פסק הדין נשוא הערעור ניתן על ידי כבוד השופט הווארי בבית משפט השלום בנצרת בשתי תביעות מאוחדות שהגישו המערערים נגד המשיב. בכל אחת משתי התביעות, תבעו המערערים את פינויו של המשיב מהמושכר [בית עסק] שהוא מחזיק בו כדייר מוגן וכן סכומי כסף שהוא חייב להם, לטענתם. בית משפט השלום דחה את שתי התביעות לפינוי ואת מרבית הסעדים הכספיים. בסופו של דיון הוא חייב את המשיב לשלם למערערים שני סכומים: 4,959 ש"ח ו- 316 ש"ח. המערערים קובלים על דחיית תביעות הפינוי ועל דחיית מרבית התביעה הכספית. למעשה, יכולנו לדחות את הערעור על פי תקנה 460[ב] לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984, מאחר שלא נמצאה בפסק הדין כל טעות בחוק ואין עילה להתערב בממצאים העובדתיים ובמסקנות המשפטיות הנובעות מהם. ראינו לנכון, בכל זאת, להבהיר שני עניינים עיקריים והם: א. מדוע אין המערערים זכאים לריבית בנוסף להפרשי ההצמדה בגין הפיגור בתשלום דמי השכירות; ב. מדוע לא קמה למערערים עילת פינוי למרות שהוכח כי המשיב לא שילם, בפרקי זמן מסוימים, את דמי השכירות באופן סדיר. תביעה זו היא התביעה הרביעית שמגישים המערערים כנגד המשיב. בכולן הוא נתבע לדין לפינוי ולתשלום סכומי כסף. הפינוי נדרש בגין סכומי דמי שכירות שלדעת המערערים שולמו באיחור, בין השאר בזמן שהתנהלה נגד המשיב תביעת הפינוי הקודמת. מהי חובתו של דייר המוגשת נגדו תביעת פינוי בטענה כי לא שילם את דמי השכירות במועד ובעל הבית מסרב לקבל ממנו את דמי השכירות בטענה שיש לו עילת פינוי טובה? הלכה פסוקה היא כי דייר כזה אינו צריך ולא נדרש ממנו להמשיך ולהציע את דמי השכירות. הוא יהיה חייב לשוב ולהציע את דמי השכירות מחדש אם וכאשר יגלה בעל הבית את דעתו כי הוא מעוניין לקבלם. זוהי ההלכה וכך גם נאמר בספרות המשפטית. ראו , למשל, את בר-אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר" הקטע שאוזכר בידי השפט קמא בעמ' 3 של פסק הדין. בתביעה השניה בסדרת התביעות שבין הצדדים [ת.א. 3077/90] חוייב המשיב לשלם למערערים את דמי השכירות שהם סרבו בשעתם לקבל ממנו. בית המשפט הורה לו לשלם את הסכום בצרוף הפרשי הצמדה, על מנת לשמור על ערך הכסף אך פטר אותו מן החובה לשלם גם ריבית. על פסק דין זה לא הוגש ערעור, אך מיד לאחר נתינתו הגישו המערערים נגד המשיב את התביעה השלישית [ת.א. 2734/95] [שהיא אחת התביעות המאוחדות בהן ניתן פסק הדין נשוא הערעור] וענינה - פינוי בגין אי תשלום דמי השכירות לגבי התקופה שלמן הגשת התביעה הקודמת [10/1990] ועד למתן פסק הדין בה [7/1994] יחד עם ריבית והפרשי הצמדה בגינם. המשיב לא חלק על חובתו לשלם את הקרן והפרשי ההצמדה ואף שילם אותם בפועל לפני הגשת התביעה, אך לא הסכים לשלם ריבית בטענה כי המערערים הם שסירבו לקבל ממנו את דמי השכירות. בית משפט השלום, בפסק הדין נשוא הערעור, דחה את התביעה לתשלום ריבית, מאותו טעם שנדחתה התביעה לריבית בהליך הקודם. את התביעה לפינוי דחה מחוסר עילה עקב דחיית העתירה לחיוב בריבית. תוך כדי ניהולה של התביעה השלישית הגישו המערערים את התביעה הרביעית [ת.א. 7558/97] שפסק הדין נשוא הערעור מתייחס גם אליה. גם בה תבעו את פינוי המשיב מהמושכר וחיובו בסכום כסף. הפינוי נדרש בשל אי תשלום דמי השכירות השוטפים בתקופת ניהולה של התביעה השלישית, ממש כפי שדרשו בתביעות הקודמות. בית משפט קמא קבע כי קרן החוב שולמה בצירוף הפרשי הצמדה [למעט שני סכומים של 316 ש"ח ו 4,959 ש"ח שבית המשפט קבע כי קוזזו שלא כדין וחייב את המשיב לשלמם] אך גם הפעם פטר את המשיב מתשלום ריבית בגין סכומי הפיגור. הטעם שניתן היה אותו טעם שהועלה בתביעות הקודמות: סרוב המערערים לקבל את דמי השכירות. לא צריך היה להאחז דווקא במה שנפסק בין הצדדים בהליך הקודם [ת.א. 3077/90] על מנת לדחות את התביעה לריבית בתביעה הנוכחית. מה שנפסק בתביעה הקודמת משקף את המצב המשפטי הנכון וגם אלמלא הפסיקה הקודמת היה בית המשפט יכול להגיע לאותה מסקנה. אין מדובר דווקא במעשה בית דין שנוצר בין הצדדים אלא ביישום הלכה משפטית ידועה: אין ליתן פיצוי על עיכוב התשלום למי שסרב לקבלו. המערערים גילו את דעתם, על ידי עצם הגשת תביעות לפינוי, כי אין הם מעונינים לקבל מהמשיב דמי שכירות. כל עוד מתנהלת תביעת פינוי נגדו אין המשיב חייב להציע דמי שכירות, לא מפני שאינו חייב בהם אלא משום שבעל הבית מסרב לקבלם. באשר לדחיית התביעות לפינוי ייאמר כי אין ספק כי העילה הראשונה במעלה לפינוי דייר מוגן היא העילה שבסעיף 131[1] לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב - 1972, שעניינה "הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו". אלא, שעילה זו קמה רק כאשר ניתן להוכיח אי המשכה [ולא הפסקה סתם] בתשלום דמי שכירות. ההלכה היא כי .לא כל הפסקה בתשלום דמי השכירות נותנת לבעל הבית עילת פינוי נגד הדייר. עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום הופכת לעניין של קבע. ( ע"א 582/61 מרדכי בוכול נגד ברוך בוכהלטר, פ"ד טז(2), 1320]. במקרה שבפנינו, אומנם חלה בשנת 1996 הפסקה בת מספר חודשים בתשלום דמי השכירות אולם, היא לא הגיעה לכלל אי המשכת דמי השכירות. כך קבע בית המשפט קמא ואנו סומכים ידינו על קביעתו. על פי המוסכם בין הצדדים משתלמים דמי השכירות אחת לשלושה חודשים ועל כן הפסקה בת מספר חודשים משקפת לכל היותר פיגור של שניים -שלושה שיעורים, פיגור שלכל הדעות אינו מהווה אי המשכת תשלום דמי השכירות על ידי מי שמחזיק במושכר מוגן שנים רבות. בפרשה זו גם קיזז המשיב חלק מדמי השכירות לטובת חוב שסבר שהמערערים חייבים לו. הקיזוז אמנם לא הוכר על ידי בית המשפט, אך בבסיסו עומדת ההכרה כי מדובר בהפסקת התשלום ולא באי המשכת התשלום. מסתבר, כי גם העילה שבסעיף 131[2] לחוק הגנת הדייר אינה יכולה לעמוד למערערים. שורש הבעיה, מבחינת המערערים, הוא בכך שחוזה השכירות עם המשיב לקוי במידה מסויימת. החוזה מכיל תניות אחדות הנוגעות ליחסי השכירות שבין הצדדים, אולם אין בו הוראה הקובעת כי אי תשלום דמי השכירות במועד יהווה הפרה שתקנה למערערים את הזכות לדרוש את פינוי המושכר. אילו היתה בחוזה הוראה מסוג זה, יש להניח שמשיב היה מקפיד יותר על תשלום דמי השכירות במועד. לכן, באותם מקרים בהם הדייר משלם את דמי השכירות, אם כי לא באורח סדיר, כפי שהמשיב עושה מעת לעת, ובתנאי שאין הדבר מגיע לכלל אי המשכת תשלום דמי השכירות, לא יכול בעל הבית לעשות יותר מאשר לחרוק שיניים ולהסתפק בתביעה כספית. מטעמים אלה אנו סבורים כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום. הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בערעור בסכום של 5,000 ש"ח, נכון להיום. ניתן והודע היום, ב' באדר תשנ"ט [18.2.99] בהעדר הצדדים. יש להמציא עותק מפסק דין זה לב"כ הצדדים. פסק דין זה ניתן לפרסום החל מהיום. י' אברמוביץ - נשיא מ' בן-דוד - שופט נ' ממן - שופט תביעת פינויערעורפינוי