כריתת אונה בריאה - אחוזי נכות

1. התובע, רחמים זנזורי, יליד 27.8.60, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 26.1.92 בעת שנהג ברכבו באיזור התעשיה "גאולים" בכפר סבא. כתוצאה מהתאונה היה התובע מאושפז זמן ממושך, כשהוא סובל, בין השאר, מחבלות קשות, שברים ופגיעה שחייבה כריתת אונה מהריאה השמאלית. הנתבעת, חברת "המגן" אשר היתה מבטחתו של התובע, אינה מכחישה את חבותה לנזקי התובע והמחלוקת בין הצדדים היא בשאלת גובה הנזק בלבד. יצויין כי באותה תאונה נפגעה גם אשתו של התובע, אורלי זנזורי, שתבעה את חברת הביטוח בהליך נפרד (ת"א 427/93) בו ניתן פסק דין ע"י כב' השופטת פרוקצ'יה. 2. לפי חוות דעת המומחים הרפואיים שמונו מטעם בית המשפט, נזקי התובע כתוצאה מן התאונה מתפרשים על שלושה תחומים: ריאות, אורתופדיה, וכירורגיה פלסטית. על פי בקשת ב"כ התובע מונו מומחים רפואיים גם בתחומי העיניים הנוירולוגיה והפסיכיאטריה, אשר קבעו כי התאונה לא הרעה את מצבו של התובע בתחומים אלה. 3. בעקבות התאונה סבל התובע פגיעות קשות בריאותיו. הוא נזקק להנשמה מלאכותית משך 6 שבועות ועבר ניתוח טרכוסטומיה וכריתת האונה השמאלית התחתונה. בשל הופעת כיח דמי היה התובע נתון במעקב רפואי בבית החולים מאיר ובתחילת שנת 94' אושפז בשל פליטת ליחה דמית בכמות גדולה. התובע התלונן על קוצר נשימה, הפוגע קשות בתפקודו, על דקירות וכאבים הנגרמים לו ע"י תפרים מתכתיים בריאותיו, על רגישות לחומרים שונים, בהם אדי בנזין ואבק, ועל פליטה יומיומית של ליחה דמית ודם ללא ליחה. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר מלצר מביה"ח שערי צדק, קבע כי קיימת הפרעה מעורבת בתפקודי הריאה - הפרעה רסטריקטיבית קלה והפרעה חסימתית קלה, אשר צירופן גורם הפרעה אוורורית ניכרת. ההפרעה החסימתית נגרמה כתוצאה מהתרחבות הסימפונות בשל הזיהום הריאתי שנוצר עקב התאונה, אולם היא נובעת בחלקה מכך שהתובע עישן בעבר. גניחות הדם נובעות מהתרחבות הסימפונות. במסקנותיו קבע המומחה נכות רפואית על בסיס שלושה ראשי פגיעה: א. כריתת אונה מן הריאה השמאלית, אשר מקנה 30% נכות לפי ס' 7(3)(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי תאונות עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן - "התקנות"). ב. הפרעה רסטריקטיבית בעקבות הדבקות קרום הריאה. בחוות דעתו קבע המומחה כי ההפרעה בכושר פעולת הריאות נובעת הן מכריתת האונה והן מהדבקות קרום הריאה. הנכות המתאימה לפגיעה זו היא 20% לפי ס' 8(1)(ג) לתקנות, אלא שהנכות הנובעת מכריתת האונה כבר נלקחה בחשבון בקביעת אחוז הנכות בגין כריתת האונה (סעיף 1 לעיל) ולכן יש להתייחס רק ל- 50% מהפגיעה, דהיינו לחלק הנובע מהדבקות קרום הריאה. לפיכך, קבע ד"ר מלצר 10% נכות בגין פגיעה זו. ג. דלקת כרונית של הסימפונות עם התרחבות הסימפונות (ברונכקטזיס) לפי ס' 5(1)(ג) לתקנות. התקנה קובעת 40% נכות על פגיעה זו, אולם המומחה העמיד את הפגיעה על 30% בשל תרומת העישון להיווצרותה של הפגיעה. 4. לסיכום, הנכות הרפואית המשוקללת ביחס לפגיעה הריאתית עומדת על 55.9% נכות לצמיתות. המומחה קבע כי אין לצפות להטבה במצב ויתכן שאף תחול החמרה בעקבות התקדמות הברונכיקטוזות. המומחה קבע כי התובע ייזקק למעקב קבוע במרפאת ריאות. ביחס להופעת כיח דמי עוד לפני התאונה, הסביר המומחה כי תופעה חד פעמית של כיח דמי היא שכיחה אצל אנשים בריאים הסובלים מהפרעה חולפת במערכת א.א.ג. או בסימפונות, וכי אין קשר בין תופעה חולפת זו ובין גניחות הדם השכיחות מאז התאונה. 5. חוות דעת המומחה האורתופדי, פרופ' סלמה מביה"ח אסותא, הוגשה כהשלמה לחוות דעת קודמת שנתן ביום 17.12.92, לצורך פסיקת תשלומים עתיים. בחוות הדעת הראשונה מיום 17.12.92 אובחנו הפגיעות הבאות: א. פגיעות עצביות באיזור הכתף בשיעור 10% נכות לפי ס' 42(ד)(1) ועוד 5% לפי מחצית הפגיעה על פי ס' 42(ג)(1) לתקנות. ב. חיבור גרוע בצורה קלה בעצם האולנה משמאל בשיעור 3% נכות , לפי 60% מס' 40(10). ג. שבר של חוליה מותנית מס' 5, אשר התרפא בלי תזוזה ניכרת, בשיעור 5% לפי ס' 37(א). בחוות דעת משלימה מיום 8.3.94 קבע המומחה כי ההליכה תקינה, ללא צליעה, כולל על העקבים ועל קצות האצבעות. הפגיעה בירך הוערכה ב- 10% לפי ס' 35(1)(ב) לתקנות. לסיכום, הנכות האורתופדית המשוקללת הועמדה על פי חוות הדעת המשלימה על 29.08% לצמיתות. 6. המומחה שמונה על ידי בית המשפט בתחום הכירורגיה הפלסטית, פרופ' דן מלר, קבע כי כתוצאה מהטיפולים הרפואיים שעבר התובע נותרו לצמיתות צלקות, חלקן ארוכות מאוד, בצוואר, בחזה ובבטן ובירך שמאל. צלקות אלה מכערות את התובע ומסבות לו גירוד, שייעלם בתוך שנים בודדות. בגין הצלקות קבע המומחה נכות אסתטית צמיתה בשיעור 15%. קביעה זו מתבססת על הממוצע בין תקנות 75(1)(ב) ו- 75(1)(ג) לתקנות המל"ל. כמו כן קבע לתובע נכות זמנית בשיעור 5% למשך שנתיים בשל הגירוד. פרופ' מלר ציין כי אף אחת מן הנכויות הללו אינה תפקודית ומבחינה פלסטית אין מניעה שיעבוד בכל עבודה. כמו כן, ציין כי ניתן לשפר את מראה הצלקות ע"י ניתוח פלסטי בהרדמה כללית ובאשפוז של יממה. 7. לסיכום, שיעור נכותו הרפואית הכוללת של התובע בעקבות התאונה הוא 73.42%. זאת בנוסף ל- 5% נכות זמנית למשך שנתיים בשל הגרד. 8. מחוות דעת המומחה בתחום הריאות, ד"ר מלצר, עולה כי כריתת אונה אחת (מתוך חמש) אינה מפריעה לתפקוד היומיומי, למעט במצבי מאמץ ניכר, כדוגמת ריצה מהירה. תפקודו היומיומי נפגע במידה מסוימת בשל מוגבלותו במגע עם אבק, עשן וחומרים מגרים ובעלי ריחות חזקים, ובשל כך שהוא סובל מזיהום ריאתי מתמיד, אם כי ברמה נמוכה. גם לכיח הדמי שהוא פולט יכול להיות משקל מה בהגבלת התפקוד היומיומי. עובר לתאונה עבד התובע כמכונאי במוסך. ברור כי לאור אי יכולתו לבוא במגע עם אק, עשן וחומרים חריפים, אין הוא יכול להמשיך בעבודתו כמכונאי במוסך ועליו למצוא עיסוק אחר. יחד עם זאת, נראה לי כי הפגיעה בריאות, שהיא הפגיעה העיקרית ממנה סובל התובע איננה משביתה אותו מכל פעילות. התובע אינו מוגבל בפעילות יומיומית רגילה, כל עוד אינו בא במגע עם אבק, עשן או חומרים מגרים. הכאבים שמהם סובל התובע אינם מונעים ממנו תפקוד, אלא מהווים אי נוחות, כך שמידת הפגיעה שהם גורמים לתפקודו היומיומי היא מוגבלת. גם הפגיעה האורתופדית ממנה סובל התובע אינה מגבילה את התובע באופן ממשי.פרופ' סלמה הסביר את הדברים בחוות דעתו המשלימה: "בבדיקה - הליכה תקינה ללא צליעה (עם ובלי מכשיר) כולל על קצה האצבעות והעקבים. קיימת נטייה ל recurvatum קל של הברך. אין הגבלה בתנועות: יישור וכיפוף מלאים. סימן מקמריי שלילי. יציבות קדמית ואחורית תקינה. קיים רפיון צדדים קל מאוד. אין נוזל תוך פרקי. שיפור במצב דלדול שרירי הירך...." על בסיס חוות הדעת נראה כי פגיעה זו מגבילה במידה חלקית בלבד את כושרו היומיומי של התובע. כאמור, על פי חוות דעת המומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, הצלקות והגרד שנרמו לתובע אינן מגבילות כלל את פעילותו. לפיכך, ניתן לקבוע כי קשת העיסוקים מהם יוכל התובע להתפרנס בעתיד הוגבלה במידה חלקית בלבד. לצורך זה אצטט מעדותו של מומחה הריאות ד"ר מלצר: "הייתי ממליץ לו לעבוד בעבודות שאינן קשורות בחשיפה לחומרים, לעשן ולריחות חזקים, אבק, עשן, חשיפה לקור..." (בעמ' 53 לפרוטוקול). ד"ר מלצר מפרט כי עבודה כמחסנאי או כאפסנאי אינה מתאימה לתובע בשל הקרבה לאבק, וכך גם עבודה הכרוכה בהלחמה. יחד עם זאת, התובע אינו מוגבל בעבודות משרד או בתפקידים כמו פקיד קבלה, זבן ושאר עבודות שאינן כרוכות במגע עם חומרים מגרים. יש להתחשב גם בגניחות הדם והזיהום הכרוני בריאות מהם סובל התובע. בעדותו ציין ד"ר מלצר כי בעיות אלה יכולות להביא לכך שהתובע ייעדר מהעבודה בשל ימי מחלה פעמים רבות יותר מהממוצע. לאור הממצאים הרפואיים אינני מקבלת את טענת ב"כ התובע, לפיה נפגע כושר השתכרותו במלואו. אכן, אני ערה לכך שעבודתו של התובע עובר לתאונה היתה כרוכה בעבודה פיזית ובקביעת אובדן כושר השתכרותו של התובע יש לתת משקל לכך שקשת העבודות הפיזיות הפתוחות בפניו הצטמצמה. מאידך,תפקודו הכללי אינו מונע ממנו עיסוק במגוון רחב של תחומים: עבודות משרד, מסחר ושירותים וכיו"ב. התובע, שהוא כיום כבן 37 שנים אינו מבוגר מדי והוא יכול למצוא עבודה חלופית. 9. מאז שהחלים מפגיעתו ישב התובע בביתו באפס מעשה. בכך ביזבז התובע כחמש שנים שבהן יכול היה לרכוש מקצוע חדש ולהתפרנס, לפחות בצורה חלקית, שתתאים למגבלותיו. התובע אינו מוגבל ביכולתו השכלית ללמוד מקצוע חדש במסגרת מסלול הכשרה מקצועית, אך למרות זאת, לא פנה למוסד לביטוח לאומי לצורך שיקום מקצועי ובמקום זאת העדיף לשבת בביתו בחיבוק ידיים. התובע מסביר את הישיבה בביתו, בכך שהיה נתון במצב נפשי קשה בעקבות התאונה, אך אינני מקבלת את ההסבר, שלא נתמך בחוות דעת רפואית. כמו כן הסביר התובע כי אינו יכול ללמוד שום מקצוע משום שהלמידה מצריכה ישיבה והוא אינו כשיר לישיבה ממושכת (ובמקום אחר - אינו כשיר גם לעמידה ממושכת). טענות אלה אינן נתמכות באמור בחוות הדעת האורתופדית. בראש הפרק "תלונות" לא מוזכרת תלונת התובע על אי יכולת לשבת זמן ממושך, אלא, בין השאר, על "כאבים בשינוי תנוחה". ממצאי הבדיקה האורתופדית העלו כי אין דפורמציה חיצונית בעמוד השדרה ואין הגבלה בתנועות. לפיכך, אינני מקבלת טענה זו. 10. הצדדים חלוקים ביחס לצורת חשוב הנזק בגין הפסד השתכרות, הן לעבר והן לעתיד. חילוקי הדעות שביניהם הם הן בשאלת גובה השכר אותו היה התובע יכול להשתכר אלמלא התאונה, והן בשאלת המגבלות בתפקודו של התובע. לטענת ב"כ התובע, יש לראות את המגבלות בתפקוד התובע כמונעות ממנו לחלוטין לעבוד בעבודה כל שהיא. לכן יש לחשב את הפסד כושר ההשתכרות הן בעבר והן בעתיד כהפסד כושר מלא. מאידך, מבקש ב"כ הנתבעת לראות את הימנעות התובע מעבודה משך השנים שמאז הפציעה כאי עמידה בחובת הקטנת הנזק. לפיכך, מבקש ב"כ הנתבעת לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה כאילו השתכר התובע את שיכול היה להשתכר במומו. אשר לבסיס השכר, מבקש ב"כ התובע לחשבו לגבי העבר לפי 8,000 ש"ח לחודש, לאור ההנחה שהתובע היה מתקדם בשכרו מאז 1992 ועד היום. לגבי העתיד, סובר ב"כ התובע שיש לחשב את הפסד השכר לפי שילוב השכר הממוצע במשק. התובע העיד, כי רצה לפתוח מוסך ולעבוד כעצמאי, ובא כוחו סובר כי השתכרותו כעצמאי היתה לפחות שילוש השכר הממוצע במשק. כבר אמרתי לעיל, כי אין לקבל את טענות ב"כ התובע באשר לאי יכולתו לעבוד כלל עקב מומו. אני סבורה כי אין גם לקבל את טענותיו באשר לשכר אותו היה התובע משתכר אלמלא התאונה. עובר לתאונה, בדצמבר 1991, השתכר התובע 2,737 ש"ח ברוטו בחודש בעבודתו כמכונאי. השתכרותו בחודשים שקדמו היתה דומה. דהיינו, לא נראה כי במהלך השנתיים שקדמו לתאונה היתה העלאה כל שהיא בשכרו. אמנם, התובע העיד על עצמו שהוערך בחיוב על ידי מעסיקו והוטלו עליו משימות המצריכות אחריות, ואולם לא היתה לו אפילו תעודת מכונאי מורשה מטעם משרד התחבורה ומעבידו אף לא הובא להעיד על סיכויי התקדמותו. משכורתו היום, באותו יחס של משכורתו עובר לתאונה לשכר הממוצע במשק היתה מגיעה לכ- 5,300 ש"ח ברוטו. לא שוכנעתי שהתובע התעתד לפתוח מוסך עצמאי או לנהלו. הרי אפילו תעודת מכונאי מורשה מטעם משרד התחבורה לא היתה לו. התובע לא פירט כיצד היה מגיע לרמה המקצועית הנדרשת לצורך פתיחת מוסמך וברור שלא עבר כל הכשרה לכך. אין די בהעלאת טענות באשר לשאיפות לפתוח מוסך. 11. הגעתי למסקנה, כי יש לפסוק את הפסד השתכרותו של התובע, הן בעבר והן בעתיד, בסכומים גלובליים, שכן המדובר במגבלות תפקודיות המשפיעות באופן כללי על כושר עבודתו. ברור שמגבלותיו הן מגבלות של ממש, שכן אינו יכול לשהות במקום בו ישנם חומרים רעילים, ריחות תרופות, אבק, ואף במחסן אינו יכול לעבוד, וגם אינו יכול לבצע עבודה פיסית מאומצת. ואולם, התובע יכול למצוא עבודה במקום בו אין ריחות וחומרים חריפים ואף כי, כנראה, ייעדר מדי פעם עקב מגבלותיו בריאות, כמתואר לעיל, יוכל עדין להשתכר ולהרוויח במומו. בחישוב הסכום הגלובלי המגיע לתובע בגין הפסד בעבר, אני מביאה בחשבון את מגבלותיו כאמור, את העובדה שבמשך שנה לאחר התאונה לא היה יכול לעבוד עקב פגיעותיו, ואולם לאחר מכן, לא היתה כל סיבה שלא ישתלב חזרה במעגל העבודה. כמו כן, הבאתי בחשבון את השתכרותו עובר לתאונה, ואף לקחתי בחשבון שכעבור שנים מספר היה שכרו גדל במידת מה, מעבר לשכר הממוצע במשק. בהתחשב בכל נסיבות התובע ובנכותו הרפואית, אני מעמידה את הפסד ההשתכרות בעבר על סך 220,000 ש"ח. באשר להפסד השתכרות בעתיד, שיקולי דומים לאמור לעיל. בהתייחסי למגבלותיו של התובע, כמתואר לעיל, לגילו, לעברו ולהשכלתו הכללית, אני מעמידה את הפסד ההשתכרות לעתיד לסך של 650,000 ש"ח. 12. התובע תבע כ- 350,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד. אין מחלוקת כי בגין נזקי התאונה התובע נזקק לטיפול אנטיביוטי יומיומי. ב"כ הצדדים היו חלוקים ביניהם באשר לאפשרות לקבל את התרופות דרך קופת חולים. התובע הגיש לבית המשפט קבלות (ת/ 4), אשר לדבריו מהוות רק חלק קטן מהוצאותיו, כיוון שרוב הקבלות אבדו. מלבד תרופות (אנטיביוטיקה, משככי כאבים, תרופות הרגעה), מפרט התובע הוצאות שהוציא על שכירת כסא גלגלים, פריטים אורתופדיים שונים, ביקורים אצל רופאים פרטיים, טיפולים פיזיוטרפיים, משאפים ועוד. פריטים רבים מתוך האמור לעיל ניתנים במסגרת סל הבריאות, ובתקופה שטרם חוק הבריאות הממלכתי, מומנו ע"י קופות החולים. ב"כ התובע מבקש להעמיד את הוצאות הרפואיות בעבר על סכום של 1,000 ש"ח לחודש, אולם בהעדר קבלות באשר לפריטים אלה, נראה לי כי ההוצאות האמיתיות שהוציא התובע קטנות הרבה יותר. לגבי ההוצאות לעתיד, ייזקק התובע לניתוח פלסטי, כפי שהומלץ בחוות הדעת הכירורגית, בעלות של כ- 13,000 ש"ח (לאחר שערוך). פריטים נוספים המצויים בחישוב הנזק של התובע ביחס להוצאות רפואיות בעתיד נכללים ממילא בסל הבריאות לו זכאי התובע על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. וכך נאמר בע"א 6881/95, 5557 סהר בע"מ נ' אלחדד תק' על' 97(2): ".. הענקת הזכות בסעיף 22 לחוק הבריאות לקופת חולים לתבוע מהמזיק את סכום ההוצאות שהוציאה עבור טיפולים רפואיים שסיפקה לניזוק, מעבירה את זכויותיו של הניזוק כלפי המזיק אל קופת החולים. גם כאן חל עקרון הסוברוגציה. גם כאן יש למנוע את המצב על פיו יחוייב המזיק לשלם לניזוק בגין הוצאות רפואיות, ואחר כך יהיה חשוף לתביעה מצד קופת חולים. שאם לא כן, יחוייב המזיק לשלם כפל הוצאות רפואיות, ובסופו של דבר, ישא בתשלום פיצויים בשיעור העולה על סך כל הנזק של הניזוק. הדבר גם ימנע את המצב בו יקבל הניזוק גם טיפול רפואי חינם וגם את הוצאות עלותו ועל ידי כך יקבל פיצויים בסכום העולה על הנזק שנגרם לו" (פסקה 27 לפסה"ד). נראה לי כי יש לפסוק פיצוי גלובלי עבור הוצאותיו של התובע שעליהן הגיש קבלות כמו גם ההוצאות המעטות הצפויות להשתלם מכיסו בעתיד, לרבות הוצאות הניתוח הפלסטי, שעליו המליץ המומחה. פיצוי זה יעמוד על 20,000 ש"ח. 13. התובע תבע הוצאות עזרה וסיעוד בעבר ובעתיד בסך למעלה מ- 400,000. לטענת ב"כ הנתבעת, כוסה ראש נזק כמעט במלואו ע"י הפיצוי שנפסק לאשת התובע בהליך הנפרד (ת"א 427/93, בפני כב' השופטת פרוקצ'יה). באותו הליך פסקה השופטת פרוקצ'יה פיצוי בגין הצורך בעזרה בעבודות הבית. רלוונטית לענייננו היא הקביעה כי: "במשך למעלה משנה לאחר התאונה הסתייעה התובעת בעזרה מחברת אבנר למשך 6-7 שעות בכל יום. לא נראה לי כי אותה עת נדרשה עזרה נוספת בבית. " כיוון שמשק הבית משותף ועבודות הבית אינן קשורות לפגיעת התובעים , הרי אין לפסוק לתובע פיצוי נוסף על העזרה בעבודות הבית שהוגשה לטעם חברת אבנר. לפיכך, אינני פוסקת פיצוי נוסף לתקופה זו. כמו כן, פסקה השופטת פרוקצ'יה פיצוי לאשת התובע "בעבור עזרה בבית, לצורך ביצוע עבודות קשות בשיעור 3 שעות שבועיות, הן בגין העבר (מאז הפסקת העזרה מטעם "אבנר" והן לעתיד" (עמ' 9 לפסה"ד). נראה לי כי הפיצוי שנפסק לאשת התובע מכסה בצורה רבה גם את הנזק שנגרם לתובע, ואין לפסוק לו סכום נפרד בכל הנוגע לעזרה בבית בעבר. באשר לפיצוי על עזרה בבית בעתיד, פסקה השופטת פיצוי על בסיס 300 ש"ח לחודש עד הגיע אשת התובע לגיל 70. לפיכך, בכל הנוגע להוצאות על עזרה בעבודות הבית ועל הטיפול בילדים, אינני פוסקת לתובע פיצוי נפרד. הדבר שונה ביחס לפיצוי על סיעוד אישי. אין לשכוח כי לאחר שחרורו מבית החולים נזקק התובע לסיעוד אישי. לדבריו, תמכו בו בני משפחתו ולמרות שאיש מהם לא הובא להעיד, נראה לי כי יש אמת בדברים אלה. יחד עם זאת, התובע לא פירט את העזרה הסיעודית לה הוא נזקק כיום. יש לציין כי בחוות הדעת הרפואיות לא מוזכר צורך בסיעוד אישי. לפיכך אני פוסקת סך 5,000 ש"ח כפיצוי על העזרה שקיבל בעבר מבני משפחתו. 14. לטענת ב"כ התובע, מרשו זכאי לפיצוי בסך 88,500 ש"ח על הוצאות נסיעה בעבר, על בסיס הוצאה יומית גלובלית של 50 ש"ח, לאורך 59 חודשים. לכך, מצרף התובע עוד למעלה מ- 400,000 ש"ח על הוצאות נסיעה עתידיות למשך 40 שנה, לפי חישוב גלובלי של 50 ש"ח ליום. החישוב הגלובלי מבוסס על הוצאות מוניות ועל הוצאות דלק במכונית פרטית. חישובים אלה נראים לי מופרזים ביותר ואין להם בסיס בראיות. לא הוכח כי התובע נסע מדי יייום לצורכי מעקב. אמנם התובע זקוק למעקב קבוע במרפאת ריאות (ר' חוות דעת ד"ר מלצר), אולם המדובר במעקב עונתי. מכל מקום, נראה לי על דרך האומדן כי סך 15,000 ש"ח יכסה במלואן את הוצאות הנסיעה בעבר ובעתיד. 15. לטענת התובע מאז התאונה אינו יכול לשוב ולהתגורר בדירתו הנמצאת בקומה גבוהה והוא תובע פיצוי בגין החלפתה. במהלך עדותו הודה התובע כי מעולם לא גר בדירה וכי הדירה מושכרת. גם אם התובע גר בבית הוריו במושב נוה ימין במשך תקופה ממושכת, הרי אין בכך כדי להוכיח שאינו יכול להתגורר גם בקומה גבוהה. מוכנה אני לקבל את ההנחה כי בעת שהתובע ואשתו עברו להתגורר בבית הוריו, עשו זאת לתקופה מוגבלת, עד שישתפר מצבם הכלכלי, אולם אין בכך כדי להועיל לתובע, שכן לא הוכח שבשל סיבה רפואית אינו יכול לגור בקומה גבוהה יותר. מחוות דעת מומחה הריאות ניתן להסיק כי התובע יכול לטפס במדרגות. עוד יש לציין, כי התובע לא הוכיח את הפרש העלויות בין הדירה שבבעלותו בכפר סבא, בבניין שאינו מצויד במעלית לבין מחירה של דירה בקומת קרקע או בבניין עם מעלית. 16. התובע תבע פיצוי בגין הפסדי פנסיה, הפסדי פיצויי פיטורין והפסדי הפרשות לקופות גמל. פיצויים בגין אובדן פנסיה ייפסקו משהוכיח התובע כי הפגיעה גרמה לו אובדן חלקי או מלא של פנסיה בעת הפרישה מעבודתו (ר' קציר "פיצויים בשל נזקי גוף" מהד' 3 (1993) עמ' 252 ואילך). התובע לא עמד בנטל ההוכחה. הוא לא הוכיח את זכויות הפנסיה שנפגעו, כמו גם הפרשות לקופת גמל או זכאות עתידית לפיצויי פיטורין ולכן דין טענותיו להידחות. 16. בעת התאונה היה התובע כבן 31. נכותו הרפואית הצמיתה היא 73.42%. התובע שהה באשפוז משך 143 יום. על בסיס נתונים אלה, בצירוף ריבית כחוק על הקרן מיום התאונה נפסק לתובע סכום של 156,466 ש"ח. 17. ב"כ הנתבעת מבקש לראות בתאונה תאונת עבודה. לטענתו, היו התובע ואשתו בדרכם למקומות עבודתם בעת שארעה התאונה. לפיכך, מבקש ב"כ הנתבעת לקבוע כי "התובע זכאי לפנות למל"ל ולמצות זכויותיו שם בתום לב ובשקידה סבירה". אינני מקבלת את טענותיו. תביעתה של אשת התובע להכרה בתאונתה כבתאונת עבודה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי ונקבע כי לא היתה בדרכה לעבודה באותו בוקר. קביעה זו אושרה בפסה"ד בת"א 427/93, שהנתבעת היתה צד לו, שם נקבע: "אינני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעת כי ראיות אלה מצביעות בהכרח על כוונות התובעת להעלים את העובדה כי התאונה ארעה בדרכה לעבודה. על הנתבעת נטל הוכחה משמעותי לבסס את הטענה כי התובעת, למעשה, רימתה את המוסד לביטוח לאומי במצג העובדות שהציגה בפניו ונראה כי היא לא עמדה בנטל זה". הדברים האמורים לעיל בעניין נטל ההוכחה המוטל על הנתבעת יפים גם ביחס לטענות הנתבעת כנגד התובע. גם בענייננו הנתבעת לא הרימה את הנטל, מה גם שיקשה עליה מאוד להוכיח כי התובע היה בדרכו לעבודה לנוכח הממצאים שנקבעו בתיק האחר, שם נקבע כי האישה לא היתה בדרכה לעבודה אלא בדרכה לסידורים בבנק בעת שהבעל הסיע אותה. 18. מסך הפיצויים לתובע ינוכו: (א) התשלומים התכופים ששולמו לו, בצרוף ריבית והצמדה מיום התשלום. (ב) קצבת נכות כללית, ששולמה לתובע ע"י הביטוח הלאומי בין 25.4.92 ל- 31.12.92, בסך 6,008 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה. 19. על סמך האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי לפי החישוב הבא: הפסד השתכרות בעבר: 220,000 ש"ח; הפסד השתכרות בעתיד: 650,000 ש"ח; הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד: 20,000 ש"ח; עזרה וסיעוד: 5,000 ש"ח; הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד: 15,000 ש"ח; כאב וסבל: 156,466 ש"ח. ובסך הכל 1,066,466 ש"ח מסכום זה ינוכו התשלומים התכופים וקצבת הביטוח הלאומי. הסכום ישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעת תישא בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ על הסכום שיוותר לאחר הניכויים האמורים לעיל. ניתן היום, ב' בחשוון תשנ"ח, (2 בנובמבר 1997), בהעדר הצדדים. המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים. מיכאלה שידלובסקי-אור, שופטת נכותאחוזי נכות