מועד העלאת טענת חוסר סמכות עניינית לפני ערעור על החלטת כב' הרשמת (ד. וכסלר) בהמר' 24014/95(ת"א 940/95) בה החליטה להיענות לבקשת המשיבה ולקיים תניית שיפוט בפוליסת ביטוח (נספח ב-2) נשוא התביעה ולהעביר את הדיון בתביעה לגביה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. כבוד הרשמת קבעה בהחלטתה כי יש לכבד את תניית השיפוט כתנייה תקפה ומחייבת מבחינת מהותה ותוכנה. כן היא קבעה כי המשיבה לא החמיצה את ההזדמנות לטעון בשאלת הסמכות המקומית על פי תניית השיפוט לאור השלב בו נמצא ההליך בעת שטענה זו הועלתה. פסיקתה של כבוד הרשמת באה בתגובה לטענת המערערת כי המשיבה העלתה את טענת העדר הסמכות המקומית באיחור, ולפיכך החמיצה את המועד לכך. גישתה של הרשמת לטענה זו היא בתמצית כך: א. נכון הוא כי יש להעלות טענה בדבר סמכות מקומית בהזדמנות הראשונה, אך יש להגדיר מהו המועד אשר ייחשב "הזדמנות ראשונה" לצורך זה. ב. יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, ובטווח שבין המסמך הראשון המוגש בהליך לבין הגשת כתב ההגנה, יש לראות מהו השלב הראוי להוות הזדמנות ראשונה להעלאת הטענה. ג. במקרה זה לא החמיצה המשיבה את ה"הזדמנות הראשונה" להעלאת הטענה. פנייתה הראשונה לבית המשפט במסגרת ההליך היתה בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות להתגונן, ובמסגרתה לא העלתה את הטענה, ואילו בפנייתה השניה למחיקת כותרת ימים ספורים לאחר מכן העלתה את טענת הסמכות המקומית. בין בקשה אחת לשניה לא נעשה דבר ולא נתקיים כל דיון. בנסיבות אלה, לא איחרה המשיבה בהעלאת הטענה. המערערת מגבילה את ערעורה לשאלת העיתוי הנדרש להעלאת טענת הסמכות המקומית, ולשאלה זו בלבד. טענתה העיקרית היא כי בכך שהמשיבה לא העלתה את טענת הסמכות כבר בבקשתה הראשונה להארכת מועד יש משום ביטוי משתמע להסכמתה לסמכותו המקומית של בית המשפט אליו הוגשה התביעה, ואין להתיר לה לחזור מהסכמה זו. אין, על כן, רלבנטיות למשך הזמן שחלף מהבקשה הראשונה לבקשה השניה בה כבר הועלתה הטענה, וזאת, גם אם חלפו רק ימים ספורים ביניהן. המשיבה עומדת על טענתה כי העלאת טענת הסמכות על ידה היתה במסגרת "ההזדמנות הראשונה" על פי פירוש סביר של התקנות והפסיקה. כן היא טוענת כי ראוי להבחין בין טענת חוסר סמכות מקומית בהתאם לתקנה 3לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת את כללי הסמכות המקומית בתובענה שאינה במקרקעין לבין תקנה 5הקובעת סמכות שיפוט מקומית במקרה של הסכם שיפוט. לגישתה, החובה לכבד הסכם שיפוט מסוג ההסכם הנדון כאן במסגרת חובת כיבוד חוזים, מחייבת להתייחס ביתר גמישות לפרשנות המושג "הזדמנות ראשונה" בהקשר כזה, מאשר לטענת העדר סמכות מקומית המועלית במסגרת תקנה 3, הקובעת כללי סמכות מקומית מכח הדין. עוד נטען, כי בית המשפט מתייחס בליברליות למועד העלאתה של טענת התיישנות, אף שכלל ההזדמנות הראשונה מעוגן בהקשר להתיישנות בחוק עצמו. באשר לסמכות מקומית, כלל ה"הזדמנות הראשונה" מעוגן בפסיקה בלבד, ולכן הדעת נותנת כי יפורש עוד ביתר הרחבה וגמישות מאשר בהקשר להתיישנות. לאחר שנתתי דעתי להנמקות כבוד הרשמת ולטיעוני הצדדים בערעור, נחה דעתי כי התוצאה אליה הגיעה הרשמת היא נכונה ויש לאשרה. אלה הם טעמי: א. נקודת המוצא המכוונת את הדיון בנושא זה היא זו: בעוד שבאשר לסמכות מקומית, מכיר הדין בזכויות הצדדים להסכים להקניית סמכות שיפוט לבית משפט באיזור כזה או אחר, שונה הדבר באשר לסמכות עניינית, אשר היא לעולם מוסדרת בחוק ואין להתנות עליה בכל דרך. ב. מנקודת מוצא זו נגזרים הכללים הבאים: משמתעוררת שאלה של קיום סמכות עניינית לבית משפט לדון בענין פלוני, הרי שניתן להעלות טענה זו בכל שלב של הדיון, לרבות בשלב מאוחר מאוד, וגם אם הצדדים אינם מעלים טענות בענין זה, בית המשפט מצווה להעלות את השאלה מיוזמתו, ובכל שלב של ההליך. שונה הדבר בשאלת סמכות מקומית. כאן האפשרות כי הצדדים יסכימו על סמכות שיפוט מקומית, מובילה לכלל נוסף לפיו שתיקה של הנתבע לעובדת הגשת תביעה על ידי תובע במקום פלוני מתפרשת בנסיבות מתאימות כהסכמה לסמכות, והוא נתפס עליה. מאחר שהדין לא ייחס משמעות מהותית לשאלה היכן, מבחינת המקום, יידון ענין פלוני, ובלבד שהוא מצוי בסמכותה העניינית של הערכאה הדנה, ומאחר שעיקר עניינה של הסמכות המקומית הוא לקבוע בשאלות של נוהל ונוחיות מבחינת בעלי הדין וסדרי הדין, הרי שהסכמה מפורשת או משתמעת של הנתבע למקום שיפוט כמוה כהקניית סמכות מקומית בהסכמה לבית המשפט הדן. ג. וכאן עולה השאלה אימתי ייחשב נתבע כמי שהסכים לסמכותו המקומית של בית המשפט: אם הסכים מפורשות - לא מתעוררת שאלה. מתי ייראה כמי שהסכים בשתיקה? בענין זה לא נקבעה בדין הוראה מחייבת, אולם מהפסיקה והספרות המשפטית ניתן להסיק כי אם לא העלה הנתבע טענה של העדר סמכות מקומית בהזדמנות הראשונה כי אז הוא ייראה כמי שהסכים לסמכות המקומית של בית המשפט ולא יוכל לסטות מכך. המושג "הזדמנות ראשונה" שלא הוגדר בדין בהקשר לנושא הסמכות המקומית, עומד לפרשנות כאן, וצריך להציב לו מסגרת ותוכן. ד. מטבע הדברים, כאשר אנו עוסקים בכללי דיון, יש לפרש את תכניהם בדרך שתהיה תואמת למטרות שביקשו להשיג. מה ביקש העקרון של "ההזדמנות הראשונה" להשיג בהקשר לשאלת הסמכות המקומית? ניתן להשיב על כך באלה: (א) להסיק מהתנהגות הנתבע שלא העלה את הטענה בשלב מוקדם של ההליך על קיום הסכמה משתמעת להקניית סמכות מקומית לבית משפט, שאחרת הוא נעדר אותה. (ב) להבטיח כי לא תיגרם טירחת חינם לבית המשפט אליו הוגשה התביעה - קרי: למנוע מצב שבו בית המשפט יכנס לעובי הקורה ולאחר שהקדיש זמן ומאמץ תועלה טענת העדר סמכות מקומית והענין יועבר לבית משפט אחר לדיון מחודש. אין צורך להרבות מילים על הקושי הדיוני והפגיעה ביעילות הנילווים להליכי-סרק כאלה. (ג) למנוע ניצול לרעה של הליכי בית המשפט ובמיוחד "בחירת ערכאות" על ידי הנתבע - קרי: לשלול מצב בו ימתין הנתבע עם טענתו עד לשלב מסויים בהליך ואז יחליט אם ברצונו כי הענין ימשיך להתברר בבית המשפט אליו הוגשה התביעה או יעדיף לבקש העברתה לבית המשפט בעל הסמכות המקומית. ניתן להפנות, בדרך אנלוגיה, לרציו שבסעיף 5(ב) לחוק הבוררות תשכ"ח-1986 אשר קבע כי בקשה לעיכוב הליכים בטענה של בוררות יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה. על כך אמר השופט בייסקי בענין ע"א 308/85שיטרית נ' כפר שמואל, פד"י מ"א(1) 742, 746: "אילו נעתרנו למערער בשלב זה היה בכך התעלמות מוחלטת מהוראתו המפורשת של המחוקק ומתן יתרון לצד אשר זנח, במתכוון או ברשלנות, את הטענה בדבר עיכוב הליכים. בזאת היה נפתח פתח נרחב לשימוש לרעה בהליכי בית המשפט והיה מתאפשר למתדיין לבחון תחילה שמא התוצאות במשפט יהיו לטובתו ורק אם בכך לא יצליח - ישלוף באיחור זמן מאמתחתו את הטענה של חוסר סמכות ובכך ייפתח כל ההליך מחדש". נראה כי משילובם של שיקולים אלה צריכה להיגזר פרשנותו של מושג "ההזדמנות הראשונה" בהקשר לסמכות המקומית. ה. הפועל היוצא מכך הוא: ראשית, אין לתפוס את הנתבע על השמטה מקרית, בהיסח הדעת, של טענת חוסר סמכות מקומית בכתב זה או אחר מכתבי בי-דין אם השלב שבו העלה את הטענה איננו שלב מאוחר מדי בהינתן מהותו ותוכנו של ההליך השיפוטי על שלביו השונים. שאם לא כן, נגיע לתוצאה לפיה נייחס לנתבע הסכמה משתמעת לסמכות המקומית כאשר, למעשה, אין מסקנה זו תואמת את המציאות. שנית, השאלה באיזו מסגרת הועלתה הטענה - קרי: האם הועלתה בכתב שקדם לכתב ההגנה או בכתב ההגנה עצמו איננה קרדינלית בעיני, שכן השאלה החשובה היא האם הטענה הועלתה - בין בכתב ובין בעל פה - בשלב שקדם לכניסת בית המשפט לדיון בגופה של התביעה, בין במסגרת קדם משפט או הליך מיקדמי אחר, ובין בישיבת הוכחות. באם מועלית הטענה בטרם כניסה לדיון לגופו של ענין כאמור לעיל, כי אז עומד הנתבע בדרישת תנאי "ההזדמנות הראשונה". בנסיבות כאלה, אין חשש כי בית המשפט, אליו הוגשה התביעה, יוטרח לחינם, ואין גם חשש מפני "בחירת-ערכאות". מכאן, ש"ההזדמנות הראשונה" להעלאת הטענה בדבר העדר סמכות מקומית אכן נקבעת על פי נסיבותיו של כל הליך והליך בהתאם לאופיו ולשלב אליו הגיע, ולא על פי מבחן טכני הקשור באופי הכתב שהוגש, או בשאלה אם הכתב בו הועלתה הטענה הוא כתב ראשון שהוגש או שקדמו לו כתבים אחרים. ראוי להוסיף דברים גם לגבי ההיבט הבא: הייתי נזהרת מלמתוח אנלוגיה בין כלל "ההזדמנות הראשונה" לענין התיישנות לבין שאלת הסמכות המקומית בשל השוני בהקשר הדברים, ולפיכך גם בפירוש האפשרי של השלב בו נדרשת העלאת הטענות בכל אחד מתחומים אלה. שהרי טענת התיישנות מטרתה לדחות את התביעה לחלוטין, ולא לדון בה, ומן המפורסמות היא כי בתי המשפט אינם אוהדים טענה זו, הסותמת את הגולל בפני אפשרות דיון בתביעה לגופה. מן הסתם, הגישה לקביעת שלב המתאים להעלאת טענה בלתי אהודה זו, עשויה להיות יותר נוקשה וקפדנית מזו הנקוטה בנושא הסמכות המקומית. טענה באשר לסמכות מקומית עניינה מסתכם בהעברת התביעה לדיון בבית משפט אחר, בעל סמכות עניינית, ובנסיבות בהן נראה מלכתחילה למתקין התקנות ואולי גם לצדדים עצמם (בהסכמי שיפוט) כמתאים יותר. סביר, על כן, כי בית המשפט יטה להיענות ביתר אהדה לבקשת העברה כזו, אשר מכוונת לקיים את דרישת הדין או הסכם השיפוט ומטרתה לקשור בנקודות זיקה אמיתיות בין הענין העומד לדיון לבין מקום השיפוט של הערכאה הדנה בו. עם זאת, חרף השוואה זו, ראוי לציין כי גם לגבי טענת התיישנות, נקט בית המשפט העליון גישה גמישה וליברלית למדי בענין ע"א 630/90רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ ואח’, פד"י מ"ה(5) 365, 370, באומרו: "לגופו של ענין, לא הייתי קובע נוסחה גורפת, כללית, שתכסה את כל המצבים, אלא בודק כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות. בעיקר יש לבחון בכל תיק בו מתעוררת סוגיה זו, מה היה מהות הדיון הראשון שהתקיים, אשר במהלכו לא העלה עדיין הנתבע את טענת ההתיישנות, מה היה הענין של הנתבע בנושא שהועלה אז, האם נקט עמדה כלשהי ביחס לאותו דיון והאם היה נוכח בו, אם לאו". הדברים הללו יפים, וביתר שאת, לענייננו. אשר לטענת עיכוב הליכים עקב בוררות - ישנם קווי דמיון ושוני ביניהם לבין טענה בדבר סמכות מקומית. אולם גם כאן, גישת חוק הבוררות בסעיף 5(ב) לו היא כי אמת המידה הקובעת לענין מועד העלאת הטענה הינה האם הטענה הועלתה לא יאוחר מהמועד שבו טען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה. אמת מידה זו יפה גם לענייננו, ועונה ביסודם של דברים לאותן מגמות. ו. ביישום אמות מידה אלה לענייננו, מסקנתי היא כדלקמן: בהליך נשוא תיק זה טרם נתקיים כל דיון לגופו של ענין. התביעה הוגשה ביום 28.9.95, וביום 8.11.95הוגשה על ידי המשיבה בקשה להארכת מועד להגשת רשות להתגונן עד שתתברר בקשתה למחיקת כותרת בסדר דין מקוצר. ביום 14.11.95הוגשה הבקשה לענין מחיקת כותרת, ובה נכללה הטענה בדבר העדר סמכות מקומית. שתי הבקשות הוגשו בטרם התקיים כל דיון, ובהליך הראשון שכרך דיון במעמד שני הצדדים נדונה שאלת הסמכות המקומית כפי שהועלתה בבקשת המשיבה מיום .14.11.95נסיבות אלה בודאי עונות לדרישה כי טענת העדר הסמכות תועלה ב"הזדמנות הראשונה", משבית המשפט טרם קיים כל דיון לגופו של ענין, טרם הקדיש מזמנו ולא נעשה כל צעד מטעם המשיבה העשוי להתפרש באמת כהסכמה משתמעת מצידה להקנות סמכות שיפוט לבית המשפט אליו הוגשה התביעה. גם אם היתה המשיבה מיטיבה לעשות אילו כללה טענת העדר סמכות כבר בכתב הראשון, יש לראות את אי העלאתה כהיסח דעת שאינו מגיע כדי רשלנות ואין היא מנועה מלעשות כן בכתב השני בנסיבות ענין זה. שהרי ההסכמה לסמכות הפורום צריכה להיות הסכמה "מדעת" ולא פרי של "היסח-הדעת" וכל עוד לא נכנס בית המשפט לדיון לגופו של ענין, לא החמיץ הנתבע את המועד להעלאת טענתו. לאור זאת, דעתי היא כי במקרה זה העלתה המשיבה את טענתה לענין הסמכות המקומית ב"הזדמנות הראשונה" כנדרש. הערעור נדחה, איפוא. המערערת תשלם למשיבה את הוצאות הבקשה הזו בסכום של 000, 3ש"ח. סמכות עניינית