענות הנתבעים מתמקדות בליקויים שהובטח לתקנם ולא תוקנו, ובליקויים סמויים שהתגלעו במהלך תקופת השכירות. הליקויים העיקריים שהנתבעים טוענים להם הם ליקויי איטום בגג, שגרמו לחדירת מי-גשמים; וכן קלקולים במערכות שונות של הדירה [סיכומי הנתבעים, סעיף 22; תצהיר מטעם הנתבעים, סעיף 16]. ליקויים אלה הם מסוג הליקויים שניתן לתקנם על ידי הזמנת טכנאי מתאים. בחוזה נאמר כי אם יחדל המשכיר מלגרום לכך תוך זמן סביר - רשאי השוכר לתקנם בעצמו על חשבון המשכיר. רשות זו היא למעשה בגדר חובה של הקטנת הנזק, אם אי-תיקון הליקויים גורם לכך שיהיה "בלתי-נסבל" לשהות בבית [תצהיר מטעם הנתבעים, סעיף 19]. הדברים אמורים ביתר-שאת בשים לב לכך שהנתבעים יכלו לקזז את עלות התיקונים מדמי השכירות. לא סביר בעיניי כי השגריר, משפחתו וצוותו יסבלו כל הקיץ מהיעדר מיזוג אוויר תקין, וכל החורף מנזילות של מי-גשמים, בלי להזמין בעל מקצוע מתאים מטעמם, תוך קיזוז העלויות מדמי השכירות, ובדיעבד - יבטלו את החוזה בשל כך. יוזכרו, בהקשר זה, הדלות הבלתי-נסבלת, ופער הזמנים הרב, שאפיינו את מכתבי התלונות של הנתבעים בגין הליקויים הנטענים - שניים בלבד, בהפרש של למעלה מ-4 חודשים ביניהם [תצהיר מטעם הנתבעים, סעיפים 14-15]. עוד יוזכרו, בהקשר זה, העבודות שבוצעו במושכר לפי דרישות הנתבעים על ידי קבלן שיפוצים מטעם התובע, כפי שהעיד המתווך, שכאמור מצאתי את עדותו אמינה [תצהירו, סעיפים 12-13]. לפיכך יש להניח כי הליקויים שלא תוקנו, או שתוקנו באופן בלתי משביע רצון, היו בגדר "עוללות". בנסיבות האמורות, לא בלתי-סבירה בעיניי השערת התובע כי המניע האמיתי ביסוד ביטול ההסכם לא היה הליקויים האמורים דווקא, אלא כי הנתבעים נתנו עיניהם בנכס אחר, על רקע הירידה הניכרת של מחירי השכירות בתקופה הנדונה [סיכומי התובע, סעיף 21 רישה]. לא מן הנמנע, אפוא, כי הנתבעים רק נאחזו בליקויים הנדונים כבעילה-לכאורה לביטול החוזה, שבו היו מעוניינים מטעמים שבכדאיות העסקה. יוזכר כי חוק השכירות והשאילה, בסעיף 9(א), קובע כי התרופות בגין מחדלו של המשכיר לתקן ליקויים במושכר הן, מלבד עזרה עצמית כאמור, גם הפחתת דמי השכירות. כלומר, ביטול חוזה השכירות בגין ליקויים כאמור אינו בגדר זכות העומדת לשוכר. יצוין כי הנתבעים לא הוכיחו כנדרש, בדרך של חוות דעת שמאי, את המידה שבה פחת שווי השכירות יחסית לשווי המוסכם בגין הליקויים הנטענים, לרבות בשים לב להפחתת דמי השכירות מלכתחילה בגין הליקויים שנדונו מראש [תצהיר המתווך, סעיף 8]. התוצאה היא שביטול הסכם השכירות מחמת ליקויים כנטען, אפילו אניח כי אכן התגלעו ליקויים אלה, היה בגדר הפרת חוזה מצד הנתבעים. התובע זכאי, לפיכך, לפיצויי-קיום בגין הפרת חוזה השכירות; קרי: לדמי השכירות שהיו אמורים להשתלם לו לפי החוזה, עד שהצליח להשכיר את הנכס לאחר. במענה לטענת הנתבעים בדבר אי-הקטנת הנזק על ידי התובעים אציין כי לא נסתרו ראיות התובעים, לרבות עדותו של המתווך שכאמור מצאתיה אמינה, בדבר הניסיונות המאומצים לשוב ולהשכיר את הנכס. רק סביר להניח כי התובע לא יתרשל בכך, משום שכל עוד הנכס עומד ריק - נגרמים לו הפסדים כבדים, מבלי שיוכל להיות בטוח כי יצליח להיפרע בגינם מידי הנתבעים. האם הוכיח מי מן הצדדים זכות לפיצוי בגין נזקים במושכר? שני הצדדים טענו לזכות לפיצוי בגין נזקים במושכר, ולשיפוי בגין תיקון נזקים כאמור על חשבונם, בניגוד לחיובו החוזי של הצד-שכנגד לשאת בהם. התובעים טענו כי הנתבעים התרשלו באחזקת הנכס והשאירו להם, כשפינוהו, ליקויים שונים; והנתבעים, מצדם, טענו כי התובעים לא קיימו את חיובם לתקן ליקויים שונים בנכס, עובר להשכרתו ובמהלך השכירות, ועל כן הנתבעים תיקנום על חשבונם. דא-עקא, שאף אחד מן הצדדים לא צירף לראיותיו חוות דעת הנדסית ושמאית אשר הצביעה על ליקויים, קבעה את הקשר הסיבתי בין הליקויים למעשים או מחדלים של הצד-שכנגד, וכימתה את העלות הסבירה של תיקונם. מדובר בנזקים מיוחדים שיש להוכיחם באופן קונקרטי, ובעניינים שבמומחיות שיש להוכיחם בחוות-דעת של מומחים. ללא הוכחות כאמור - לא ניתן לאמוד נזקים בני-חיוב אלה. לפיכך אני דוחה הן את ראש התביעה של הנזקים שהנתבעים גרמו למושכר, והן את טענת הקיזוז של הנתבעים. חיובי ארנונה ואגרת שמירה לא מצאתי כי התובע הוכיח באופן כלשהו את חיובי הארנונה ואגרת השמירה הנטענים. תוזכר גם טענת הנתבעים, שלא נסתרה, בדבר זכאותם לפטור מארנונה [סיכומיהם, סעיף 34]. סכום אגרת השמירה הוא, בכל מקרה, זניח (164 ₪, מתוך תביעה בסך 1,174,759 ₪). לפיכך אני דוחה את ראש התביעה של חוב הנתבעים בגין ארנונה ואגרת שמירה. חוב הנתבעים בגין דמי השכירות משקבעתי לעיל כי הנתבעים הפרו את חוזה השכירות בכך שנטשו את המושכר וחדלו לשלם דמי שכירות בגינו לפני תום תקופת השכירות - חבים הנתבעים ביתרת דמי השכירות, בניכוי מה ששילמו בפועל בגינם. בהקשר זה התגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלה אם 20,000$ ששילמו הנתבעים בתחילת השכירות - שולמו בגין דמי שכירות, או שמא בגין ריהוט שנמכר להם. אני מעדיף את גרסת התובע בעניין זה; הן משום שהיא נתמכת בעדות המתווך, שכאמור מצאתיה אמינה, והן משום שמקובלת עליי טענת התובע כי הסכום של 20,000$ אינו תואם את חשבון דמי השכירות [סיכומי התובע, סעיף 21]. הנתבעים טענו כי שילמו סך 169,000$; כלומר: הודו שלא שילמו יותר מכך [סיכומיהם, סעיף 36]. התובע לא סתר חשבון זה. בניכוי הסך של 20,000$ - שילמו הנתבעים בגין דמי השכירות למלוא תקופת השכירות החוזית סך 149,000$, מתוך הסכום המלא של 426,000$ [סך 11,500$ בגין שנת 2007 וסך 12,000$ בגין השנים 2008-2009, כאמור בסעיף 5(a) בחוזה]. לפיכך הנתבעים חבים לשלם לתובע את יתרת דמי השכירות החוזיים, למלוא תקופת השכירות החוזית, בסך 277,000$. החיוב בדמי שכירות לפי החוזה הוא דולרי [סעיף 5 בחוזה]. לא דובר בחוזה על תשלום בשקלים חדשים לפי שער הדולר במועד החיוב, או על שיטה כזו או אחרת לשערוך חיובים שלא נפרעו במועדם. לא מצאתי לנכון להוסיף ריבית והוצאות משפט על סכום החיוב. אני מניח כי אמנם היו במושכר ליקויים מסוימים שלא תוקנו במהירות ובאיכות משביעי-רצון. היסוד להנחתי זו הוא פניית התובע לנתבעים עובר להפסקת השכירות בהצעה לבצע תיקונים כדי להפיס את דעתם של הנתבעים [תצהיר מטעם התובע, סעיפים 35 ו-39]. מכאן מעין 'הודאה-במקצת' מצד התובע כי היה מה לתקן, אשר לא תוקן כראוי מלכתחילה. אמנם קבעתי כי הנתבעים לא היו רשאים לבטל את החוזה בגין ליקויים אלה, וגם כי הם לא הוכיחו את שוויין הכספי של ההפרות לצורך קיזוז. אולם, עצם קיומם המשוער של ליקויים במושכר, שלא תוקנו באופן משביע רצון על ידי התובע, ואי-הנוחות שניתן להניח כי ליקויים אלו גרמו לנתבעים - מצדיקים שלא להוסיף ריבית והוצאות משפט על החיוב הגולמי בגין דמי השכירות שלא שולמו. נזכיר כי הסמכות להוסיף ריבית והוצאות משפט על חיוב כספי פסוק מסורה לשיקול דעת בית המשפט [חוק פסיקת ריבית והצמדה, סעיף 2 ותקנות סדר הדין האזרחי, תקנה 511; בהתאמה]. התוצאה היא כי הנתבעים חבים לתובע את יתרת דמי השכירות בגין מלוא התקופה החוזית, בסך 277,000$ כערכם היום; קרי: סך 1,008,779 ₪. סיכום הנתבעים התקשרו בחוזה שכירות עם התובע, אשר בגינו אין הם נהנים מחסינות דיפלומטית. הליקויים שהתגלעו במושכר, אפילו לא תוקנו במועד ובאופן משביע רצון על ידי התובע, לא הצדיקו את ביטול חוזה השכירות על ידי הנתבעים. לפיכך היה בביטול משום הפרת חוזה השכירות מצד הנתבעים. בשל ההפרה, זכאי התובע לפיצויי-קיום; בדמות תשלום יתרת דמי השכירות בגין מלוא תקופת השכירות החוזית, עד השכרתו-מחדש של הנכס, לאחר שקידה סבירה. התובע לא הוכיח את שוויים של הנזקים שהנתבעים גרמו למושכר, כנטען. כמו כן, הוא לא הוכיח את חובם של הנתבעים בארנונה ובאגרת שמירה. הנתבעים לא הוכיחו את שווי הפחיתה של ההנאה מן המושכר בגין הליקויים הנטענים, את עלות תיקונם של ליקויים שתוקנו על ידיהם, ואת הקשר הסיבתי בין אותם ליקויים לבין מעשיו ומחדליו של התובע או מי מטעמו. לפיכך לא הוכיחו כי יש לקזז סכום כזה או אחר מחיובם לתובע כאמור. התרשמתי, ולו על יסוד מעין 'הודאה-במקצת' מטעם התובע, כי היו במושכר ליקויים שלא תוקנו על ידי התובע במהירות ובאיכות הראויות; הגם שלא כומתו ולא הוכחו השווי ועלויות התיקון של הללו. לפיכך לא ראיתי לנכון להוסיף ריבית והוצאות משפט על החיוב ביתרת דמי השכירות. התוצאה היא שאני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך 1,008,779 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן - ישא הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כחוק מהיום. ניתן היום, כ"ו אדר א תשע"א, 02 מרץ 2011, בהעדר הצדדים. משפט בינלאומיחסינותשגרירותחסינות דיפלומטית