1. ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בכפר-סבא (כב' השופט ד' מועלם), בת"פ מאוחדים 4003/93, 4043/94, בו הרשיע את המערער בעבירות בניה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965, והטיל עליו קנס בסך 5,000 ש"ח, וכן ציווה על המערער להרוס גדר ומבנה שנבנו ללא היתר ובסטיה הימנו, עם אורכות של שנתיים ושנה, בהתאמה. האישומים וההליך בבית משפט קמא 2. בת"פ 4003/93 הואשם המערער בבניית גדר בלוקים בצדן הדרומי והמערבי של המקרקעין שלו, ללא היתר בניה (תוך פלישה לחלקה הסמוכה); וכן בסטיה מן ההיתר לענין גובה הגדר בצד מזרח. בת"פ 4043/94 הואשם המערער בעבירה של סטיה מהיתר בניה, בשימוש חורג ובניהול עסק ללא רשיון, בכך שלא הרס מבנה שהיה חייב להרוס לפי היתר בניה, והשתמש בו שימוש חורג כמרפאה, ללא רשיון עסק. 3. הדיון בשני האישומים הללו, מצריך כרגיל ישיבה אחת, או שתיים, של בית משפט. אך הוא נמשך תקופה של כחמש שנים וחצי והפך לתיק עב כרס. המערער היה דומיננטי מאד בניהול הגנתו, למרות שהיה מיוצג ע"י סניגור, והוא זה שניסח בעצמו את הסיכומים בבית משפט קמא, המשתרעים על פני 47 דפים צפופים, גדושים לצורך ושלא לצורך, בעניינים מתחום דיני העונשין, ראיות, סדר דין פלילי, משפט חוקתי ודיני תכנון ובניה. 4. מכל מקום, בסופו של ההליך החליט בית משפט קמא כדלקמן: באישום המתייחס לגדר - זיכה את המערער מבנייתו בסטיה מן ההיתר (למעט בקטע אחד מסויים המופיע בתצלום נ/ 19ב); והרשיע אותו בבניית הגדר בפאות הדרומית והמערבית של המקרקעין - ללא היתר; באישום המתייחס למבנה - הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו, היינו: סטיה מהיתר הבניה בכך שלא הרס את המבנה המיועד להריסה עפ"י היתר הבניה, בשימוש חורג במבנה למרפאה ובניהול עסק של מרפאה ללא רשיון עסק. האישום בניהול עסק ללא רשיון 5. בפתח הדיון לפנינו, הצהיר ב"כ המשיבה, בתשובה לשאלתנו, כי הוא מסכים לזיכויו של המערער מן העבירה של ניהול עסק ללא רשיון. אכן, יפה עשה ב"כ המשיבה, משום שמלכתחילה, עפ"י הראיות, לא היה מקום להאשים בכך את המערער, לא כל שכן להרשיעו. המערער השכיר את המבנה (חלקו) לצורך שימוש במרפאה. חוק רישוי עסקים, התשכ"ח - 1968, בהבדל מחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965, איננו מטיל אחריות על הבעלים של מקרקעין, בתור שכזה, בשל ניהול עסק ללא רשיון במקרקעין. האחריות היא של מנהל העסק. 6. הודעת הערעור, אשר אף היא נוסחה באריכות רבה, ובפרוטרוט רב ע"י המערער עצמו, מכילה נושאים רבים ומגוונים, כמו הסיכומים בבית משפט קמא, רובם לא רלוונטיים. אתייחס להלן לנימוקים הרלוונטיים. האישום בעניין הגדר 7. לענין הגדר, טוען המערער, כי מדובר בטעות של האדריכל, אשר הכין את התוכנית והבקשה מטעמו; האדריכל שכח בטעות למלא בצבע את סימון הגדר בפאות הדרומית והמערבית של המגרש, אף על פי שהגדר סומנה בבקשה, ע"י שני קווים מקבילים כמקובל, גם בפאות הללו, סביב כל המגרש. המערער אף הוסיף וטען, כי הוא שילם את אגרת הבניה בעבור הגדר כולה, גם בדרום ובמערב. עיינתי היטב בהיתר הבניה (ת/ 2) ובתוכנית המאושרת ("המיפרט" - ת/ 7), אשר על פי תקנה 18(ב) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל- 1970 מהווה חלק בלתי נפרד מן ההיתר - והגעתי למסקנה שאין ממש בטענה זו. 8. הגדר הדרומית והמערבית איננה מסומנת בתוכנית וממילא לא היה מה לצבוע. הגדר המזרחית עפ"י התוכנית, אורכה, 87.86 מטר והצפונית - 30.0 מטר. בהיתר הבניה (ת/ 2), תחת הכותרת "תיאור העבודה", צויינו הגדרות באורך של 117.86 מטר, ובעבור אורך זה של גדרות, ורק בעבור אורך זה, חושבו אגרות הבניה (117.86 X 0.10 ש"ח = 11.78 ש"ח). המערער לא הציג כל ראיה, כי שילם סכום נוסף של אגרת בניה, בעבור גדר, ואף אין זה מתקבל על הדעת, כי וועדת התכנון והבניה תגבה אגרות בניה בעבור עבודות שאינן מפורטות בהיתר. האישום בעניין המבנה 9. אשר למבנה, המערער לא כפר בכך שעל פי היתר הבניה (ת/ 2), שניתן "לבית שני על חלקה (יח' שניה לבן ממשיך במקום בית להריסה)" - חייב היה להרוס את המבנה (ועוד סככות ומרפסת). אלא שלטענתו, פטור הוא מן ההריסה, שכן חלות עליו תקנות התכנון והבניה (פטור מהיתר לעבודה או שימוש במבני מגורים זמניים באזורים כפריים), התשנ"א - 1991 (להלן: תקנות הפטור). תקנות הפטור נועדו, כעולה מהן, להעניק פטור מהיתר בניה, לשיפוצם של בתים ישנים, לרבות הנועדים להריסה, להסבתם של מבנים למטרות מגורים, ולהצבת מבנים זמניים, הכל באיזורים כפריים, לצורכי מגורים (כנראה, במסגרת המאמץ דאז, לקדם פתרונות דיור זמניים לעולים). 10. המערער חתם על חוזה עם המדינה, באמצעות שלוחתה, עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ (נ/ 5), בעקבות עלון מידע שהפיצה חב' עמידר (נ/ 4), במסגרת תקנות הפטור, שבו התחייב המערער להשכיר את המבנה - הכולל שתי יחידות דיור - לעולים, הן כאלה שיופנו אליו ע"י חב' עמידר או משרד הקליטה והן אחרים, לתקופה שלא תפחת מ- 3 שנות שכירות. 11. כאמור, תקנות הפטור, חלות למטרות מגורים בלבד. בכתב האישום נטען, כי המערער השתמש במבנה כמרפאה. אין מחלוקת, כי מדובר באחת משתי יחידות הדיור של המבנה. המערער טען בבית משפט קמא ובהודעת הערעור, כי אמנם השכיר את חלק המבנה לרופאים, אך לדעתו, השימוש שעשו בו הרופאים לא היווה מרפאה, אלא חדר קבלה לחולים. הרופאים עסקו בו רק באיבחון ובדיאגנוזה. 12. בית משפט קמא דחה טיעון זה של המערער, וראה בו "דוגמא מובהקת להתחמקויותיו של הנאשם". על סמך תיאורו של המערער עצמו וכן ראיות נוספות (המכתב נ/ 3 ועדותו של מפקח הבנין בוועדת התכנון דרום השרון) - קבע, בצדק, כי מדובר במרפאה. נדמה לי, שבדיון לפנינו ובעקבות הערותינו, היה המערער יותר מהוסס בטיעוניו לגבי המרפאה. 13. מכל מקום, קביעתו ומסקנתו של בית משפט קמא בענין השימוש במבנה כמרפאה, מקובלות עלי ומתיישבות עם חומר הראיות שהיה לפני בית משפט קמא. אין ממש בנסיון המלאכותי של המערער להבחין בין מרפאה לבין "חדר קבלת חולים". אגב, העובדה שהמערער, שהגיש מטעמו מוצגים רבים למדי, לא מצא לנכון להגיש את הסכם השכירות עם קופת החולים או עם הרופאים, מתוכו ניתן היה אולי, ללמוד על מטרת השכירות - אומרת דרשני. 14. אשר על כן, ודי בסיבה זו בלבד - וגם אם, כפי שטען המערער בבית משפט קמא עובר לגזר הדין, נפסק כבר השימוש במבנה לצרכי מרפאה - לא זכאי היה המערער במועד הרלוונטי לחסות בגדרן של תקנות הפטור (החלות רק על שימוש למגורים). ממילא, חייב היה המערער להרוס את המבנה עפ"י היתר הבניה, וממילא מהווה השימוש במבנה - ואפילו רק בחלקו - שימוש חורג. בכל מקרה, כדי להסיר ספק, גם אם שימוש המבנה היה לצרכי "חדר קבלה" או משרד לרופאים או לקופ"ח, ולא מרפאה, הרי שגם אז היווה שימוש זה שימוש חורג מהייעוד עפ"י התוכנית החלה על המקרקעין; וגם אז לא יכול המערער לחסות בגדרן של תקנות הפטור (שחלות רק על שימוש למגורים). 16. יצויין, כי אין אני נזקק להביע דעה בשאלה, אם יכול המערער ליהנות מתקנות הפטור, במסגרת החוזה עם חב' עמידר, לאחר שהופסק - אם הופסק - השימוש במבנה לצרכי מרפאה. פסק דין זה מתייחס רק לגבי המועד הרלוונטי לכתב האישום. אי זימון עדי הגנה נוספים 17. למערער טענות גם כלפי החלטתו של בית משפט קמא, שלא לאפשר לו זימונם של עדים נוספים שביקש להעיד, בנוסף לחמשת עדי ההגנה שהעידו. בית משפט עיין בתצהירים של העדים המבוקשים וקבע, כי עדויותיהם לא היו מועילות למערער, ו"לא היתה התמונה משתנה כלל ועיקר". עיינתי אף אנוכי באותם תצהירים - ואכן מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא. אין בתצהירים הללו התייחסות לשאלת השימוש במבנה כבמרפאה, וגם אם חב' עמידר התעלמה מכך, או לא היתה מודעת לכך - אין בעמדתה כדי לשנות את המצב המשפטי לגבי תחולתן או אי תחולתן של תקנות הפטור. 18. סיכומו של דבר, אני מציע לחברי לדחות את הערעור, כפוף לזיכוי מן העבירה של ניהול עסק ללא רשיון. אין ערעור על גזר-הדין. ז' המר, שופט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ד' ברלינר, שופטת אב"ד השופט א' בייזר: אני מסכים. א' בייזר, שופט לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ז' המר, לזכות את המערער מן העבירה של ניהול עסק ללא רשיון ולדחות את יתר חלקי הערעור. בניהקרקעותאזור כפריתכנון ובניה