פסק דין פינוי ללא מתן סעד מן הצדק 1. התובעת, עמותה רשומה כחוק, אשר בבעלותה, בין השאר, דירת מגורים הנמצאת בקומת קרקע בבית ברחוב דוד ילין 21 בירושלים, הידועה גם כחלקות 17, 18 בגוש 30066 (להלן: "הדירה"), הגישה נגד הנתבעים תביעת פינוי ותביעה כספית לתשלום סכום של 7,020 ₪. לטענת התובעת הנתבעים שכרו את הדירה בשכירות מוגנת לפי חוזה מיום 18.8.1992 (להלן: "החוזה"), והם הפרו את החוזה, בכך שבנו ביתן בחצר, ללא הסכמה בכתב של התובעת ועל אף שאין להם זכות שימוש בחצר, ריצפו את הדירה ללא רשות, והפסיקו לשלם דמי שכירות מאז שנת 2000. בנוסף לכך, מנעו הנתבעים מנציגי התובעת לבקר בדירה ולכן הודיעה להם התובעת ביום 04.67.06, כי החוזה בטל ומבוטל. לאור ההפרות והתנהגות הנתבעים, עותרת התובעת לפסק דין פינוי, ללא מתן סעד מן הצדק, וכן לחייב הנתבעים לשלם את חוב דמי השכירות עד הגשת התביעה, 7,020 ₪. 2. הנתבעים טענו להגנתם, כי לא הפרו את חוזה השכירות והתביעה הוגשה שלא בתום לב, ובחוסר ניקיון כפיים ודינה להידחות על הסף. לטענתם, אין להם דרך להיכנס לדירה אלא דרך המעבר בחצר, והם רק תולים כביסה בחצר. כמו כן, התובעת מסרבת לקבל מהם דמי שכירות, במטרה ליזום עילת פינוי. בלית ברירה, הם פתחו חשבון מיוחד בבנק הדואר והפקידו את דמי השכירות בחשבון זה, ולרשות התובעת יש בו סכום של כ- 9,700 ₪, והיא יכולה לקבל את הכספים בכל עת. כמו כן, היה צורך לתקן את הריצוף בדירה ותיקונים נוספים שהתובעת נמנעת מלבצע, והם נאלצו להגיש תביעה לבית הדין לשכירות, לאישור ביצוע תיקונים ושיפוצים. 3. העדויות הראשיות של בעלי הדין הוגשו בתצהירים, המצהירים נחקרו חקירה נגדית והוגשו סיכומים בכתב. יוער, כי בהסכמת פרקליטי הצדדים, נערכה חקירתו הנגדית של הרב שיינברגר בביתו ביום 18.10.2010, בנוכחות עורכי הדין בלבד, ופרוטוקול החקירה שנערך על ידם, הוגש לבית המשפט כחלק מפרוטוקול הדיון. עוד יש לציין, כי לאחר שהוגשו הסיכומים, הגישה ב"כ הנתבעים ביום 27.02.2011 בקשה להתיר לנתבעים להגיש כראיות נוספות העתקי שיקים וקבלות על תשלום דמי שכירות כדלקמן: קבלה וצילום שיק ע"ס 10,000 ₪ מיום 8.9.09, וצילום שיק ע"ס 11,000 ₪ שנשלח ביום 29.10.2010 לב"כ התובעת עו"ד מזובר. ב"כ התובעת הגיבה בכתב לבקשה בה התנגדה למתן הרשות משני טעמים: ראשית, לא הוגש תצהיר התומך בעובדות, שנית, אין הצדקה להתיר הגשת ראיות לאחר הגשת הסיכומים ביחס לחוב דמי שכירות שרק הולך וגדל, ומכל מקום ניתן יהיה לקזז מהחוב כל סכום ששולם לאחר הגשת התביעה. 4. בתאריך 08.9.2009 נערך ביקור במקום בנוכחות בעלי הדין ופרקליטיהם, ונערך דו"ח ביקור במקום [ראו עמ' 10, 11 בפרו']. 5. בשלב הזה של הדיון, לאור הראיות העדויות והתרשמותי מהן, ולאור הממצאים בדו"ח ביקור במקום, ניתן לקבוע, כי התובעת הוכיחה במידת הוכחה הדרושה במשפט אזרחי את חלקן של עילות הפינוי כמפורט להלן. השימוש החורג בחצר אין ולא יכולה להיות מחלוקת, שהחצר אינה חלק מהמושכר, לפי החוזה. בביקור במקום ניתן היה להיווכח שהנתבעים עושים שימוש בחצר בחלקים נרחבים ממנה, שימוש החורג מרשות השימוש לפי החוזה, וחורג ממעבר ותליית כביסה כפי שטענו בכתב ההגנה. לפי החוזה מוגדר המושכר כדירה המכילה שני חדרים ומרפסת. כמו כן הנתבעים התחייבו לפי החוזה להחזיק את הדירה והחצר במצב נקי, ואין להם רשות להשתמש בגג ובחצר [סע' 7, 25א בחוזה]. מהראיות, לרבות עדות הנתבע, ברור שיש לנתבעים מצוקת דיור, והם הרחיבו את שטח המגורים לתחומי החצר, מבלי שקיבלו רשות בכתב והסכמת התובעת. יש בחצר מתחת לגגון/סככה מיטה, מזרון, מדפים, בלוני גז, רהיטים ישנים, מכונת ייבוש, ומכונת כביסה, עגלת ירקות, מזוודות, כלים חד פעמיים, ארוניות פלסטיק, ארונית אלומיניום, חפצי חשמל, שולחן, כסאות ועוד. ניתן היה להתרשם שהרחבה "מוזנחת" כפי שאף ציינתי בדו"ח, ולא ניתן לומר שהנתבעים שומרים על חצר נקייה, כפי שהתחייבו בחוזה. גם אם הנתבעים קיבלו רשות בדיעבד להתקין גגון לכביסה, הם חרגו מהרשות שניתנה להם, והפכו את רחבת החצר לשטח מגורים פרטי שלהם. תשלום דמי השכירות אין גם מחלוקת שהנתבעים לא המשיכו לשלם דמי שכירות מאז שנת 2000. בחקירתו הנגדית נאלץ הנתבע להודות, כי לא הפקיד בעצם את דמי השכירות לזכות התובעת אלא הוא שומר את הכסף אצלו, ובכל מקרה בפעם האחרונה שהפקיד דמי שכירות זה היה בשנת 2006 "זה מה שאני מסביר. לא הפקדתי...אני כן הפקדתי אבל הכסף נמצא אצלי. לא את כל הסכומים...." בהמשך נשאל "מתי בפעם האחרונה הפקדת ?" והוא ענה "יש בתצהיר, לא ?" כאשר נשאל "2006" ענה "נו, בסדר, יותר מזה לא הפקדתי" [עמ' 26 בפרו']. גם אם הנתבעים העבירו לתובעת סכומי כסף בחודש ספטמבר 2009 ובחודש דצמבר 2010 כפי שצוין בסיכומים [סע' 11], וכפי שביקשו להוכיח בראיות הנוספות, ברור שכספים אלו אם שולמו, שולמו באיחור רב של מספר שנים, לאחר שכבר הייתה הפרה בוטה של החוזה. עלי לציין כי בצדק התנגדה ב"כ התובעת להגשת הראיות הנוספות לאחר הסיכומים. אכן לא צורף תצהיר לתמיכה בעובדות, כולל פירוט הנסיבות לאיחור בהגשת הראיות. שנית, הנתבע העיד בבית המשפט בחודש אוקטובר 2010, במועד בו כבר ידע או היה עליו לדעת, שהוא שילם ע"ח חוב דמי השכירות, שיק ע"ס 10,000 ₪ ביום 8.9.09, והוא גם אישר בעדותו שעדיין קיים חוב של כ- 10,000 ₪ [עמ' 25 שו' 10]. בסמוך לתום עדותו או לפחות לפני הגשת הסיכומים, יכול היה לבקש להציג הראיות. הוא לא עשה כן. כך או כך, אין בכך לשנות מהמסקנה כאמור לעיל. יוצא אפוא כי הוכחה עילת הפינוי הקבועה בסעיף 131(1) בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972, שעניינה הפרה מתמשכת של החובה לשלם את דמי השכירות, אשר לא שולמו בכל התקופה הרלוונטית עובר להגשת התביעה ואחריה, בשיעור הקרוב לזה הנדרש על פי החוזה והדין, ולא שולמו במועדים המוסכמים. ביצוע עבודות ותיקונים בדירה ובחצר בחוזה נקבע, כי השוכר לא יהא רשאי לעשות שיפוצים או שינויים כלשהם בדירה אלא לאחר קבלת הסכמתו של בעל הבית. נכתב במפורש, כי מדובר בתנאי עיקרי, וכי הפרתו תהווה עילת פינוי [סעיף5]. יחד עם זאת, בית הדין לשכירות נתן לנתבעים רשות בדיעבד וקבע בפסק דינו, כי "הבית ישן נושן הדרוש ביצוע שינויים ותיקונים", וכי הוא לא מצא בהתנגדות התובעת טעם סביר המונע מבית המשפט לאשר התיקונים [ראו פסק דין מיום 22.01.2009 ת.ש. 000188/06 (כב' השופט י' שמעוני)]. לפיכך, אני דוחה את עילת הפינוי בגין כך. סירוב לאשר ביקור בדירה ופגיעה בנציגי התובעת התובעת טוענת גם לעילת פינוי הנעוצה בהתנהגות הנתבעים. לגרסתה, מנעו הנתבעים מנציגי התובעת לבקר בדירה, ואף איימו על הרב שיינברגר, עד כי נאלץ להעתיק את משרדו שהיה בסמוך לדירה, לבניין אחר. בנסיבות אלה, הודיעה להם התובעת ביום 04.67.06, כי החוזה בטל ומבוטל. אין בתצהירי העדות מטעם התובעת כל התייחסות להודעה על ביטול החוזה, כפי שנטען בכתב התביעה, הדבר גם לא עלה במהלך המשפט ובסיכומים, ולכן יש להניח שהתובעת זנחה טענה זו אשר גם אינה עולה בקנה אחד עם הדרישה לתשלום דמי שכירות לאחר שנת 2006. הטענה בדבר איומים ואלימות פיזית ומילולית, לא הוכחה במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, ואין סיבה של ממש להעדיף את גרסתו הכוללנית של הרב שיינברגר. בסעיף 12 בתצהיר עדותו של הרב מרדכי שיינברגר היתה התייחסות כוללנית ללא פירוט קונקרטי על מעשים: "הנתבעים מונעים ממני ביקור במושכר תוך איום בפגיעה פיזית בי ואין לי יכולת לבדוק מה נעשה במושכר אם בכלל, לריצוף המושכר או לכל שינוי אחר". עדות כוללנית ותמוהה בהתחשב במעמדו ותפקידו כבעל דירה. זאת ועוד, אין בעדותו בתצהיר דבר בקשר לכך שהוא נאלץ להעתיק את משרדו בגלל איומים, ומכל מקום, אין זו התנהלות סבירה של בעל בית כאשר מאיימים עליו. ניתן היה לצפות שהרב שיינברגר יגיש תלונה במשטרה על איומים, וינקוט פעולות למימוש זכותו לבקר בדירה, כדי לבדוק מה קורה. ישנן דרכים לעשות כן. העד אליהו מושקוביץ נחקר חקירה נגדית על תצהירו ואישר שאין לו מידע מה קרה בחמש השנים האחרונות ובזמן שהוא למד בישיבה "...נופצו שמשות נזרקו דברים לתוך הישיבה הוחלפו מרצפות אצל הנתבע, הילדים רצו אחרי ראש הישיבה, הבנות לתוך הישיבה, וגידפו אותו קיללו אותו ודחפו אותו, האבא גם רץ אחריו עם מקל..." [עמ' 15 בפרו' למטה] "...נשפך סוכר לתוך הגנראטור הושבת המערכת...אפילו המשטרה היתה מעורבת כמה פעמים..." [עמ' 16 בפרו']. עדותו נשמעה מגמתית, מבלי לציין מי עשה מה, כך שלא ניתן לקבוע ממצא עובדתי על סמך עדות זו. אין כל הסבר מדוע אליהו מושקוביץ היה צריך להעיד על מעשים שנעשו כלפי הרב שיינברגר ולא כב' הרב בעצמו. בתצהירו של הרב שיינברגר הוא לא מעיד דבר על כך שהילדים רצו אחריו, גידפו וקיללו אותו, דחפו אותו, או כי הנתבע רץ אחריו עם מקל, או כי המשטרה היתה מעורבת מספר פעמים, כפי שהעיד מושקוביץ. הימנעות הרב שיינברגר מלהעיד על עובדות מהותיות אלה, פועלת לחובת התובעת. גם העד שמעון שיינברגר לא ממש ידע למסור נתונים, והתברר כי לא היה לו תפקיד בעמותה התובעת, למעט דבריו כי היה מספר שנים חבר בעמותה אך לא היה קשור בהשכרת דירות לאנשים [עמ' 17 בפרו']. מרבית עדותו, עדות שמיעה לא קבילה. אין לו מידע מה היה בשלוש השנים האחרונות למתן עדותו [עמ' 18 בפרו']. הוא לא העיד דבר על איומים כלפי הרב שיינברגר או על נסיבות העתקת המשרד. לעומת זאת, הנתבע נחקר חקירה נגדית וביקש להתייחס בצורה כוללנית למה שהעיד אליהו מושקוביץ והכחיש נמרצות את מה שיוחס לו ולמשפחתו "...זה שקר וכזב...הפוך, הם זרקו מלמעלה, הבחורים, ולא יכול להיות שהבנות שלי יכנסו לבית המדרש למעלה כששם נמצאים בנים, כשאני מחנך אותן להפרדות,לא יכול להיות אני לא יודע מה להגיד לך. אף פעם לא דחפתי את הרב שיינברגר אף פעם לא לעגתי לו, אף פעם לא ירקתי בו שום דבר, הדבר לא נכון". לגבי העברת המשרד ענה הנתבע שהרב שיינברגר העדיף להשכיר לדיירים כדי לקבל שכר דירה "יפה, כי יש דיירים שם, והוא מקבל כסף, נו זה יותר חשוב לו הכסף, אני חושב" [עמ' 27 בפרו']. לפיכך, בהעדר עדות של הנוגע בדבר, ולאור האמור לעיל, לא הורם הנטל על ידי התובעת בנקודה זו. 6. סעד מן הצדק מן האמור לעיל עולה, כי הוכחו עילות פינוי שעניינן אי תשלום דמי שכירות כנדרש, ושימוש חורג בחצר המהווה הפרה של החוזה. על רקע זה יש לשקול האם יש ליתן לנתבעים סעד מן הצדק. הוכח במשפט במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, כי התובעת התנהגה בצורה בלתי סבירה, כאשר סירבה להתייחס לפניות הנתבעים לביצוע תיקונים, ואף סירבה לקבל דמי שכירות. הרב שיינברגר אישר שלא טרח לקחת דברי דואר ששלחו הנתבעים ואף לא לקחת הכספים שהפקידו עבורו "אולי הוא שלח אבל אני לא קיבלתי. אני מכיר את האנשים ואת בוכובזה שנים רבות. אני לא רוצה לראות אותו. שלח לי מכתב לא לקחתי אותו כל יום יכול לשלוח לי זה לא מחייב...". לא נשמע הסבר מניח את הדעת להתנהגות זו. גם בפסק דינו של בית המשפט בגדר התביעה שהגישו הנתבעים בבית הדין לשכירות יש אינדיקציה להתנהגות לא ראויה של התובעת, אשר סירבה לקבל המכתבים, ולכן הנתבעים אפילו לא חויבו בפיצוי בגין התיקונים שביצעו. בנוסף, התברר שמדובר בתיקונים הכרחיים שאפילו עיריית ירושלים דרשה ביצועם. סעיף 132 בחוק הגנת הדייר בא להגן, משיקולים של צדק, על דייר שהוכחה לגביו עילת פינוי. בבוא בית המשפט לשקול הפעלתו של סעיף זה, עליו להעמיד לנגד עיניו שיקולים מספר ובהם, טיב המושכר, מהות ההפרה, התנהגות הדייר והתנהגותו של המשכיר [ראו ע"א 439/73 רמת חולון בע"מ נ' בנימיני פ"ד כח(2) 549, 555; ד' בר-אופיר, שם, עמ' 142]. במקרה דנן, המושכר משמש בית מגורים לנתבעים, אשר שילמו דמי מפתח. מהות ההפרה, שימוש בחצר, בניית ביתן בחצר, ללא הסכמה בכתב של התובעת, וריצוף הדירה ללא רשות, לא ממש שינו את יעוד המושכר. גם אי תשלום דמי השכירות מאז שנת 2000, וחוסר שיתוף פעולה עם נציגי התובעת, כמו גם "העלבת בעל הבית והטרדתו" גם אם היתה כזו, אינם ברמה כזו המצדיקה פינוי ללא הענקת סעד מן הצדק. כמו כן, הוכח במשפט, כי מצבם הכלכלי של הנתבעים הוא בכי רע. אנשים קשי יום, בעלי משכורת מינימום, משפחה מרובת ילדים החיה גם מקצבאות, כפי שנטען על ידם ולא נסתר בראיה אחרת, וכפי שאף ניתן היה להתרשם מהביקור במקום. מצבם הכלכלי ונסיבותיהם האישיות עומדים לזכותם. הדירה הינה קורת הגג היחידה שלהם, ופינויים בנסיבות אלה, אינו מידתי. יוזכר, כי הייצוג המשפטי בהליך זה, הינו מטעם הסיוע המשפטי. בנסיבות אלה, ולאור התנהגות התובעת, כפי שצוין גם בפסק דינו של כב' השופט י' שמעוני, יש מקום להעניק להם סעד מן הצדק, ולפסוק פיצוי סמלי ומתון. 7. סיכומו של דבר, קמה לתובעת עילת פינוי אולם ניתן לנתבעים סעד מן הצדק בתנאים הבאים: א. הנתבעים ישלמו את מלוא חוב דמי השכירות המוגנים, על פי התקנות, מיום הגשת התביעה 29.10.2006 בקיזוז סכומים ששולמו לאחר מכן, ועד ליום מתן פסק הדין. ב. הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי, בגין הסעד המוענק להם, סכום של 1,800 ₪ שישולם ב-10 תשלומים שווים. התשלום הראשון לא יאוחר מיום 05.9.2011 והתשלומים הבאים בכל 5 בחודש שלאחריו. אי התשלום במועד יזכה את התובעת בפינוי הנתבעים מהדירה באופן מיידי. ג. ישלמו לתובעת הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד סך 1,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.סעד מן הצדקפינוי