##(1) האם הטלת עיקול על חשבונות בנק מהווה פרסום לשון הרע ?## הטלת עיקול על חשבונות בנק עשויה להוות משום פרסום ' לשון הרע'', כמשמעות מושגים אלה בחוק איסור לשון הרע, הגם שהסוגיה טרם הוכרעה בבית המשפט העליון (ראו: רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ. ברד (11.06.13); רע"א 7765/11 סלפי נ. עיריית נצרת (18.01.12)). ##(2) באילו מקרים הטלת עיקול על חשבונות בנק עלולה להוות לשון הרע ?## לעניין זה יש לזכור כי המבחן לקיומה של לשון הרע אינו מתמצה בכוונת המפרסם או בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט המלין, אלא יסודו אובייקטיבי, קרי: השפעת דברים אלה על הערכת אותו פרט בעיני הבריות, נוכח המשמעות שאדם סביר היה מייחס למילים אלה, לדעת השופט היושב בדין. כך גם אין צורך שהאדם הושפל בפועל אלא די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו. הטלת עיקול עשויה לעלות כדי לשון הרע (ע"א 45661-12-10 (מחוזי ירושלים) גסלר נגד עירית ירושלים (24.3.2011)) . ואולם, זאת כאשר העיקול בוצע שלא כדין ובהיתר, שכן סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע קובע כי "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור" לא יהווה עילה למשפט אזרחי או פלילי. ##(3) עיקול חשבון בנק לשון הרע - מה אומר החוק ?## סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע התשכ''ה- 1965 מורה כדלקמן: " לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית, או מוגבלותו...". החלופות המוזכרות תדיר כהצדקה לראות הטלת עיקול כפרסום לשון הרע הן אלה המוסדרות בסעיף 1 (1) ו-1 (3), כאשר הטענה היסודית היא, כי הטלת עיקול על נכסיו של אדם כמוה כהכרזה כי הוא משתמט מחובותיו או כי אין הוא מסוגל לפרוע את חובותיו, דבר שיש בו, כנטען, כדי "להשפילו", "לבזותו" – ולעתים אף לפגוע בעסקו, במשלח ידו או במקצועו (וראו לעניין זה , רשימה חלקית בלבד שציטט התובע בסיכומיו, ת"א 22407/08 רונית הרפז זיו נ' ביטוח לאומי (פס"ד מיום 7.10.2009), ת"א 26845-10-12 שלומי בר עוז נ' עיריית חיפה (פס"ד מיום 4.1.2014) ). זו הייתה גם הגישה הכללית שנקט מותב זה של בית המשפט במסגרת פסק הדין בת"א 27045-11-11 גיורא ינוסוב נ' פלאפון תקשורת בע"מ (פס"ד מיום 14.5.2014). עם זאת, הצדקה זו אין כוחה יפה בכל מקרה ומקרה. הדוגמה הקלאסית היא דוגמה של רשות מקומית המטילה עיקול בגין קנס חנייה שלא שולם במועדו, בסכום של 500 ₪, על חשבונו של איש עסקים אמיד, אשר היקף נכסיו מיליונים רבים של שקלים. במצב כזה, לנוכח הפער העצום בין היקף העיקול, סכומו וזהות הגורם המעקל, ובין מסת נכסיו של "נפגע" העיקול – אני סבור כי לא קיים חשש סביר כי העיקול יביא להשפלתו של האדם או לפגיעה בו או בעסקו, ועל כן עיקול זה איננו נכנס, לשיטתי, לגדרי "לשון הרע". לעומת זאת, אותו העיקול עצמו, באותו היקף ומאותה הסיבה, אם יוטל על חשבונו של אדם בלתי מועסק, אשר מתקיים מקצבת הבטחת הכנסה של הביטוח הלאומי, עלול לגרום נזק ניכר ליכולתו של אותו אדם להמשיך ולהתקיים – בין במערכת היחסים העסקית שלו עם המערכת הבנקאית או עם נושים אחרים, ובין מבחינת יכולתו להמשיך ולהתנהל בשגרת היום-יום. ##(4) עיקול חשבון בנק לשון הרע - מה אומרת הפסיקה ?## כאמור ב- ע"א (מחוזי מרכז) 21716-11-12 שטרית נ' עיריית חולון (23.11.14): "לאור ההגדרה של לשון הרע, ברי כי רישום שעבוד שלא כדין, המציג את התובע כמי שמתחמק מלשלם את חובותיו, יוכל להיחשב כפרסום לשון הרע באשר יש בו כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב בכלל, ובעיני בנקאי סביר, בפרט." (וראו גם: ע"א 45661-12-10 גסלר נ. עיריית ירושלים (24.03.11) ; ע"א (חיפה) 26706-06-14 ברינט נ' עיריית עפולה (1.12.14); ע"א (חיפה) 18723-03-17 רג'א נ. עיריית חדרה (11.12.17); ע"א (י-ם) 17358-06-16 עיריית בית שמש נ' מימון (5.1.2017); ע"א (ב"ש) 56099-12-15 אלעוקה נ' מ"מ ערערה (1.6.2016); רת"ק (מחוזי חיפה) 13969-03-12 ברק נ' מ"י (27.3.2012)). מפסיקת כבוד השופטת א. פרוקצ'יה ב-רע"א 10520/03, בן גביר נ' דנקנר (12.11.06) עולה כי: "אמירות מהוות לשון רע מקום שקיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז, או לעג מצד הבריות. משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; הוא מתפרש על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, ועל פי הקשר הדברים בו הוא נאמר. מבחן הדברים הוא אובייקטיבי, ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום, בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם. אמת המידה לבחינת לשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע.... עם זאת, מימד הפגיעה הסובייקטיבית עשוי להקרין על היסוד האובייקטיבי של הדברים, ועל שאלת היותם לשון הרע בעיני האדם הסביר. המבחן האובייקטיבי של האמירות הפוגעניות בוחן את מידת ההשפעה שיש ללשון הרע על ההערכה לה זוכה אדם בעיני הבריות ... אין קורלציה הכרחית בין המטען השלילי שאומר לשון הרע מייחס להתבטאויותיו הוא, לבין האופן שבו הן מתקבלות על ידי הנפגע ועל ידי הציבור הנחשף להן לגיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה בעקבות ההתבטאויות הפוגעניות; די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו..." ##(5) האם עיקול חשבון בנק ע"י רשות המיסים מהווה לשון הרע ?## פסיקה ענפה קבעה כי הטלת עיקול אשר מציגה אדם כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שהצריך הטלת עיקול, מהווה פרסום לשון הרע נגדו, באשר יש בה כדי להשפילו ולבזותו. ראה למשל ת"א 17615-03-10 גידניאן נ. עיריית תל אביב - יפו, בסעיף 9 לפסק הדין. בית המשפט העליון טרם נתן דעתו לסוגיה זו וקיימת אף פסיקה שונה בבית משפט השלום. כך למשל בת"א 28491-09-13 (שלום חיפה) גרוס נ. המוסד לביטוח לאומי, הביע בית המשפט דעתו כי בנסיבות אותו מקרה, אין לראות בעיקול שהוטל משום פרסום לשון הרע. במקרה אחר נקבע כי יש לבחון אם בנסיבות המקרה הספציפי קיים פוטנציאל נזק מהטלת עיקול, כמו למשל כשמוטל עיקול בסכום מאוד קטן על חשבון בנק של איש עסקים אמיד (תא"מ 7518-05-11 פישר נ. מועצה מקומית בנימינה – גבעת עדה סעיף 10 לפסק הדין). קיימת אף פסיקה שונה אשר מצאה כי ההגנה לפי סעיף 13(9) חלה כל עוד פעלה הרשות במסגרת סמכויותיה. כך בת"א 30077/07 (שלום ת"א) שוטון ואח' נ. מדינת ישראל, נדחתה טענה לפי חוק איסור לשון הרע, למרות שנקבע כי עיקול רכב שביצעה רשות המיסים נעשה שלא כדין. אציין כי בית המשפט באותו עניין סבר כי לא הוכח אף רכיב הפרסום, שכן לא הוכחה טענת התובעים כי השכנים התגודדו בעת שבוצע העיקול, על כן על פני הדברים יתר הקביעות בפסק הדין נעשו למעלה מן הצורך. מכל מקום בית המשפט שם סבר כי העיקול בוצע שלא כדין, מאחר שהתובעים לא קיבלו התראה על החוב ולא ידעו עליו. אני סבורה כי בכך נבדל עניין זה מענייננו, כששם לא הייתה מחלוקת כי קיים חוב, ורק אופן גבייתו היה לקוי בעוד בענייננו, כאמור לעיל, לא היה חוב ועל כן הפרסום לא היה "כדין". ##(6) האם עיקול חשבון בנק ע"י רשות מנהלית מהווה לשון הרע ?## הוכר בשורה של פסקי דין, בנסיבות שבהן רשות מינהלית מפעילה סמכויות לפי פקודת המסים (גביה) ומטילה, בעצמה, עיקולים, כי עיקול מהווה פרסום לשון הרע (ע"א (י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים (24.3.2011)). בענייננו, אין מדובר בעיקולים לפי פקודת המסים (גביה), אלא – בעיקולים שהוטלו באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. נקודת המוצא לדיון שלנו בענין עיקולים שהוטלו באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, תהא רת"ק (ב"ש) 50190-09-16 דוד נ' הורמן , פס' 40-41 (21.2.2017). באותה פרשה, קבע בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע כי עיקול שהוטל בידי לשכת ההוצאה לפועל לבקשת הנתבע שם (בשם לקוחו), מהווה פרסום לשון הרע. הנתבע שם הגיש בקשת רשות ערעור, ובפסק הדין בערעור העירה כבוד השופטת י' רז לוי: "סוגיית לשון הרע - ... כאן, נדרשת בחינה מחודשת בשאלת האפשרות לחיוב בפיצוי בגין לשון הרע אשר נעוץ בפתיחת הליכי הוצל"פ והטלת עיקול במסגרת תיק הוצל"פ. שכן, בחינת החוק והפסיקה על פניהם מעלה לכאורה, כי בתי המשפט בערכאות השונות פסקו שאין לראות בעיקול אשר הוטל על ידי במסגרת [כך] הליך שיפוטי או דיון משפטי (ובכלל זה הוצאה לפועל הפועלת כגוף בעל סמכות שיפוטית), ככזה אשר יכול להוות לשון הרע. נראה כי יש לערוך הבחנה בין עיקול המוטל על ידי רשות מנהלית בהתאם לסמכותה לבין עיקול המוטל במסגרת הליך שיפוטי. כאשר ההלכה הפסוקה פירשה את סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע ואת המונח "דיון" ככזה אשר: "...משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" [ע"פ 364/73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל, כח(2) 620 (1974)]. ##(7) האם עיקול חשבון בנק ע"י המרכז לגביית קנסות מהווה לשון הרע ?## בתא"מ (שלום נצ') 20484-02-13 דואק נ. המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות, נקבע כי חלה ההגנה בסעיף 13(9), למרות שהוטל עיקול על מנת לגבות אגרה שבדי עבד התברר כי התובע קיבל פטור מתשלומה. בית המשפט שם הביע דעתו כי לכך נועדה ההגנה, על מנת למנוע תביעה בגין פרסום לשון הרע, כל אימת שנופלת טעות כלשהי אצל הרשות המוסמכת, כשבאותו עניין מקור הטעות היה בדיווח המאוחר של בית המשפט, כי ניתן פטור מתשלום האגרה. אף אם אקבל את גישת פסק דין זה, אני סבורה כי היא יכולה להתקבל בעיקול הראשון, אולם לא ברצף העיקולים כפי שפורט לעיל, כשבכל פעם מחדש, מבוצע חיוב, מדווחת העסקה ומבוטל החיוב. ##(8) עיקול חשבון בנק לשון הרע - סיכום:## על-פי הפסיקה הרווחת היום, הטלת עיקול שלא כדין בחשבון בנק של מאן דהוא, יכולה לשמש כעילה לתביעה על פי חוק איסור לשון הרע. ביטוי לכך ניתן למצוא במספר פסקי דין המבססים קביעה זו, כך למשל בע"א 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים (24.3.11) נפסק כי "הטלת עיקול על חשבון בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע ... לדעתי, בעצם הצגתו של המערער כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא קשר לגובה העיקול". באותו מקרה נפסק, כי בהטלת עיקול על חשבונות המערער יש כדי להוות לשון הרע כאשר באותו עניין דובר בפעולת הרשות, עיריית ירושלים, שלא פעלה בהגינות וביעילות הנדרשים מרשות מנהלית, ולא בדקה כראוי אם העיקול בדין יסודו ולא וידאה שבידה כתובת. במקרה אחר, ת"א 60625/06 זוהר נ' מגן דוד אדום (27.3.08) קבע ביהמ"ש, כי הטלת העיקול עלתה כדי פרסום לשון הרע, אולם באותו מקרה הוטל עיקול על חשבון בנק של התובעים לאחר שפסק הדין שבגינו נפתח תיק ההוצל"פ בוטל והיה ברור ומוסכם, כי אין להמשיך בהליכי ההוצל"פ ודינו של תיק ההוצל"פ היה להיסגר. ##(9) להלן פסק דין בנושא דחיית תביעת לשון הרע בעקבות עיקול חשבון בנק:## מבוא ענייננו בתביעה שעילתה פרסום לשון הרע. התובעת טוענת כי על אף שהיא איננה חייבת מאומה למועצה הנתבעת (להלן "המועצה"), הטילה המועצה עיקול על חשבון בנק שבבעלותה ובכך, פרסמה המועצה לשון הרע על התובעת. טענות התובעת התובעת, שהינה תושבת בתחום המועצה, טוענת בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית שהגישה, כי היא איננה חייבת מאומה למועצה. היא איננה מחזיקה ואיננה משתמשת בנכס כלשהו והיא לא קיבלה מן המועצה שומה בגין החזקת נכס כלשהו או התראות. החשבון התקופתי של המסים המגיעים למועצה רשום על שם בעלה של התובעת ולא על שמה. חרף זאת, הטילה המועצה, במהלך חודש אוגוסט 2009, עיקול על סך של 56,000 ₪ על חשבון בנק שהינו בבעלות התובעת בלבד, חשבון עובר ושב בבנק הפועלים סניף מגאר. התובעת טוענת כי נודע לה על העיקול מפקידי הבנק וכתוצאה מן העיקול נגרמה לה עוגמת נפש וצער. הטלת העיקול על חשבונה מהווה לשון הרע ומציגה אותה כאדם שלא שילם חוב כלשהו לרשות המקומית, באופן שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושה. הטלת העיקול על ידי המועצה נעשתה בחוסר תום לב, כאשר המועצה יודעת כי התובעת איננה חייבת לה מאומה, לא מחזיקה בנכס ולא משתמשת בנכס, והיא נועדה להוות אמצעי לחץ על בעלה של התובעת. התובעת טענת כי היא פנתה למועצה בבקשה לבטל את העיקול, אך העיקול נותר על כנו וגורם לה נזק ממשי. התובעת מבקשת לפצותה בגין פרסום לשון הרע גם ללא הוכחת נזק. טענות המועצה המועצה טוענת, בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית מטעמה, כי דין התביעה להדחות בשל קיומה של דרך להשיג על חיוב ארנונה, וזאת על פי סעיף 3(ג) לחוק הארנונה, משמע - בהגשת השגה למנהל הארנונה, ערר לועדת ערר וערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים. התובעת לא נקטה בהליכים המתחייבים על פי חוק הארנונה ומשום כך, מנועה היא מלטעון נגד חיובה בארנונה ויש לראותה כמי שהסכימה עם הליכי העיקול. לגופו של עניין טוענת המועצה, כי הטלת העיקול על חשבונה של התובעת הייתה כדין ונועדה לגביית מיסי עירייה שהתובעת ובעלה גם יחד חייבים לה, וזאת לאחר שהמועצה שלחה הודעות חיוב לשני בני הזוג. המועצה טוענת כי החוב נשוא כתב התביעה מורכב משלושה רכיבים: 1. חוב מים בגין בית חדש המיועד למגורי התובעת ובעלה. 2. חוב בגין ביטוח תלמידים וטיפולי שיניים לילדי התובעת ובעלה. 3. ארנונה בגין קרקע תעשייתית המשמשת כמגרש גרוטאות - ביחס לנכס זה המועצה טוענת כי היא סברה שהתובעת חוכרת מגרש זה ביחד עם בעלה. המועצה פנתה מספר פעמים לתובעת ולבעלה וביקשה כי ימציאו לה את חוזה החכירה, אך התובעת לא נענתה לפניות המועצה בעניין זה. מכל מקום, לטענת המועצה, מכח הלכת השיתוף בין בני זוג ולאחר שהמועצה נוכחה לדעת כי מתוך כוונה להתחמק מתשלום מיסי העירייה, סגר בעלה של התובעת את חשבון הבנק שלו והמשיך להתנהל באמצעות חשבון הבנק של אשתו התובעת, רשאית היתה המועצה לנקוט בהליכי עיקול על זכויות בעלה של התובעת בחשבון, גם אם החשבון רשום על שם התובעת בלבד. המועצה מוסיפה וטוענת כי לא נגרם נזק לתובעת ושמה כלל לא נפגע, שכן ממילא שמה של התובעת, עוד קודם לעיקול, היה שם של מי שהינה חייבת כספים למועצה. עוד טוענת המועצה כי עומדת לה הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן "החוק"), הואיל ומחובתה הציבורית, כמועצה, לנקוט בהליכים לצורך גביית ארנונה ולהגביר את הגבייה ביישוב. שאלת הסמכות דרך המלך העומדת לרשות נישום, לשם השגה על חיוביו במסים לרשות המקומית ולשם תקיפת הליכי גבייה מנהליים המתנהלים נגדו (כגון הטלת עיקול), הינה בהגשת השגה לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), במקרה של חיוב בארנונה, או פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים בדרך של הגשת עתירה מנהלית. (ראה: עעמ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל, פסק דין מיום 8.6.10, פורסם במאגרים המשפטיים). התובעת לא נקטה בהליכים האמורים לשם תקיפת הליכי הגבייה המנהליים שנקטה נגדה המועצה. זאת, על אף שבמכתב בא כוחה מיום 23.12.2009, צוין כי "בהעדר התייחסות אגיש עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים שם יתברר עצמת חוסר תום הלב מצד המועצה והתנהלות ופעילות בלתי חוקית". יחד עם זאת, העובדה שהתובעת לא נקטה בהליכי "תקיפה ישירה" של הליכי הגבייה המנהליים שנקטה נגדה המועצה, אין בה כדי לגרוע מסמכותו של בית משפט זה לדון בטענות התובעת ביחס להליכי גבייה אלה, בדרך של "תקיפה עקיפה" ובגררא. זאת, על פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 אשר קובע בזו הלשון: " הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו היחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר". ההכרעה בשאלה האם המועצה הייתה רשאית להטיל עיקול על חשבונה של התובעת, היא שאלה שהכרעה בה דרושה לבירור העניין נשוא התביעה - סוגיית לשון הרע. אמנם ספק אם ניתן לראות בשאלה זו משום שאלה שמתעוררת "דרך אגב" (להבדיל מהשאלה העיקרית העומדת לפתחו של בית משפט זה), אולם מכל מקום ההכרעה בשאלה זו, במסגרת הדיון בתובענה דנן, תהא רק לצורך עניין זה וממילא לא תהווה מעשה בית דין לגבי הליכים אחרים. עיקול כפרסום לשון הרע הטלת עיקול על חשבון בנק של אדם, אכן עשויה להוות פרסום לשון הרע ביחס אליו. צו עיקול מציג אדם כמי שאינו משלם את חובותיו, באופן שהצריך נקיטה בסעד שכזה. פרסום כזה עלול לבזות את אותו אדם, להשפילו בעיני הבריות או לעשותו מטרה לבוז או ללעג, ומכאן שהטלת עיקול עשויה להוות עוולת לשון הרע, על פי סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן -"חוק איסור לשון הרע"). יחד עם זאת, אין לאמר כי בכל מקום בו מוטל עיקול, קמה מניה וביה עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, שהרי במובחן מפרסומים אחרים, הטלת עיקול הינה פעולה לגיטימית, אשר נקבעה בדין ואמורה לסייע לנושה בגביית חובותיו. הטלת עיקול, אפוא, תקים עילה על פי חוק איסור לשון הרע, רק מקום בו ימצא כי היא נעשתה שלא כדין. כך, הכירו בתי המשפט בקיומה של עילה על פי חוק איסור לשון הרע, מקום בו נושה הטיל עיקול על חשבון בנק של חייב, על אף שהנושה ידע כי פסק הדין, שמכוחו הוטל אותו עיקול, כבר בוטל (ת.א (ת"א) 60625/06 זוהר עמרם ואח' נ' מגן דוד אדום ואח', פס"ד מיום 27.3.2008, פורסם במאגרים המשפטיים). וכן גם נפסק במקרה שבו המוסד לביטוח לאומי פעל "בחוסר תום לב ובאטימות", כאשר ידע כי עובדת איננה מחוייבת בתשלום דמי הביטוח הלאומי ובכל זאת הטיל עיקול על חשבונה (ת.א (ת"א) 22407/08 רונית הרפז זיו נ' ביטוח לאומי, פסק דין מיום 7.10.2009, פורסם במאגרים המשפטייים). באופן דומה נפסקו פיצויים על פי חוק איסור לשון הרע במקרה בו נקבע כי המרכז לגביית קנסות, ביודעין ובכוונה תחילה, שלח הודעות עיקול בגין חובות שהיה ידוע לו שכבר נפרעו על ידי החייב באמצעות קיזוז (ת.א (ת"א) 25746/07 אחימן שמואל נ' המרכז לגביית קנסות, פסק דין מיום 18.1.2009, פורסם במאגרים המשפטיים). וכך נתקבלה גם תביעת לשון הרע מקום בו לא היתה מחלוקת בין הצדדים שעיקול הוטל בטעות על חשבונו של אדם בשל טעות שנפלה בציון מספר תעודת הזהות של החייב (ת.א. (נצרת) 9356-04-09, זידאן סלפיתי נ' עיריית נצרת, פס"ד מיום 13.1.09). ניתן לומר, במונחים הרלוונטיים לחוק איסור לשון הרע, כי מקום בו נמצא שהעיקול הוטל כדין, קמה למי שנקט בסעד זה הגנה של "אמת בפרסום", על פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, משמע - אותו אדם שעל נכסיו הוטל עיקול, אכן איננו משלם את חובותיו, באופן שהצריך נקיטה בסעד שכזה. מן הכלל אל הפרט התובעת לא הוכיחה כי נפל פגם בעצם הטלת העיקול על חשבונה, ודאי לא פגם אשר מצדיק הכרה בקיומה של עוולת לשון הרע והטלת פיצויים על המועצה: ראשית, התובעת לא הוכיחה את טענתה לפיה היא איננה חייבת למועצה מאומה, ואף הובאו ראיות המוכיחות היפוכו של דבר: על פי תצהירו ועדותו בבית המשפט של מנהל מחלקת הגבייה במועצה, וכעולה ממסמך "יתרות למשלם" שצורף לתצהיר, החוב אותו מייחסת המועצה לתובעת ולבעלה עמד ביום 2.12.2009 על סך של 63,863 ₪, כאשר חוב זה מורכב ממספר גורמים: חוב מים עבור בית המיועד למגורי התובעים במגרש שבבעלותם המצוי בשכונה חדשה ב"אלחריק", חוב בגין ביטוח וטיפולי שיניים לתלמידים, וחוב ארנונה עבור קרקע תעשייתית בה מצוי מגרש גרוטאות. באשר לחוב המים עבור המגרש והבית הנבנה בשכונה החדשה ב"אלחריק" - התובעת אישרה בעדותה כי לה ולבעלה אכן יש בית הנמצא בשלבי בנייה במקום זה (עמוד 8 שורות 3-8 לפרוטוקול). על פי צו שניתן במסגרת תיק זה, הגיש מנהל מקרקעי ישראל חוזה חכירה (נ/2) ולפיו חכרו התובעת ובעלה מן המנהל מגרש בשטח של 326 מ"ר למטרת בנייה דו משפחתית (חלקה 21 בגוש 15558). בעדותה בבית המשפט, הכחישה התובעת תחילה את חתימתה על הסכם חכירה זה והעידה "אני לא יודעת מזה שום דבר" (עמוד 7 שורות 5-11 לפרוטוקול). עדות זו נראתה בלתי מהימנה ואכן בהמשכה, חזרה בה התובעת מטענה זו ואישרה הן את העובדה שלה ולבעלה בית בהליכי בניה באותו מגרש והן ש"יכול להיות" שהיא חתומה על אותו הסכם (עמוד 8 שורות 3-13 לפרוטוקול). באשר לחוב עבור אגרת תלמידים - התובעת אישרה בעדותה בבית המשפט, כי היא ובעלה אינם משלמים את אגרת התלמידים הנדרשת עבור לימודי ילדיהם בבית הספר (עמוד 3 שורה 25- עמוד 4 שורה 10 לפרוטוקול). בכל הנוגע ל"מגרש הגרוטאות" (גוש 15609 חלקה 5) - לבית המשפט אכן לא הובאו ראיות מהן ניתן ללמוד שהתובעת החזיקה או מחזיקה במגרש זה. מהודעת מנהל מקרקעי ישראל (ת/1) עולה, כי התובעת איננה חתומה על הסכם חכירה ביחס למגרש זה. מאידך גיסא, לצורך התביעה דנן הובאו ראיות מספיקות המעידות על כך שבעלה של התובעת הוא אחד מן המחזיקים במגרש זה. הבעל אישר בעדותו כי הוא ובני משפחה נוספים שלו מחזיקים במגרש ומוכרים בו גרוטאות וכי היה במקום שעון מים על שמו (עמוד 13 שורות 20-22, עמוד 14 שורות 21 לפרוטוקול). נמצא, אפוא, כי לפחות בכל הנוגע לחלק מן החוב בגינו הוטל העיקול - חוב אגרת התלמידים וחוב המים עבור הבית ב"אלחריק", התובעת לא הוכיחה טענתה בכתב התביעה, ולפיה היא איננה חייבת מאומה למועצה. משכך, לא הוכיחה התובעת כי נפל פגם בעצם הטלת העיקול על חשבונה, ולכל היותר טענותיה של התובעת מעלות ספק ביחס להיקף החוב (והעיקול כפועל יוצא מכך), ולא באשר לעצם קיומו של חוב והצדקה להטלת עיקול על חשבונה. במילים אחרות, "הפרסום" שהיה כרוך בעצם הטלת העיקול על חשבונה של התובעת, ולפיו התובעת חייבת כספים למועצה, היה בבחינת אמת, ולכל היותר קיימת מחלוקת לגבי היקפו של החוב ושל העיקול בהתאם. נימוק נוסף לכך שלא נפל פגם בהטלת העיקול, מצאתי בטענת המועצה באשר לבעלות בחשבון עליו הוטל העיקול. לאחר שמיעת עדויותיהם של התובעת ושל בעלה בעניין זה, שוכנעתי כי יש לקבל את טענת המועצה ולקבוע, כממצא עובדתי, כי על אף שחשבון הבנק עליו הוטל העיקול רשום על שם התובעת בלבד, הרי שבעלה של התובעת נוהג אף הוא בחשבון מנהג בעלים ויש לראות בחשבון זה כנכס משותף של התובעת ושל בעלה. ויודגש, אין מדובר בקביעה הנסמכת על חזקת השיתוף בין בני זוג, כפי שטוענת המועצה. בעניין זה יש לקבל את טענת ב"כ התובעת ולפיה ההלכה בדבר חזקת השיתוף בחובות חלה במישור היחסים הפנימייים שבין בני הזוג, והיא נועדה לעריכת החישוב ביניהם בשלב פירוק קשר הנישואין וחלוקת הרכוש המשותף, להבדיל ממערך היחסים החיצוני, שבין בני הזוג לבין נושים (לעניין זה ראה: ע"א 3929/02 לוין כרם נ' עו"ד שילר, פ"ד נח(5) 373). הקביעה העובדתית בדבר בעלותו של הבעל בחשבון עליו הוטל העיקול, נסמכת על הראיות שנשמעו בבית המשפט, כפי שיפורטו להלן. עדותה של התובעת, בכל הנוגע להכנסותיו של בעלה ולכספיו המופקדים בחשבון, נראתה עדות מתחמקת ובלתי מהימנה ולא נתתי בה אמון. התובעת העידה תחילה כי היא איננה יודעת דבר באשר למקום בו בעלה מפקיד את הכנסותיו, וכי החשבון הוא חשבון אישי שלה ובעלה איננו מעורב בו. כך בעמוד 4 שורות 26-32 ובעמוד 5 שורות 1-4 לפרוטוקול: " ש. לבעלך יש חשבון? ת. לא ש. הכסף שהוא מרוויח איפה הוא שם? ת. זה לחוד וזה לחוד, זה לא ענייני, אני לא יודעת מזה שום דבר ש. בעלך לא שם את הכסף בחשבון שלך? ת. לא. החשבון שלי בנפרד לבד. החשבון הזה הוא אישי שלי ולא מעורב בעלי ש. בעלך מותר לו לשים כסף בחשבון? ת. הוא לא ש. אז מה את לוקחת ממנו ומפקידה בחשבון? ת. אין שום כסף נכנס לבנק חוץ מקצבת ילדים והבטחת הכנסה שאני מקבלת". עדותה האמורה של התובעת נסתרה בהמשך חקירתה הנגדית, שעה שהתובעת אישרה כי כספים שבעלה מקבל כהבטחת הכנסה מן הביטוח הלאומי, נכנסים לחשבון שלה. כך בעמוד 9 שורות 18-21 לפרוטוקול: "ש. הבטחת הכנסה שבעלך מקבל לאיזה חשבון נכנס? ת. אין שום דבר נכנס לחשבון שלו, רק לחשבון שלי ש. הכל לחשבון שלך? ת. הכל לחשבון שלי" גם מעדות בעלה של התובעת עלה, כי בניגוד לטענת התובעת בתחילת עדותה, הכנסותיו של הבעל מופקדות בחשבון הרשום על שם התובעת. הבעל אישר כי הוא מקבל 1,700 ₪ כספי הבטחת הכנסה אשר מופקדים לחשבון אשתו (עמוד 12 שורות 1-7 לפרוטוקול). בעמוד 12 שורות 22-30 לפרוטוקול העיד בעלה של התובעת: "ש. מי מקבל הבטחת הכנסה ת. היה לי חשבון בבנק לאומי בטבריה, המועצה עשתה לי עיקול, אם אני מקבל הבטחת הכנסה בטבריה עיקלו לי ולאשתי איפה אקבל? ש. לך יש חשבון בנק ת. לא ש. אמרת בבנק לאומי ת. היה זכרונו לברכה, אבל בגללך ובגלל השטויות שלך סגרו לי אללה ירחמו ש. כשאתה מקבל כסף מהביטוח הלאומי לאיזה חשבון זה הולך? ת. החשבון, אין לי אני חשבון, סגרו לי, אז למי ילך? ילך לאשתי ועיקלו לה ש. אתה מושך כסף מהחשבון ת. בחיים לא משכתי כסף. תוציא לי נייר שמשכתי ש. אשתך נותנת לך כסף ת. מה אתה רוצה מזה, נותנת לא נותנת זה לא עבודה שלך". בעלה של התובעת העיד באופן לא עקבי בכל הנוגע להכנסותיו, בין אם מעבודה ובין אם מהביטוח הלאומי, לאורך כל עדותו הוא ניסה להתחמק ממתן תשובות ענייניות באשר לכספים שהוא מפקיד בחשבון ולאופן בו הוא מושך כספים, והתרשמותי הכללית היתה, כי הוא עצמו רואה בכספיו ובכספי אשתו, המופקדים באותו חשבון, כנכס משותף המשמש את שניהם גם יחד. בנסיבות אלה, שוכנעתי כי לא נפל פגם בהטלת העיקול על ידי המועצה על החשבון בגין חובו של הבעל למועצה, אשר לצורך התביעה דנן הוכח במלוא היקפו, לרבות בכל הנוגע לחוב בגין "מגרש הגרוטאות". טענת התובעת ולפיה המועצה מעולם לא דרשה ממנה תשלום מסים כלשהם, לא הוכחה על ידה. גם בעניין זה נראו תשובותיה של התובעת בעדותה מתחמקות (עמוד 8 שורות 26-31 לפרוטוקול) ושוכנעתי כי יש להעדיף על פניהן את עדות מנהל מחלקת הגבייה מטעם המועצה ולפיה החוב רשום בספרי המועצה על שם התובעת ובעלה והמועצה יחסה את החובות ופנתה בדרישות תשלום לשניהם (עמוד 16 שורות 10-15, 24-32 עמוד 17 שורות 1-8 לפרוטוקול). סיכום התובעת לא הוכיחה כי העיקול נשוא כתב התביעה הוטל שלא כדין, באופן המצדיק הכרה בקיומה של עוולת לשון הרע והטלת פיצויים על המועצה: ראשית, הוכח שהתובעת חייבת כספים למועצה, ולכל היותר קיימת מחלוקת לגבי היקף חובותיה של התובעת, אך לא לגבי עצם קיומם. שנית, הוכח כי למועצה היה יסוד לסבור שהחשבון עליו הוטל העיקול, הינו חשבון משותף של התובעת ושל בעלה. על כן, ומשנמצא כי לבעלה של התובעת חובות כספיים נכבדים למועצה, לרבות בגין החזקתו ב"מגרש הגרוטאות", הרי שלא נפל פגם בהטלת העיקול על אותו חשבון, גם לשם גביית חובותיו של הבעל. קביעות אלה, באשר לקיומם של חובות של התובעת ושל בעלה למועצה ובאשר לתקינות הליכי הגבייה, הינן קביעות התקפות, כהכרעה שבגררא, בכל הנוגע לתביעת לשון הרע בה עסקינן, בלא שיהיה בהן כדי לגרוע מזכותה של התובעת לחלוק על החובות המיוחסים לה או על הליכי הגבייה שננקטו נגדה, ב"תקיפה ישירה". נוכח מסקנתי לפיה לא נעשתה על ידי המועצה עוולה של פרסום לשון הרע, מתייתר הצורך לדון בטענת המועצה ולפיה חלה עליה ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, בשל "חובתה להגברת הגבייה ביישוב". אציין רק כי סבורני שהדברים, למצער, כרוכים האחד במשנהו, משמע - אם יימצא כי עיקול הוטל שלא כדין, ממילא לא יוכל מי שנקט בו לטעון שהיתה לו חובה על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת, לנקוט בסעד שכזה. על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪. בנקחשבון בנקלשון הרע / הוצאת דיבהעיקולעיקול חשבון בנק