א. המבקש, כבן 24, (להלן: "המבקש") הגיש ביום 4.7.04 המרצת פתיחה בה עתר להצהיר על בטלות פסק דינו של בית הדין המשמעתי לסטודנטים בטכניון מיום 28.12.03, ושל בית הדין המשמעתי לערעורים שניתן בעניינו ביום 25.2.04 (תאריך הדפסה 4.3.04). נטען בהמרצת הפתיחה שהמבקש הינו סטודנט למדעי המחשב ולקורסים במתמטיקה בטכניון, זאת לאחר שנרשם ללימודים בשנת 2001 ולמד בטכניון עד לאירוע נשוא הדיון. בתאריך 11.6.03 פנתה סטודנטית הלומדת בטכניון והגישה תלונה נגד המבקש לרשויות הטכניון, וכן גם למשטרת ישראל, על משלוח הודעה מטרידה דרך המחשב. משטרת ישראל החליטה, כעולה מנספח ז' של המרצת הפתיחה, לסגור את התיק בנימוק שנסיבות הענין אינן מצדיקות המשך החקירה ו/או העמדה לדין, ואילו הטכניון הגיש כנגד המבקש הליך לבית הדין המשמעתי בגין אישום של משלוח הודעה מטרידה דרך המחשב, עבירה אשר ממנה זוכה המבקש בבית הדין לערעורים. יחד עם אישום זה הואשם המבקש בבית הדין המשמעתי גם בגין שימוש בסיסמת אדמיניסטרטור (זו סיסמת מנהל הרשת שאינה מצויה בידי סטודנטים). כמו כן הואשם המבקש בכך שהשתמש במחשב לצרכים פרטיים (שמיעת מוזיקה), ומכך זוכה, וכן הואשם בכך ש"נעל" מחשבים לאחר השימוש, גרם נזק למחשב, והתקין תוכנה אסורה. לטענת המבקש הוכח שלגבי רוב העבירות אין לדעת מי עשה אותן. לגבי סיסמת האדמיניסטרטור טוען המבקש כי הוכח שהטכניון, ברשלנותו, השאיר מחשבים פתוחים עם סיסמה זו, וסטודנטים עשו שימוש לאחר מכן במחשבים. לגבי נעילת המחשב הוכח שפשוט ביותר לפתוח אותו גם לאחר הנעילה, וכך עושים הסטודנטים באופן רגיל. לדעת המבקש שגו בתי הדין המשמעתיים בכך שאת המילה "פרץ" בסעיף 4.8 של התקנון, פירשו ככולל גם פריצה לתוכנות המחשב, בעוד שסעיף זה מכוון לפריצה רגילה. בנוסף טוען המבקש שאין כל הוראות האוסרות נעילת המחשב או שימוש בחשבון שונה. גם אם הדבר "אינו יפה" אין הוא בגדר מעשה אסור, כפי שהעידו עדי ההגנה. לטענת המבקש בולט כתב האישום בסעיפים החוזרים על עצמם, בעוד שאת כל הארוע ניתן היה לסכם כמעשה לא נעים שעשה המבקש כאשר התייצב במשרדו של התובע המשמעתי כשהוא עונד על חזהו טלאי לבן וטוען שהיחס אליו הוא כאל אזרח סוג ב', משנשללו זכויותיו. התובע המשמעתי נפגע מאד מצעדו זה של המבקש אשר מציין כי הוא מצטער על כך. טוען המבקש שהוא הובא לדין משמעתי בגין עבירות של התקנון המשמעתי עקב מעשים שהתרחשו כביכול בפקולטה למחשבים, חודשים רבים לפני כן, עד לכדי שנה ומחצה לפני כן, מבלי שאיש נקף אצבע או הרגיש בחשיבות כלשהי של האירועים בעת התרחשותם. המבקש הורחק מחוות המחשבים בפקולטה למדעי המחשב למרות שהארועים התרחשו חודשים קודם לכן, כשכל הצוות המתמחה באבטחת המחשבים ידע על האירועים מבלי שמצאו לנכון להתייחס אליהם. תלונת הסטודנטית, ממנה זוכה המבקש בסופו של דבר, הוגשה, בין היתר, בטענה לפיה ביקש המבקש כביכול מן הסטודנטית, בהזדמנות אחת, "לצאת איתו", והיא כביכול סירבה. המבקש הכחיש שהדבר בכלל אירע, ומכל מקום גם אין בכך עבירה המביאה להגשת כתב אישום בבית הדין המשמעתי של הטכניון. ב. כתב אישום ראשון הוגש ביום 10.8.03 (נספח ח' של המרצת הפתיחה), וביום 20.10.03 הוגשה תוספת לכתב האישום הראשון (נספח ט' של המרצת הפתיחה). טוען המבקש שהראיות היחידות שבידי התביעה היו הצהרות של עובדי הטכניון שנאלצו להגן על עורם באשר חשפו מערכת פרוצה של מחשבים בפקולטה למחשבים, וגילו חוסר יכולת מקצועית להתמודד עם פריצות אלה, ואולם להצהרות אלה של עובדי הטכניון לא היה קשר למבקש. העדויות כללו גם הצהרות של הסטודנטית המתלוננת וסטודנטים נוספים שלא הוכיחו מאומה כלפי המבקש (נספח י' של המרצת הפתיחה). חקירת העדים וסיכומי הצדדים הוקלטו על ידי מזכירות בית הדין, כשסה"כ אורך ההקלטות הוא כ-12 שעות. במהלך הדיון בבית הדין המשמעתי גם ניתנה החלטת ביניים (נספח י"א של המרצת הפתיחה), בדבר הרחקת המבקש מחוות המחשבים, החלטה שנתקבלה לפי בקשת התביעה. בית הדין המשמעתי הרשיע את המבקש וגזר עליו הרחקה לתקופה של 18 סמסטרים, מתוכם 6 סמסטרים בפועל והשאר על תנאי, כשהתנאי יהיה בתוקף עד תום לימודי המבקש בטכניון. פסק הדין צורף כנספח י"ב להמרצת הפתיחה. המבקש ערער לבית הדין המשמעתי לערעורים. בפסק דינו מיום 25.2.04 (תאריך הדפסה: 4.3.04) זיכה בית הדין לערעורים את המבקש מחלק מן האישומים, לרבות עבירת ההטרדה, והשאיר בעינה את ההרשעה בסעיפים אלה: 4.2 - הפר תקנה או הוראת קבע המתייחסת לשימוש במתקני הטכניון או רכושו. המבקש עבר על הוראות השימוש במחשבים בפקולטה למדעי המחשב לרבות איסור להשתמש בחשבונות מחשב של אחרים, ובפרט חשבונות אדמיניסטרטור, ואיסור נעילת מחשבים בחוות המחשבים. 4.3 - פריצה למחשבים וגרימת נזקים שהפריעו לפעולה התקינה של מחשבים. 4.8 - פריצה למחשב תוך שימוש בסיסמת אדמיניסטרטור. חדירה לתחום מערכת ההפעלה אליה לא היה המבקש מורשה, וביצוע פעילות בלתי חוקית שם. 4.12/א' - פגע ביכולתם של סטודנטים אחרים להשתמש במחשבי חוות המחשבים בבנין טאוב בכך שנעל את עמדת המחשב שבה עבד לפרקי זמן ממושכים. 4.12/ג' - עבירה שהומרה לעבירה לפי סעיף 4.1 "לא ציית להוראות איש הטכניון במסגרת מילוי תפקידו". זאת מכיוון שהמבקש לא קיים הוראה מפורשת של דיקן הפקולטה למדעי המחשב שלא להיכנס לחוות המחשבים. בית הדין לערעורים גזר על המבקש הרחקה לשני סמסטרים בפועל: סמסטר אביב תשס"ד, וסמסטר חורף תשס"ה, ולרבות סמסטר קיץ תשס"ד. בנוסף: הרחקה על תנאי לארבעה סמסטרים עד תום הלימודים וכן פרסום פסק הדין וגזר הדין בציון שמו של המבקש. ג. טוען המבקש שמשמעות גזר הדין חמורה ביותר מבחינתו , דהיינו: הרחקה לשלושה סמסטרים, זאת בנוסף להרחקתו מאז תאריך 11.6.03. זו הרחקה בלתי סבירה בחומרתה. לטענת המבקש ההליכים שננקטו נגדו היו קשוחים ביותר כשהתביעה, לטענתו, התייחסה אליו "כאל רוצח וחולה נפש" (סעיף 49 בהמרצת הפתיחה), ומכיוון שכך, טוען המבקש שיש לבטל את ההליכים מחמת חריגה קיצונית מסמכות. לטענת המבקש הוא הורחק בפועל במשך חודשים רבים עד שניתן פסק הדין בבית הדין המשמעתי. הוטל עליו עונש של הרחקה נוספת של שלושה סמסטרים, לימודיו הופסקו, וציוניו במקצוע שאליו ניגש ללא עזרת המחשב היו עלובים, נגרמה לו עגמת נפש, בושה, פגיעה בשמו, וכן נפגעו עתידו המקצועי ופרנסתו. טוען המבקש שהתביעה המשמעתית ובית הדין המשמעתי ידעו שמערכת המחשבים פרוצה, שאין בידי המערכת כלים לדעת מי פרץ אותה, תוך ידיעה שהיתה רשלנות מצד האנשים המופקדים על כך, ושקרוב לוודאי שאלה שעשו מעשים אלה חופשיים לעשותם שוב ומבצעים אותו מעשה יום יום. עדים מטעם ההגנה, האחראים על מערכת המחשבים בטכניון, בעלי וותק רב ומקצועיות בתחומם, העידו שלא ניתן לדעת מי פרץ את המחשב, בהתחשב בכך שעובדי הטכניון התרשלו ומחקו או העלימו את הדיסק הקשיח. עדים אלה העידו שאין כל סימן המצביע על המבקש, ושאילו היה הדבר קורה להם בתחום אחריותם, הם היו מסיקים מסקנות אישיות. אין לעדים אלה כל נגיעה למבקש, אך למרות עדותם זו, לא ראה בית הדין המשמעתי לנכון לזכות את המבקש. בדיקת הדיסק הקשיח היתה מובילה למסקנה מי פרץ את המערכת ואולם, ראיה זו הושמדה כאמור לעיל. זכות יסוד של המבקש, שאשמתו תוכח מעבר לכל ספק סביר, נתפרשה שלא כדין על ידי בית הדין המשמעתי שבלחץ התביעה המשמעתית ראה את תפקידו להרשיע מישהו, דהיינו, את המבקש שהיה היחיד שהובא בפני בית הדין, וכל זאת בגין מחדלים של המערכת עצמה. ד. לטענת המבקש הוכח על ידי כל העדים שאין לדעת מי עשה את המעשים המיוחסים למבקש, וכי יכול לעשותם כל אחד מכל מקום בעולם. כמו כן העבירות שניסו להציגן כחמורות מאד אינן בעייתיות כפי שהוצגו: מחשב סגור ניתן לפתוח בלחיצה על כפתור RESET ואם כך לא היתה הפרעה לסטודנטים אחרים ולא נגרם כל נזק למחשב. צוות הפקולטה למחשבים התרשל רשלנות חמורה (במיוחד בהיותם מקצועיים בנושא), והביא לחשיפת סיסמת האדמיניסטרטור המאפשרת לכל אחד לבצע פעולה חופשית במחשב. על כך איש לא הועמד לדין ואילו במבקש מצאו שעיר לעזאזל. כמו כן גרם צוות הפקולטה למחשבים לאיבוד זכרון המחשב, ופנייתו של המבקש לבדוק את הדיסק הקשיח נדחתה. טוען המבקש שאם השמידו את הראיה היחידה לא היה מקום להגיש את כתב האישום. עוד טוען המבקש שלאחר שזוכה מעבירת ההטרדה, ומשטרת ישראל סגרה את תיק החקירה, ומכיוון שלא הוכח שהמבקש ביצע את העבירות, ולאור העובדה שהטכניון התרשל חמורות וננזף על כך בשתי הערכאות, הרי שבתי הדין של הטכניון נתפסו לטעות חמורה ביותר כאשר שללו את זכות המבקש להמשך לימודיו, ופגעו בסיכוייו להצלחה על סמך עבודתו הקשה, שקדנותו ואהבת הארץ. המבקש הפנה להמלצה של משתלם לתואר שלישי (נספח י"ג להמרצת הפתיחה) וכן לעדות אופי שניתנה על ידי פרופ' א. אלחדף בטרם מתן פסק הדין. עתירת המבקש היא להצהיר על בטלות פסקי-הדין של בתי הדין המשמעתיים שניתנו בעניינו של המבקש, (ביה"ד המשמעתי לסטודנטים מיום 28.12.03, וביה"ד המשמעתי לערעורים מיום 25.2.04, כשתאריך ההדפסה הוא 4.3.04), וזאת, לטענת המבקש, תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, וזכות היסוד של המבקש, עפ"י כללי המשפט הפלילי, דהיינו, שיש להוכיח אשמתו של נאשם מעבר לספק סביר. עד כאן תמצית טענות המבקש בהמרצת הפתיחה, הנתמכת גם בתצהירו של המבקש, וחוות דעת של מנכ"ל חברת אבטחת מידע מר פז יצחקי-וינברגר. בד בבד עם המרצת הפתיחה הגיש המבקש בקשה לצו עשה זמני להורות למשיבה להחזירו לאלתר ללימודים סדירים (בש"א 10989/04). בבסיס הבקשה לסעד זמני מצויים בעיקרו של דבר הנימוקים כפי שעמדו בבסיס המרצת הפתיחה. ה. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 12.7.04, במסגרת בש"א 10989/04, הושגה הסכמה דיונית כדלקמן: 1. הדיון בסעד הזמני ובתיק העיקרי מאוחד, ופסק הדין יינתן בסעד הזמני ובתיק העיקרי גם יחד. 2. לטכניון ניתנת אפשרות להגיש תגובתו להליך לא יאוחר מיום 19.8.04. 3. למבקש ניתנה אפשרות להגיש תשובה תמציתית בלבד, לתגובת הטכניון, לא יאוחר מיום 26.8.04. 4. ביהמ"ש הציע לצדדים לשקול האמנם יש צורך בקיום דיון לחקירת המצהירים, כשמוצע שב"כ הצדדים ישקלו להסתפק בהגשת הודעה מוסכמת לביהמ"ש לפיה מתייתר הדיון במעמד הצדדים, וביהמ"ש יוכל ליתן פסק דינו על יסוד החומר הקיים בתיק בצירוף טיעונים משפטיים, אם יסברו הצדדים שיש מקום להגשתם. להסדר דיוני זה ניתן תוקף של החלטת ביהמ"ש. ו. בכתב התשובה של הטכניון מיום 19.8.04 נתבקשה דחיית התובענה מן הטעם , כך נטען, שאין בה לא עילה, לא ראיות ולא אסמכתא משפטית. נטען בתשובה שהמבקש הועמד לדין משמעתי בשורה של אישומים הקשורים בעבירות מחשב ובהפרת נוהלי חוות המחשבים (דהיינו, אולם העומד לרשות הסטודנטים במשך כל היום ובו תחנות עבודה בהן יכולים הסטודנטים ללמוד ולהכין שיעורי בית), וכן אישום בהטרדה חמורה של סטודנטית באופן שלמעשה מנע ממנה לעבוד בחוות המחשבים. המעשים שיוחסו למבקש היו : 1. פריצה למחשבי PC בחוות המחשבים של הפקולטה למדעי המחשב ועבודה בסיסמת "אדמיניסטרטור" ("מנהל רשת"). עבודה על מחשב כמנהל רשת היא עבירה בפני עצמה, ומאפשרת היא לסטודנט "להשתלט" על המחשב, להתקין תוכנות בלתי מאושרות, לנעול אותו, ולעשות בו שימוש בלתי מבוקר. 2. "השתלטות" על מחשב אחד באופן שמונע מסטודנטים אחרים להשתמש בו גם כשזה אינו בשימוש על-ידו. 3. שימוש בזמן מחשב ובשטח איכסון למטרות פרטיות (כגון צפיה בסרטים). 4. גרימת נזק למחשבים, התקנת תוכנות ושימוש בהן למטרות שאינן לימודיות. 5. הטרדת סטודנטית בחוות המחשבים, והפרעה לעבודתה באמצעות משלוח הודעות מחשב המונעות ממנה להשתמש במחשב. המבקש הועמד לדין משמעתי לפי תקנון המשמעת של הסטודנטים: סעיף 4.2 : הפרת תקנה או הוראת קבע המתייחסת לשימוש במתקני הטכניון או רכושו. סעיף 4.3: גרם נזק לרכוש הטכניון או חיבל בו. סעיף 4.7: השתמש ברכוש הטכניון לצרכים פרטיים, ובכלל זה השתמש בזמן מחשב למטרה פרטית. סעיף 4.8: פרץ, או בצורה אחרת, הסיג גבול רכוש הטכניון או מתקניו. סעיף 4.12: התנהג בצורה שאינה הולמת סטודנט בטכניון ומעשהו אינו בגדר אחת מיתר העבירות המוגדרות בפרק הנוכחי. ביה"ד המשמעתי הרשיע את המבקש ביום 28.12.03, אחרי דיון ממושך, בכל העבירות שיוחסו לו, לרבות העבירה של הטרדת הסטודנטית בחוות המחשבים על ידי משלוח הודעות מטרידות, ובכך שגרם לקריסת המחשבים עליהם עבדו. במהלך הדיון המשמעתי הודה המבקש בכך שהפר את הוראת הדיקן ונכנס לחוות המחשבים שהיה מורחק ממנה, וביה"ד המשמעתי הרשיעו גם בענין זה. ז. המבקש נדון על ידי בית הדין המשמעתי להרחקה בפועל של שישה סמסטרים. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין. הדיון בבית הדין לערעורים נדחה לבקשת הסניגור ולכן נתן ביה"ד לערעורים החלטת ביניים לפיה הסתפק בית הדין לערעורים בהרחקת המבקש מחוות המחשבים בלבד, אם כי הותר למבקש להמשיך להיכנס לבנין הפקולטה למטרות לימודיות. ביה"ד גם אסר על המבקש להתקרב לסטודנטית שהתלוננה על הטרדה. מכאן, טענת ב"כ הטכניון שהתאפשר למבקש להמשיך ללמוד ולגשת לבחינות סוף הסמסטר. עמדת ב"כ הטכניון היא שהרחקת המבקש מחוות המחשבים של הפקולטה למדעי המחשב לא פגעה בלימודיו של המבקש, אלא לכל היותר הכבידה עליו. המבקש יכול היה לעבוד בחוות המחשבים האחרות שבטכניון. ביום 28.2.04 זיכה בית הדין לערעורים את המבקש מן העבירה החמורה של משלוח הודעות הטרדה לסטודנטים האחרים וקריסת המחשבים עליהם עבדו. ביה"ד לערעורים גם זיכה את המערער ברוב דיעות מעבירה של שימוש במחשב למטרות פרטיות. נותרה על כנה הרשעת המבקש בעבירות הנוגעות לשימוש במחשב: 1. פריצה למחשבים וגרימת נזקים שהפריעו לפעולה התקינה של מחשבים. 2. פריצה למחשב תוך שימוש בסיסמת אדמיניסטרטור. חדירה לתחום מערכת הפעלה אליה לא היה המבקש מורשה, וביצוע פעילות בלתי חוקית. 3. פגע ביכולתם של סטודנטים אחרים להשתמש במחשבי חוות המחשבים בבנין טאוב, בכך שנעל את עמדת המחשב שבה עבד לפרקי זמן ממושכים. 4. המרת אישום מסעיף 4.12 של התקנון לסעיף 4.1: אי-ציות לאיש טכניון בכך שלא קיים את הוראת דיקן הפקולטה למדעי המחשב, שלא להיכנס לחוות המחשבים. ביה"ד לערעורים הקל עם המבקש וגזר עליו הרחקה משני סמסטרים: סמסטר אביב תשס"ד (שכבר הסתיים) וסמסטר חורף תשס"ה (הנוכחי). בנוסף אסר ביה"ד לערעורים על המבקש לקחת קורסים בתקופת הביניים של הקיץ ("סמסטר קיץ"). גזר הדין התקבל פה אחד, כולל השופט הסטודנט שישב בהרכב. מוסיף ב"כ הטכניון שבטרם החל ההליך המשמעתי, ומיד עם תחילת הפרשה והתעוררות חשדות בדבר הטרדת סטודנטים בחוות המחשבים של הפקולטה למדעי המחשב, בה נטען שהמעשים לכאורה התרחשו, המשיך המבקש ללמוד כרגיל, ורשאי היה להשתמש בחוות המחשבים האחרות שבקמפוס. במהלך קיץ 2003, מספר שבועות לאחר שהורחק מנהלית, הוסרה ההגבלה, והותר למבקש לשהות בחוות המחשבים כדי שיוכל ללמוד בקורס הקיץ, מה עוד שהתברר שהסטודנטית המתלוננת נמצאת בשרות צבאי. ח. במסגרת הטיעון המשפטי טוען הטכניון שאין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על פסק דינו של בית הדין לערעורים של הטכניון, שהוא טריבונל פנימי, ולפי הפסיקה יימנעו בתי המשפט מלהתערב בהליכים והחלטות של טריבונלים פנימיים. ההלכה קבעה סייגים: האחד - חריגה מסמכות. השני - פגיעה בכללי הצדק הטבעי. עיקרי הצדק הטבעי כוללים את זכותו של הנאשם לדעת מהות האשמה המיוחסת לו, זכותו של הנאשם שתהא לו שעת כושר להעלות טענותיו, וחובתו של בית הידן לפעול בתום לב. על עיקרים אלה על בית הדין לשמור ומעבר לכך נתון לו שיקול דעת רחב לנהל את הדיון הפנימי כראות עיניו. ככלל קבעה הפסיקה שאין להרחיב את כללי התערבותו של ביהמ"ש על "חוסר סבירות" של החלטת הטריבונל הפנימי, או על חוסר סבירות העונש שהשית בית הדין על חבר הארגון. יחד עם זאת קיימת קבוצה שלישית של מקרים מיוחדים ויוצאי דופן שתחושת הצדק הטבעי אינה מאפשרת להשלים עמם (ע"א 2211/96 כהן נ. כהן, פ"ד נ' (1) 629, בעמ' 634). לסיכום הדברים, כך טוען ב"כ הטכניון, יתערב ביהמ"ש בהחלטת טריבונל שיפוט פנימי של תאגיד וולונטרי על יסוד אחת מעילות אלה: 1. חריגה מסמכות. 2. פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. 3. במקרה קיצוני ויוצא דופן, כשכל בר-דעת מבין שלא ניתן להשלים עם התוצאה אליה הגיע הטריבונל הפנימי, בין אם עקב "חוסר סבירות קיצונית" ובין אם מסיבה אחרת. ט. בנוסף מצביע ב"כ הטכניון על כך שהטכניון הוא מוסד להשכלה גבוהה הנהנה מחופש פעולה לנהל את ענייניו המנהליים והאקדמיים וביהמ"ש לא יתערב בניהול ענייניו המנהליים והאקדמיים של מוסד להשכלה גבוהה. ניהול הליכים משמעתיים, כך טוען ב"כ הטכניון, הוא חלק מן החופש הנתון למוסד להשכלה גבוהה לנהל את ענייניו האקדמיים והמנהליים. עוד טוען ב"כ הטכניון שתקנון המשמעת של מוסד להשכלה גבוהה הוא חלק ממערכת יחסים חוזית בין הסטודנט לבין האוניברסיטה. נטיית בתי המשפט שלא להתערב בהחלטות של בתי דין משמעתיים התחשבה גם בייחודם החינוכי של גופים פרטיים אלה, לרבות אכיפת כללי ההתנהגות וחינוכם של הסטודנטים. האוניברסיטאות גם נהנות מחזקת תקינות שהרי אין הן מונעות על ידי אינטרסים עסקיים. עוד יש לקחת בחשבון שהיסוד הוולונטרי בלימודים במוסד ללימודים גבוהים חזק כיום בהרבה נוכח ריבוי האופציות העומדות לרשות מי שמעוניין כיום בלימודים גבוהים. י. טוען ב"כ הטכניון שמשלא הוכחה פגיעה בכללים הבסיסיים של עקרונות המשפט הציבורי - החובה לנהוג בשוויוניות, בהגינות, ובחוסר שרירות לב, לא יתערב בית המשפט בשיקול הדעת של המוסד להשכלה גבוהה. סטודנט המבקש מבית המשפט להתערב בהחלטה של בית דין משמעתי חייב לעבור את המשוכה של התערבות בהחלטה של טריבונל פנימי, את המשוכה של התערבות בהחלטה אקדמית, ואת המשוכה החוזית של התערבות במערכת הסכמית בין סטודנט לבין האוניברסיטה בה הוא לומד. מוסיף ב"כ הטכניון וטוען שנדירים המקרים בהם התערבו בתי המשפט בפסיקת בית הדין המשמעתיים של המוסדות להשכלה גבוהה. במקרה שבפנינו אין כל עילה המצדיקה התערבות בהחלטת בית הדין המשמעתי בעניינו של המבקש. לא היתה חריגה מסמכות, ולא הובאה טענה כלשהי בדבר הפרת כלל שעשוי להיחשב כחלק מעיקרי הצדק הטבעי. המבקש אף אינו מצביע על הפרת כלל מן הכללים הפרוצדורליים. אשר לטענה בדבר אי רישום פרוטוקול החליט הטכניון להקליט את הדיונים ולהעמיד לרשות המתדיינים את ההקלטה המלאה של הדיון המאפשרת לנאשם להתמודד עם אופן ניהול הדיון. המבקש קיבל לרשותו את ההקלטות של הדיונים. אשר לטענת המבקש לפיה המערכת המשמעתית של הטכניון גמרה אומר להרשיעו ולהרחיקו מן הלימודים מצביע ב"כ הטכניון על כך שביה"ד לערעורים זיכה את המבקש מן העבירה החמורה בה הורשע. ביה"ד לערעורים הקל בעונשו והפחית את מספר הסמסטרים מהם הורחק המבקש משישה לשניים , מכאן שאין בסיס לטענה לפיה מערכת הטכניון מתנכלת לו. י"א. ב"כ הטכניון מצביע על כך שההליך היה הוגן. ביה"ד המשמעתי נמנע מלנקוט צעד ביניים כלשהו כנגד המבקש פרט לצו זמני מינימלי של הרחקה מחוות המחשבים. ביה"ד המשמעתי לערעורים, למרות הרשעת המבקש, קבע בהחלטת ביניים שהמבקש ממשיך להיות מורחק רק מחוות המחשבים, אך יוכל להיכנס לבנין הפקולטה לכל מטרה לימודית. ביה"ד דחה את בקשת התובע המשמעתי להתיר לסטודנטית, קרבן עבירת ההטרדה שיוחסה למבקש, להיות נוכחת בדיונים, וזאת עקב התנגדות המבקש. ביה"ד גם לא התיר לתובע להגיש במהלך הדיון ראיות חדשות (שלא נמסרו למבקש קודם לתחילת המשפט), למרות שהיה בראיות אלה כדי להזים את גירסת המבקש בענין מסויים. כמו כן נענה ביה"ד המשמעתי לבקשת הסניגור (חרף התנגדות התובע המשמעתי) לדחות את מועד הדיון בערעור עד לאחר תקופת הבחינות. המבקש יוצג על ידי הסניגור של אגודת הסטודנטים המייצג את כל הסטודנטים בהליכים המשמעתיים ובקיא היטב בהליך. ביה"ד המשמעתי איפשר למבקש להתגונן באריכות, לחקור את עדי התביעה, ולחקור באריכות את עדיו. המבקש גם הביא מספר ניכר של עדים מטעמו. שלב ההוכחות נמשך סה"כ כתשע שעות, והסיכומים עוד כשעתיים. לענין העילה של חוסר סבירות קיצונית: באשר להרשעה: טוען ב"כ הטכניון שאין לביהמ"ש יתרון במומחיות על פני שופטי הטריבונל הפנימי, אדרבא, לשופטי הטריבונל הפנימי עדיפות בידע הכרת הארגון ודפוסי עבודתו, לרבות עדיפות בהכרת ההיבטים הטכנולוגיים של הנושא וגם מבחינת הכרת דפוס העבודה בחוות המחשבים , בפרט, וסדרי הלימוד בטכניון בפרט. י"ב. המבקש עתר לביהמ"ש להתערב בהחלטה של טריבונל פנימי על סמך חמר ראיות שהוצג לבית-הדין מבלי שהמבקש דאג להביא את חמר הראיות בפני בית המשפט. אשר לטענה שאת העבירה יכול היה לבצע כל אדם אחר מצביע ב"כ הטכניון על כך שהמבקש הגיש חוות דעת של מר יצחקי-וינברגר, אך הרי חוות דעת זו מתייחסת לעבירה של הטרדת סטודנטית באמצעות משלוח הודעות למחשבים עליהם עבדו סטודנטים אחרים. זו העבירה שממנה זוכה המבקש, ואילו לגבי יתר העבירות היו קיימות בפני בית הדין די ראיות, ובראשן עדויות של אנשי חוות המחשבים שראו במו עיניהם את ביצוע העבירות, ולא היה צורך בהצגת ראיות טכנולוגיות. ב"כ הטכניון מפנה להצהרות של ארבעת העובדים מחוות המחשבים, נספח י' של המרצת הפתיחה. אשר לטענת המבקש לפיה אין לתת אמון בארבעת העדים עובדי חוות המחשבים הואיל והיה עליהם לכסות על מחדלים שלהם מציין ב"כ הטכניון שאין כלל מקום להתערבות כזו של בית משפט בהכרעה של טריבונל פנימי, והרי גם במסגרת ערעור על פסק דין של ערכאה נמוכה יותר אין ערכאת הערעור מתערבת בהערכת מהימנות עדים של הערכאה הראשונה. מעבר לכך טוען ב"כ הטכניון שהביקורת שמתחו שופטי ביה"ד המשמעתי על עובדי חוות המחשבים היתה על כך שלא בלמו את עבירות המחשב שבוצעו על ידי המבקש בשלב מוקדם יותר, ולא היו ערים להיקף העבירות שבוצעו על ידי המבקש בגלל תיאום לקוי ביניהם. "האינטרס" של עובדי החווה היה איפוא דווקא להמעיט מחומרת המעשים שביצע המבקש, כדי להצדיק את העובדה שהם לא פעלו נגדו. בנוסף מצביע ב"כ הטכניון על כך שהמבקש הודה במהלך הדיון המשמעתי בכך שהפר את הוראת הדיקן שלא להיכנס לחוות המחשבים. בחוות דעת המומחה מר יצחקי-וינברגר קיימת גם הודאה בכך שהמבקש מתקין תוכנות, פעולה האסורה לפי נוהלי הפקולטה, ובכך יש גם הודאה שהמבקש ביצע פעולות שמסוגל לבצע רק אדמיניסטרטור (מנהל הרשת), מכאן שהמבקש פרץ את הרשאות מנהל הרשת. המומחה מטעם המבקש גם הודה בעבירה של נעילת המחשב, כשהתקנות אוסרות על נעילת מחשבים לאחר סיום העבודה עליהם, וזאת על מנת שאלה יישארו זמינים ופתוחים לשימוש הכללי, מכאן שקיימת הודאה בהשתלטות על עמדת מחשב באופן המונע מסטודנטים אחרים להשתמש בו. כמו כן הודה המבקש בכך שנכנס לחוות המחשבים שעה שנאסר עליו להיכנס אליה. המבקש טוען איפוא לחוסר סבירות קיצונית בהרשעתו בעבירות בשעה שבחלק גדול מהן הוא מודה. י"ג. לגבי חוסר סבירות לענין העונש טוען ב"כ הטכניון שהתערבות בעונש שקבע טריבונל פנימי קיימת רק כשהעונש חמור במידה קיצונית באופן שלא ניתן להשלים עמו , כגון, כשהיתה הרחקה לצמיתות מן הארגון באופן הפוגע בחופש העיסוק או זכות יסוד אחרת. הרחקה של שני סמסטרים בגין העבירות בהן הורשע המבקש רחוקה מלהיות חסרת סבירות באופן קיצוני. העונש, כך טוען ב"כ הטכניון, סביר, ואולי אף ניתן לומר ששופטי בית-הדין לערעורים גילו מידת רחמים. טוען ב"כ הטכניון שעקב מקומו של המחשב בלימודים הגבוהים והאנונימיות של השימוש במחשבים יש להחמיר עם מבצעי עבירות מחשבים. נעילת מחשב (עבירה בה הודה המבקש) דומה למצב בו ייכנס סטודנט לכיתת לימוד, ינעל את הדלת מבפנים, וימנע מתלמידים אחרים להיכנס. בוודאי חמור הדבר כשהעבירה מתרחשת בפקולטה למדעי המחשב. זו התנהגות בלתי נאותה ובלתי חברית, בלתי מתחשבת, הפוגעת קשות בסטודנטים אחרים. העובדה שהמבקש השתלט על מחשב ועשה בו כבתוך שלו (התקנת תוכנות, מניעת שימוש מאחרים) היא חמורה ביותר, כשמדובר בחוות מחשבים משותפת. ממשיך ב"כ הטכניון וטוען שהתקנת תוכנות זרות עלולה לגרום להחדרת וירוסים למערכת. התוכנות המותקנות ברשת הינן רק אלה הנדרשות ללימודים. המוסד להשכלה גבוהה חייב לקבוע איסור חד משמעי על התקנת תוכנות אחרות שעלולות לאפשר שימושים אחרים במחשב. לא ניתן לבדוק כל תוכנה המותקנת, מכאן החשיבות של איסור גורף וברור. המבקש התנהג באופן שמוסד להשכלה גבוהה, ובמיוחד פקולטה למדעי המחשב, אינם יכולים להשלים עמו, וכן הפר המבקש הוראה של דיקן הפקולטה שאסר עליו להיכנס לחוות המחשבים . גם הסטודנט שישב בדין (אחד משלושת השופטים) היה שותף לעונש שהוטל על המבקש. י"ד. לטענת ב"כ הטכניון הסעד שהמבקש עותר לו הוא סעד הצהרתי ואין הוא זכאי לו. ב"כ הטכניון מפנה לכך שעוד בטרם החל ההליך המשמעתי קיים המבקש שיחה עם סגן דיקן הפקולטה (התובע המשמעתי במשפט) וכאשר תוצאות השיחה לא נשאו חן בעיניו , הוציא המבקש טלאי לבן עליו היה כתוב "בן אדם סוג ב' " המבקש אמר לסגן הדיקן שיסתובב עם הטלאי ויאמר שסגן הדיקן אמר לו לענוד אותו. על מעשה זה לא התנצל המבקש בפני סגן הדיקן, לא בכתב ולא בעל-פה. גם לא בדיון המשמעתי. עוד טוען ב"כ הטכניון להעדר נקיון כפיים מצד המבקש - הטעיה עובדתית של ביהמ"ש ואי גילוי פרטים. אין זה נכון שהמבקש מורחק מלימודים מאז 13.6.03. ביוני 2003 הורחק המבקש בהחלטה מנהלית רק מחוות המחשבים של הפקולטה למדעי המחשב. המבקש המשיך בלימודים סדירים, היתה לו גישה לכל מקום בפקולטה למעט חוות המחשבים, וכן לחוות ועמדות מחשבים אחרות למדעי המחשב. המבקש ניגש לבחינות, הגיש עבודות, וקיבל ציונים. לאחר מכן ניתנה החלטת ביניים של ביה"ד המשמעתי מיום 27.11.03 (נספח טכ/3 בתשובת הטכניון) האוסרת על המבקש להימצא בחוות המחשבים של הפקולטה למדעי המחשבים, וכן איסור להתקרב לסטודנטית המתלוננת. ביה"ד לערעורים החליט ביום 20.1.04 שאסור למבקש להימצא בבנין טאוב אלא למטרת הרצאות, מעבדות, תרגולים ובחינות במקצועות אליהם הוא רשום, וכן נאסר על המבקש איסור מוחלט להכנס לחוות המחשבים של בנין טאוב, ולהתקרב לסטודנטית המתלוננת (נספח טכ/2 של תשובת הטכניון). ביה"ד לערעורים איפשר למבקש לגשת לבחינות סמסטר חורף תשס"ד כדי שלימודיו קודם למתן פסה"ד לא יירדו לטמיון. מכאן, שהטענה לפיה הטכניון הרחיקו בפועל מלימודים מאז יוני 2003 אינה נכונה. אדרבא, ביה"ד לערעורים איפשר למבקש בהחלטתו להשלים לימודיו בסמסטר חורף תשס"ד גם לאחר מתן פסק הדין, ולמרות שהמבקש הורחק מלימודים. מוסיף ב"כ הטכניון שהמבקש אמנם הורחק מנהלית מחוות המחשבים באמצע יוני 2003אך כעבור חודש החל המבקש ללמוד בקורס קיץ והדיקן הרשה לו להיכנס לחוות המחשבים לצורך לימודים, מכאן שהטכניון פעל בהגינות ונקט כלפי המבקש בצעדים מידתיים. ט"ו. ב"כ הטכניון מצביע על כך שפסק דינו של ביה"ד המשמעתי לערעורים ניתן ביום 4.3.04, המבקש הורחק מלימודים לסמסטר אביב תשס"ד, וסמסטר חורף תשס"ה, ונאסר עליו לקחת קורסים במהלך תקופת הקיץ. ואולם, המרצת הפתיחה הוגשה רק ביום 4.7.04, כארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין, ולאחר שהמבקש "ריצה" מחצית העונש. אין הצדקה בשלב מאוחר זה להתערב בהחלטת ביה"ד המשמעתי, אם משום "שיהוי", ואם משום העדר הצדקה, בהתחשב בשיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט. לענין השמדת הדיסק הקשיח טוען ב"כ הטכניון שטכנאי המחשבים פירמט את המחשב מבלי שהיה מודע לחשדות הקיימים. הדברים התבררו לאחר מכן. (פירמוט דיסק - מחיקת המידע השמור בדיסק, ושמירה מחדש של המידע בו מעוניינים). פעולת הפירמוט נעשתה על ידי הטכנאים ללא שום קשר להליך המשמעתי שבאותה עת טרם נפתח. תוצאת פירמוט הדיסק הקשיח היתה שהמבקש זוכה מן העבירה החמורה של הטרדת הסטודנטית בחווה. משמע, לפי עמדת הטכניון, פעולת פירמוט הדיסק "הצילה" את המבקש מהרחקה של 6 סמסטרים. לענין שאר העבירות היו די והותר ראיות אחרות והמבקש הודה בחלק גדול מהן. עוד טוען ב"כ הטכניון שהטענות שמעלה המבקש כנגד התובע המשמעתי לא נטענו בבית הדין המשמעתי, ואף לא בבית הדין המשמעתי לערעורים. עמדת הטכניון היא שטענת המבקש בדבר פסילת התובע המשמעתי איננה מבוססת כלל, אך מכל מקום, בקשה כזו צריך היה להעלות בהזדמנות הראשונה. ואולם, הבקשה מועלית רק לאחר שהסתיים ההליך והתוצאה אינה מניחה את דעתו של המבקש. עד כאן תמצית הטענות שהועלו על ידי הטכניון בתשובתו לטענות שהעלה המבקש. ט"ז. תשובת הטכניון נסמכת על תצהירו של פרופ' ש. זקס דיקן לימודי הסמכה, האחראי אחריות כללית על לימודי התואר הראשון בטכניון, וכמי שמוגדר כ"תובע" של הטכניון לסטודנטים לתואר ראשון, וכן תצהירו של פרופ' טובי עציון המשמש תובע מטעם הטכניון בהליכים המשמעתיים בבתי הדין המשמעתיים של הסטודנטים בטכניון. בהחלטה מיום 31.8.04 ביקשתי לקבל את הודעתם של באי כח שני הצדדים לשאלה האם ניתן לתת את פסק הדין על יסוד החומר הקיים בתיק בית המשפט, והאם בדעת הצדדים להוסיף טיעון משפטי. ביום 31.8.04 גם הוגשה מטעם המבקש תשובתו לתגובה שהגיש הטכניון. תשובתו זו של המבקש נתמכת בתצהירו מיום 30.8.04, וכן תצהיר של הסטודנט אנטון ספירקוב מן הפקולטה למדעי המחשב, תצהיר הסטודנט מתתוב יוסי ישי, מן הפקולטה לתעשיה וניהול, וכן הסטודנט זכר בורודין מן הפקולטה למדעי המחשב, ומכתב של פרופ' יואב בנימיני בדבר השתתפותו של המבקש בקורס "מבוא לאנליזה פונקציונלית". ביום 9.9.04 עתר הטכניון במסגרת בש"א 14037/04 למחיקת תצהירים, ראיות וטענות עובדתיות חדשות שהועלו בתשובתו של המבקש מיום 31.8.04 בטענה שתשובה זו נוגדת את ההסדר הדיוני מיום 12.7.04 שקיבל תוקף של החלטת בית משפט, ולחילופין, מבוקש לאפשר לטכניון להגיש תצהיר תגובה קצר מטעם הטכניון, והכוונה לתצהירו של פרופ' טובי עציון מתאריך 8.9.04. ביום 12.9.04 נמסרה הודעה של באת כח המבקש לפיה היא מסכימה לכך שבית המשפט יתן את פסק דינו על יסוד החומר הקיים בתיק, ללא צורך בחקירות, ולרבות הנספחים שצורפו לתגובה של המבקש לכתב התשובה, ובצירוף טיעונים משפטיים ואסמכתאות. הטכניון הודיע ביום 12.9.04 לבית המשפט כי הוא משאיר לשיקול דעת בית המשפט האם לקיים חקירות של מצהירים, מבלי שיהא בכך ויתור על כל טענה או הודאה עובדתית של המבקש. עמדת הטכניון היתה שאין מקום לסיכומים או טיעון משפטי נוסף. בהחלטה מיום 19.9.04 איפשרתי למבקש את צירוף הנספחים שצורפו לתגובה שהגיש המבקש לבית המשפט ביום 31.8.04, וכן נעתרתי לבקשת הטכניון בבש"א 14037/04, ואיפשרתי צירוף תצהירו של פרופ' טובי עציון. בנוסף איפשרתי לבאי כוחם של שני הצדדים להגיש טיעון משפטי ואסמכתאות. הטיעונים המשפטיים והאסמכתאות מטעמו של המבקש הוגשו ביום 27.9.04. הטיעון המשפטי המשלים מטעם הטכניון הוגש בתאריך 10.10.04. בהחלטה שנתתי ביום 27.10.04 ביקשתי מב"כ הטכניון להמציא לבית המשפט את התשובות לשאלות אלה: האחת - האם הורשעו תלמידים בטכניון (בבית הדין המשמעתי לסטודנטים או בבית הדין לערעורים) בתקופה מאז 1.1.00 עד היום , בעבירות מסוג העבירות בהן הורשע המבקש (עבירות שבוצעו במחשבים) או עבירות דומות להן, ואם כן מה העונשים שנגזרו, הן בבית הדין המשמעתי, והן בבית הדין המשמעתי לערעורים. השאלה השניה היתה האם הוטל על תלמיד או תלמידים בטכניון (בתקופה מאז 1.1.00 עד היום) עונש הרחקה לתקופה של שני סמסטרים בפועל, ומעלה, על ידי בית הדין המשמעתי לסטודנטים או על ידי בית הדין לערעורים ואם כן, בגין איזה עבירות. מטעם הטכניון הומצאו לי ביום 1.11.04 נתונים ומסמכים ביחס לשישה פסקי דין המתייחסים לעבירות מחשב, כשב"כ הטכניון מעיר שברוב התיקים האישום לא נגע רק לעבירות מחשב. בנוסף הומצאו גם פסקי דין המתייחסים להרחקות לשני סמסטרים בפועל או יותר. ב"כ המשיב המציאה תגובה ונתונים מטעמה, בהודעה מתאריך 3.11.04. י"ז. עד כאן באשר לתיאור ההליך שהתנהל. עתה עלינו לפנות להכרעה במחלוקת הנטושה בין הצדדים שבפנינו. ראוי הוא שאדון תחילה בשאלה: מה היקף התערבותו של בית המשפט בהחלטות של טריבונלים פנימיים. ברי שאין דין התערבותו של בית המשפט בשבתו כערכאה ערעורית, על פסקי דין של הערכאה הדיונית, כדין התערבותו בפסקי דין של טריבונלים פנימיים. יש איפוא חשיבות להבהרתה של סוגיה זו על מנת שניישם את הכללים והעקרונות שנקבעו בפסיקה על נסיבות המקרה שבפנינו. ב-ע"א 50/89, ליטן נ. אילתה ואח', פ"ד מ"ה (4), עמ' 18, נכתב בעמ' 23: ”התערבותו של בית המשפט בהחלטות ובהליכים של גופים עצמאיים וולונטאריים היא מוגבלת מאוד". זאת בהסתמך, בין היתר, על ע"א 575/70, תג'ר ואח' נ. התאחדות לכדורגל בישראל, פ"ד כ"ד (2), 499, בעמ' 501. כב' השופט ד. לוין ז"ל מפנה בע"א 50/89 הנ"ל, פ"ד מה (4), בעמ' 24 לספרו, "טריבונלים שיפוטיים במדינת ישראל -בתי דין מיוחדים ופנימיים" (אבוקה - תשכ"ט), שם נכתב בעמ' 58: "שאין זה מדרכה של מדינה דימוקרטית תקינה ומסודרת, להתערב בניהול הפנימי של איגודים כנ"ל, ולאיגודים כאלה ניתנת יד חופשית לנהל עניניהם כרצונם וכדרכם. מאז ומתמיד הופקדה בידי איגודים מקצועיים הסמכות לקבוע ולפקח על כללי ההתנהגות של חבריהם, שכן ההגיון הפשוט אומר, שאין כמותם להבין את הבעיות ולקבוע מי וכיצד יכריע בהן". בע"א 674/89 טורטן נ. ההתאחדות לספורט בישראל, פ"ד מ"ה (2), 715, מביע כב' השופט מ. בן-יאיר את דעתו כי: ”.... ראוי לנהוג גם בארגונים הוולונטאריים-המונופוליסטיים וגם בארגונים הוולונטארים שאינם מונופוליסטיים, אך שהחלטותיהם אינן מבוססות על יתרון הידיעה הפנימית, לפי מבחנים גמישים ללא הגבלה דוקטרינרית קבועה מראש, ועל פי המתחייב ממערכת הנתונים העובד תיים הרלוואנטית בכל מקרה ומקרה.... אני סבור שהפיקוח של בתי-המשפט על פעולותיהם של הארגונים הוולונטארים - המונופוליסטיים צריך להיות מבוסס על מישלב של כללים מתחום המשפט הפרטי ושל כללים מתחום המשפט הציבורי, בהיקפם הרחב". (שם, בעמ' 731). אוסיף שכב' השופט (כתארו אז), א. ברק, וכב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר סברו באותו פסק דין שיש להותיר שאלות אלה בצריך עיון. י"ח. ב-ע"א 835/93, איגנט נ. אג"ד, פ"ד מ"ט (2), 793, הועמד חבר אג"ד לדין משמעתי בפני משפט החברים של אג"ד, הורשע, והומלץ על הוצאתו מן האגודה. בערעור זה נדונה מידת התערבותו של בית המשפט בהליכים של בתי דין פנימיים. כב' השופט א. מצא כתב, שם, בעמ' 811 סיפא - 812 רישא: ”.... בצד השיקולים התומכים בהגבלת גדר ההתערבות בהליכיהם של בתי דין פנימיים, השואבים את כוחם מהסכמת הנוגעים בדבר עצמם, ניצב גם הצורך לקיום פיקוח שיפוטי על פעולתם של בתי דין כאלה, לשם שמירה שיקויימו בהם עקרונות היסוד של אי-תלות, יושר, והגינות המחייבים כל מוסד המפעיל סמכות מעין שיפוטית". בהמשך, בעמ' 813, שואל כב' השופט א. מצא האם הטלת עונש בלתי סביר ע"י טריבונל פנימי, עשויה להעמיד לנפגע מן הפסק עילה לדרוש את ביטולו? כב' השופט א. מצא כתב (באמצו את עמדת כב' השופט מ. בן יאיר בענין טורטן הנ"ל, ע"א 674/89): ”דעתי היא, כי אי-סבירות העונש עשויה להצדיק התערבות לפחות כשהעונש הבלתי סביר פוגע בזכות חיונית של הנפגע, המוכרת כזכות הראויה להגנת בית המשפט. זכותו של חבר אגודה להמשיך לעבוד ולהתפרנס במסגרתה היא מכלל הזכויות הראויות להגנת בית המשפט, ופגיעה בלתי סבירה בזכות זו, מצד טריבונאל משמעתי של האגודה, תעמיד לנפגע עילה להתערבות." (שם, בעמ' 813). ממשיך וכותב כב' השופט א. מצא שהטלת עונש בלתי סביר עשויה לנבוע משרירות לב, אך גם כשזה הוטל בתום לב, מהווה הטלתו טעות בשיפוט. השאלה היא האם ראוי לבית המשפט לבטל פסק משמעתי, לא מחמת פגם בתקינות ההליך (כחריגה מסמכות או פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי), אלא מחמת טעות בתוכנו של הפסק? (שם, בעמ' 813). ממשיך כב' השופט א. מצא וכותב בעמ' 813 סיפא - עמ' 814 רישא: ”מהות הזכות הנפגעת מהווה, לדעתי, מבחן נאות להכרעה בשאלה זו. לאמור: כשהפסק איננו פוגע בזכות חיונית וראויה להגנה של הנילון, תצטמצם הביקורת השיפוטית לשאלות הכרוכות בתקינותו הדיונית של ההליך המשמעתי. ואולם כשהפסק פוגע בזכות חיונית של הנילון, והפגיעה אינה קלת ערך, ייטה בית המשפט להתערב גם בשל היותו של הפסק מוטעה". באותו מקרה המליץ משפט החברים של אג"ד על הוצאת המערער משורות האגודה. כב' השופט א. מצא סבר שזהו עונש חמור, שאינו עומד בכל יחס לחומרת המעשים שהוכחו כנגדו. לדעת כב' השופט א. מצא (דעת המיעוט), עונשו של המבקש היה כה בלתי סביר עד כי ניתן להגדירו כעונש שאיננו כדין, ובעונש כזה רשאי, ואף חייב היה, ביהמ"ש להתערב. (שם, בעמ' 816). י"ט. דעת כב' השופט ד. לוין ז"ל באותו ענין (ע"א 835/93) היתה שאין להתערב בתוצאות משפט החברים. כב' השופט ד. לוין ז"ל כתב בעמ' 823: ”השיפוט הפנימי בענייני משמעת נועד במהותו להקפיד כי בישות המשפטית שהשיפוט הפנימי חל עליה תישמר רמת התנהגות אתית נאותה, ושחברי הישות, בתיפקודם המקצועי כחברי הארגון, יקיימו כללי התנהגות אלה הלכה למעשה. חבר שיחטא באלה, ייקרא לדין לפני מוסד השיפוט הפנימי, שאין כמותו להבטיח את פעולתו התקינה ושמו הטוב של הארגון".” בהמשך, בעמ' 825 סיפא - 826 רישא, כותב כב' השופט ד. לוין ז"ל: ”אין לפתוח את שערי בית המשפט לפני חבר שעניינו הוכרע במוסדות השיפוט הפנימיים לכף חובה בשל התנהגותו או בשל רמת המשמעת שהפגין ושאינם הולמים חברות באגודה. אל לו לבית המשפט להידרש להשגות על החלטות בית הדין הפנימי שלא על פי כללי ההתערבות המצומצמים שנקבעו בפסיקה באופן עקבי במרוצת השנים ושאתייחס אליהם בהרחבה בהמשך. לדידי, אחת דינו של חבר מפלגה, אגודת ספורט, חבר אגד ודומיהם: ברגיל תישאר מלאכת החקירה, השיפוט וההכרעה בידי מי שמתאים והוסמך לדבר, במסגרת הארגונית הפנימית. משידענו עיקרים אלה, נוכל בנקל להבין כי אין זה מדרכה של מדינה דימוקרטית תקינה ומסודרת להתערב בניהול הפנימי של איגודים וולונטאריים פרטיים ולאיגוד ניתנת יד חופשית לנהל את ענייניו כרצונו וכדרכו".”(ההדגשה שלי - י.ג.). אשר להיקף התערבותו של בית-המשפט בהחלטותיו של הטריבונל הפנימי כותב כב' השופט ד. לוין ז"ל, בפרשת איגנט נ. אג"ד, שם, בעמ' 829: ”חרף עצמאותם של איגודים אלה, יש בידם הכוח והסמכות להשפיע במידה רבה על זכויות אדם ואזרח מהותיות כזכות הקניין וחופש העיסוק. לפיכך, פקוחה עינו של בית המשפט על פעילותם של טריבונאלים פנימיים אלה, וזאת על מנת למנוע פגיעה בזכויותיו של חבר מחמת מעשה או החלטה פסולים של בית הדין. כאשר בית הדין הפנימי מורכב כהלכה, פועל בגדר סמכותו, דן בעניין ביושר ואינו פוגע ב"עיקרי הצדק הטבעי" - לא יתערב בית המשפט במסקנותיו. אולם לבית המשפט הסמכות ואולי אף החובה לבטל החלטה של בית דין כזה שניתנה תוך חריגה מסמכות או בהתעלם מעקרונות הצדק הטבעי." (ההדגשה שלי - י.ג.). ובעמ' 831 (שם): "עינינו הרואות, כי לא צדק מוחלט ושלם שאין אחריו כלום נדרש מבית הדין, כי אם שימוש סביר ביסודי הצדק אשר בלעדיהם לא תיתכן עשיית משפט כלל. אכן, גישתם של בתי המשפט בכגון אלה אינה ניתנת להגדרות נוקשות, שהרי בכל הנוגע לסדרי הדין ודיני הראיות, ניתנת לאיגוד ולבית הדין הפנימי יד חופשית לנהוג בנדון כהבנתם, ובלבד שלא ייפגעו עיקרי הצדק הטבעי, אולם גם אלה על פי רוב, לרבות בענייננו, מקיימים הליכים על פי סדרי דין ראויים.... כשלעצמי, כשמדובר בזכות חיונית כגון פרנסתו של אדם, ראוי להכביד עם הארגון ולבחון את ההליך השיפוטי או המעין שיפוטי בהקפדה יתרה, אך עדיין בגבולות עילות ההתערבות המוכרות הנ"ל". בענין שנדון במשפט האנגלי בו הוחלט להוציא חבר וקצין מן הארגון, נקבע ש: ”בית המשפט בחן בקפידה יתרה אם נשמרו עיקרי הצדק, בציינו כי כשמדובר בפרנסה, בצורת חיים או במקצוע יש להיזהר משנה זהירות" (שם, בעמ' 833). ראוי לעיין בתשומת לב ראויה בדברים הבאים שכתב כב' השופט ד. לוין ז"ל, דברים שיש בהם כדי לקבוע את המסגרת השיפוטית הנאותה והנכונה לבדיקת החלטות של טריבונלים פנימיים: ”מעורבותה של מערכת המשפט הרגילה בהחלטות בתי-דין פנימיים נחוצה לצורכי "פיקוח ובקרה", ואין מטרתה החלפת שיקול דעת בשיקול דעת. בידי בית המשפט המפקח על בתי הדין הפנימיים כלים בדמות נורמות מתחום המשפט האזרחי, כגון: עקרון תום הלב, היעדר משוא פנים או הפליה. היעדר יישומם של עקרונות אלה בהחלטת בית הדין הפנימי עשויה להוות עילה להתערבות בפסיקתו. עם זאת, בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת משפט החברים לערכאותיו ואין עליו לקבוע את היה מגיע לתוצאה זהה, אילו היתה ההחלטה בידו. אם אכן הוכח שלא היה לפני הטריבונאל דבר ושמץ דבר שאדם הגון היה רואה בו מעשה אסור, העולה כדי קביעה כי החקירה לא היתה הוגנת, אין לגעת בהחלטה המשמעתית של הטריבונאל המקצועי." (ההדגשה שלי - י.ג.) (שם, בעמ' 834). כ. השופט השלישי ב-ע"א 835/93, כב' השופט (בדימוס), ג. בך, תיאר בפסק דינו את התלבטותו בשאלה בגין איזה עילות יש להתערב בהחלטות של טריבונלים פנימיים: ”לעומת זאת התלבטתי מאוד בשאלה מהן העילות אשר בעטיין רשאי בית המשפט להתערב בהחלטותיהם של טריבונאלים משמעתיים פנימיים של אגודה. אינני שותף לדעתו של חברי הנכבד, השופט ד. לוין, שהתערבות בית המשפט תיתכן רק כאשר מתקבלת טענה בדבר חריגה מסמכות מצד בית הדין, או בדבר נקיטת פרוצדורה במהלך הדיון הנוגדת את "כללי הצדק הטבעי". דעתי היא, כי במקרים קיצוניים מאוד ויוצאי דופן אפשרית התערבותו של בית המשפט גם בהחלטות לגופן, לרבות העונש המוטל על הנאשם בבית הדין לחברים..." (שם, בעמ' 840). בהמשך מסביר כב' השופט (בדימוס) ג. בך שיש להבדיל בין מקרה שבו קובע בית דין של מפלגה שפלוני אינו מתאים להיות חבר במפלגה מבחינה אידיאולוגית, או בענין תקופת "הסגר" של שחקן ספורט במעברו מקבוצה לקבוצה, לבין מקרים אחרים של ענישה הפוגעת, למשל, בעיסוקו ופרנסתו של אדם. אני מפנה לאמור בעמ' 840 סיפא - 841 רישא: ”אך המצב הוא שונה כאשר המדובר בהענשה, שכלפיה כל שופט, ולמעשה כל אדם רגיל ובר דעת, מסוגל לגבש לעצמו דעה, והפוגעת בצורה קשה, ולעיתים בלתי הפיכה, ביכולתו של אדם לעסוק בעתיד במקצועו או להתפרנס בכבוד... ייתכנו בהחלט מקרים שבהם אין בית דין החברים חורג מסמכותו, ובהם מקיים הוא למהדרין את כללי הפרוצדורה ההוגנים: הוא מזמין את החבר הנאשם בפניו לכל הישיבות, הוא מאפשר לו להישמע כדבעי, הוא נותן לו לחקור את עדיו וכו', אלא שהתוצאה היא לחלוטין בלתי מתקבלת על הדעת. העולה מכאן, כי שותף אני בנקודה זו לעמדת חברי הנכבד, השופט מצא, כי ייתכנו מקרים חריגים ומיוחדים שבהם יוכל בית המשפט גם להתערב בעונש המוטל על ידי בית הדין לחברים, הנראה בעליל בלתי פרופורציונאלי למהות העבירה ולחומרתה". (ההדגשה שלי - י.ג.). ובהמשך, בעמ' 841, כותב כב' השופט (בדימוס) ג. בך שלא בלב קל מצטרף הוא להחלטה הסופית של כב' השופט ד. לוין ז"ל שלא להתערב בתוצאת משפט החברים של אג"ד בענין שנדון בע"א 835/93, כשנימוקו לכך הוא: ”חרף הדברים שאמרתי לעיל, הרי שותף אני לדעה כי אין אנו יושבים כערכאת ערעור על החלטת משפט החברים לערכאותיו. וכאן קשה לי להשתחרר מההרגשה, כי כאשר יתערב בית המשפט בסנקציה שהוטלה על ידי בתי הדין של האגודה במקרה דנן, הוא אכן יפעל כערכאת ערעור". בסיום פסק דינו כותב כב' השופט ג. בך (שם, בעמ' 841 סיפא - 842 רישא): ”אומנם קיימת סמכות לבית משפט זה להתערב אף בסנקציות המוטלות על ידי בתי דין משמעתיים פנימים אולם דבר זה ייעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי העונש בלתי מתקבל על הדעת בעליל... ". כ"א. ב-ע"א 2211/96 ח. כהן נ' ש. כהן ואח', פ"ד נ' (1), עמ' 629, דן בית המשפט העליון בשאלה האם יש מקום להתערב בהחלטת בית הדין העליון של מפלגת העבודה שדחה בקשה להרחיק את המערער - שהורשע בגין עבירת שוחד שבוצעה כ - 10 שנים קודם לכן - משורות מפלגת העבודה, כשמי שביקש להרחיק את המערער טען שהעבירה בה הורשע היא עבירה שיש עימה קלון, ואילו בית הדין של המפלגה השיב על כך בשלילה. משבאה הסוגיה לדיון בבית המשפט העליון כתב כב' השופט מ. חשין, שם, בעמ' 634: ”הלכה מכבר היא, כי בית המשפט אינו נחפז להתערב בהחלטות טריבונאלים פנימיים של אגודות וולונטאריות. חזקה על חברי אותן אגודות, כי סברו וקיבלו עליהם מראש הכרעות של אותם טריבונאלים, ובהכריע טריבונאל שלא לרצונם, אל להם לבוא לבית המשפט ולבקש כי יתערב בהחלטות שנעשו. לפיכך, הלכה מכבר היא כי בית משפט לא יתערב בהחלטות טריבונאלים פנימיים של אגודות וולונטאריות, אלא במקרים מוגדרים ומצומצמים הנופלים במסגרת קטיגוריות אלו: אחת, במקום שבו חרג טריבונאל פנימי מסמכותו, ושתיים, במקום שבו פגע טריבונאל בעיקרי הצדק הטבעי. ואולם בתי המשפט סירבו להכניס עצמם בסד שתי עילות מוגבלות אלו, בהדגישם כי ייתכנו מקרים נוספים שבהם יראה בית המשפט להתערב בהחלטתו של טריבונאל פנימי. מקרים נוספים אלה הינם בני-בלי-שם-מקרה אחד לא ידמה לרעהו - אך הכל מסכימים כי המדובר הוא בחריגים לכלל אי ההתערבות... לא הזכרנו שלוש קטיגוריות אלה של התערבות בהחלטותיהם של טריבונאלים פנימיים, אלא כדי להוסיף ולהזכיר את ה"אידך גיסא", לאמור, כי בית משפט לא יתערב בהחלטתו של טריבונאל פנימי מקום שבו טעה אותו טריבונאל בפירוש העובדות או בפירוש הדין, ובלבד שאותה טעות אינה חמורה וכבדה במיוחד כדי היותה שקולה לחריגה מסמכות או בנופלה אל הקטיגוריה השלישית האמורה לעיל". במקרה שנדון באותו ענין בפני בית המשפט העליון, הגיע כב' השופט מ. חשין למסקנה, כי שגה בית הדין העליון של מפלגת העבודה בהגיעו למסקנה שהעבירה בה הורשע המערער איננה עבירה שיש עימה קלון. עוד קבע, כי העובדה שחלף זמן ממושך מאז נעברה העבירה ועד שנסתיימו ההליכים המשפטיים בהרשעתו של אותו מערער, אין בה כשלעצמה כדי למחות את הקלון. כאמור, לפי קביעת בית המשפט העליון שגה בית הדין העליון של המפלגה במסקנתו שחלוף הזמן מחה את הקלון הטמון בעבירה בה הורשע אותו מערער, וטעה בית הדין העליון של המפלגה כשסבר שחלוף הזמן הינו בגדר אחת הנסיבות שיש בהן כדי להשפיע על נושא הקלון. חרף זאת קבע כב' השופט מ. חשין שאין להתערב במסקנה של בית הדין העליון של המפלגה, ודבריו בעמ' 635 הינם אלה: "ואולם השאלה הנשאלת היא - בתתנו דעתנו ליחס שבין בית המשפט לבין טריבונאל פנימי של אגודה וולונטארית - אם נכון הוא שנתערב בהחלטה שנעשתה. נראה לנו כי אין לנו להתערב בהכרעה. טעותו של בית הדין העליון, בנסיבות המקרה, אינה מגעת כדי חריגה מסמכות, אין היא פוגעת בעיקרי הצדק הטבעי, ואף אין היא נופלת לגדר אחד מאותם מקרים חריגים שבהם נדרשת התערבותו של בית המשפט. ומסקנה זו מחייבת מאליה כי נקבל את הערעור, בהימצא לנו כי לא נתקיימה בענייננו עילה להתערבות בהחלטות מוסדות מפלגת העבודה". כ"ב. ב-ה"פ (מחוזי - ת"א) 10943/99, אגודת הספורט של הפועל כפר סבא נ' ההתאחדות לכדורגל, (פסק דין מיום 7.8.00), דן כב' השופט (בדימוס), א. סטרשנוב, בבקשה של אגודת הספורט לבטל אישור שנתנה ההתאחדות לכדורגל לרכישת זכויות הניהול במועדון הכדורגל של אותה קבוצה, על ידי קבוצת משקיעים בטענה שלשני השותפים עבר פלילי בעבירות שיש עימן קלון. בפסק דינו קבע כב' השופט א. סטרשנוב שקביעתו של בית הדין של ההתאחדות לפיה אין להתייחס לעבירות בהן הורשעו אותם שותפים כעבירות שיש עימן קלון, אינה יכולה לעמוד הואיל והיא מנוגדת לחלוטין למבחנים שנקבעו על ידי בית המשפט העליון. מכאן עבר בית המשפט לדון בשאלה האם יש מקום להתערב בהחלטת בית הדין של ההתאחדות בשים לב להלכה הפסוקה לפיה מידת ההתערבות של בתי המשפט בהחלטות של טריבונאלים פנימיים של מוסדות וולונטאריים ואיגודים מקצועיים - מצומצמצת ומוגבלת היא. כב' השופט א. סטרשנוב הגיע למסקנה שאין נסיבות המקרה בפרשת כהן (ע"א 2211/96), דומות לנסיבות המקרה אשר נדון בפניו ויש מקום להבחין בין המקרים. כך, למשל, קבע כב' השופט א. סטשנוב שבעוד שבפרשת כהן הושם דגש על התמשכות ההליכים המשפטיים והתארכותם, הרי טענה מעין זו אינה עומדת לשותפים במקרה שנדון בפניו. עוד ציין שהגישה המסורתית המצמצמת את מידת ההתערבות של בית המשפט בהחלטות הטריבונאל הפנימי מבוססת על המומחיות והמקצועיות של חברי אותם טריבונאלים הבקיאים בתחום הספיציפי בו הם עוסקים, ואילו במקרה שנדון בפניו, לא היה מדובר בנושא של מומחיות ספציפית כי אם בפרשנות משפטית מובהקת של המונח "עבירה שיש עמה קלון", ולגבי פרשנות משפטית, אין לחברי בית הדין של ההתאחדות כל יתרון על פני בית המשפט. לכן ציין כב' השופט (בדימוס) א. סטרשנוב שבמצב אשר כזה ספק אם יש מקום להגביל את מידת ההתערבות של בתי המשפט ולצמצמה לחלוטין. עוד הוסיף שגם במסגרת המוגדרת והמצומצמת של התערבות בתי המשפט בהחלטות של טריבונאלים פנימיים, כפי שנקבע בפסיקה, המקרה שבפניו הינו אחד המקרים המצדיקים התערבות שכזו. הטעם לכך הוא שהתבססות בית הדין של ההתאחדות, בקביעתו שאין המדובר בעבירות שיש עימן קלון, על המבחנים שנקבעו על ידי בית המשפט העליון, מוטעית מיסודה ומגיעה עד לחריגה מסמכות במובן המהותי של החריגה (במובחן מן הבחינה הפורמלית). מסקנת כב' השופט (בדימוס) א. סטרשנוב, בסעיף 25 של פסק דינו היא, שגם אם הטעות של בית הדין של ההתאחדות לא הגיעה לידי חריגה מסמכות, וגם אם לא היתה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, הרי בנסיבות העניין הכרעת בית הדין של ההתאחדות היא בלתי סבירה בצורה קיצונית ונופלת לגדר אחד מאותם מקרים חריגים שבהם נדרשת התערבות בית המשפט. כ"ג. סקרתי עד כה את תמצית הפסיקה הרלוונטית וממנה עולה שקיימות, למעשה, שלוש קטיגוריות של מקרים בהם יתערב בית המשפט בהחלטתו של טריבונאל פנימי: המקרה האחד - חריגה מסמכות. המקרה השני - פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. המקרה השלישי - קטיגוריה נוספת של מקרים חריגים או קיצוניים ביותר שבהם יתערב בית המשפט, כגון, מקרים של חוסר סבירות קיצונית, כפי, שלמשל, נימק כב' השופט (בדימוס), א. סטרשנוב את הכרעתו ב-ה"פ 10943/99 (בפיסקה 25), כמצויין לעיל. כ"ד. מהתם להכא: עתה עלינו ליישם את הכללים והעקרונות שנקבעו בפסיקה על עובדות המקרה שבפנינו. נעשה זאת על ידי כך שנבחן את הטענות שהעלה המבקש בהמרצת הפתיחה כנגד הכרעתם של בתי הדין המשמעתיים בעניינו, ונבדוק האם קיימת הצדקה להתערבותו של בית משפט זה, בשים לב להלכה הפסוקה. אשר לקריטריון הראשון מבין השלושה, סבורני, שלא היתה כל חריגה מסמכות בדיונים שהתקיימו בפני בתי הדין המשמעתיים, ובפסקי הדין שניתנו בעניינו של המבקש. הן הדיונים שהתנהלו בעבירות המשמעת שייחס הטכניון למבקש, והן פסקי הדין של בית הדין המשמעתי לסטודנטים, ושל בית הדין המשמעתי לערעורים, היו בגדר סמכויותיהם של בתי-הדין. אשר לקריטריון השני שנקבע לבחינת היקף ההתערבות של בתי-המשפט: אינני סבור שהיתה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. נטען מטעמו של המבקש שלא נרשם פרוטוקול בכתב, ואולם, כפי שהמבקש עצמו מציין, הוקלטו העדויות בערכאה הראשונה על פני כ-12 שעות ובערכאת הערעור על פני כ-5 שעות (לפי האמור בעמ' 14 שבכתב התשובה של הטכניון נמשך שלב ההוכחות על פני כתשע שעות, ושלב הסיכומים על פני כשעתיים). ההקלטות נמסרו למבקש. הקלטה של הדיונים מאפשרת לבעלי הדין, ללא ספק, לקבל תמונה אותנטית מירבית של מהלך הדיון, ולכן אין מקום לטרוניה על כך שלא נרשם פרוטוקול. מטעמו של המבקש הופיעו והעידו עדי הגנה בפני בית הדין, ובכלל זה גם הוגשה חוות דעתו של עד מומחה. על כך יש להוסיף שהמבקש גם היה מיוצג על ידי סניגור של אגודת הסטודנטים. בבית הדין המשמעתי הורשע המבקש בעבירות של הטרדת סטודנטים ע"י משלוח הודעתו במחשבים, ואילו בית הדין המשמעתי לערעורים החליט לקבל חלקית את ערעורו של המבקש, וזיכה אותו מעבירה זו, דבר שגם הביא להפחתה משמעותית בעונש שהוטל על המבקש. המבקש העלה, בין היתר, את הטענה שהתובע המשמעתי, לגרסתו, התנכל לו בניהול הדיון המשמעתי. ואולם, אין מחלוקת על כך שכאשר סבר בית הדין המשמעתי לערעורים שיש מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין קמא, התערב בית הדין לערעורים וזיכה את המבקש מחלק מן העבירות. פשיטא איפוא, שלא הוכח כי היתה פגיעה בזכויות הדיוניות של המבקש. ניתנה למבקש אפשרות ראויה להתגונן ולהביא את דבריו בצורה נאותה בפני בית הדין המשמעתי, לרבות בית הדין המשמעתי לערעורים. כ"ה. השאלה הנוספת אותה עלינו לבחון היא האם קיימת בעניינו של המבקש עילה להתערב שהיא במסגרת חריג לכלל אי ההתערבות, כפי שכתב כב' השופט מ. חשין בע"א 2211/96, פ"ד נ' (1) עמ' 629, בעמ' 634: "מקרים נוספים אלה הינם בני-בלי-שם - מקרה אחד לא ידמה לרעהו - אך הכל מסכימים כי המדובר הוא בחריגים לכלל אי ההתערבות.... ". ככל שעיינתי, וחזרתי ועיינתי, ושקלתי, את הטיעונים המפורטים והמנומקים שהעלו בפניי שני הצדדים לא שוכנעתי שעניינו של המבקש מצדיק התערבות בית המשפט בפסק הדין של בית הדין המשמעתי לערעורים, וזאת בזכרנו שאין בית המשפט בוחן פסקי דין של טריבונלים פנימיים כדרך שבית המשפט בוחן פסק דין של הערכאה הדיונית בשבתו כערכאת ערעור, אלא הבדיקה נעשית בדרך שהותוותה בהלכה הפסוקה שאותה פירטתי בהרחבה. מבלי לחזור על הדברים פעם נוספת, אני מוצא לנכון להפנות שנית לדברי כב' השופט מ. חשין, בע"א 2211/96 הנ"ל, שם, בעמ' 624: ”.....בית משפט לא יתערב בהחלטתו של טריבונאל פנימי מקום שבו טעה אותו טריבונאל בפירוש העובדות או בפירוש הדין, ובלבד שאותה טעות אינה חמורה וכבדה במיוחד כדי היותה שקולה לחריגה מסמכות או בנפלה אל הקטיגוריה השלישית האמורה לעיל” המבקש מצביע על כך שהדיסק הקשיח הועלם או נמחק. מטעם הטכניון נטען שמחמת טעות "פירמטו" את הדיסק הקשיח ולכן, לא ניתן כיום לדעת על פיו האם ההודעות המטרידות נשלחו מן המחשב שעליו עבד המבקש, או שמא ממחשבים שונים שאחרים עשו בהם שימוש. בחוות הדעת של מר פז יצחקי-וינברגר מטעם המבקש (נספח ג' של המרצת הפתיחה) נטען שהושמד חומר ראיות משמעותי ביותר, לא קיימות ראיות קריטיות נוספות, כיווני חקירה נוספים לא נשאו פרי, קיימים הסברים חלופיים, ועשרות חשודים אחרים אפשריים באשר לעבירות המיוחסות למבקש, ואין ראיה חד משמעית המצביעה על אשמתו. עוד כותב מר יצחקי-וינברגר שמרבית ה"התקפות" היו משלוח מסרים מטרידים ילדותיים וגם אין זה סביר שאדם יגרום נזק שיש בו כדי לפגוע בראש וראשונה בו עצמו מבלי שישרת כל מטרה. ואולם, ראוי לציין שבהתייחס לעבירה של משלוח הודעות מטרידות, זיכה בית הדין המשמעתי לערעורים את המבקש. אני מפנה לעמ' 2 בפסק הדין של בית הדין לערעורים, נספח טכ'/1 בכתב התשובה של הטכניון, שם נכתב: ”בית הדין לערעורים מצא שהעדויות וחומר הראיות על שימוש בזכרון מחשב מעבר להקצאה אינם מאפשרים להוכיח את אשמת הנאשם בנושא זה מעבר לספק סביר. אכסון סרטים ומוזיקה על גבי מחשב הטכניון ושימוש בהם על מנת לצפות ולהאזין להם אינם בגדר שימוש סביר במחשב. יחד עם זאת, בית הדין לערעורים לא שוכנע מעבר לספק סביר ולא הובאו מספיק ראיות שיוכיחו כי הנאשם אמנם עבר את העבירה. בית הדין לערעורים לא שוכנע מעבר לספק סביר שהנאשם הוא אכן המקור למשלוח הודעות UP - POP ולקריסת מחשבים - בהעדר ראיות שיוכיחו זאת” (ההדגשה שלי - י.ג.). עולה מן האמור שהמבקש זוכה על ידי בית הדין המשמעתי לערעורים מן העבירות, כפי שפורטו לעיל, מחמת חוסר ראיות ולאחר שבית הדין לערעורים לא שוכנע מעבר לספק סביר שהמבקש ביצע את העבירות שיוחסו לו, כך שאובדן החומר שבדיסק הקשיח אכן נלקח בחשבון על ידי בית הדין לערעורים, הואיל ובהעדר חומר זה, היה אכן חסר חומר ראייתי חיוני בפני בית הדין לענין העבירות הנ"ל ולפיכך, המבקש אכן זוכה מעבירות אלה. כ"ו. באשר לעבירות בהן הורשע, היו בפני בית הדין המשמעתי עדויות של עדים מטעם הטכניון. אני מפנה, למשל, להצהרתו של מהנדס המחשבים הישאם עבדו מיום 15.6.03, שמצא את העמדה של המבקש נעולה (שלא דרך מערכת ההפעלה עצמה), ולדבריו הודה בפניו המבקש שהוא בעצמו התקין על המחשב תוכנה אסורה שמאפשרת לו לנעול את מסך המחשב (נספח י' של המרצת הפתיחה). כמו כן, מסמך של הטכנאי מושיק סבג מיום 15.6.03 (גם כן במסגרת נספח י' הנ"ל), כשלפי האמור בו נועל המבקש את המחשב כך שנמנעת עבודתם של סטודנטים אחרים בעמדת מחשב זו, למרות שקיימת מצוקה עקב חוסר מחשבים בחוות המחשבים, וכן כותב מר סבג שהוא מצא את המבקש מפעיל את המחשב כשחשבון האדמיניסטרטור (מנהל הרשת) פתוח. מעבר לכך עולה מעיון בחוות הדעת של מר פז יצחקי-וינברגר מטעם המבקש (נספח ג' של המרצת הפתיחה) שלדעתו העבירה היחידה שניתן לבסס כנגד המבקש היא נעילת המחשב, בנוסף הוא כותב בפיסקה ה', בעמוד השני של חוות דעתו: ”לא סביר שאדם יגרום נזק במזיד דווקא למחשב עליו הוא עובד באופן קבוע, מחשב עליו הוא מתקין תוכנות” (ההדגשה שלי - י.ג.). התקנת התוכנות על ידי המבקש לא היתה אפשרית אלא על ידי שימוש בסיסמת האדמיניסטרטור (מנהל הרשת). בנוסף לראיות אלה שהובאו על ידי הטכניון מפנה ב"כ הטכניון גם לכך שבמהלך הדיון המשמעתי גם הודה המבקש בכך שנכנס לחוות המחשבים בשעה שכניסה זו נאסרה עליו. המבקש טען שעדי התביעה שהובאו מטעם הטכניון העידו לחובת המבקש משום שעדים אלה רצו לכסות על מחדלים מקצועיים שלהם, ואולם, ראוי לזכור שאין זו דרכו של בית המשפט לערעורים להתערב בקביעות שבמהימנות שנעשו על ידי הערכאה הדיונית. קל וחומר שכך הוא כאשר דן בית המשפט בהחלטה שניתנה על ידי טריבונל פנימי, כשהיקף ההתערבות של בית המשפט מוגבל לאותם נושאים שנקבעו בהלכה הפסוקה כפי שהבאתי אותה קודם לכן. למעלה מן הדרוש אוסיף שעצם העובדה שהיו מחדלים מצד מי מן העובדים, אין בה לכשעצמה כדי לגרוע מן המסקנה שהמבקש ביצע את העבירות בהן הורשע. במקרה שבפנינו, חוסר סבירות קיצונית שיש בה כדי לחייב התערבותו של בית המשפט בהרשעה - לא היתה. יתר על כן, לפחות לגבי חלק מן העבירות בהן הורשע המבקש קיימת הודאה של המבקש עצמו, או על ידי המומחה מטעמו מר פז יצחקי-וינברגר שהגיש חוות דעת, כאמור כבר לעיל. גם חריגה מסמכות, במובן המהותי של החריגה (כפי שציין כב' השופט (בדימוס) א. סטרשנוב, ב-ה"פ (מחוזי ת"א) 10943/99, לא הוכחה. כ"ז. בבואנו לדון בענישה שהוטלה על המבקש על ידי בית הדין המשמעתי לערעורים, אזכיר שהוריתי לב"כ הטכניון להמציא לעיוני גזרי דין של בית הדין המשמעתי לסטודנטים, לרבות בית הדין לערעורים, לגבי התקופה מאז 1.1.00 עד היום, הן ביחס להרשעות בעבירות של מחשבים, מן הסוג בהן הורשע המבקש, או בדומה לכך, והן ביחס לעונשי הרחקה לתקופה של שני סמסטרים בפועל ומעלה, לרבות פירוט העבירות בגינן הוטלו עונשים אלה. ב"כ הטכניון המציא ביום 1.11.04 הודעה ובה פירוט הנתונים והמסמכים. ב"כ המבקש המציאה מטעמה ביום 3.11.04 פירוט של מספר מקרים בהם הוטלו על סטודנטים עונשים קלים במידה רבה מאלה שהוטלו על המבקש. מתוך מקרים אלה צורפו על-ידה גם שני פסקי דין. לאחר ששקלתי בדבר, ולאחר שגם עיינתי בגזרי הדין שהומצאו על ידי הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה גם בכל הנוגע לענישה לא הוכחה חוסר סבירות קיצונית שיש בה כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט בענישה שנקבעה על ידי בית הדין המשמעתי לערעורים. אזכיר שבסעיף 14 להמרצת הפתיחה, ובסעיף 48 של המרצת הפתיחה, נטען שהמבקש מורחק מאז 11.6.03. בענין זה הבהיר ב"כ הטכניון בסעיף 1.8 של תשובתו, כי ביוני 2003 הורחק המבקש בהחלטה מנהלית מחוות המחשבים של הפקולטה למדעי המחשב, ואולם, מוסיף ב"כ הטכניון, שלא הוטלה על המבקש כל מגבלה אחרת. המבקש המשיך ללמוד, ורשאי היה להשתמש בחוות מחשבים אחרות אשר בקמפוס. במהלך קיץ 2003 הותר למבקש לשהות בחוות המחשבים כדי שיוכל ללמוד בקורס הקיץ אשר לקח. בכל הנוגע לשאלת הרחקתו של המבקש, אוסיף שבהמשך ניתנה החלטת ביניים על ידי בית הדין המשמעתי לסטודנטים (27.11.03) לפיה נאסר על המבקש להימצא בחוות המחשבים של הפקולטה למדעי המחשב. ביום 20.1.04 ניתנה החלטה בבית הדין המשמעתי לערעורים לפיה נאסר על המבקש להמצא בבנין טאוב, אלא למטרות הרצאות, מעבדות, תרגולים ובחינות במקצועות אליהם הוא רשום, וכן חל איסור מוחלט על המבקש להכנס לחוות המחשבים של בנין טאוב. מכאן שגם לפי ההחלטה המינהלית שניתנה תחילה, ולאחר מכן לפי החלטות הביניים שניתנו על ידי בתי הדין המשמעתיים, הרחקתו של המבקש התמקדה בחוות המחשבים של הפקולטה למדעי המחשב, אך לא היה בהחלטות אלה כדי למנוע מן המבקש להמצא בבנין (חוץ מחוות המחשבים), לצורך לימודים ובחינות, וכן לא נמנע ממנו להיזקק למחשבים באתרים אחרים שבטכניון, למעט חוות המחשבים של הפקולטה למדעי המחשב. נחזור עתה לענישה שהוטלה על המבקש על ידי בית הדין המשמעתי לערעורים בגזר הדין מיום 25.2.04 . (תאריך הדפסה: 4.3.04). הענישה שהוטלה על המבקש היתה הרחקה מלימודים לשני סמסטרים בפועל - סמסטר אביב תשס"ד וסמסטר חורף תשס"ה, כשההרחקה בפועל כוללת את סמסטר קיץ תשס"ד, וכן הרחקה על תנאי לארבעה סמסטרים. אבהיר, שלפי דעתי, העונש שהוטל על המבקש איננו עונש קל, כלל ועיקר, אך בכך בלבד אין עדיין כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט בגזר הדין של בית הדין המשמעתי לערעורים. כ"ח. בנימוקיו של בית הדין המשמעתי לערעורים בכל הנוגע להרשעה נכתב בין יתר הדברים: "כי הנאשם פגע ביכולתם של סטודנטים אחרים להשתמש במחשבי חוות המחשבים בבנין טאוב בכך שנעל את עמדת המחשב שבה עבד לפרקי זמן ממושכים". על כך יש להוסיף כי המבקש הורשע גם בכך שלא קיים הוראה מפורשת של דיקן הפקולטה למדעי המחשב שלא להכנס לחוות המחשבים, וכן הורשע המבקש גם בכך שעבר בשורה של מקרים על הוראות השימוש במחשבים בפקולטה למדעי המחשב, גרם נזקים שהפריעו לפעולה התקינה של המחשבים, וכן בכך שחדר לתחום מערכת הפעלה אליה לא היה מורשה להיכנס, תוך שימוש בסיסמת האדמיניסטרטור (מנהל הרשת). מקובלת עליי בעיקרו של דבר עמדת ב"כ הטכניון, (עמ' 19-18 של כתב התשובה), לפיה יש לקחת בחשבון את מקומו של המחשב בלימודים הגבוהים, לרבות האנונימיות של השימוש במחשבים, ויש לתת לכך ביטוי בענישה של מבצעי עבירות במחשבים. כמו כן מקובל עליי גם שנעילת המחשב יש בה משום התנהגות בלתי נאותה שפוגעת בסטודנטים אחרים. התקנת תוכנות במחשב, על ידי המבקש, יש בה משום חומרה לאור הסיכון בהחדרת וירוסים, מה עוד שהתוכנות אשר מותקנות ברשת אמורות להיות רק כאלה הנדרשות לצורך הלימודים. מכאן גם שמוסד להשכלה גבוהה אינו יכול להשלים עם התנהגות מעין זו, לא כל שכן, כאשר מדובר בפקולטה למדעי המחשב. בין יתר טענותיו טוען המבקש שהטכניון לא קבע נוהלים הקובעים איסור נעילת מחשב, ואיסור שימוש בסיסמת אדמיניסטרטור, ואעפ"כ התייחסו לכך בתי-הדין כמעשי עבירה לכל דבר (סעיף 2.9 בטיעונים המשפטיים של ב"כ המבקש). אין בידי לקבל טענה זו של המבקש. האיסור שבמעשים אלה טבוע בהם מעצם טיבם. אופיים המזיק של מעשים אלה מובהר ומוסבר לעיל. אלה הם מעשים שהאדם הסביר, או האדם מן היישוב, יגדיר אותם ככאלה, גם כשאין לענין זה נוהל כתוב לנגד עיניו. בוודאי הוא כך לגבי סטודנט בפקולטה למדעי המחשב. יחד עם זאת אוסיף ואציין שגם אם יתכן ובית המשפט, אילו ישב כשופט בדין המשמעתי, היה סבור שיש להטיל על המבקש עונש מתון מזה שהוטל עליו, עדיין אין בכך כדי להצדיק התערבות בענישה שהוטלה על ידי הטריבונל המשמעתי. נקודת המוצא היא שהנתונים הרלוונטיים הדרושים לצורך הכרעת הדין ולצורך גזר הדין, מצויים בראש וראשונה בידי הטריבונל המשמעתי שאמור להציב את נורמות ההתנהגות הנדרשות, ולהכריע את הדין מקום בו קיימת חריגה מנורמות התנהגות אלה. רשאי, ואף חייב, הטריבונל הפנימי להחמיר בדין מקום שסבור הוא שהחמרה כזו נדרשת כדי לשרש התנהגות מסויימת מחד גיסא, ולהטמיע נורמת התנהגות הנראית בעיניו כנדרשת וחיונית, מאידך גיסא. העבירות נשוא הדיון שבפנינו התבצעו בחוות מחשבים של הפקולטה למדעי המחשב. אין זה אלא לגיטימי שבית הדין המשמעתי יקבע את הענישה הראויה בשים לב להשלכה שיש לעבירות אלה על הסטודנטים המשתמשים בחוות המחשבים לצורך לימודיהם, ולכן, אין מקום לקבוע שהענישה היא בלתי סבירה באופן קיצוני. לסיכום הדיון בענין הענישה, לא אוכל אלא לחזור ולהביא מדברי כב' השופט (בדימוס) ג. בך, בע"א 835/93, פ"ד מ"ט (2) עמ' 793, בעמ' 841 סיפא - 842 רישא: ”אמנם קיימת סמכות לבית משפט זה להתערב אף בסנקציות המוטלות על ידי בתי דין משמעתיים פנימיים , אולם דבר זה ייעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי העונש הינו בלתי מתקבל על הדעת בעליל. העונש שהוטל על המערער, אשר כאמור איננו מהווה עדיין סנקציה סופית, הינו חמור מאד, אך אינו מגיע לדעתי, בכל הנסיבות , למידת אי הסבירות הקיצונית אשר מאפשרת את התערבותו של בית המשפט” כ"ט. ולבסוף: לא נשתכחה ממני טענת השיהוי שהעלה הטכניון בתשובתו, ואשר בעטיה סבר שיש לדחות את המרצת הפתיחה, וכן שאר טענות סף שהועלו בכתב התשובה, ואולם, סברתי שאין מקום להשתית את פסק הדין על טענות אלה או מי מהן. נראה לי שהיה מקום לדון בטענות שהעלה המבקש לגופו של ענין, בשים לב לכללים שקבעה בנושא זה ההלכה הפסוקה, וכך למיטב הבנתי השתדלתי לעשות. התוצאה הבלתי נמנעת על יסוד כל המוסבר לעיל היא שעליי לדחות את הבקשה המונחת בפניי הואיל ולא היתה חריגה מסמכות, לא היתה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, ולא היתה חוסר סבירות קיצונית, לא בהרשעה, ולא בענישה. ב"כק הטכניון ביקש בתשובתו להטיל על המבקש את הוצאות ההליך (עמ' 24 של התשובה). שקלתי בדבר ומסקנתי היא שבשים לב לכלל נסיבות הענין ראוי הוא שכל צד ישא בהוצאותיו. בין יתר השיקולים אני גם מפנה להערתו של בית הדין המשמעתי לסטודנטים בפסק דינו מיום 27.11.03 בדבר הליקויים החמורים, הגובלים, לפי קביעתו, בחוסר מקצועיות, בנוהלי העבודה של חוות המחשבים, הערה שאליה גם הצטרף בית הדין לערעורים בפסק דינו מיום 25.2.04. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני דוחה את הבקשה להצהיר על בטלות פסקי הדין של בית הדין המשמעתי, ובית הדין המשמעתי לערעורים של המשיב. בנוסף, אני גם מורה שכל צד ישא בהוצאותיו. השכלה גבוההערעורביטול פסק דיןסטודנטיםטריבונל פנימי