החלטה זהו ערר שני על החלטתו של בית-המשפט השלום בתל-אביב לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. 1. העורר עומד לדין בבית-המשפט השלום בתל-אביב בעבירה של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית. על-פי המתואר בכתב-האישום, נתפס העורר ביום 5.7.2004 בשעות הבוקר המוקדמות כשעל גופו וברכבו 20 מנות סם מסוג הירואין ומנת סם אחת מסוג קוקאין, במשקל כולל של 15 גרם נטו. בדיונים שהתקיימו בבית-משפט השלום ובבית-המשפט המחוזי בעניין מעצרו עד תום ההליכים, לא חלק העורר על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר בעניינו והדגש באותם דיונים הושם על הטענה לפיה יש לאפשר במקרה דנן חלופת מעצר. לצורך בחינת חלופה הורה בית-משפט השלום על קבלת תסקיר מעצר, ומתוך התסקיר שהתקבל עולה כי העורר מכור לסמים מאז ימי נערותו וכי בעבר ניסה להיגמל מן הסם ואף סיים בהצלחה את שלב הגמילה הפיזית, אך בעקבות משבר נפשי חזר לשימוש מאסיבי בסמים. לעת הזו הציע העורר לשוב לאותו מרכז גמילה פרטי בהנהלת ויקטור לאסרי, בו שהה בעבר מיוזמתו. שירות המבחן בחן את ההצעה, ובדיקתו העלתה כי מדובר במרכז הפועל ברישיון משרד הבריאות לגמילה פיזית בלבד, ומשך השהות בו מוגבל לשישה שבועות, שלאחריהם יצטרך העורר לפנות לקהילה טיפולית להשלמת תהליך הגמילה. נוכח נתונים אלה, המליץ שירות המבחן כי העורר ישוחרר בתנאי "מעצר בית" מלא למרכז הגמילה הנ"ל לתקופה שלא תעלה על שישה שבועות וכי לאחר תקופה זו יתקיים דיון נוסף בעניין מעצרו ותיבחנה אפשרויות של מעקב ושינוי תנאי החלופה, תוך שילובו באחת הקהילות המוכרות לגמילה נפשית מסמים. 2. בית-משפט השלום סבר, כי אין מקום לאמץ את חלופת המעצר שעליה המליץ שירות המבחן. לשיטתו, מתן אפשרות לטיפול גמילה בשלב המעצר ייתכן לעיתים, אך זאת רק מקום שמדובר בנאשם שהחזיק סם לשימוש עצמי ולא במקרים כגון המקרה שלפנינו בו נתפס העורר כשברשותו כמות לא מבוטלת של מנות סם. בית-המשפט המחוזי, אשר דן בערר הראשון שהגיש העורר סבר אף הוא כי נוכח כמות הסם שנתפסה ונוכח ניסיונותיו הכושלים של העורר בעבר להיגמל מהתמכרותו, אין מקום לחלופה המוצעת. 3. שלא כבית-משפט השלום, אני סבורה כי אין לקבוע מסמרות לפיהן לעולם לא תתאפשר חלופת מעצר לצורכי גמילה אלא אם כן העבירה המיוחסת לנאשם הינה החזקת סם לשימוש עצמי. מוכנה אני לקבל את עמדת העורר כי גם כאשר קמה לחובתו חזקה מן הדין לפיה הכמות שהוחזקה איננה לשימוש עצמי, ייתכנו מקרים, שאינם שכיחים מדי, בהם יהא בית-המשפט נכון לאפשר תהליך גמילה בעוד הנאשם נתון במעצר. דא עקא, אין זה המקרה שבפנינו. כמות הסם, האריזות, ההצפנה של חלק מן המנות במנוע הרכב, והנסיבות המחשידות בהן נתפס העורר בקרן רחוב, כל אלה מלמדים, לכאורה, כי במקרה הנדון יקשה על העורר להפריך את החזקה הקבועה בדין, לפיה כמות הסם שהחזיק איננה לשימוש עצמי. לכך מצטרפת העובדה שהעורר הורשע בעבר הלא רחוק בעבירות סמים וביניהן עבירות על-פי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, [נוסח חדש], תשל"ג - 1993, שעניינו ייבוא, ייצור, סחר ואספקת סמים. זאת ועוד, תוכנית הגמילה שהוצגה במסגרת תסקיר שירות המבחן, הינה חלקית וראשונית ביותר ומדובר בשלב זה בחלופה לשישה שבועות בלבד, לצורך גמילה פיזית שלאחריה יצטרך בית המשפט במסגרת הליך המעצר לשוב ולהידרש לתוכנית מפורטת יותר, ככל שתהיה. ליווי מתמשך כזה של תוכנית גמילה אינו תואם את אופיו של הליך המעצר ואינו רצוי. 4. נוכח כל הנימוקים המפורטים לעיל, ונוכח המסוכנות הרבה אשר נשקפת בדרך כלל ממי המואשם בעבירות סמים ובכללן החזקה שלא לשימוש עצמי, אינני סבורה כי זהו המקרה המתאים לחלופת מעצר המשלבת תהליך גמילה. לא ראיתי, אפוא, מקום לשנות מהחלטותיהם של בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי בעניינו של העורר. הערר נדחה. החזקת סמיםסמיםמעצר