מהות הבקשה .1זוהי בקשה של היועץ המשפטי לממשלה להכריז על בתם הקטינה של המשיבים (להלן - הקטינה) כבת אימוץ ולקבוע כי נתמלאו לגביה תנאי סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א- 1981(להלן - חוק האימוץ או החוק) ביחס להוריה המשיבים. בבקשה עצמה לא צויין על איזו עילה מבין החלופות השונות שבסעיף 13לחוק היא נסמכת. ואולם, ענין זה בא על תיקונו בישיבת בית-המשפט מיום 19.6.95, בה הודיעה ב"כ המבקש כי היא מתבססת על העילות המנויות בסעיפים קטנים (4), (5) ו-(7) שבסעיף 13לחוק. רקע דיוני-עובדתי .2כפי שמציינת ב"כ המשיבים בפתח סיכומיה, מרבית העובדות אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, ולפיכך אפתח בהצגת עיקרי הרקע העובד תי. א. הקטינה, ילידת 23.9.88, הינה בתם השביעית (מתוך תשעה ילדים) של המשיבים. ב. בשבוע האחרון של חודש דצמבר 91', בהיות הקטינה בת שלוש וחצי, היא נאנסה על ידי אביה המשיב (להלן - האירוע). רק כתשעה חודשים לאחר האירוע (בחודש ספטמבר 92'), הוצאה הקטינה מהבית והועברה לבית ילדים טיפולי, וזאת עפ"י החלטתו של בית-המשפט לנוער בירושלים (החלטת כב' השופט בן-דור מיום 11.6.92), שבה הורה "על הוצאת הילדה ... ממשמורת ההורים ומסירתה למשמורת רשות הסעד אשר תקבע את מקום חסותה". הקטינה שהתה בבית הילדים במשך כשנתיים עד למסירתה למשפחה אומנת המיועדת לאמצה, וזאת על פי צו של בית-משפט זה (כב' סגן הנשיא בזק) מיום 22.7.94בתיק אימוץ .53/94הצו ניתן במסגרת בקשה שהוגשה לבית משפט זה לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ. יצויין כבר כאן, כי המשיבים הביעו הסכמתם להעברת הקטינה למשפחה המיועדת לאמצה, בזו הלשון: "המשיבה 1: מה אפשר לעשות? אם זה לטובת הילדה אני מסכימה. המשיב 2: אם האמא של הילדה מסכימה אז גם אני מסכים". כן יצויין, כי המשיבים לא היו מיוצגים על-ידי עו"ד בעת הדיון בבקשה לפי סעיף 12(ג). ג. בגין האירוע הנ"ל הוגש נגד המשיב כתב אישום לבית-משפט זה (ת"פ 189/93), שהדיונים בו החלו באוגוסט 93'. מלבד תקופה קצרה בה שהה במעצר (טרם הגשת כתב האישום), ומלבד תקופה קצרה נוספת בה שהה מחוץ לבית מכח צו איסור כניסה שהוצא נגדו, המשיך המשיב להתגורר בבית המשפחה (חלק ניכר מהזמן ביחד עם הקטינה), וזאת עד למאסרו לאחר הרשעתו. ביום 4.1.94הרשיע בית משפט זה (כבוד השופט צבי כהן) את המשיב באינוס הקטינה, תוך גרימת חבלה גופנית ונפשית לקטינה. ביום 2.3.94נגזרו על המשיב שמונה שנות מאסר, מתוכן שש שנים לנשיאה בפועל, והוא נמצא עתה במאסר, החל ממרץ 94' (הכרעת הדין וגזר הדין צורפו לבקשה). המשיב הגיש ערעור לבית המשפט העליון. ביום 28.11.95דחה בית-המשפט העליון את ערעורו (פסק הדין הומצא לתיק ביהמ"ש). ד. משפחת המשיבים היתה מוכרת ומטופלת על ידי הלשכה לשרותים חברתיים במשך שנים רבות שקדמו לאירוע, וזאת מחמת בעיות סוציו-אקונומיות רבות. עקב העדרות פיזית של המשיב (ישיבות במאסר) והעדרות פסיכולוגית (התמכרותו לסמים ואלכוהול) המשפחה הפכה לנזקקת. במשך כל השנים המשיב לא עבד - למעט במשך תקופות קצרות ולא תמך במשפחה, אשר קיבלה סיוע של הלשכה לשירותים חברתיים וגורמים וולנטריים בקהילה, כגון: ביגוד, ציוד לבית, מתנות לחגים וסומכות שנכנסו לתת תמיכה והדרכה למשיבה, כשלא פעם גם היא עצמה היתה נתונה במצבים נפשיים קשים, וכאשר כל תפקידי ההורות היו מוטלים עליה בעיקר. כמו כן, כל ילדי המשיבים נזקקו בזמנים שונים לעזרות וליציאה למסגרות חוץ (מועדוניות טיפוליות לילדים, מסגרות אחה"צ, פנימיות, מעון יום) בשל חוסר תפקוד ההורים. מאחר שהמשיבים עברו תהליך של חזרה בתשובה, הם גם בחרו במסגרות חינוכחיות חרדיות לילדיהם, שם ניתנת אפשרות פחותה של פיקוח ומעקב אחריהם. מכל מקום, הרקע המשפחתי מפורט היטב בתסקירה של פקידת הסעד מרגלית דקלבאום מיום 29.9.94(להלן - התסקיר) ובתצהירה של העו"ס כוכבה ארמוזה מיום .13.2.95 ה. ביום 1.1.92, כשבוע לאחר האירוע, הופיעה המשיבה אצל רופא המשפחה והביעה בפניו את חשדה כי בעלה המשיב ביצע מעשה מגונה בקטינה. הרופא הפעיל את פקידת הסעד לחוק הנוער, וזו לקחה את הקטינה לבדיקה רפואית. לאחר שבבדיקה נמצא כי הקטינה נפגעה מינית, הזמינה העו"ס את המשיבה לשיחה עימה. על אף שהמשיבה ידעה במה מדובר, היא הגיעה לפגישה עם העו"ס בליווי בעלה המשיב, מה שמנע כמובן מהעו"ס לשוחח עם המשיבה על האירוע, ולכן הזמינה את המשיבה לפגישה נוספת, תוך שהיא מבקשת מהמשיבה להגיע לבד. בסעיף 10רישא לתצהירה מתארת העו"ס ארמוזה את מה ששמעה מפי המשיבה: "כעבור יום יומיים נפגשתי שוב עם המשיבה. היא סיפרה לי שהיא היתה מחוץ לבית למספר שעות והתקשרה הביתה כשהיא ציפתה שהיא תמצא שם את הבן מ' ביחד עם הקטינה. להפתעתה, הסתבר לה שמ' איננו בבית אלא הקטינה נמצאת שם לבד עם המשיב. מתוך חשש לשלומה של הקטינה (המשיבה הסבירה לי בעבר שהיא לא נוהגת להשאיר את בנותיה לבד עם המשיב) המשיבה חזרה מיד הביתה ומצאה את המשיב שיכור ואת הקטינה על הספה מכוסה עד מעל לראשה, המשיבה הסירה את הכיסוי מהקטינה וראתה שהיא לבושה בגטקס (ולא מה שהיא לבשה באותו בוקר). לדבריה, הקטינה היתה מפוחדת וחיוורת, מתנשפת כאילו שעברה משגל ... ". בעקבות השיחה הזו הדריכה העו"ס את המשיבה להגיש תלונה במשטרה. בעקבות התלונה נחקרה הקטינה על ידי חוקר ילדים ונבדקה על ידי פסיכולוג. באותה תקופה חלה התדרדרות חמורה במצבם של ילדים נוספים במשפחה, אשר חייבה התערבותה של פקידת הסעד לחוק הנוער. הבן י', יליד 75', נעדר מהבית במשך כשלושה חודשים, ולא היה ברור היכן הוא נמצא. הבת ל', ילידת 77', נפלטה מהפנימיה שבה שהתה והיתה ללא מסגרת חינוכית בבית. אף המשיבה סבלה באותה תקופה מאלימות קשה מצד המשיב, ומפגיעה אשר חייבה טיפול רפואי והגשת תלונה נגדו במשטרה. למרות שהיה נסיון להוציא צו להרחיק את המשיב מהבית (צו הגנה), המשיבה לא שיתפה פעולה וברגע האחרון הכניסה את המשיב הביתה (וראה סעיפים 11- 17לתצהירה של כוכבה ארמוזה). ו. בחודש פברואר 92' פנתה פקידת סעד לחוק הנוער לבית-משפט לנוער על מנת לקבוע דרכי טיפול בקשר לקטינה ואחיה (הבקשה צורפה לתצהירה של כוכבה ארמוזה). על פי החלטת בית-משפט לנוער מיום 28.4.92, כל ילדי המשיבים הוכרו כקטינים נזקקים, בהסכמת המשיבים, "הואיל וקיים חשש לשלומם עקב תפקוד קשה של ההורים .. .". כן הוחלט שם כי ילדי המשיבים (ל', ל' ו-מ') אשר כבר הוצאו ע"י המשיבים לפנימיות, יעברו למשמורת רשות הסעד. יתר הילדים הועמדו בפיקוח והשגחה של פקידת סעד (וראה עמ' 10- 11לפרוטוקול בית-משפט לנוער שצורף לבקשה זו). לגבי הקטינה שבפני, שופט הנוער השתכנע, על-פי הראיות שהובאו בפניו במשך החודשים אפריל עד יוני 92', כי המשיב ביצע מעשה בקטינה, ולפיכך החליט ביום 11.6.92על הוצאתה ממשמורת המשיבים, בהסכמת המשיבה, אשר בתשובה לשאלות של שופט הנוער בחרה להרחיק את הקטינה מהבית ולא את בעלה המשיב (וראה עמ' 10לפרוטוקול הדיון בבימ"ש לנוער מיום 28.4.92; עמ' 3- 4לפרוטוקול מיום 8.5.92; ועדות המשיב בפניי בעמ' 53לפרוטוקול מיום 19.9.95). בעקבות החלטתו האמורה של בית-משפט לנוער, החליטו רשויות הסעד על העברה של הקטינה לבית הילדים למטרת הגנה וטיפול, ובהמשך לצורך הערכה והחלטה לגבי עתידה. ביום 6.9.92הועברה הקטינה לבית הילדים "בית לכל ילד בישראל", בו שהתה במשך כשנתיים ימים. במהלך שהותה של הקטינה בבית הילדים, החלו המטפלים להכיר את משפחתה של הקטינה, ובמיוחד את המשיבה, והחלו לאבחן את מהות הקשר בין הקטינה לבין הוריה ולטפל במצבה של הקטינה. מר שלמה שפירא, פסיכולוג בבית הילדים, ליווה את האבחונים והטיפולים בקטינה במשך שהותה שם. ז. במשך שהותה של הקטינה בבית הילדים, הקשר בין הקטינה למשיבה התבצע באמצעות ביקורים דו-שבועיים. בהתחלה התמידה המשיבה בביקורים אלה, אך לאט לאט פחתו הביקורים לפעם בשבוע. לעיתים המשיבה נעדרה ולא הגיעה לביקורים אפילו לתקופות של שלושה-ארבעה שבועות, כשהיא מסבירה את העדרויותיה בעומס המוטל עליה בעיקר בשל הטיפול בתינוק (שנולד לה ולמשיב לאחר האירוע) או לא מתייחסת להעדרויות כלל (וראה סעיף 21לתצהיר של כוכבה ארמוזה; סעיף 5לתצהיר של שלמה שפירא; מכתבו של שלמה שפירא מיום 3.9.95). כעולה ממכתבו האמור של מר שפירא, בשנה השניה לשהותה של הקטינה בבית הילדים, ביקרה אותה המשיבה 34פעמים, כלהלן: ספטמבר 93' - פעם אחת; אוקטובר 93' - 4פעמים; נובמבר 93' - 5פעמים; דצמבר 93' - 4פעמים; ינואר 94' - 6פעמים; פברואר 94' - 2פעמים; מרץ 94' 2פעמים; אפריל 94' - 2פעמים; מאי 94' - 2פעמים; יוני 94' - 3פעמים; יולי 94' - 3פעמים. כן עולה ממכתבו, כי בשנה השניה לשהותה של הקטינה בבית הילדים נמנעה האם מלבקרה 12פעמים. עוד עולה ממכתבו, כי תדירות הביקורים בשנה הראשונה לשהותה של הקטינה בבית הילדים דומה לזו של השנה השניה. בעדותה בפני (ביום 19.9.95) הסבירה המשיבה כי היא לא התמידה בביקורים משום שהיא היתה בלחץ (עמ' 45לפרוטוקול), ומשום שזה היה לה קצת קשה: "לא יכלתי לעזוב אותה וללכת ולבוא. לא שלא הייתי רוצה ללכת, הייתי רוצה ללכת אבל משהו היה מונע אותי לא ללכת אליה" (עמ' 48לפרוטוקול). לאור המצב הנפשי שבו היתה המשיבה שרויה מאז האירוע, ולאור הצורך שלה לטפל לבדה בבית ובשמונת ילדיה האחרים (אף אם בחלק מהזמן חלקם לא היה בבית), נראה לי כי אין לפקוד לחובתה את הביקורים שהחמיצה, אלא יש דווקא לזקוף לזכותה את הביקורים הרבים שקיימה אצל הקטינה במשך שתי שנות שהותה בבית הילדים ( 34ביקורים כל שנה) חרף הקשיים הרבים שנאלצה להתמודד עימם. ח. בתחילה שמחה הקטינה לביקורי אמה (המשיבה) והאינטראקציה ביניהם היתה חיובית, אך אט אט החל להווצר מרחק ביניהן. בשלב מסוים החלה הקטינה לגלות תוקפנות כלפי המשיבה, העדיפה להסתובב במשרד ולהתרחק ככל האפשר מאמה, התעלמה ממנה, לעיתים חזרה והחלה בוכה או מכה את המשיבה, כשהמשיבה איננה מבינה את התנהגות הקטינה ואין היא רואה בכך סימן למצוקה של הקטינה וכעסה על אמה. המשיבה לא תמיד היתה רגישה לצרכי הקטינה ולכך שהיא זקוקה להתייחסות ותשומת לב מיוחדת. לקראת סוף שהותה בבית הילדים, הקטינה חשה עצמה יותר ויותר עצובה ובלי דמות אם. הקטינה היתה אמנם הולכת לביקורים אלה ללא התנגדות, אך באדישות וללא ציפיות (סעיפים 12, 26לתצהיר של שלמה שפירא). המשיב (אביה של הקטינה) התבקש שלא לבקר אותה ללא תיאום מראש. בפועל ביקר אותה מעט (לפני כניסתו לבית הסוהר), אך ללא הודעה מראש. ככל שהקטינה עיבדה יותר ויותר את האירוע, היא התרחקה מהמשיב בביקורים ותגובותיה לאחר ביקור שלו היו קשות (סעיפים 6, 21לתצהיר של שלמה שפירא; סעיף 21לתצהיר של כוכבה ארמוזה). ט. בטיפול הפסיכולוגי שהקטינה קיבלה בבית הילדים, היא שידרה אותות וסימנים כי היא חשה נטושה וזרוקה בבית הילדים. בעוד שבחודשים הראשונים הציגה פאסדה של ילדה טובה והתכחשה לרגשותיה הקשים, הרי שכעבור זמן הרשתה לעצמה יותר לבטאם. הקטינה הרגישה תסכול וכאב על שהוצאה מהמשפחה ומהבית. לקראת סוף שהותה בבית הילדים החלה הקטינה לפתח בעיות התנהגות, שבאו לידי ביטוי בהתפרצויות זעם, קללות, זריקת חפצים ואלימות כלפי מבוגרים וילדים (סעיפים 8-12, 26לתצהיר של שלמה שפירא). במשך תקופה ארוכה התלבטו הגורמים המטפלים בקשר לגורלה של הקטינה. כל עוד לא הסתיימו ההליכים הפליליים נגד המשיב (אשר המשיך לגור בבית), לא ניתן היה לשקול החזרת הקטינה הביתה (עדות שלמה שפירא עמ' 3- 5לפרוטוקול מיום 29.8.95; עדות מרגלית דקלבאום עמ' 14- 15לפרוטוקול מאותו יום). המטפלים בקטינה נעזרו על ידי הפסיכולוגית המומחית, הגב' רעיה שפירא, אשר בדקה הן את המשיבה (ביוני 93') והן את הקטינה (ביוני 93' ובבדיקות חוזרות בפברואר 94' ובינואר 95'). י. בחודש מרץ 94', לאחר שנגזר דינו של המשיב (לשש שנות מאסר בפועל) ובעקבות הבדיקה החוזרת של הקטינה ע"י הגב' שפירא (בפברואר 94') וחוות דעתה כי שיקומה הנפשי של הקטינה יכול להעשות רק במסגרת משפחה חליפית וכי יש לשקול אפשרות של אימוץ פתוח עבורה, מה שיאפשר קשר מסוים בינה לבין המשיבה ואחיה של הקטינה, הוחלט ע"י הגורמים המטפלים על פתיחת הליכים להכריז על הקטינה כבת אימוץ (עדות שלמה שפירא עמ' 5לפרוטוקול מיום 29.8.95). כמו כן, מאחר ולפי דעת המטפלים בקטינה ולפי חוות דעתה של הפסיכולוגית, המשך שהותה של הקטינה בבית הילדים היה בלתי נסבל ומזיק עבורה, התעורר הצורך להתחיל לחפש ולמצוא משפחה אשר תביע את הסכמתה לאמץ את הקטינה אימוץ פתוח בתנאים אלה, דהיינו כשמדובר בילדה עם היסטוריה מינית כה קשה שתמשיך להיות בקשר כלשהו עם אמה ואחיה ההביולוגיים (ראה עמ' 10לסתקיר). נוסף לכך, לאחר מאסרו של המשיב, התקיים ביום 20.6.94דיון נוסף בפני בית המשפט לנוער בבקשת פקידת הסעד להארכת צו ההוצאה ממשמורת. משנשאלה המשיבה במהלך הדיון, אם היא מעוניינת עתה לקחת את הקטינה הביתה, היא לא הגיבה כלל. המשיב המשיך להכחיש שעשה משהו לקטינה. במצב דברים זה הורה בית המשפט לנוער כי הקטינה תמשיך להיות במשמורת רשות הסעד, אשר תקבע את מקום חסותה (וראה פרוטוקול הדיון של בית המשפט לנוער מאותו יום שצורף לבקשה). לאחר חיפושים רבים וממושכים במאגר המשפחות שפנו לשירות למען הילד, נמצאה משפחה מתאימה אשר הביעה את הסכמתה לאמץ את הקטינה במידה ותוכרז בת אימוץ (עמ' 10לתסקיר). בעקבות זאת, הוגשה הבקשה על פי סעיף 12(ג) לחוק, לקבל את אישורו של בית המשפט להעברתה המיידית של הקטינה למשפחה המוכנה לאמצה (להלן - המשפחה המיועדת לאמצה). כזכור, ביום 22.7.94ניתן צו העברה כמבוקש בהסכמת המשיבים. יא. קליטתה של הקטינה במשפחה המיועדת לאמצה היתה חיובית וטובה בצורה בלתי רגילה. הקטינה יצרה קשרים קרובים ומשמעותיים עם בני המשפחה (ראה תסקירה של פקידת הסעד סוזן בוקוולד מתאריך 4.4.95; וכן הפרוטוקול החסוי של עדות האם האומנת בבית המשפט מיום 10.9.95). בדיקה שלישית של הקטינה ע"י הגב' שפירא (חוות דעת מינואר 95'), העלתה כי מצבה וטובתה של הקטינה, לאחר העברתה וקליטתה במשפחה האומנת למטרת אימוץ, אינם מצריכים עוד המשך קשר כלשהו עם המשיבה או עם אחיה. כלומר, שאין עוד צורך ואף אין זה רצוי - מבחינת המבקש - באימוצה של הקטינה באימוץ פתוח. כיוון שכך, ביקש המבקש לתקן בהתאם את בקשתו להכריז על הקטינה כבת אימוץ, באופן שיהיה ברור כי הבקשה היא לאימוץ במובן השגרתי, דהיינו אימוץ סגור. בהחלטתי מיום 26.1.95נעתרתי לבקשה, "מבלי להכביד על באת-כוח המבקש ולהטיל עליה לנסח בקשה חדשה, על כל הכרוך בכך" (וראה עמ' 7- 8לפרוטוקול מאותו יום). יב. מאז העברתה של הקטינה למשפחה המיועדת לאמצה מתקיימים ביקורים תקופתיים בין המשיבה לבין הקטינה במקום נייטרלי. ביקורים אלו, השפעתם על הקטינה ועמדתה של הקטינה ביחס לקיומם מתוארים בתסקירה של גב' סוזן בוקוולד, בחוות הדעת של גב' שפירא מינואר 95', ובעדות האם המיועדת לאמצה מיום 10.9.95(עמ' 36- 37לפרוטוקול החסוי). התמונה המתקבלת מדבריהם היא, בתמצית, כי הקטינה איננה מעוניינת עוד בקשרים עם אמה הביולוגית (המשיבה) ואף מתנגדת להמשך הביקורים של אמה אצלה, כי הקשרים האלה אינם נחוצים לה ואף מפריעים לתהליך השתלבותה במשפחה המיועדת לאמצה. לפיכך, המלצתם החד-משמעית של העדים המקצועיים מטעם המבקש (הפסיכולוגית שפירא ופקידות הסעד דקלבאום ובוקוולד) הינה, כי הקטינה תוכרז כבת אימוץ ושמשפחתה הנוכחית תאמץ אותה באימוץ סגור. יצויין כבר כאן, כי המשיבים מתנגדים להכרזתה של הקטינה כבת אימוץ, ולחלופין, הם מבקשים יקבע כי האימוץ יהיה פתוח באופן שהקטינה תוכל להיות בקשר עם משפחתה הביולוגית. יג. בתחילת הדיון בתיק זה מיניתי את עו"ד אברהם בן-הדור לייצג את המשיבים בתיק זה. ואולם, לאחר שב"כ המבקש ביקשה כזכור לתקן את הבקשה, באופן שיהיה ברור כי הבקשה היא להכריז על הקטינה כבת אימוץ במסגרת אימוץ סגור, להבדיל מאימוץ פתוח, ביקש עו"ד בן-הדור להשתחרר מן היצוג. ביום 26.1.95נעתרתי לבקשתו זו ומיניתי במקומו את עוה"ד סוזן וייס לייצג את המשיבים בתיק זה. באותה ישיבה גם מיניתי את הפסיכולוג רמי בר גיורא כמומחה מטעם בית המשפט, "אשר יחווה דעתו בכל השאלות הצריכות בתיק זה ובעיקר מסוגלות הורית של המשיבים וטובת הילדה בנסיבות המיוחדות של מקרה זה". בישיבת בית המשפט מיום 16.2.95ביקשה ב"כ החדשה של המשיבים (עו"ד סוזן וייס) כי בית המשפט יאשר מינוי של מומחה מטעם המשיבים - במקום מטעם בית המשפט - לצורך הגשת חוות דעתם מטעמם. באותו יום נעתרתי לבקשתה ואישרתי לב"כ המשיבים לבקש מפרופ' ג'רלד קפלן להכין ולהגיש חוות דעת מטעמם, כאשר שכרו ישולם על ידי אוצר המדינה. יד. פרופ' קפלן, שהינו מומחה ידוע ובעל שם עולמי בתחום הפסיכיאטריה הכללית והפסיכיאטריה של הילד המתבגר, הגיש את חוות דעתו לבית המשפט לקראת הדיון שהתקיים ביום .19.6.95בעמ' 17לחוות דעתו המפורטת מסכם פרופ' קפלן את מסקנותיו והמלצותיו, כלהלן: " .1אין מנוס כעת מהמשך התכנית של אימוץ במקרה של (הקטינה). .2ההורים המאמצים, ... הינם מעולים (ההדגשה שלי - ד' ח'), ועוזרים (לקטינה) להשתקם בצורה בריאה במשפחתם. .3אני ממליץ שהאימוץ יהיה פתוח (ההדגשה במקור - ד' ח'). ההורים המאמצים (והקטינה) מוכנים לכך (ההדגשה שלי - ד' ח'). .4אני ממליץ שכתובתה של המשפחה המאמצת תהיה חסויה, כדי למנוע יצירת קשר מצד אביה של (הקטינה). על אף שהוא בבית הסוהר, סביר שייצא לחופשות וכן יש באפשרותו לטלפן למשפחתו מבין כותלי הכלא. סבורני שאם מען המשפחה המאמצת יהיה בידי (האם הביולוגית) או משפחתה, האב של (הקטינה) יגלה זאת, ואפילו אם ינתן צו מניעה מביה"מ לאסור עליו להתקרב לילדה, הוא עשוי להפר את הצו. .5אני ממליץ שהקשרים בין המשפחה המאמצת והמשפחה הביולוגית יפתחו בהתכתבויות, ושמגעים אישיים בין (הקטינה), ... לבין (האם הביולוגית) וילדיה, יוסדרו ביוזמתם של ההורים המאמצים ובהתחשב ברצונה של (הקטינה). .6אחת המשימות החשובות המוטלות על ... תהיה להכיר קורות משפחתה הביולוגית של (הקטינה), ולעזור לילדה להבין את שארע לפני שלוש שנים, כדי שתוכל להשלים עם עברה ולא תרגיש אשמה, וכן ע"מ שלא תאשים את (אמה הביולוגית). לאור רמת המישכל הגבוהה של (הקטינה), ... ולנוכח נכונות ההורים המאמצים לעשות כל מה שידרש לטובת הילדה, אני סבור שמשימה זו ברת השגה" (המילים בסוגריים הוספו על ידי במקום השם המפורש של הקטינה ושל אמה הביולוגית. הסימון "..." בא במקום שמותיהם של ההורים המיועדים לאמץ את הקטינה). טו. ואחרון, על פי בקשתם המשותפת של ב"כ הצדדים, שמעתי גם את עדותה של האם האומנת - המועמדת לאמץ את הקטינה (עדותה נשמעה בפני ביום 10.9.95, שלא בנוכחות המשיבים, שהיו מיוצגים ע"י באת כוחם באותה ישיבה, כאשר הפרוטוקול החסוי של עדותה (עמ' 34-41) הוכנס למעטפה נפרדת וסגורה המוחזקת במקום שמור במזכירות בית המשפט). עד כאן עיקרי הרקע הדיוני-עובדתי, ומכאן - לדיון בטענותיה של ב"כ המשיבים כנגד הכרזתה של הקטינה כבת אימוץ, בכלל, וכנגד אימוצה במסגרת אימוץ סגור, בפרט. תמצית עיקרי טענותיה של ב"כ המשיבים .3בסיכומיה העלתה ב"כ המשיבים טענות מטענות שונות, דיוניות ומהותיות, נגד הכרזתה של הקטינה כבת אימוץ, ולחלופין - נגד אימוצה באימוץ סגור. טענתה העיקרית של באת-כוח המשיבים היא, כי המבקש לא הוכיח קיומה של כל עילה, על-פי חוק האימוץ, המצדיקה חדירתו של השלטון לנבכי התא המשפחתי. בהקשר זה היא מוסיפה וטוענת, כי צורת הגשת הבקשה פגעה בכללי הצדק הטבעי והבסיסי, וזאת, משום שבבקשה לא ציין המבקש על איזה ס"ק של סעיף 13לחוק הוא מבסס את בקשתו. לגבי טענה אחרונה זו, אין לי אלא לחזור ולדחותה, כפי שכבר עשיתי בהחלטתי המנומקת מיום .19.6.95יחד עם זאת, עלי להעיר ולהבהיר, כי בעקרון נכונה היא טענתה של באת-כוח המשיבים, כי יש להקפיד ולציין, בבקשה להכרזה על קטין כבר-אימוץ, את העילות המדוייקות שעליהן היא נסמכת, כדי שידעו ההורים הטבעיים מפני מה בדיוק עליהם להתגונן. כפי שכבר צויין לעיל, בעניננו הצהירה באת-כוח המבקש לפרוטוקול בית המשפט, בטרם הוחל בשמיעת הראיות, כי בקשתה נסמכת על ס"ק (4), (5) ו-(7), כך שהפגם הדיוני הזה בא על תיקונו. ועוד טוענת באת-כוח המשיבים, כי נטל ההוכחה בדבר קיומה של עילת אימוץ צריך להיות מוטל על המבקש, החייב להוכיח לבית המשפט, על-פי ראיות ברורות ומשכנעות, כי קיימת עילה חוקית להכריז על הקטינה כבת-אימוץ. לגבי טענה זו מסכים אני לחלוטין עם ב"כ המשיבים. כן טוענת באת-כוח המשיבים, כי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כלפי שני המשיבים גם יחד - וכלפי כל אחד מהם בנפרד - בהוסיפה לענין זה, כי המבקש לא הצליח להוכיח אף תנאי מהתנאים המנויים בס"ק 13(4), (5) ו-(7) לחוק. בהקשר זה היא מוסיפה וטוענת, כי בניגוד למצוות החוק בסעיף 13(7) לחוק, נמנעו עובדי רשויות הסעד מלהושיט למשפחה עזרה כלכלית וטיפולית כלשהי במטרה להחזיר את הקטינה לאמה (המשיבה) ולשקמה. ועוד טוענת ב"כ המשיבים, כי על בית המשפט לקבוע את התוצאה בתיק זה בהתעלם מהעובדה שהקטינה כבר נמצאת במשפחה המיועדת לאמצה מזה למעלה משנה. לענין זה מוסיפה ב"כ המשיבים, כי עקרון הצדק הטבעי היה מחייב כי המשיבים יהיו מיוצגים ע"י עו"ד בדיון בבקשה לפי סעיף 12(ג) לחוק - להעברת הקטינה למשפחה המיועדת לאמצה. כזכור, המשיבים לא היו מיוצגים ע"י עו"ד בעת הדיון בבקשה לפי סעיף 12(ג), שבו הם הביעו כזכור את הסכמתם להעברתה של הקטינה למשפחה המועמדת לאמצה. לגבי טענה אחרונה זו אומר כבר כאן, כי אף שחוק האימוץ אינו מחייב (ואף אינו מסמיך) את בית המשפט למנות להורים הביולוגיים עו"ד לצורך ייצוגם בהליך הביניים לפי סעיף 12לחוק (להבדיל מההליך העיקרי לפי סעיף 13לחוק: וראה סעיף 24לחוק), הרי שנראה לי כי רצוי מאוד שבית המשפט ידאג לכך שההורים הביולוגיים יהיו מיוצגים ע"י עו"ד גם בהליך לפי סעיף 12לחוק, בשים לב לכך שהאקט של העברת הילד למשפחה המיועדת לאמצו עשוי במקרים רבים לגזור את התוצאה בהליך העיקרי (ולענין התוצאות מהפעלת הסמכות לפי סעיף 12(ג) לחוק, ראה ספרה של נילי מימון, דיני אימוץ ילדים (תשנ"ד), עמ' 196-198). רק אעיר בשולי דברים אלה, כי לאור לשונו של סעיף 24לחוק, ספק הוא בעיני אם ביהמ"ש מוסמך למנות להורים הביולוגיים עו"ד על חשבון המדינה בהליך לפי סעיף 12לחוק, ומן הראוי היה לתקן את החוק בענין זה כדי להסמיכו לעשות כן. לסיכום, טוענת ב"כ המשיבים, כי מאחר שהמבקש לא הוכיח (לדעתה) עילה מספקת שיש בה כדי להצדיק חדירת השלטון לתוככי היחידה המשפחתית, הרי שהשיקול של טובת הילד לא צריך להיות הגורם המכריע בתיק זה. לפיכך, מתנגדת היא לכך שבית המשפט יכריז על הקטינה כבת אימוץ; ולחלופין, היא טוענת, כי טובת הקטינה היא שתאומץ במסגרת אימוץ פתוח. להלן אדון בעיקרי טענותיה של באת-כוח המשיבים, אך אומר כבר כאן, כי לאחר שבחנתי ושקלתי שוב ושוב את כל חומר הראיות שבפני ואת טענות ב"כ הצדדים, באתי למסקנה חד-משמעית כי יש להכריז על הקטינה כבת אימוץ, כאשר לגבי השאלה אם האימוץ יהיה סגור או פתוח, נראה לי כי יש להמליץ שהאימוץ יהיה סגור, הכל כפי שיפורט וינומק להלן. עילות הבקשה .4כזכור, עילות הבקשה שבפני מתבססות על ס"ק (4), (5) ו-(7) לסעיף 13 לחוק. לצורך המשך הדיון יהיה זה מועיל ונוח לצטט כאן את לשונם של סעיפים אלה: " .13באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה: ... (4) ההורה הפקיר את הילד או נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך ששה חדשים רצופים קשר אישי אתו; (5) ההורה נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך ששה חדשים רצופים את חובותיו כלפי הילד, כולם או עיקרם; ... (7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". עילות אימוץ כלפי המשיב .5ככל שמדובר במשיב, אין אני מתקשה לקבוע כי נתקיימו לגביו כל שלוש עילות האימוץ שנקבעו בסעיף 13(4), (5) ו-(7) לחוק. בסיכומיה מקשה באת כח המשיבים ושואלת: "האם טוענת באת כח המבקש שעל סמך הארוע החד פעמי בו הורשע אב באונס בתו יש לקבוע שהוא 'הפקיר' או 'לא מילא את חובתו כלפי הבת' או 'אינו מסוגל' להיות אבא? האם יש לשלול את האבהות של כל אב האונס את בתו אפילו אם זה מקרה חד פעמי? למה אין ב"כ המבקשת מבקשת גם לשלול את האבהות של המשיב כלפי ילדיו האחרים?". התשובה לכל השאלות הללו - שיש בהן גם נימה ריטורית - היא, כי בקשת האימוץ במקרה זה איננה נסמכת אך ורק על אירוע האונס, אף כי הוא בהחלט מהווה נדבך עיקרי ומרכזי שעליו מושתת הבקשה, כי אם גם על יסוד התנהגותו ומצבו של המשיב לפני האירוע ולאחריו, כמו גם על יסוד מצבה של הקטינה לאחר הארוע וכתוצאה ישירה ממנו. אבהיר את דברי. כפי שכבר צויין לעיל, המשיב הורשע באינוס בתו הקטינה, תוך גרימת חבלה גופנית ונפשית, ונגזרו עליו בשל כך שש שנות מאסר לנשיאה בפועל, שאותן הוא נושא כיום (מאז מרץ 94). כפי שמציינת ב"כ המבקש (עו"ד ל' אברמוביץ') בסיכומיה המצויינים, משביצע המשיב מעשה נורא שכזה בבתו, הוא גרם בעצמו לסיטואציה בה אין הוא מסוגל למלא את חובותיו לקטינה, וגם לא יהיה מסוגל לעשות כן בעתיד הנראה לעין. הוכח כי המשיב פגע פגיעה חמורה בבתו הקטינה וגרם לה נזקים כבדים ובלתי הפיכים לכל ימי חייה, כעולה, בין השאר, מבדיקתה של הפסיכולוגית רעיה שפירא בפברואר 94', לפיה (שם, עמ' 2): "(הקטינה) עברה טראומה נפשית קשה - בראשונה נפגעה על ידי אביה. הוא ערער אצלה בטחון בסיסי במבוגרים בכלל ובהוריה בפרט, היא איננה יכולה להאמין היום במניעים טובים של מי שאמונים על השגחה עליה ..." (וראה גם סעיפים 6, 10ו- 11לתצהיר הפסיכולוג שלמה שפירא). זאת ועוד, המשיב ממשיך להתכחש למעשה שביצע בבתו הקטינה, ולא נשמעה מפיו חרטה של ממש על המעשה המזעזע שביצע בילדתו הקטינה, או רגשי אשם כנים למה שעולל לה. בחקירתו הראשית בפני אמר: "למרות שאני לא זוכר שהילדה נפגעה ממני, ממני באופן אישי אני לא זוכר. יתכן שהיא נפגעה, אני לא זוכר" (עמ' 52לפרוטוקול מיום 19.9.95). ולמטה מכך, בחקירתו הנגדית (בעמ' 53), הוסיף ואמר: " ... אני הולך לבית המשפט העליון ואני אגיד שיתכן שקרה דבר כזה ואני לא זוכר, אני מבקש לסלוח לי ולטפל בי אם צריך טיפול ולהפחית לי מהעונש, זה עונש חמור. אני יותר מדי קיבלתי" (וכזכור, ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו). אין פה אפוא הודאה במעשה, שהיא בבחינת תנאי מוקדם להבעת חרטה כנה ולבקשת סליחה אמיתית, כשהם מצידם בבחינת תנאי מוקדם לבניית תשתית טיפולית בעלת סיכוי כלשהו. במצב שכזה, פשיטא היא בעיניי שאין מקום לדבר על אפשרות של שיקום או טיפול מיני ביחס למשיב, כאשר הוא עצמו לא מודה בעצם עד היום הזה כי הוא אכן אנס את בתו הקטינה בהיותה בת שלוש וחצי (וראה לענין זה עדותו של הפסיכולוג שפירא בעמ' 3לפרוטוקול מיום 29.8.95; וכן התשובה של הפסיכולוגית רעיה שפירא לשאלת ביהמ"ש בעמ' 20לפרוטוקול הנ"ל). במצב דברים כזה, ולאור אופיו האלים של המשיב (גם כלפי המשיבה) ועברו הפלילי המכביד, כפי שעוד אתעכב עליו בקצרה להלן, גם ברור הוא כי הקטינה זקוקה להגנה רצינית מפניו, כעולה, בין היתר, מדבריה של הפסיכולוגית רעיה שפירא: "יש להבדיל בין שאלת המסוגלות שלו לבין להשאיר את הילדים אצלו. מה שאני יכולה לומר הוא שילד או ילדה שההורה שלהם אונס אותם או מתעלל בהם בצורה מובהקת, זקוקים להגנה רצינית מפניו" (עמ' 20לפרוטוקול מיום 29.8.95). הפסיכולוגית שפירא אמנם לא בדקה את המשיב, אך מתוך בדיקת מצבה של הקטינה והשפעת מעשי המשיב על מצבה, היא בהחלט מסוגלת לחוות דעתה בעקיפין גם לסיכון הנשקף ממנו לקטינה וגם לחוסר מסוגלותו ההורית כלפיה. כפי שציינה הגב' שפירא, הכחשת ביצוע המעשה משפיע על חוסר מסוגלותו ההורית של המשיב בשני מישורים: (1) מצבה הפסיכולוגי של הקטינה: "כיון שהיא זוכרת מה אירע ואילו המבוגרים המשמעותיים מכחישים זאת הם יוצרים בכך עבורה מציאות בלתי אפשרית, עם גוון פסיכוטי"; (2) הסכנה שמעשים כאלה יישנו על ידי המשיב: "בהכחשה המתמשכת של מה שארע נוצר פתח לאפשרות שמעשים כאלה ישנו" (עמ' 2לחוות דעתה של רעיה שפירא מפברואר 94'). המסקנה בדבר אי מסוגלותו של המשיב להמשיך לשמש כהורה לקטינה עולה גם מחוות דעתו והמלצותיו של המומחה מטעם המשיבים, פרופ' קפלן, אשר לא זו בלבד שהמליץ כזכור להמשיך את תכנית האימוץ של הקטינה, אלא, והוא עיקר כרגע, שהוא גם המליץ שכתובתה של המשפחה המיועדת לאמץ את הקטינה תהיה חסויה, "כדי למנוע יצירת קשר מצד אביה" (עמ' 17לחוות דעתו). בהדבק דברים זה אזכיר, כי המשיב הינו אדם אשר במשך רוב השנים לא עבד ולא דאג לפרנס את משפחתו, רוב הזמן הסתובב בטל, התמכר לסמים ואלכוהול, ביצע עבירות ונעדר מהבית לתקופות מאסר ממושכות, וכל זאת כאשר הוא היה אב לילדים קטנים וידע (או לפחות צריך היה לדעת) את ההשפעות שיהיו למעשיו על יכולתו לשמש כאב לילדיו. לענין עברו הפלילי יש לציין עוד, כי המשיב התחיל את הקריירה שלו כעבריין כבר מגיל ההתבגרות: הוא הורשע בעבירות סמים, שימוש וסחר, בעבירות רכוש ובעבירות של אלימות (וראה גליון הרשעותיו הקודמות שצורף לבקשה). רק אוסיף ואציין לזכות המשיב, כי בגזר הדין שניתן נגד המשיב (ביום 2.6.94), לאחר הרשעתו באינוס קטינה, צויין כי המשיב נגמל פיזית מסמים (וראה גם עמ' 51לעדותו מיום 19.9.95). אך אין בכך כדי למחוק את המשקל המצטבר של עברו המכביד - הן במישור הפלילי, הן בתפקודו הדל כהורה כלפי כל ילדיו, ובמיוחד בכל מה שקשור באי-יכולתו של המשיב לתפקד כהורה סביר לקטינה, בשים לב לנזקים הבלתי הפיכים שהוא עצמו גרם לה. סיכומו של דבר: לאור תיפקודו הדל של המשיב כהורה בעבר (כלפי כל ילדיו), לאור עברו הפלילי, לאור ההכחשה המתמשכת של ביצוע המעשה בקטינה על ידו ומצבה הנפשי של הקטינה, מצב הדורש טיפול והתייחסות מיוחדים ועקביים לאורך זמן, לאור עונש המאסר שהוא נושא כיום בגין המעשה, ולאור השיקול העליון של טובת הקטינה (סעיף 1(ב) לחוק האימוץ), אין לי ספק כי המשיב לא יוכל בעתיד הנראה לעין לשנות את התנהגותו או את מצבו על מנת לקיים את חובותיו כלפי הקטינה ולדאוג לצרכיה המיוחדים, שהם בעיקר צרכים נפשיים ורגשיים; זאת, אף אם תינתן לו עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לצורך שיקומו; ובוודאי שלא יוכל להשתנות ולהתארגן כאמור בתקופת מאסרו, בה הוא נעדר לגמרי העדרות פיזית מן הבית (ואינו מסוגל בשל כך לקיים קשר רצוף עם הקטינה), כאשר ההעדרות הזו נעוצה כל כולה בעבירה החמורה שביצע בקטינה. לכל אלה יש להוסיף, כי לפי עדותו של המשיב בבית המשפט, הוא ראה את הקטינה בפעם האחרונה לפני קרוב לשנתיים (עמ' 53לפרוטוקול מיום 19.9.95). כמו כן, הוא הצהיר בבית המשפט (שם, בעמ' 52-53) כי הוא הבין את המלצתו של המומחה פרופ' קפלן על קיום קשר רק בין המשיבה לבין הקטינה, וכי יכבד צו של בימ"ש האוסר על קשר בינו לבין הקטינה. הוא גם הביע נכונות לכך, שכאשר ישתחרר מהכלא בעוד כשנתיים וחצי הוא לא יתגורר בבית המשפחה "לטובת הילדה" (שם, בעמ' 52). בכך הביע למעשה המשיב את הסכמתו להמשך המצב הקיים של ניתוק הקשר בינו לבין הקטינה. לאור כל האמור לעיל, אני קובע בזה, כי נתמלאו לגבי המשיב תנאי סעיף 13(4)(5) ו-(7) לחוק ביחס לקטינה. עילת אימוץ כלפי המשיבה .6בפתח הדיון בשאלת קיומה של עילת אימוץ כלפי המשיבה, עלי להקדים ולומר כי שוכנעתי לחלוטין שלא מתקיימת כלפי המשיבה עילת האימוץ שנקבעה בסעיף 13(4) לחוק. נהפוך הוא: המשיבה (האמא) לא הפקירה את הקטינה וגם לא נמנעה מלקיים עימה קשר במשך 6חודשים רצופים. כפי שכבר ציינתי לעיל, יש לזקוף לזכותה את העובדה שהיא התמידה ככל יכולתה בביקורה אצל הילדה בעת שהותה בבית הילדים, חרף הקשיים הרבים שניצבו על דרכה, בהיותה אם המטופלת במשפחה ברוכת ילדים. למעשה, גם ב"כ המבקש אינה טוענת בסיכומיה כי עילת האימוץ לפי סעיף 13(4) לחוק מתקיימת גם כלפי המשיבה (וראה עמ' 15לסיכומיה). .7כן אומר כבר כאן, כי המבקש לא הצליח להוכיח להנחת דעתי כי קמה לו כלפי המשיבה עילת אימוץ לפי סעיף 13(5) לחוק. כזכור, עילת האימוץ הזו קמה רק אם "ההורה נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך ששה חודשים רצופים את חובותיו כלפי הילד, כולם או עיקרם". לגבי עילת אימוץ זו מקובלות עלי טענותיה של ב"כ המשיבה (בעמ' 5לסיכומיה), לפיהן המשיבה שיתפה פעולה מלאה עם המטפלים ועשתה כל מה שהתבקש ממנה, כפי שגם נענתה לכל המלצותיהם, והכל - מתוך השיקול של טובת הילדה ששיוותה לנגד עיניה. בענין זה יש לחזור ולהדגיש את העובדות הבאות, העומדות לזכות המשיבה, והן: המשיבה לקחה את הקטינה לרופא המשפחה, לאחר שחשדה כי בעלה המשיב אנס את הקטינה (אם כי רק לאחר שבוע ימים פנתה לרופא); המשיבה דיווחה לפקידת הסעד על חששותיה בקשר לארוע; המשיבה הגישה תלונה למשטרה על הארוע; המשיבה הסכימה להוצאת הקטינה ממשמורתה ולהעברתה לבית הילדים; המשיבה גם הסכימה להעברת הקטינה למשפחה המיועדת לאמצה בהליך שהתקיים לפי סעיף 12(ג) לחוק. למעשה, גם ב"כ המבקש מסכימה, על סמך העדויות שנשמעו בתיק, כי "ניתן לסכם כי תגובתה הראשונה של המשיבה לאירוע היתה נכונה (אם כי לא מיידית)" (עמ' 8לסיכומיה). בהקשר זה יש להוסיף גם את דבריה של הפסיכולוגית שפירא (בד"וח שלה מיוני 93, עמ' 2), לפיהם: "התנהגותה של (המשיבה) ביחס לילדיה אינה משקפת עיוורון או חוסר תשומת לב. להיפך, היא מטיבה עירנית וקשובה לפרטים קטנים...". כן יש להוסיף כאן את דבריה של הפסיכולוגית שפירא (שם, בעמ' 3), לפיהם: "היא (המשיבה) פעלה כדי לעצור את המתרחש בין האב לבת, אך לא מנעה ולא פעלה כדי לשקם ולנחם את (הקטינה). לשם כך, נחוצים כוחות שאין ברשותה". נראה לי כי דווקא משום שאין למשיבה הכוחות הנדרשים לכך, אין לזקוף לחובתה את העובדה שהיא נמנעה לפעול כדי לשקם ולנחם את הקטינה. לאור כל אלה, ואף אם המשיבה לא תיפקדה כאם אידאלית כלפי הקטינה, לאחר הארוע הטראומטי שחוותה, לא שוכנעתי כאמור כי קמה כלפי המשיבה עילת אימוץ לפי סעיף 13(5) לחוק, בשל התנהגותה כלפי הקטינה בעבר. כפי שאני רואה את הדברים, הרי שלאור מצבה האישי והמשפחתי של המשיבה, במיוחד לאחר הארוע, ולאור כוחותיה השכליים והנפשיים הדלים, יש לכאורה מקום לקבוע כי היא מצידה נהגה כאם טובה הדואגת לילדיה, כאשר עשתה כל מה שניתן היה לצפות ממנה כי תעשה ותפעל לטובת בתה הקטינה. .8לעומת זאת, באתי למסקנה כי המבקש הצליח להוכיח שמתקיימת במשיבה עילת האימוץ לפי סעיף 13(7) לחוק. עילת אימוץ זו קמה, כזכור, כאשר: "ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". עילת אימוץ זו - בניגוד לשתי קודמותיה, הצופות פני עבר - מתמקדת במסוגלות ההורית של ההורה הטבעי בהווה ובעתיד הנראה לעין. כאמור, לגבי עילת אימוץ זו, שוכנעתי כי היא מתקיימת גם כלפי המשיבה. מסקנה זו עולה מכל חוות הדעת והעדויות של המומחים משני הצדדים שהעידו בפני, לרבות מתסקירי פקידות הסעד ועדויותיהן. כדי שלא להאריך אתעכב כאן בעיקר על חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים, פרופ' קפלן. בהתייחסו למשיבה אומר פרופ' קפלן בחוות דעתו: "(האם הביולוגית) המסקנה הקלינית של הצוות שלנו היתה שמגבלותיה של (האם הביולוגית) קשורות לרמתה השיכלית הנמוכה. בדיקותינו הקליניות מראות שמנת-המשכל שלה היא בגדר הנמוכה ביותר בנורמה, או ברמה הגבוהה ביותר של פיגור שיכלי. מכאן נובע הקושי שלה לתכנן, פעולה הדורשת חשיבה אבסטרקטית, והקושי שלה להתמודד עם המציאות בפרוץ משבר הקשור למספר גורמים בו זמנית. היא אשה פשוטה. כח האני שלה חלש וכשחייה מסתבכים יתר על המידה, היא אינה יכולה להתמודד איתם ביעילות. היא זקוקה לתמיכה, והתומך היחיד שלה מגיל 15הוא בעלה, למרות התנהגותו השלילית. היא מרגישה שהוא אוהב אותה והיא אותו. כשדרשו ממנה לעזבו אחרי שאנס את (הקטינה), היא סירבה והתייחסה אליו בסלחנות: 'עם כל הבעיות שלו, הוא ממשיך להיות האבא של הילדים, ולמרות כל הדברים הרעים שהוא עושה הוא מקור הכח שלי ועליו אינני יכולה לוותר'. אני והצוות הבכיר שלנו לא מצאנו שום הפרעה אחרת באישיותה של (האם הביולוגית), לא פסיכוזה, ולא הפרעת אישיות". (עמ' 11לחוות דעתו; ההדגשה שלי - ד' ח'). ולמטה מכך: "עו"ד סוזן וייס ביקשה באופן מיוחד שנבדוק את 'המסוגלות ההורית' של (האם הביולוגית). עלי לציין שאני, כמו מומחים רבים בבריאות הנפש, מתנגד לשימוש במושג זה. 'מסוגלות הורית' הינו מונח פשטני, הנותן את הרושם המוטעה שמדובר באמצעי מדוייק וקבוע למדידת יכולת הורית, אותה ניתן להעריך במשרד ע"י מבחנים שייעודם לחזות את איכות תיפקודו של אדם כהורה, כבסיס להשוואה בין הורים שונים..." (עמוד 12לחוות הדעת). וכן: "לאור מצב מורכב ומסובך זה, הנני מדווח לכבוד ביה"מ בענין "בדיקת מסוגלות הורית" של (האם הביולוגית) כאילו נשאלתי לצפות כיצד לדעתי היא תתפקד באם ינתן לה בעתיד לשמש כאמה של (הקטינה). א. כיצד (האם הביולוגית) עשויה לתפקד במקרה שכבוד ביה"מ יחזיר את (הקטינה) להחזקתה. (האם הביולוגית) תוכל לקבל את (הקטינה) בשמחה ובחום ולתת לכל בני המשפחה לעזור לה בכך. היא תוכל לומר לילדה שהיא לא נטשה אותה ..., אלא שפקידי הסעד וביה"מ מנעו ממנה לבקרה. היא תתאר עד כמה סבלה כאשר לקחו ממנה את ילדתה וכמה הצטערה על פשעי האב. היא תסביר (לקטינה) שמיד כשגילתה את אשר עשה האב, היא פנתה לעזרת רופא ולפקידי הסעד. היא תדגיש שלא שיתפה פעולה עם האב, ושהסכימה להוציא את (הקטינה) מהבית כדי להגן עליה מפניו, בעת שהוא תחת השפעת אלכוהול או סמים. (האם הביולוגית) תהיה מסוגלת לטפל בצרכיה היומיומיים של (הקטינה) לאוכל, לביגוד ולקורת גג, אך היא לא תוכל להבין את תסבוכות הנפש של הילדה כתוצאה מארועי עברה, ולא תצליח לטפל בה בצורה סובלנית ויעילה במקרה (שהקטינה) תתנהג במרירות ובמרדנות ותאשים אותה במה שקרה. היא גם לא תוכל למנוע מבעלה לבקר בבית בחופשותיו מהכלא, או לטלפן. במקרה שינתן (לקטינה) טיפול פיסכותרפויטי במטרה לעזור לה להתגבר על תסביכיה המונעים ממנה לסלוח להוריה, אינני בטוח (שהאם הביולוגית) אנטליגנטית מספיק ע"מ לשתף פעולה עם המטפלים..." (עמ' 13- 14לחוות הדעת; ההדגשה שלי ד' ח'). לאור דבריו אלה, מהם עולה (למרבה הצער) כי המשיבה לא תהא מסוגלת להתמודד עם בעיותיה ותסביכיה של הקטינה בתחום הנפשי והרגשי (כתוצאה מהאירוע), הציג לעצמו פרופ' קפלן בהמשך חוות דעתו את השאלה "מה עדיף": אימוץ או חזרה למשפחה הביולוגית, כלהלן: "אימוץ או חזרה למשפחה הביולוגית אני סבור שאחרי (שהקטינה) התאקלמה בצורה כה מוצלחת במשפחת ... ולאחר שפיתחה קשרי אהבה להורים המאמצים, לא ניתן יהיה להוציאה ולהחזירה למשפחתה הביולוגית (ההדגשה שלי - ד' ח'). לו היו שואלים בעצתי בזמן (שהאם הביולוגית) דיווחה על פשעי בעלה, הייתי תומך בהמלצה להוציא את הילדה לאלתר למוסד כמו 'בית ברוריה', עד שהאב יועמד לדין ויוצא מהבית. טיפולם של פקידי הסעד לחוק נוער במקרה נכון. כך גם החלטת השופט אורי בן דור בביה"מ לנוער ב- 11.6.1992להוציא את הילדה מבית הוריה למקום חסוי עד שהאב יורחק מהבית. אולם אינני מבין מדוע נקבע צו הוצאה לשנה שלמה (ההדגשה במקור), עד ליום ה- .01.7.1993לו תוקף צו זה היה ניתן רק לשלושה חודשים עם אפשרות להארכה כל עוד שהאב נשאר בבית, יתכן שהתפתחות המקרה היתה שונה..." (עמ' 15- 16לחוות הדעת). לאחר כל אלה מגיע גם המומחה מטעם המשיבים, בסוף חוות דעתו, למסקנה חד משמעית: "אין מנוס כעת מהמשך של אימוץ במקרה של הקטינה" (בעמ' 17). בעדותו בפניי לא חזר בו פרופ' קפלן ממסקנה חד משמעית זו. נהפוך הוא, המומחה מטעמם המשיבים התמיד בה: "אני לא חושב שהיא מסוגלת להתמודד עם קבלת חזרת הילדה אליה" (עמ' 24). לעומת זאת, הוא התמקד בהמלצתו שהאימוץ יהיה פתוח. בהמלצתו זו אדון בהמשך, אך לפני כן אתעכב כאן בקצרה על כמה מטענותיה של ב"כ המשיבים כנגד הכרזתה של הקטינה כבת אימוץ. .9בעמ' 6לסיכומיה טענה ב"כ המשיבים, כי מדינות בארה"ב פסלו החלטה בעניני אימוץ כאשר השתמשו במונח "מסוגלות הורית" לשלילת הורות. היא מוסיפה וטוענת, בהסתמך על פסק דין שניתן על ידי בית משפט במדינת ,iowaכי בית משפט קבע שם שהמונח "מסוגלות הורית" הינו פגום, עמום ואינו מאפשר להורים להגן על עצמם. התשובה לטענה זו היא כפולה. ראשית, בית המשפט העליון שלנו לא פסל את מבחן "המסוגלות ההורית", שנקבע על ידי המחוקק עצמו, והוא נזקק לו תדיר בפסיקתו (וראה, כדוגמה, רשימת האסמכתאות המפורטת לענין זה בעמ' 6לסיכומי ב"כ המבקש). שנית, והוא עיקר לעניננו, גם המומחה מטעם המשיבים, פרופ' קפלן, היה ער בחוות דעתו לבעייתיות שבמונח "מסוגלות הורית", ואף על פי כן הוא הגיע למסקנה כי המשיבה איננה מסוגלת לשמש כהורה לקטינה. .10בעמ' 5לסיכומיה מקשה ב"כ המשיבים: "מאיזו סיבה בדיוק אין המשיבה מסוגלת להיות הורה? בית משפט נכבד זה מתבקש, בפועל, לקבוע שאין המשיבה 'מסוגלת' להיות אם (לקטינה) דווקא (לעומת הילדים האחרים שלה) מכיון שאין היא מסוגלת להיות מספיק רגישה לצרכים המיוחדים הנפשיים של (הקטינה) לאחר האירוע ... האם זה יכול להיות בסיס חזק דיו לקבוע שאין (המשיבה) יכולה להיות אם (לקטינה)?". התשובה לשאלה אחרונה זו היא אכן כן, לאמור, שחוסר יכולתה של המשיבה להתמודד עם צרכיה הנפשיים והרגשיים המיוחדים של הקטינה (כתוצאה מהאירוע), אכן יש בו, בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, כדי להביא לקביעה שהאם איננה מסוגלת - בשל התנהגותה ומצבה - לדאוג לקטינה. מסקנה זו, לפיה יכול שהורה יהיה בעל מסוגלות הורית כלפי חלק מילדיו בלבד, עולה בקנה אחד עם דבריה של הפסיכולוגית שפירא ועם פסיקתו של ביהמ"ש העליון. הפסיכולוגית שפירא נשאלה על ידי: "אני מבין שבעקרון יתכן שהורה יהיה בעל מסוגלות הורית מצויינת לגבי ילדים (בטעות נרשם 'הורים' - ד' ח') מסויימים ובכל זאת ייתכן מצב שלגבי ילד אחר לא תהיה מסוגלות הורית, על כל מה שמונח זה טומן בחובו?". והשיבה כלהלן: "ת. בהחלט, וגם ייתכן מצב שיש כישורים או נכונות לאמהות טובה דייה מונח קצת יותר נוח מבחינה משפטית, בתחומים רבים. אבל יש ליקוי ביכולת בתחומים אחרים מוחשיים, כמו להתמודד עם מצבים רגשיים של הילד, בתחום הזה יש לקוי אצל מי שלא מסוגל להכנס לעולם רגשות והילד נמצא במצב רגשי, אז יכולה להיות שם שבירה מאד גורלית של היכולת של ההורה לגבי אותו ילד מסויים בגלל שהתרחשו הנסיבות שמעוררות את החולשה" (פרוטוקול מיום 29.8.95, בעמ' 21-22). וכך גם פסק בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט מצא, בע"א 3554/91(טרם פורסם - צורף לסיכומי ב"כ המבקש), בעמ' 12-13: "הלכה פסוקה היא, שבסיס הבדיקה של צרכי הקטין, ושל יכולת הורהו לדאוג לו כראוי, הינו אובייקטיבי ועצמאי: בית המשפט הוא הקובע את גבולות הדאגה הראויה לקטין, שעל פי שיקולי טובתו מהווים הם תנאי לקיומו הפיסי ולהתפתחותו הרגשית, החינוכית והמוסרית; ובכך - גם את אבן הבוחן ומסוגלותו של ההורה לדאוג לילדו כראוי, בסיפוק צרכים אלה. אך צרכי הקטין אינם נקבעים על דרך השוואה לצרכיהם של קטינים אחרים, כשם שמסוגלותו של ההורה לדאוג לילדו כראוי, איננה נמדדת על דרך השוואת נתוניו לדמותו של הורה אחר, מצוי או רצוי ... כלל זה כוחו יפה, לטעמי, גם לפסילתם, כבלתי ראויים, של נסיונות להשוות בין אחים, שרק ביחס לאחד מהם ננקטים הליכי אימוץ" (ההדגשה שלי - ד' ח'). .11מוסיפה וטוענת ב"כ המשיבים (בעמ' 6לסיכומיה), כי על בית משפט זה לקבוע את התוצאות בתיק זה תוך התעלמות מהעובדה שהקטינה נמצאת במשפחה המיועדת לאמצה מעל שנה, וזאת, לטענתה, מחמת כך: "(ש)המטפלים קבעו עובדות בשטח שלא כדין ועכשיו מבקשים מביהמ"ש לאשר את פעולותיהם בדיעבד. ביהמ"ש מתבקש לשקול אם המשיבה אינה מסוגלת לטפל בבתה כשביהמ"ש מתעלם מהעובדה שהיא נמצאת מעל שנה במשפחה המוכנה לאמצה. לוא ביהמ"ש היה דן בשאלה העומדת לפניו אחרי שהאב נאסר והבת נמצאת בבית אמה, האם היה ביהמ"ש מכריז על (הקטינה) כבת אימוץ או מבקש מלשכת הסעד לסייע בשיקומה?" (ההדגשה במקור). אך אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, כפי שכבר ציינתי לעיל, עילת האימוץ שבסעיף 13(7) לחוק צופה פני הווה ועתיד. כלומר, שעל בית-המשפט לשקול אם נתקיימה עילת האימוץ לפי ס"ק זה על-פי המצב הקיים בפניו בעת הדיון בבקשת האימוץ, תוך שקילת טובת הילדה, מזה, ותוך שקילת התנהגותה ומצבה של המשיבה בהווה ובעתיד הנראה לעין, מזה. שנית, הקטינה לא הוצאה מהבית (לבית הילדים) לאחר שאביה המשיב נאסר (במרץ 94'), אלא הרבה לפני כן, דהיינו בספטמבר 92', כאשר גם המומחה מטעם המשיבים מציין בחוות דעתו כי היה מקום להוציא את הקטינה לאלתר מבית המשפחה לבית ילדים ("בית ברוריה"), כל עוד המשיב המשיך לגור בבית (וראה עמ' 15- 16לחוות דעתו). שלישית, הגורמים המטפלים לא קבעו עובדות בשטח שלא כדין. נהפוך הוא, הכל נעשה כזכור בהסכמת המשיבים - הן הוצאת הקטינה לבית הילדים והן העברתה למשפחה המיועדת לאמצה - כאשר כאן המקום לחזור ולהזכיר, כי המשיבה העדיפה את הוצאת הקטינה מהבית על פני הוצאתו של בעלה המשיב. לא נעלם ממני כי המשיבה לא היתה מיוצגת באותה עת וכי אמרה בעדותה כי היא הסכימה למה שהסכימה מתוך כך שהיתה מבולבלת ומתוך כך שפעלה תחת לחץ (וראה עדותה בעמ' 46- 50לפרוטוקול מיום 19.9.95; וראה גם עדותו של המשיב בעמ' 52- 53מאותו יום). אך אין בכך כדי להפוך את פעולתם של הגורמים המטפלים בענין זה לפעולה שנעשתה שלא כדין. נהפוך הוא, לאחר שהמשיבה עצמה לא שיתפה פעולה עם נסיונם של הגורמים המטפלים להוציא את המשיב מהבית, לא נותר להם אלא לפעול להוצאתה של הקטינה מהבית; ולאחר מכן בעקבות אותות המצוקה שהילדה שידרה והתרחקותה מהאם בסוף תקופת שהותה בבית הילדים - הם בהחלט פעלו באופן סביר וכדין, כאשר הגישו את בקשתם להכריז על הקטינה כבת-אימוץ ולהעבירה למשפחה המיועדת לאמצה. רביעית, גם המומחה מטעם המשיבים לא יכול היה לומר בבטחון בעדותו בבית-המשפט, מה הוא היה ממליץ, אילו היינו חוזרים אחורה ב"מנהרת הזמן" לנקודת הזמן שבה הקטינה טרם הועברה למשפחה המיועדת לאמצה: "ש. זה לקח שנה וחצי עד שהוא (המשיב) נידון. אם זה היה לפני מתן הצו, לפני שהיא הגיעה להורים האלה, מה אתה היית ממליץ? ת. לא יודע. ש. אחרי שהאב היה במעצר ת. אני עכשיו לא בטוח ולא הייתי בטוח אז מה להמליץ" (עמ' 27-28 לפרוטוקול מיום 27.8.95). ואחרון, לענין זה, חזרתי ושאלתי את עצמי, כמצוות המחוקק בסעיף 13(7) סיפא לחוק, האם קיים סיכוי שהתנהגותה או מצבה של המשיבה ישתנו בעתיד הנראה לעין, אם תינתן לה עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומה. אך גם כאן, הגעתי לצערי למסקנה שאין כל סיכוי לכך בעתיד הנראה לעין. שכן, אי-המסוגלות ההורית אינו נובע במקרה זה מנסיבות זמניות וחולפות, אלא היא תולדה ישירה של הטראומה הקשה שעברה הקטינה, מבנה אישיותה של המשיבה, העדפתה את בעלה המשיב ותמיכתה בו בהכחשת האירוע, כוחותיה הדלים והשתלשלות הענינים והנסיבות כפי שכבר עמדתי עליהם בהרחבה לעיל. על-כן, צודקת ב"כ המבקש באומרה כי: "לא סיוע של שירותי הרווחה ולא עוזרת או מטפלת יוכלו לגרום לשינוי שכזה" (וראה לענין זה גם את עדותה של הפסיכולוגית שפירא בעמ' 20, 22- 23לפרוטוקול מיום 29.8.95). ומן המותר להזכיר בהקשר זה את פסיקתו העקבית של בית-המשפט העליון, כפי שבאה לדוגמא בע"א 17/88פ"ד מב(1) 617, 622, לאמור: "כאשר אין ההורה הטבעי מסוגל להעניק לילד את צרכיו החמריים והרגשיים והדגש הוא בעיקר על הצרכים הרגשיים - ואין סיכוי כי מצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין, כי אז זכותו של הילד היא, כי החברה תתערב ותנסה להבטיח עבורו תנאים, כך שיגדל במסגרת משפחתית רגילה, שתוכל להעניק לו אותו חום ורגשי אהבה הדרושים להתפתחות טבעית ונורמלית של הילד" (ההדגשות שלי - ד' ח'). .12לסיכום, עם כל הצער שבדבר, הרי שלאור השיקול של טובת הקטינה, מזה, וחוסר המסוגלות ההורית של המשיבה לדאוג לצרכיה הנפשיים והרגשיים של הקטינה, מזה, אין מנוס מלקבוע כי גם כלפי המשיבה מתקיימת עילת האימוץ שנקבעה בסעיף 13(7) לחוק. ודוק: אין מדובר חלילה בהענשת המשיבה, שגם היא עצמה קרבן של המעשה שעשה המשיב ושל הנסיבות, כי אם בהעדפת צרכיה של הקטינה, שתזכה לגדול במשפחה מאמצת, אשר תאמצה לחיקה, תעניק לה מסגרת מוגנת, תרעיף עליה חום ואהבה, תתיחס בתשומת לב לצרכיה הנפשיים המיוחדים, תנחמה ותשקמה בעקבות הטראומה הנוראה שעברה בבית הוריה הטבעיים, תדאג לכל צרכיה ותיתן לה סיכוי לגדול ולהתפתח בתנאים משפחתיים ופסיכולוגיים תקינים ובריאים. התוצאה היא, שאני מכריז בזה על הקטינה כבת-אימוץ כלפי כל אחד מהוריה המשיבים. אימוץ פתוח? .13בעמוד האחרון לסיכומיה העלתה ב"כ המשיבים בקשה חלופית, לאמור, כי אם בית-המשפט יכריז על הקטינה כבת-אימוץ - שהאימוץ יהיה פתוח. בבקשתה זו הסתמכה ב"כ המשיבים על שניים אלה: (א) על כך שבעת הגשת הבקשה נתבקש בית-המשפט לקבוע כי האימוץ יהיה פתוח, כדי לאפשר מדי פעם מפגשים של הקטינה עם אמה, בהתאם לצרכיה של הקטינה (וראה סעיף 29לנימוקי הבקשה); (ב) המלצתו של פרופ' קפלן בחוות דעתו ובעדותו בפניי, כי האימוץ יהיה פתוח. באשר לנימוק הראשון, הרי שציינתי כבר כי ב"כ המבקש ביקשה לתקן את הבקשה באופן שיהיה ברור כי הבקשה היא לאימוץ סגור, כך שנימוק זה אינו קיים עוד (לפחות מהבחינה הפורמלית). ובאשר לנימוק השני, הרי שלאחר ששקלתי בכובד ראש את המלצותיו של פרופ' קפלן, שהמליץ כי האימוץ יהיה פתוח כלפי המשיבה וכלפי אחיה של הקטינה, באתי למסקנה כי אין לקבל המלצה זו. בטרם אנמק, אזכיר כאן, כי באי-כוח שני הצדדים ביקשו ממני לדון בשאלת האימוץ הפתוח כבר בשלב הדיוני הזה - השלב של הכרזת הקטינה כבת-אימוץ לפי סעיף 13לחוק, להבדיל מהשלב של הדיון בצו האימוץ ותוצאותיו לפי סעיף 16(1) לחוק - ולשם כך גם ביקשו שתיהן יחד כי ההורים המיועדים לאמץ את הקטינה יוזמנו להעיד בפניי "כדי לשמוע את עמדתם בשאלת האימוץ הפתוח", שלא בנוכחות המשיבים (עמ' 31לפרוטוקול מיום 29.8.95). ואכן, לאור בקשה מוסכמת זו העידה בפניי האם המיועדת לאמץ, כאשר בעלה אמר בסוף עדותה כי הוא מסכים לכל דבריה (הפרוטוקול החסוי של עדותה בעמ' 33- 41הוכנס למעטפה נפרדת כדי לשמור על מידור בין ההורים הטבעיים לבין ההורים המיועדים לאמץ). בע"א 653/95(טרם פורסם - צורף לסיכומי ב"כ המבקש) פסק בית-המשפט העליון, מפי כב' הנשיא שמגר ובהסכמת ארבעת השופטים האחרים שישבו עימו לדין, כי ראוי הוא שבית-המשפט הדן בבקשה להכריז על קטין כבר-אימוץ (לפי סעיף 13לחוק), יזקק גם לשאלה אם האימוץ יהיה פתוח אם לאו, בדרך של המלצה, כאשר ההחלטה הסופית בענין זה נתונה לבית-המשפט הדן בצו האימוץ ובתוצאותיו (לפי סעיף 16לחוק), כלהלן (בפסקה 13): "סביר על כן שבקשה לאימוץ פתוח תועלה על ידי ההורים הביולוגיים בשלב הדיון בשאלה אם הקטין הוא בר-אימוץ וכי בית המשפט יתיחס לבקשה זו בדרך המלצה (ההדגשה שלי - ד' ח'), בשלב הדיון האמור. ההחלטה הסופית (ההדגשה במקור - ד' ח') תיפול בעת מתן צו האימוץ כאמור בסעיף 16, ורשאי בית המשפט הדן בצו האימוץ לסטות מן ההחלטה שנפלה בשלב הדיון הראשון, שהיא בגדר המלצה בלבד. אולם כל המשתתפים בדיון בשלב השני יהיו מודעים אז להחלטה שנפלה בשלב הראשון ויוכלו להתיחס אליה, עובר למתן ההחלטה לפי סעיף .16סיכומו של דבר, שאלת האימוץ הפתוח ראוי שתעלה כבר בשלב הדיון הראשון, בעת שמוכרע בשאלה אם הקטין בר-אימוץ ותודע לכל הנוגע בדבר. אולם, ההחלטה הסופית תינתן לפי סעיף 16בעת מתן צו האימוץ" (ההדגשה שלי - ד' ח'). על רקע דברים אלה אגש עתה לנמק את החלטתי - להמליץ על אימוץ סגור במקרה זה. .14כזכור, בעמ' 17לחוות דעתו המליץ המומחה מטעם המשיבים כי האימוץ יהיה פתוח, בזו הלשון: "אני ממליץ שהאימוץ יהיה פתוח. ההורים המאמצים (והקטינה) מוכנים לכך" (ההדגשה במקור). אילו הייתי משוכנע כי ההורים המיועדים לאמץ את הקטינה והקטינה עצמה אכן מוכנים לאימוץ פתוח, הייתי נוטה להמליץ על כך. דא עקא, שהמומחה מטעם המשיבים כנראה לא פירש נכון את דבריהם של האם המיועדת לאמץ ושל הקטינה בענין זה. שכן, בעדותה בפניי אמרה האם המיועדת לאמץ, כי לא היא ולא הקטינה מעונינות באימוץ פתוח, כעולה מדברי האם המיועדת לאמץ, בתשובה לשאלתי: "ש. מה את מבינה שזה אימוץ פתוח ומה עמדתכם? ת. אני מבינה שאימוץ פתוח זה אומר שהמשפחה הביולוגית תוכל להפגש או לדרוש פגישות כפי שיוחלט. כשקיבלנו את (הקטינה) אמרו לנו שהיא תיפגש עם אמא שלה וזה בהמלצתה של השירות ולנו היה ברור שאנו רוצים את טובתה של הילדה ואם זה טובתה - אנו מוכנים לזה. אנו מאד קיווינו שעם הזמן היא לא תצטרך לזה כי אנו נהיה תחליף לצורך הענין וכך אנו רואים את זה גם היום. אנו בהחלט רואים שהיא לא מעוניינת בזה, היא מתנגדת מאד, היא מתנהגת אפילו בצורה מאד אגרסיבית ... זה נראה שזה אפילו מפריע לה, היום היא מאד קשורה למשפחה בכל מה שכרוך במשפחה מאוחדת ונראה לנו שזה פשוט מפריע לה היום. זה מהווה בשבילה הטרדה. היא נכנסת ללחץ לקראת כל פגישה וזה פשוט יותר לגמרי. אני רוצה להוסיף, שאנחנו, בתוך הדיונים האלה, בהחלט התיחסנו לענין הזה שאם יהיה אי פעם צורך, שאנחנו נחשוב בתור אנשים מבוגרים שנכון בשבילה להפגש עם מישהו מהמשפחה, יש לה את השמות, היא זוכרת את השם, לא תהיה לה בעיה. אבל אני רוצה לציין שאנו לא רוצים לעמוד בלחץ הזה, לא של המשפחה הביולוגית וגם לא שלה בתור קטינה שאולי בקריזה של גיל ההתבגרות שהיא תפעיל לחצים כשהיא תתבגר. זו הסיבה שאנו מתנגדים לאימוץ פתוח. ש. אתם נפגשתם עם פרופ' קפלן? ת. כן. ש. האם אמרתם לו מה שאמרת כרגע? ת. אמרנו את אותו דבר אלא שזה לקח שעתיים. הוא דיבר לא רק איתנו אלא גם עם (הקטינה) לבד, איתנו, עם (הקטינה) ... מה שהיה מוזר ששמענו שהוא ציטט אותנו, שבעצם בסוף הפגישה, ישבנו רק שנינו, והוא אמר לנו בפרוש שהוא ימליץ על אימוץ, ואימוץ סגור, כי הוא חושב שהוא התרשם מאיתנו ונתן לנו המון מחמאות. (וכשהקטינה) נכנסה הוא חזר על אותו דבר רק ברמה קצת אחרת ... הוא אמר משהו 'אני אמליץ על אימוץ. אבל אני חושב שבעתיד אולי יצטרכו'. לא הזכיר אימוץ פתוח בכל אופן גם בפעם השלישית. ש. האם נשאלתם באופן מפורש האם אתם מסכימים לאימוץ פתוח? ת. אני לא זוכרת. הוא יכול היה להבין מהדברים שלנו. הוא יכול היה להבין מהדברים שלנו שאנחנו ... כל הזמן הדגשנו שאנו רוצים את טובת הילדה והיום זה לא מתאים לה. זה מה שהקפדנו מאד להגיד, זה מה שחשבנו מעשית. אבל השאלה אם אנו רוצים אימוץ פתוח, זה הוא הבין מהשיחה" (עמ' 35- 36לפרוטוקול החסוי). ואכן, גם פרופ' קפלן אישר בהגינותו, כי הוא לא זוכר כל-כך מה בדיוק נאמר בפגישה עם ההורים המיועדים לאמץ, כלהלן: ש. מה בדיוק דובר איתם, האם הצעת את התכנית כפי (ש)אמרת קודם או שהשתמשת במילה 'אימוץ פתוח' בצורה מאד כוללנית? ת. זה היה לפני זמן וזכרוני לא לגמרי טוב, אבל אני חושב, וחברי הצוות שלי שלהם זכרון טוב ממני, גם חושבים שדיברנו באופן די גלוי על זה שהיה רצוי שהם יהיו בקשר עם האמא והאחיות כדי שלהבא הם יוכלו לגשר בין המשפחה הביולוגית לבין הילדה" (עמ' 28לפרוטוקול מיום 29.8.95). כך או אחרת, ברור מעדותה של האם המיועדת לאמץ כי היא והקטינה בפירוש מתנגדות לאימוץ פתוח, קרי: לקיום קשר כלשהו בין הקטינה לבין מי מבני משפחתה הביולוגית. בענין זה מן הראוי גם להפנות לדברים שהוסיפה האם המיועדת לאמץ: "העדה ביוזמתה: אתמול סיפרתי (לקטינה) שאני נוסעת לירושלים, לא אמרתי לשם מה. והיא, יש לה חוש חיה עם השרדות טובה, ישר שאלה אותי למה, ואני לא התכוונתי כלל להסתיר ממנה, אמרתי לה שאנו נוסעים להפגש עם השופט שצריך להחליט אם היא תמשיך להפגש עם (האם הביולוגית) ... או לא. אז היא אמרה: 'אויש, רק זה לא'. אז שאלתי אותה: 'את לא תתגעגעי אליה אף פעם?' והיא השיבה: 'לא', חד משמעית. ואז היא אמרה לי 'אני בטוחה שהשופט יחליט שכן, במן כעס על המערכת הכבדה והקשה" (עמ' 40לפרוטוקול החסוי). דברים אלה מדברים בעד עצמם. רק אוסיף, כי החלטתי שלא להמליץ על מתכונת של אימוץ פתוח במקרה זה, איננה מסתמכת כמובן רק על משאלותיה של הקטינה, אף כי גם להן יש משקל בעיניי, בשים לב לגילה כיום (בת שבע ושלושה חודשים), כי אם על מכלול נסיבות הענין כפי שכבר עמדתי עליהן בהרחבה לעיל - לרבות ובמיוחד על התנגדותם של ההורים המיועדים לאמץ. בהקשר דברים זה אוסיף ואציין, כי בעדותו אישר גם המומחה מטעם המשיבים כי אין מקום להורות כבר עכשיו על קיום קשר בין המשפחה הביולוגית (חוץ מהאבא בכל מקרה) לבין הקטינה, כלהלן: "ש. והקשר שאתה מדבר עליו זה קשר שיתחיל כבר עכשיו? ת. הקשר בין ההורים המאמצים והמשפחה הביולוגית חוץ מהאבא, רצוי שזה יתחיל מה שיותר מוקדם. ש. אבל עדיין לא עם הילדה ת. נכון, עד שירגישו כי יקבלו יעוץ שהקשר בין הילדה והאמא, שהיא יש לה קונפליקט פנימי מי אשמה, אם היא אשמה או האמא אשמה, אני לא הייתי לוחץ על הילדה להיפגש עם האמא טרם היא התחילה להרגיש שזה מוכנה לזה" (עמ' 28לפרוטוקול מיום 29.8.95). על-כן, ולאור התנגדותם המוצהרת והנחרצת של ההורים המיועדים לאמץ למתכונת של אימוץ פתוח, אין כלל מקום להיזקק לחלופה זו, כעולה מדברי הנשיא שמגר בע"א 653/95הנ"ל (בפסקה 9): "האמור לעיל מסביר מדוע הכלל המועדף הוא בדרך כלל האימוץ המלא ומדוע האימוץ הפתוח נחשב כחריג (ההדגשה שלי - ד' ח'). הבעיות שתוארו לעיל, שרירות וקיימות בהרבה מן המקרים הצפויים או החזויים ופתרון החלטי אין. עם זאת, אין ספק שלא ניתן לקבוע מסקנה אחת ויחידה הישימה לכל מקרה. כל מקרה צריך להיבדק לאור נסיבותיו. למותר להוסיף שנסיבותיו של האחד אין הן דומות לנסיבות רעהו. אין גם ספק שבכל מקרה דרושה הסכמת ההורים המאמצים ליצירת יחסים פתוחים עם ההורים הביולוגיים וכי בהעדר הסכמה כאמור לא ניתן להחליט על בחירת החלופה המתוארת" (ההדגשה שלי - ד' ח'). זאת ועוד, כזכור, בעמ' 17לחוות דעתו המליץ המומחה מטעם המשיבים כי האמוץ לא יהיה פתוח כלפי המשיב, כלהלן: " .4אני ממליץ שכתובתה של המשפחה המאמצת תהיה חסויה, כדי למנוע יצירת קשר מצד אביה של (הקטינה). על אף שהוא בבית הסוהר, סביר שייצא לחופשות וכן יש באפשרותו לטלפן למשפחתו מבין כותלי הכלא. סבורני שאם מען המשפחה המאמצת יהיה בידי (האם הביולוגית) או משפחתה, האב של (הקטינה) יגלה זאת, ואפילו אם ינתן צו מניעה מביה"מ לאסור עליו להתקרב לילדה, הוא עשוי להפר את הצו". דא עקא, שלאור אישיותה של המשיבה ויחסה האוהד כלפי בעלה המשיב, שממנו היא איננה רוצה ואיננה יכולה להתנתק, אין כל אפשרות להבטיח כי המשיבה תהא מסוגלת לשמור על כתובתם החסויה של ההורים המיועדים לאמץ ולמנוע כל קשר בינו לבין הקטינה. טוענת ב"כ המשיבים, כי אין זה נכון שהמשיבה אינה מסוגלת לנתק את עצמה מהמשיב. אך אין בידי לקבל טענה זו, משום שהתנהגותה של המשיבה בעבר מצביעה בבירור ובאופן חד-משמעי על כך שהיא העדיפה שלא להתנתק מהמשיב גם במחיר של התנתקותה מהקטינה, בדרך של הוצאתה מהבית במקום הוצאתו של המשיב מן הבית, כפי שעולה מכל מה שכבר נאמר לעיל בענין זה, וכפי שגם עולה מתשובותיה לשאלות שנשאלה בחקירתה החוזרת (בעמ' 50לפרוטוקול מיום 19.9.95): "ש. אם ביהמ"ש יגיד לך שאסור לך לגלות לבעלך כל מידע הקשור לבת שלך, האם את יכולה להבין מצב כזה? ת. כן. אם אסור אז אסור. ש. את מסוגלת לעמוד בצו כזה, אם יהיה צו כזה? ת. מהססת, לא יודעת (במשך כל החקירה החוזרת האם בכתה)". נמצא, שגם כיום אין המשיבה יכולה לנתק את עצמה - ואת הילדה - מהמשיב. לפיכך, אין מנוס מהמסקנה כי לא ניתן במקרה זה לפצל את תוצאות האימוץ, באופן שהוא יהיה סגור כלפי המשיב ופתוח כלפי המשיבה וילדיה, שכן, אי-יכולתה של המשיבה לנתק עצמה ואת הילדה מהמשיב, מחייב להגיע כלפיה לאותה תוצאה שמתחייבת כלפי המשיב, בבחינת "הלך החבל אחר הדלי". .15סיכומו של דבר: לאור כל האמור לעיל, ולאחר שלא באה בפני בית-המשפט כל המלצה לחלופה אחרת זולת האימוץ - כגון: החזקתה של הקטינה בבית ילדים או באומנה - ולאחר שבאתי למסקנה כי האימוץ הפתוח לא מתאים בנסיבות מקרה זה, לא נותר לי, לצערי, אלא להמליץ כי האימוץ יהיה סגור. רק אוסיף, כי שלם אני לחלוטין עם המלצתי זו, בשים לב למחמאות הרבות שכל המומחים וכל העדים המקצועיים הרעיפו על ההורים המיועדים לאמץ את הקטינה, ובשים לב גם להתרשמותי החיובית ביותר מאישיותה של האם המיועדת לאמצה במהלך עדותה בפניי. באחת, אין לי כל ספק בכך שהשיקול היחידי העומד לנגד עיניהם של ההורים המיועדים לאמץ הוא טובת הקטינה - וטובתה בלבד. מקווה אני שיהיה בכך משום נחמה פורתא לאם הטבעית (המשיבה), שגם היא חפצה בטובת הקטינה, אך אין ביכולתה לדאוג לצרכיה הנפשיים והרגשיים המיוחדים. .16סוף דבר: אני מכריז בזה על הקטינה כבת-אימוץ כלפי כל אחד מהמשיבים. אני ממליץ שהאימוץ יהיה סגור. יחד עם זאת, אני מורה על קיומה של פגישת פרידה בין המשיבה לקטינה, שתתקיים במועד קרוב ובמקום שפקידת הסעד תורה עליו. יש להזמין את המשיב משב"ס.קטיניםאימוץמסוגלות הורית / יכולת הורית