נטייתו של בית המשפט של ערעור להתערב בקביעת מהימנות עדים, שמלאכת קביעתם הופקדה בידי הערכאה המבררת תעשה במקרים חריגים וקיצוניים, כשנפל פגם היורד לשורשו של עניין בהכרעתה או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם כאשר הערכאה הראשונה השתיתה את פסק-דינה על שיקולים שבהגיון גרידא - להבדיל מקביעת מהימנות הראיות ועדויות בעלי הדין - חופשית ערכאת הערעור לבחון, אם אותם שיקולים עומדים במבחן הגיון הנסיבות. להלן פסק דין בנושא התערבות ערכאת הערעור בענייני מהימנות עדים: השופט ס. ג'ובראן: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (להלן: "בית משפט קמא"), שניתן בת.א 2877/96 ואשר על פיו נדחתה תביעת המערער לחייב את המשיבות לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו בגין תאונה שאירעה לו ביום 16.6.94. הממצאים העובדתיים, כפי שסוכמו ע"י בית משפט קמא, הם כדלקמן: 1. ביום 16.4.94 בשעות אחר הצהרים הגיעו המערער ואשתו לשכונת החיילים בג'וליס כדי לבקר ידיד. המערער החנה את מכוניתו, החל לפסוע בדרך הכורכר הלא סלולה, ואז נפל ונחבל בקרסולו הימני. בעזרת הידיד אותו בא לבקר ובעזרתו של ידיד נוסף, הרימו השניים את המערער והעבירו אותו לבית החולים בנהריה. 2. בית משפט קמא נתן אימון בעצם קרות אירוע התאונה ע"י מתן אימון בעדותו של המערער שנתמכה בעדותם של אחרים וגם במסמך חדר המיון שבו נרשם "ביום קבלתו נפל ברחוב". 3. המערער נפל בדרך לא סלולה, ואין חולק כי, התושבים פנו למועצה (המשיבה מס' 1) מספר פעמים בבקשה לסלול את הדרך, אך בקשתם לא נענתה. 4. בית משפט קמא לא קיבל את גירסת המערער, כי רגלו נכנסה ל'מהמורה סמויה' ובשל כך לא היה באפשרותו לצפות את הסכנה, בקובעו: "קשה להלום כי רגלו של התובע נכנסה ל'מהמורה סמויה' אם היה סחף שהסתיר אותה מהמורה, היה הסחף נצבר ושוקע על קרקעית המהמורה, כך שלא הייתה מוסווית מן העין" עוד נקבע ע"י ביהמ"ש קמא: "עיינתי וחזרתי בתמונות המקום, מדובר בדרך כבושה אך לא סלולה, היורדת בין הבתים החדשים בשכונה ומצידיה תלוליות עפר ואבנים גדולות כקטנות. נכון כי לא לדרך זו התכוון המשורר בכותבו 'אני הולך בדרך הכורכר', אולם גם לא ניתן לראות בדרך בורות או תעלות, גם לא מהמורות של ממש, אלא אבנים קטנטנות ומידת 'אי יושר' שאינה חורגת מגדר הנורמה בדרך לא סלולה. ב"כ המערער חוזר בערעורו על אותם טיעונים שהעלה בערכאה הקודמת (למעט כמה טיעונים חדשים שנתייחס אליהם בהמשך). לאחר שעיינתי בטיעונים של הצדדים ופסק דינו של בית משפט קמא, נחה דעתי כי יש לדחות את הערעור ולאמץ את פסק דינו של בית משפט קמא. יחד עם זאת, אעיר כמה הערות לגבי כמה טיעונים שהעלה ב"כ המערער. 1. ב"כ המערער טען, כי בית משפט קמא טעה בכך שלא האמין לעדותו של העד מטעם התביעה והעדיף את התמונות, בכדי לקבוע ממצאים לגבי מקום נפילת המערער, בלשון ב"כ המערער "המצלמה משקרת". טענה זו, טוב לו לא היתה מועלית בכלל, ויש לדחות אותה מניה וביה משני טעמים; הטעם הראשון, כלל גדול שהתגבש בהלכה הפסוקה, כי בית משפט של ערעור לא יתערב בממצאים עובדתיים של פסק דין המבוססים על מהימנות עדים: "אין ערכאת הערעור נוהגת להרהר אחרי קביעות מהימנות של הערכאה הנמוכה יותר, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות, העולות מן ההקשר או מן התוכן של העדויות, והמצדיקות התערבותה של ערכאת הערעור" ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4) 141. אין טעם להכביר בעניין הכלל הנ"ל וחשיבותו, ביהמ"ש העליון סיכם את ההלכה בעניין זה כדלקמן: "אין בית המשפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון, הקיים לפני בית המשפט של הדרגה הראשונה, מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות; אך מקום בו התברר מן הראיות, וזהו מקרה נדיר ביותר, שהשופט לא הפיק את התועלת מראיות העדים ומשמיעתם, ואזי מהימנותו של העד הנדון בולטת לעין, שוב אין מניעה להתערבות" בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי לא הוכח כי המערער נפל במהמורה סמויה ע"י בחינת מהימנות העדים, התמונות ועל סמך היגיון הדברים ("קשה להלום..."), בהקשר זה ראוי לציין, כי גם אם המימצאים העובדתיים של ביהמ"ש קמא, התבססו בנוסף למהימנות העדים על דברים שבהגיון, אין זה גורע מההלכה רבת השנים והמשורשת בעניין אי התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים, בעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4), 253: "כאשר הערכאה הראשונה השתיתה את פסק-דינה על שיקולים שבהגיון גרידא - להבדיל מקביעת מהימנות הראיות ועדויות בעלי הדין - חופשית ערכאת הערעור לבחון, אם אותם שיקולים עומדים במבחן הגיון הנסיבות. במקרה דנן, בית המשפט המחוזי לא השתית את פסק-דינו על שיקולי היגיון גרידא אלא הכריע על-פי מהימנות הגירסאות, אותה קבע לא רק על-פי התרשמות מדברי בעלי הדין אלא גם בהתחשב בנסיבות שהתבררו ובאירועים, שקרו באותו הקשר, ולכן אין מקום להתערבות בית המשפט העליון בממצאים העובדתיים." הטעם השני, התמונות הוגשו דווקא מטעם המערער כמוצג תביעה, ואין להעלות על הדעת כי המערער ירצה להסתמך על התמונות, ומשהתמונות אינן לרוחו, ירצה להתנער מהן, ולטעון כי "המצלמה משקרת". טענת ב"כ המערער, כי אין בכוח התמונות לשקף באופן מלא את מצב הכביש בפועל מסיבות שונות שמונה ב"כ המערער, יש בה מידה של היגיון, אך אין בעובדה כדי להושיע את המערער, ולקבל את טענתו בעניין כוחן של התמונות לשקף את המצב בפועל, משני הטעמים שמניתי לעיל. זאת ועוד, ביחס בין זיכרון חזותי של עד לבין צילום, ידו של הצילום על העליונה, ראה י' קדמי, על הראיות - חלק שני, מהדורת תשנ"א1991-, עמ' 624: "כיום שוב אין מחלוקת על כך, שצילום מהווה ראיה עצמאית העומדת בפני עצמה והדוברת בעד-עצמה, ואין היא תלויה בזיכרונו החזותי של עד ראיה. כפי שהוכח במרוצת הזמן: כושר הקליטה והזכרון החזותי של עד 'נופלים' מכושר הקליטה ויכולת ההנצחה החזותית של צילום; וכל עוד המדובר בצילום אוטנטי - ידו של הצילום על העליונה". 2. ביחס לסקירה של בימ"ש קמא באשר למצב המשפטי, לעניין האחריות בנזיקין כתוצאה מ"נפילות והחלקות", נראה לי כי בימ"ש קמא הקיף את הסוגיה על כל היבטיה, תוך בחינת ההלכה בסיטואציות מגוונות, בימ"ש קמא היטיב לבאר סוגייה זו, לכן לא נראה לי לחזור, שנית, על סקירת ההלכה הפסקה בעניין. אסתפק, לצורך העניין, בדברים שנאמרו ע"י בימ"ש קמא, ושצוטטו מפסקי דין שונים. בע"א 4244/97 ג'ני נ' עיריית רמת גן (טרם פורסם) נאמר כי: "רחובות ומדרכות עיר אינם 'משטח סטרילי' ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים בליטות ו'גלים' של שיפועים כאלו ואחרים" בע"א 145/80 וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(4) 113 נאמר כי: "חיי יום יום מלאים סיכונים... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים לעמוד ולהחליק, נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים." בת.א 556/92 (י-ם) בוסקילה נ' עיריית ירושלים (לא פורסם) נאמר כי: "כבישים ודרכים אינם משטח סטרילי הם משמשים מעבר נוח יחסית להולכי רגל ואולם קערוריות קטנטנות בליטות קטנות הנובעות מחפצים או ממבנה הכביש הם חלק אינטגראלי מהכביש" 3. ב"כ המערער טוען, כי ביהמ"ש קמא טעה בכך שלא החיל את הוראות סעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש), על המשיבה מס' 1, שהיא מועצה מקומית. סעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע כדלקמן: בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: (1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב; (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת-גבול ברחוב; סעיף זה מתייחס לחובות שמוטלות על העיריה, ובפקודת המועצות המקומיות לא קיימת הוראה מפורשת, אשר מטילה חובות דומות על מועצה מקומית. למועצה מקומית מוענקת סמכות לדאוג לתחזק את הדרכים ברמה סבירה ונאותה (סעיף 146(2) לצו המועצות המקומיות א'). בעוד שהמחוקק קבע הוראה מפורשת לגבי חובות שמוטלות על העירייה כאמור בסעיף 235, אין הוראה דומה בחיקוקים שמתייחסים למועצות מקומיות, אלא הסמכות לדאוג לרחובות הוגדרה באופן כללי. ראה לענין זה וינוגרד, דיני רשויות מקומיות, ה"ש 45, עמ' 348: "הסמכות לפיתוח רחובות במועצה מקומית לא הוגדרה במפורש בצו א' ובצו ב', אלא באופן כללי: 'פיתוח תחום המועצה ושיפורה 'סעיף 146(2), הוא הדין בצו המועצות האזוריות סעיף 63(א)(3)'". גם אם תתקבל טענת ב"כ המערער, כי יש להחיל את סעיף 235 לפקודת העיריות על מועצות מקומיות, אין בלשון סעיף 235 להטיל חובה מפורשת על עירייה לסלול דרך באספלט, אלא לפקח על בניית הרחובות, לדאוג לתיקונם ולהסרת מכשולים. פעולת סלילת הרחובות בערים מתבצעת מכוח סמכות שמוענקת לעירייה בסעיף 249(11) שקובע כדלקמן: "249. סמכויותיה של עירייה: ( : ) ....................................... (11). לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור. הנה כי כן, רואים אנו, כי ב"כ המערער נתפס לטעות ו"שקע" בערבוביה של הסמכויות והחובות של מועצות מקומיות ועיריות. בעוד שסעיף 235 לפקודת העיריות מדבר על חובות, שאינן כוללות במפורש חובה לבניית רחובות, הסעיף שמדבר על בניית רחובות מעניק סמכות לעירייה ואינו מטיל חובה. על ההבחנה בין סעיפים מטילי חובות וסעיפים מעניקי סמכות בפקודת העיריות, נחלקו הדעות. יש הגורסים, כי למעשה אין הבדל בין חובות וסמכויות במקרה דנן, וכי סעיפים מטילי חובות ומעניקי סמכויות ביחד דנים בתפקידים עיקריים הכרחיים לעירייה בכדי לקיים חיים תקינים לתושבים. ההבדל הוא בדרגת שתי הפונקציות, משמע, סעיפים מטילי חובות, על העירייה לעשותם כי הם הכרחיים, וסעיפים מעניקי סמכות, העירייה רשאית לעשותם בשל חיוניותם, ואם יש לה האמצעים הדרושים לכך (דעה זו מובעת בע"פ 40/49 נחמיאס נ' מ"י, פ"ד ג 127). מנגד, יש הגורסים כי יש הבדל בין סעיפים מטילי חובות לבין סעיפים מעניקי סמכות, וזה נובע מלשון החוק (בבחינת 'אין המחוקק משחית את מילותיו לריק') (דעה זו מובעת בבג"צ 122/54 אקסל נ' עיריית נתניה, פ"ד ח 1524). מבלי להכריע איזו מבין שתי הגישות היא הנכונה, ולגופו של העניין, גם אם נלך לפי הגישה הראשונה שאינה מבחינה בין סמכויות וחובות, ובהנחה שסעיף 249(11) לפקודת העיריות חל על מועצה מקומית, אין הדבר מוביל אותנו למסקנה אוטומטית ובלתי נמנעת, כי המשיבה התרשלה. בעניין זה יפים דבריו של כב' השופט ברק (כתוארו דאז) בע"א 145/80 וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113: "סטנדרט ההתנהגות אשר נקבע על ידי המחוקק בחיקוק, עשוי אמנם לשמש אינדיקציה לרמת ההתנהגות הנדרשת מהאדם הסביר לצורכי החובה בעוולת הרשלנות, אולם לא הפרת חובה חקוקה מהווה ממילא התרשלות" (הדגשה שלי, ס.ג'). כב' השופט ברק (כתוארו דאז) מבקר ואף מביע תמיהה על קביעת הערכאה הראשונה, שהפרת חובה שבחוק יכולה לבסס רשלנות: "לשם גיבושה של אחריות יש לבסס קיומה של חובת זהירות על פי מבחנים של סעיף 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) והנה, כל שנקבע הוא, שקיימת חובה חקוקה, אך מדוע חובה זו (הקבועה בסעיף 235 לפקודת העיריות) מספיקה לעניין הרשלנות? האם חובה חקוקה משמעותה גם ממילא חובת זהירות? האם אין מקום להמשיך ולבחון את קיומה של החובה אכן יוצר ומקים חובת זהירות? ושמא קיימת חובה חקוקה ואין קיימת חובת זהירות?האם שני אלה הינו הך הם". הדברים נאמרו בע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר ואח', פ"ד לז(3) 757. 4. צודק ב"כ המערער בטענתו, כי "אין בבחינת שיקול הדעת התקציבי המוקנה לרשות, בבחינת היתר לרשות להמר על שלומם וביטחונם של תושביה ו/או הבאים בתחומה", אך קביעת ביהמ"ש קמא, כי הרחוב לא חרג מגדר הנורמה והסבירות, למרות שאינו הרחוב האידיאלי, מראה לנו כי המשיבה לא הימרה על בטחון ושלום תושביה. שיקולי תקציב וסדר עדיפות הם שיקולים לגיטימיים, ועל כל רשות ציבורית לשקול אותן. הקופה הציבורית מוגבלת ודרישות הציבור אינסופיות, במצב כזה אין מנוס, אלא לקבוע סדר עדיפות באשר לעבודות פיתוח וביצוע פרוייקטים שונים. קיימים שיקולים נוספים, בנוסף לתקציבים, שרשות ציבורית ראוי שתשקול אותן בבואה לבצע את סמכויותיה וחובותיה, השיקולים הם כמו זמן, מקום, אופן ביצוע וסדר עדיפות. טול מקרה בו רשות מקומית מוגבלת בתקציבה ורוב הרחובות שבתחומה אינם תקינים, אך בדרגות שונות, האם הרשות המקומית מתרשלת אם היא מבצעת עבודות בכבישים שתיקונם אינו סובל דיחוי, ומשאירה את תיקון הרחובות שבמצב פחות רעוע, לזמן מאוחר? לא נראה לי הדבר. על הרשות לקבוע סדר עדיפות בהתחשב במגבלות השונות. בעניין זה יפים דברים שנאמרו בע"א 247/55 סרג עדין בע"מ בפירוק מרצון נ' ראש העיר תל אביב יפו ואח' פ"ד י"א (2) 1100: "לא הרי אחריותו של הפרט ביחסיו אל חברו כהרי חובה ציבורית המוטלת על גוף ציבורי בתור שכזה. חובה כזאת, יש עמה, בדרך כלל, שיקול דעת לגבי הזמן, מקום ואופן הגשמתה, ועל הרשות הציבורית לקבוע בעצמה את סדר העדיפות שלפיו היא אמורה לעמוד בחובות שהוטלו עליה לטובת כלל הציבור, במידת יכולתה, הנקבעת בראש ובראשונה במסגרת התקציב העומד לרשותה. לדברים אלה משנה תוקף לגבי רשויות מקומיות בפעולות בשטחים בהם גדלה האוכלוסיה במהירות, וקשה להן להדביק את קצב ריבוי הצרכים, על ידי הספקת שירותים מלאים בכל מקום מיד עם היווצר הצורך. לעקרון זה יסוד מוצק בפסקי דין רבים שניתנו באנגליה, ובהם הבחינו בתי המשפט בין חובות סטטוטוריות של הפרט, שהפרתן עשויה להוליד תביעות נזיקים, ובין חובות ציבוריות, שבצדן קיימות תרופות אחרות שבשטח המשפט הציבורי. כך הוא לגבי החובה לספק שיורתי ביוב נאותים" 5. ב"כ המערער טוען, כי בית משפט קמא טעה בכך שגזר גזירה שווה מההלכות המובאות בפסק דינו המנומק של בימ"ש קמא, והקיש לגבי המקרה הנדון. לגישתו, הפסיקה שהובאה ע"י בימ"ש קמא התייחסה לדרכים סלולות באספלט בעוד שהדרך במקרה דנא אינה סלולה באספלט. לדעתי, טענה זו דינה להידחות. הנזק שנגרם למערער נגרם בגלל נפילה, לאי סלילת הכביש באספלט הייתה לה, לכל היותר, חשיבות משנית (ראה בענין זה סעיף 12 לפסה"ד של ביהמ"ש מיום 11.3.98): "מאליו מובן, כי גם אם הדרך לא הייתה סלולה באספלט אלא כבושה בלבד ונוחה להליכה, כפי שמראה התמונות, הרי שאין בכך כדי להביא לנפילתו של המערער." הנה כי כן, הסיבה לנפילתו של המערער, בגלל נפילה לתוך מהמורה. משכך הם פני הדברים, הרי הגזירה השווה מהפסיקה שהובאה בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, הייתה רלבנטית ומתאימה למקרה דנא. ברור כי השלד של העובדות החשובות במקרה שלפנינו זהה לעובדות בפסיקה שהובאה ע"י ביהמ"ש קמא. בעניין זה, יפים דבריו של כב' השופט ברק (כתוארו דאז) בספרו שיקול דעת שיפוטי, עמ' 118: "התקדים הוא ההלכה בגבולותיהן של העובדות. אך העובדות הן אינסופיות. על השופט להבחין בין העובדות 'החשובות' לבין העובדות 'הלא חשובות'. הבחנה זו אינה נעשית על פי אמות מידה מדוייקות, ויתכן בה חופש שיפוטי. חופש בתפיסתן של העובדות משמעותו גם חופש בתפיסתה של ההלכה העולה מהפסק. ברי שחופש זה אינו מלא. יש עובדות שכל משפטן בר דעת יראה אותן כחשובות ויש עובדות שכל משפטן בר דעת יראה אותן כבלתי חשובות. בין שני קצוות אלה קיימת מערכת ניכרת של עובדות שאין לקבוע מראש אם הן חשובות, אם לאו. יש בקביעה זו שיקול דעת שיפוטי." 6. סוף דבר, למעלה מהצורך אציין, כי אין דיני הנזיקין ודיני הרשלנות מבוססים על תחושה אתית גרידא, דהיינו כל מי שמתרשל ראוי לשאת כענין של מוסר, הגינות וצדק, בתוצאות מעשיו ('הנחת עבודה' או 'קיצורי דרך' כלשונו של השופט ברק ב"פס"ד סבג"), אלא הם יותר מורכבים וכוללים בחובם הרבה שיקולים. על העניין הזה עמד כב' השופט ברק בספרו שיקול דעת שיפוטי, עמ' 455: "חכמים שונים ניסו לבנות מודלים תיאורטיים, שיש בהם להסביר את דיני הנזיקין ודיני הרשלנות. ספק אם ניסיון זה עלה יפה. נראה לי כי דיני הנזיקין בכלל ודיני הרשלנות בפרט, עוסקים בתופעה מורכבת ביותר, אשר במסגרתה נאבקים שיקולים מספר, מבלי שלאחד מהם תהיה הבכורה. יעילות ורציונאליות, מוסר וצדק - כל אלה משתקפים ומשקפים את דיני הנזיקין. אין תיאוריה אחת המסבירה את התופעה על כל היבטיה. בהעדר מודל תיאורטי ברור המסביר את מערכת דיני הנזיקין, אין לו לשופט מנוס מלקחת מספר ניכר של גורמים בחשבון, תוך ניסיון לאזן ביניהם, על פי תפיסתו של השופט את דיני הנזיקין." עוד הוסיף כב' השופט ברק (כתוארו אז), בעניין זה, בע"א 145/80 וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113: "בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו... הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסויים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקל במאזני הצדק, ועל פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות." 7. לסיכום, פסק דינו של בית משפט קמא מנומק ומבוסס היטב, ולא מצאתי מקום להתערב בו. אשר על כן היייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור. בנסיבות המקרה אני סבור שאין מקום לפסוק הוצאות. ס. נשיא, השופט ד"ר ד. ביין: אני מסכים. ד"ר ד. ביין - סגן נשיא [אב"ד] השופטת ר. חפרי-וינוגרדוב: גם לטעמי, מבוסס פסק דינו של בימ"ש השלום (כב' השופט י. עמית) כהלכה על חומר הראיות שהובא בפניו ועל ההלכה המשפטית ואין סיבה להתערב בו. על כן, מצטרפת אני לתוצאות פסק דינו של חברי, כב' השופט ג'ובראן. ר.חפרי-וינוגרדוב, שופטת לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט ס. ג'ובראן ניתן היום ט' בחשון תש"ס, 19 באוקטובר 1999 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 19/10/1999 שופטת ס. ג'ובראןשופט ד"ר ד. בייןס. נשיא [אב"ד] דיוןערעורעדיםמהימנות עדים