1. זוהי תביעה, שהגיש התובע נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל, ד"ר ארנסט כץ וד"ר שריה כהנוביץ (להלן - הנתבעים) על רשלנות רפואית כתוצאה מניתוח להסרת נבוסים, שגרם לצלקות בפניו ובגופו של התובע. 2. וזה קיצור הרקע העובד תי הנדרש לענייננו: א. התובע, יליד 1973, סובל מגיל שנה וחצי מכתמים חומים בגופו,שאובחנו עוד בהיותו בן ארבע כשומה אפידרמלית נרחבת (נבוס אפידרמליס סיסטמטיסוס). ב. בשנים 79'-80' עבר התובע שלושה ניתוחי שיוף להסרת הנבוסים. השיוף בוצע באופן מכני באזורים שונים של גופו, בפנים, בצוואר,בגב ובעורף. ג. ביום 19.11.86, בהיות התובע בן 13, הוא עבר ניתוח נוסף להסרת הנבוסים בבית חולים בילינסון. ניתוח זה בוצע בשיטת הלייזר ובמהלכו הוסרו נבוסים בחלקים נרחבים של הפנים, הצוואר, החזה והכתף הימנית של התובע. מהלך הניתוח היה תקין, אך לאחריו נוצרו צלקות בגופו של התובע, במקומות בהם נותח. ד. בישיבת קדם משפט מיום 5.6.95, שנערכה בפני כב' הנשיא זיילר הגדיר ב"כ התובע את עילות הרשלנות להן טוען התובע, לאמור: "הרשלנות המיוחסת על ידי לנתבעת היא שימוש בלייזר מבלי לבחון קודם באזור אחר בגוף שהוא איזור מוגבל ונטול חשיבות אסטרטגית את התאמת הגוף לשימוש כזה. רשלנות נוספת היא באי בדיקת אפשרות חילופית לטיפול שלא באמצעות לייזר, היינו בדרך כירורגית.רשלנות נוספת היא שהמצב הרפואי לא חייב התערבות כלשהי בין בלייזר בין בדרך כירורגית.אלו הרשלנויות שאנו טוענים להן. זאת בנוסף לעוולת תקיפה הנובעת מכך שלא הוסבר למרשי מהות הטיפול, הסיבוכים והתיקונים" (עמ' 1 לפרוטוקול ישיבה מיום 5.6.95). בישיבה מיום 21.12.95 הבהיר ב"כ התובע, כי טענות התובע כלפי נתבעים 2 ו- 3 הן רק בגין העדרו של הסבר לו או להוריו.כבר עתה ראוי לציין, שהטענה בדבר התערבות רפואית שלא לצורך נזנחה על ידי על ידי התובע משלא עמד עליה במהלך המשפט או בסיכומים. להלן אדון בשאלות הדרושות הכרעה, תוך בחינת הראיות והמסמכים שהוגשו, טיעוני הצדדים והמצב המשפטי. 3. עילות רשלנות ותקיפה בהעדר ידיעה והסבר א. התובע טוען, כי לא הוסבר לו או להוריו כי הוא עומד לעבור ניתוח בלייזר וכי הם ידעו על כך לראשונה לאחר הניתוח. לטענתו,אין כל רישומים המעידים על תהליך של מסירת מידע והסבר לו ולהוריו, לפיכך כך טוען התובע - נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבעת, וזו לא עמדה בו. הנתבעים טוענים, כי התובע והוריו ידעו את סוג הניתוח, סיכוייו וסיכוניו, כמו גם את המיכשור בו יתבצע הניתוח. ב. התובע ואביו העידו על נסיבות ביצוע הניתוח. עדויות אלה לא היו אמינות ומשכנעות, נתגלו בהן סתירות ותמיהות, באופן שלא ניתן להגיע למימצא ודאי ומסתבר על סמך גרסתם. אביו של התובע העיד, כי לא ידע שבנו עומד לעבור ניתוח חדשני בשיטת לייזר וכל שנאמר לו לפני אישפוזו, הוא שהבן יקבל אותו טיפול "כמו שהיה בשנים קודמות". לדבריו, לאחר הניתוח נודע לו לראשונה על כך שבנו עבר טיפול חדשני בלייזר: "הרופא... אמר לי: מה אתה לוקח את זה כל כך קשה, עשינו את זה בשיטה נרחבת וחדשנית וזה בטח יותר טוב" אמרתי לו: "מה השיטה החדשנית?" הוא אמר לי "בלייזר" אמרתי לו: לי לא ידוע המושג הזה וגם היום המונח הזה לייזר זה שימוש לרופאים" (עמ' 26לפרוטוקול). עדות זו לא היתה אמינה, שכן מהראיות והנתונים בפני עולה, שההורים ידעו מהו הניתוח והטיפול שבנם עומד לעבור. עניין זה עלה במפורש מחוות דעתו של המומחה מטעמם, ד"ר יעקב גוטמן, שנפגש עם האב בעת בדיקת התובע, קיבל ממנו את המידע ובחוות דעתו, בחלק של תולדות המחלה, כותב: "ב- 1986 נאמר להורים ולחולה ששוב צריכים לעשות ניתוח להסרת כתמים מהפנים, כתף, חזה. הפעם לפי שיטה חדשה - בעזרת לייזר. נאמר למשפחה שזאת שיטה חדשנית, יותר מתקדמת ובעזרתה אפשר לטפל בשטח גדול יותר בבת אחת" (ע' 1 לחוות-דעתו). זאת ועוד - האב חתם על טופס הסכמה לניתוח (מוצג ת/1)ובעדותו הוא מתאר את נסיבות חתימתו על הטופס: "כמו בניתוחים הקודמים נתבקשתי לחתום על הסכמה ובפעם הזו בצורה די מאמינה, בתום לב, חתמתי ולדעתי חתמתי על נייר ללא כתובים ולא היה שום הסבר. אמר לי באופן שגרתי לחתום ואמר לי כמו בפעמים קודמות, אותו דבר" (עמ' 27 לפרוטוקול). עדות זו מעוררת תמיהה ונסתרה על ידי המוצגים שהוגשו,מהם עולה בבירור כי, בניגוד לגרסתו לפיה "כמו בניתוחים הקודמים נתבקשתי לחתום על הסכמה", כל טופסי ההסכמה הקודמים חתומים על ידי האם רחל כ' (נספחים ט'-יא' לסיכומי הנתבעים). האם עצמה לא מסרה כל עדות, למרות שמהנתונים בפני עולה, כי היא זו שהיתה הדומיננטית בטיפול בתובע בכלל ובבעיית הנבוסים בפרט.עוד התברר, כי האב סבל מבעיות נפשיות וכתוצאה מכך לא תיפקד משך תקופה ארוכה. ג. מעיון בתיק הרפואי של התובע עולה כי האם ליוותה את בנה לאורך כל הטיפולים שניתנו לו, הן טיפולי העור והן הטיפולים הנפשיים להם נזקק. כך עולה ממכתב שכתבה היועצת החינוכית מבית הספר של התובע מיום 19.11.84, כי נפגשה עם האם וכי "המשפחה עברה משברים עקב בעיות נפשיות של האב" וכך במכתב ההפניה להתייעצות פסיכולוגית מיום 22.9.86 (חודשיים לפני הניתוח) שם נכתב: "האם מאוד רוצה... הקשיים בבית לא חלפו (האב לא מתפקד)עודדתי את האם לחזור לקשר הטיפולי שהיה לה מטעם... תחזור אלי לשיחה נוספת". מסמך זה נערך סמוך לניתוח והוא מעיד על כך שהאב לא תפקד באותה תקופה והאם היתה הדומיננטית בהכנות ובטיפול לקראת הניתוח וליוותה את הבן לניתוח. האם היא גם זו שחתמה על טופסי ההסכמה בשלושה הניתוחים הקודמים שעבר התובע ונפגשה עם הפסיכולוגים באותה עת (מסמכים של מרפאת שתקאי מיום 14.2.78,28.8.78). האב בעדותו ניסה אמנם להפחית ממעורבותה של האם בטיפולים בתובע ולהדגיש את מעורבותו שלו, אך נוכח הנתונים שהוצגו בפני, נסיונו לא צלח ויש לקבוע שדווקא האם היא זו שהיתה הדמות העיקרית בטיפולים בתובע ובפגישות עם הרופאים הן בתקופה שלפני הניתוח והן בעת האשפוז והניתוח עצמו. בנסיבות אלה עדותה של האם היתה חיונית ביותר ואי הזמנתה לעדות, בלא הסבר, תמוהה ופועלת לרעת התובע. עדותו של האב היתה מוגזמת וחד צדדית, כפי שעולה גם מעדות המומחה מטעמם, הפסיכיאטר ד"ר גוטמן. המומחה העיד, כי האב, כמו גם התובע, לא סיפרו לו על כך שהתובע נזקק בעבר לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי: "לא היה בידי ולא נמסר לי ע"י האב ואני שאלתי אם בן אדם היה בטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי וקיבלתי תשובה לא" (ע' 6 לפרוטוקול). אין חולק, שהתובע סבל בעבר מבעיות בתחום הנפשי והיה בעבר בטיפול פסיכולוגי. אין גם ספק, כי מידע מסוג זה חשוב ביותר לבדיקתו וחוות דעתו של המומחה בתחום הפסיכיאטריה, כפי שגם מאשר המומחה: "מאוד חשוב אם כבר אז הוא סבל בהפרעות נפשיות עם הכתמים האלה" (עמ' 7 לפרוטוקול). למרות זאת, בחרו התובע ואביו לא לגלות לפסיכיאטר מטעמם מידע זה, באופן שחוות דעתו ניתנה בלא שנמסר לו מידע בעל פה או במסמכים בכתב על עברו הנפשי של התובע. ד. התובע עצמו היה בעת הניתוח בן 13 שנים בלבד. מטבע הדברים, אין לצפות מילד בגיל צעיר כל כך לשים ליבו לכל פרט ולהבין בדיוק מהם ההבדלים בין הטיפולים הרפואיים הניתנים לו, לא כל שכן לזכור זאת לאחר זמן כה רב (מאז הניתוח חלפו כ- 9 שנים). בעדותו בפני עשה עלי התובע רושם בלתי אמין, תשובותיו - כמו גם זכרונו- לקו בסלקטיביות תמוהה. בקשר לכך ראוי לציין את העדות השקרית שמסר התובע בכל הנוגע לבדיקתו על ידי המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' וכסלר. בחוות דעתו של פרופ'וכסלר בנוגע למצבו של התובע אשר הוגשה לבית המשפט, ציין פרופ' וכסלר כי בדק את התובע ביום 2.7.95 (ע' 1לחוות-הדעת). אולם בעדותו בבית המשפט העיד התובע, כי לא היה אצל פרופ' וכסלר לבדיקה ואינו יודע כלל מיהו (עמ' 41לפרוטוקול). בחקירה הנגדית הוא נשאל פעמיים על בדיקתו על ידי פרופ' וכסלר ונותר איתן בדעתו: "לא הייתי אצל פרופ' וכסלר ולא נבדקתי על ידו" (עמ' 41לפרוטוקול). יש לציין, כי באותה ישיבה טרם הגיע פרופ' וכסלר למתן עדות. עדותו של התובע הופרכה לחלוטין, לאחר שפרופ' וכסלר העיד, ועדותו היתה מהימנה ומסתברת, כי התובע ביקר אצלו בתאריך 2.7.95והוא בדק אותו והמומחה אף הציג בבית המשפט שקופיות בהן צילם את התובע על רקע הדלת שבחדרו (עמ' 49 לפרוטוקול). יש להתייחס בחומרה לעדות שקרית זו של התובע, שניסה להטיל דופי חמור ביותר, ללא כל בסיס, במומחה הרפואי. זאת ועוד - בישיבת בית המשפט בה הופיע המומחה חזר בו ב"כ התובע מן הגרסה בעניין המומחה, אולם בסיכומים טען, כי התובע עצמו לא חזר בו מעדותו בדבר אי בדיקתו על ידי המומחה וזו היתה עמדה של בא כוחו, שנבעה משיקולים מעשיים בדבר צורך בחקירה מקיפה בעניין (סעיף 22 לסיכומים). אין לקבל דרך זו הממשיכה - במשתמע - להטיל דופי כל כך חמור וללא כל בסיס במומחה הרפואי. עדותו של התובע לא היתה משכנעת ולקתה בזכרון סלקטיבי. התובע ניסה לטשטש את העובדה, שהאם היא זו שהיתה הפעילה מבין שני הוריו בטיפול בו, כשהשיב בעניין זה כי אינו זוכר. בהמשך, כשנשאל לגבי ניתוח הלייזר, השיב, כי הלך לניתוח רק עם אביו (עמ' 42 לפרוטוקול). עדות זו של התובע עומדת בסתירה לעדות האב, אשר הודה, כי גם האם היתה עם התובע (עמ' 30 לפרוטוקול). התובע הבהיר בעדותו כי - "יש לי זכרון טוב יחסית לילד בן .13אני זוכר את הארוע היטב" (עמ' 42 לפרוטוקול). אלא שבעוד שזכרונו של התובע עמד לו ביחס למה שידע על סוג הניתוח - לפניו כמו גם לאחריו - בחר התובע שלא לזכור דבר בקשר לאף אחד מהטיפולים שעבר לפני הניתוח: הביקורים שהיו לו במרפאת שתקאי, ביצוע הביופסיה, כמו גם הטיפולים הפסיכולוגיים, לגבי אלה השיב התובע בדרך בוטה: "לא זכור לי, ומעניין מי זאת הפסיכולוגית" (עמ' 44 לפרוטוקול) ובהמשך: "יש דברים שזוכרים ויש דברים שלא זוכרים" (עמ' 45 לפרוטוקול ובניגוד לתשובותיו בעניין זה בשאלון ממאי 95', מוצג נ/1). ה. הלכה היא, כי עובר לביצוע ניתוח בגופו של חולה על רופא לקבל הסכמתו של החולה או הסכמת אפוטרופסו והסכמה זו חייבת להיות מדעת. בענייננו, אין חולק, כי אבי התובע חתם על טופס הסכמה לניתוח (מוצגת/1). טופס זה לקה בחסר, שכן ברישא שבו לא מולאו הפרטים הנוגעים לשם הניתוח ושם המנותח. אין ספק, שאי מילוי פרטים אלה אינו תקין, אך בעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי לבטל את המשמעות הראייתית של הטופס ושאר הנתונים והראיות בפני. הלכה היא, כי כתב הסכמה לניתוח אין בו, כשלעצמו, כדי להכריע את הכף בשאלה אם ניתנה הסכמה מדעת, אולם הוא עשוי להיות בעל משקל, בהתחשב ביתר הנסיבות והראיות. ו. בבחינת מכלול הראיות שנשמעו והוגשו בפני עולה כי במקרה זה נתן התובע - ולמעשה הוריו - הסכמה מדעת לטיפול שעבר. הניתוח שעבר התובע היה ניתוח אלקטיבי. לניתוח קדמה סדרת הכנות, שנמשכה החל מרגע ההחלטה על הניתוח ועד לביצועו בפועל. מהמסמכים הרפואיים של התובע עולות העובדות הבאות: בתאריך 14.4.86 פנה התובע למרפאה וטען, כי "לאחרונה מוטרד מההופעה של העור (מבחינה חזותית) וכן בצוואר פפולות גדולות על גבעול... רבים בחזה ובגב, זרוע מימין עד קו אמצע ברור...". לפיכך הופנה התובע לכירורגיה פלסטית (נספח ד לסיכומי הנתבעים). במכתב ההפניה כתב ד"ר אימצר: "קרוב לוודאי שהתופעה יותר עמוקה ממה שאפשר יהיה לטפל בהסרה שטחית, אולם בשלב זה מעוניין להסיר את התופעות בצוואר וזאת ניתן לעשות ע"י dermabrasion". הרישום הבא בתיק המרפאה הוא מיום 16.4.86 (נספח ה'לסיכומי הנתבעים) שם כותב ד"ר דגן: "תור לניתוח ב- laserמאושפז בחופש הגדול או אחרי לא לפני יולי ניתוח ב-18.11.86". מכאן עולה, כי על ביצוע ניתוח בלייזר הוחלט כבר בשלב זה. בתאריך 23.7.86 נכתב בתיק מרפאת שתקאי (מרפאת עור ילדים של בית החולים בילינסון), כי נערכה לתובע ביופסיה ולמטה מכך " 2חד'" - כנראה הפנייה לשוב למרפאה תוך חודשיים; ואכן, כעבור חודשיים, בתאריך 22.9.86 נרשם בתיק המרפאה - "הביופסיה תומכת באבחנה מועמד לטיפול ב- laser לתופעות בצוואר. עדיין יש בעיות התנהגות - לדיון פסיכולוגים... יעוץ נוירולוגי ילדים". ב"כ התובע טוען, כי הרישומים הינם סיכומו של הרופא ואינם נחלת המטופל או הוריו. לטענתו, הם מעידים, אולי, שהרופא שקל את הטיפול בלייזר, אך אין הם מעידים על טיבו של המידע או ההסבר שניתן להורים. טיעון זה יש לדחות. מהמסמכים הרפואיים עולה, כי באותו מועד אימו של התובע היא זו שליוותה אותו שכן באותו תאריך עצמו קיבל התובע הפנייה גם להתייעצות פסיכולוגית בה נכתב על השיחה עם האם ועל כך ש"האב לא מתפקד" (נספח ז' לסיכומי הנתבעים). מכלל המסמכים והנסיבות לא סביר שבניתוח שתוכנן מראש,נקבע לו תור מיוחד, על פי הבקשה ולוח הזמנים שנוח לתובע, תוך שימת לב לחופש הגדול מלימודיו, צויין בכל המסמכים הרפואיים שמדובר בניתוח של לייזר ונערכו בדיקות מקדמיות לתובע, יעוץ פסיכולוגי כמו גם ביופסיה - שבכל אלה לא הוסבר לפחות לאימו של התובע במה מדובר והיא לא ידעה דבר על כך. בנסיבות אלה, כשהאם היא זו שליוותה את התובע למהלך ההתייעצות בהם נפלה ההחלטה בדבר סוג הניתוח, כמו גם לבדיקות ובאותה תקופה "האב לא תיפקד", לא יישמע התובע בטענה על העדר הסבר לפחות בכל השלבים שקדמו לניתוח, מבלי שאימו - שהיתה נוכחת באותם שלבים - תעיד בבית המשפט. על כל אלה יש להוסיף את חוות דעתו של המומחה הפסיכיאטר מטעם התובע עימו נפגש האב. המומחה מציין בחוות דעתו, ש"נאמר להורים ולחולה ששוב צריכים לעשות ניתוח להסרת כתמים מהפנים,כתף, חזה. הפעם לפי שיטה חדשה - בעזרת לייזר". עוד נכתב על ידי המומחה ש"נאמר למשפחה שזאת שיטה חדשנית, יותר מתקדמת ובעזרתה אפשר לטפל בשטח גדול יותר בבת אחת" (ע' 1 לחוות- דעתו). מדובר במומחה שלפני מתן חוות הדעת לא הכיר את התובע והוריו וברור, שאת הפרטים אודות עברו של התובע ובוודאי שאת הפרטים אודות המידע שנמסר להורים בקשר לניתוח, הוא קיבל מהאב ומהתובע. ברישא לחוות הדעת מציין המומחה, כי חוות הדעת מבוססת על פרטים שקיבל מאביו של התובע, על בדיקה פסיכיאטרית קלינית שביצע ועל חוות דעתו של ד"ר שגיא. בנתונים אלה המסקנה המתבקשת היא, שההורים ידעו שמדובר בניתוח לייזר והם גם ידעו שהניתוח יעשה באזורים נרחבים ולא רק בצוואר, כפי שנכתב בחוות דעת המומחה מטעמם. בנסיבות אלה אי-רישום שם הניתוח על גבי טופס ההסכמה לניתוח מקבל אופי טכני בלבד ויש לקבל את הטופס כמעיד לכאורה על כך שלפחות במועד זה (יום לפני הניתוח), ידע האב על סוג הניתוח שעומד לעבור בנו וקיבל הסברים על כך. אכן, הרופאים שטיפלו בתובע והעידו בפני תשע שנים לאחר הניתוח, לא זוכרים ולא יכולים לזכור מה בדיוק הוסבר לתובע ולהוריו לפני הניתוח,זאת נוכח הזמן הרב שעבר מאז הניתוח והעובדה שמהלכו היה תקין, כך שלא מדובר באירוע חריג שעשוי היה להחרט בזכרונם. לפיכך, העידו הרופאים על הנוהל המקובל עליהם ועל דרכי הפעולה שהם נוקטים בדרך כלל. יש לציין, שתביעת התובע הוגשה באיחור לא מוסבר, למעלה משמונה שנים לאחר האירוע, למרות שהנזק לו טוען התובע נתגלה מיד לאחר הניתוח. בנסיבות אלה ונוכח הזמן הרב שחלף, טבעי שזכרונם של העדים לקה בחסר. ז. עדויות הרופאים שטיפלו בתובע היו אמינות ומסתברות. ד"ר שריה כהנוביץ, שהיה אותה עת סגן מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית ועוזר מס' 2 בניתוח, העיד: "ביום הקבלה, היה מתקבל ואם זה ילד היה הילד ואחד או יותר מהוריו מתקבלים על-ידי פורום של כל רופאי המחלקה. שבימים מסוימים היה מגיע ל 10, 12 רופאים. במסגרת הדיון המקדים הוצגה הבעיה, מעלים רופאים שונים מחשבות שונות לגבי הפתרון,כל זאת בנוכחות החולה ובמעורבותו במידה והוא רוצה ומסכמים על דרך פעולה שמתוארת ומוסברת לחולה" (עמ' 73 לפרוטוקול). ד"ר ארנסט כץ, נתבע 2 והרופא שניתח את התובע, חיזק עדות זו והוסיף, כי ההסבר בנוגע לניתוח ניתן במסגרת הישיבה האמורה ולכן מי שהחתים בפועל את החולה על ההסכמה לניתוח לא היה מחוייב לתת הסבר נוסף (עמ' 74 לפרוטוקול). גם ד"ר בן ברוך, הרופא שהחתים את האב על טופס ההסכמה, תאר את הנוהלים שהיו נהוגים בבית החולים והוסיף: "ההחלטה נעשית בקול רם ומסבירים את הניתוח שהוא מיועד לו,ומה עושים בניתוח ואיזה מיכשור, ומה שמשתמשים. בהחלט מסבירים" (עמ' 78 לפרוטוקול). טענת התובע - שנשמעה מפי אביו בלבד - לפיה לא קיבל הסבר כלשהו לפני הניתוח עומדת בסתירה לטופס ההסכמה עליו חתם האב,בניגוד לרישומים הרבים המופיעים בתיק המרפאה של התובע שנעשו במהלך ובעקבות טיפולים ופגישות עם הרופאים, בהם נוכחה האם,בניגוד לנוהל עליו העידו רופאי בית החולים והכל בלא שהאם עצמה העידה. אביו של התובע בחר בגרסה שהופרכה על פניה, כי הוא לא ידע כלל שמדובר בניתוח בלייזר וכל שנאמר לו הוא שמדובר "באותם טיפולים" שעבר הבן בעבר (שיוף מכני). בנסיבות אלה אין לתת אמון בעדותו של האב ולא ניתן לקבוע מימצא אמין בהסתמך עליו. לסיכום - מהראיות שנשמעו והוצגו בפני עולה בבירור,שהורי התובע ידעו מה טיבו של הניתוח שבנם עומד לעבור והסכמתם היתה "הסכמה מדעת". אשר להיקף הסיכונים הנובעים מניתוח בשיטת הלייזר, בהבדל מניתוח על פי השיטה הישנה (שיטת השיוף המכני), מעדותו של ד"ר שגיא, המומחה מטעם התובע, עולה שמבחינת הסיכונים אין הבדל בין שתי השיטות, שכן בשתיהן קיים סיכון שישארו הצטלקויות בשיעור זהה של % 4 בלבד (עמ' 19- 20 לפרוטוקול). התובע והוריו בוודאי הסכימו והיו מודעים לטיפול בשיטת השיוף הישנה שעבר בנם ומכאן, שגם אם נקבל את גירסתם, לא היו סיכונים מוגברים בשיטת הלייזר דווקא. 4. התרשלות בבחירת סוג הטיפול והמיכשור א. התובעים טוענים כי ההחלטה לבצע את הניתוח בשיטת הלייזר נעשתה כלאחר יד, ללא שיקול דעת, כאשר היה מקום לנקוט בשיטת השיוף המכני הישנה, שהוכיחה עצמה כיעילה אצל התובע. טענה זו לא הוכחה ודינה להידחות. ב. מהראיות בפני עולה כי ההחלטה על ביצוע הניתוח בלייזר לא ניתנה כלאחר יד, כטענת התובע. כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים, התובע הופנה ממרפאת עור ילדים לכירורגיה פלסטית, עם "בקשה להתייעצות" בה נכתב: "הנ"ל נבדק על ידינו ועל ידכם לפני 8 שנים. בזמנו בוצעה dermabrasion". התובע התקבל ביום 16.4.86 במחלקת כירורגיה פלסטית, נבדק ונקבע לו תור להסרת השומות באמצעות לייזר. בתאריך 23.7.86 נלקחה ביופסיה מן השומות והוא הופנה לבדיקה פסיכולוגית לאמור: "אבקש לשמוע את התרשמותכם ולדון יחד בעניין". ד"ר כהנוביץ העיד על נוהלי ההתייעצות המתקיימים בבית החולים יום לפני הניתוח: "במסגרת הדיון המקדים הוצגה הבעיה, מעלים רופאים שונים מחשבות שונות לגבי פתרון, כל זאת בנוכחות החולה... ומסכמים על דרך פעולה" (עמ' 73 לפרוטוקול). מעדותו של המומחה מטעם התובע עולה כי המומחים לטיפול מסוג זה הם רק פלסטיקאים ורופא העור לא מבצע טיפול בלייזר (עמ' 18 לפרוטוקול). עוד העיד המומחה כי לטיפול בשיטת הלייזר יש יתרון לעומת שיטות הטיפול האחרות (מניעת שטפי דם - עמ' 20 לפרוטוקול). אשר לסיכונים - מעדותו עולה שהסיכונים להצטלקויות בשיטת הלייזר הם בשיעור של %4, אך אחוז בשיעור זהה להצטלקויות קיים גם בשיטת השיוף (עמ' 19- 20 לפרוטוקול). המומחה גם העיד,כי רופא עור אינו מבצע טיפול מסוג זה שכן נדרשת לכך מיומנות גבוהה יותר של פלסטיקאי והוא אישר שאין לו טענות בעניין מיומנות הטיפול שקיבל התובע (עמ' 18, 20 לפרוטוקול). פרופ' וכסלר, המומחה מטעם הנתבעת, העיד על המיומנות הגבוהה והנסיון של רופאי המחלקה בבית חולים בילינסון באותה תקופה בביצוע שיופי לייזר (עמ' 51 לפרוטוקול) והמומחה מטעם התובע אישר, כי במידה ומדובר בשומה אפידרמלית רחבה, כמו זו שהיתה לתובע, ברור שעדיף לשלוח אותו לטיפול של פלסטיקאי (ע' 18 לפרוטוקול). זאת ועוד, התובע לא הוכיח, כי אי-הופעת הצטלקויות בטיפולי השיוף שעבר צריכה להוות אינדיקציה לגבי הצטלקויות בניתוח בעתיד, באופן שבחירת טיפול מסוג אחר מהווה רשלנות מצד הרופאים. עובדה היא, כי למרות שהניתוח בוצע במספר אזורים בגוף התובע (כולל בצוואר), הרי בצוואר לא צמחו לתובע צלקות (חוות דעתו של ד"ר שגיא, עמ' 2; חוות דעתו של פרופ' וכסלר, עמ' 1). בעת הניתוח היו מספר שיטות מקובלות להסרת השומות. התובע לא הוכיח כי בחירה בשיטת הלייזר היוותה רשלנות רפואית. טענתו בעניין זה נסמכת על חוות דעתו של ד"ר שגיא שכתב בעניין זה: "השיקולים הבאים היו צריכים להלקח בחשבון לגבי מקרהו של מר כ'... מהי הטכניקה העדיפה לישום במקרה הספציפי, בעיקר כאשר קיים כבר ניסיון קודם שלא הסתבך" (ע' 2לחוות-דעתו) מעבר לכך שהדברים נאמרו בעלמא, ללא ביסוס מדעי, הרי שד"ר שגיא לא קבע בחוות-דעתו או בעדותו בבית המשפט, כי בחירת טכניקת השיוף המכני היתה עדיפה במקרה זה, לא כל שכן שבחירה בטכניקת הלייזר היוותה רשלנות. ב"כ התובע בסיכומיו מודה למעשה, כי המומחה מטעמו "לא אמר זאת כך" (סעיף 13, בעמ' 5 לסיכומים), יש לזכור שמדובר בעניין שברפואה שיש להוכיחו באמצעות חוות דעת של מומחה רפואי. בעבר נקטו לגבי התובע שיטת שיוף וגם אם לא הופיעו לתובע הצטלקויות, הרי ברור שהשיטה עליה חזרו מספר פעמים לא הועילה לתובע, שכן הוא המשיך לסבול מתופעה של שומה אפידרמלית נרחבת גם לאחר השיופים וזאת בין אם נראה בכך חזרה של אותם נבוסים (עדות פרופ' וכסלר, עמ' 56- 59 לפרוטוקול) או הופעה מחדש (עדות ד"ר שגיא, עמ' 23 לפרוטוקול). בעניין זה עדיפה עלי עדותו של הכירורג הפלסטי פרופ' וכסלר, המומחה לטיפולים מסוג זה, על עדותו של ד"ר שגיא, רופא עור, שהודה, בהגינותו, שלא היתה לו פרקטיקה של עבודה בלייזר או נסיון אישי בכך וטיפולים מסוג זה בכלל ומהסוג שהיה לתובע עדיף שיבוצעו על ידי פלסטיקאים (עמ' 18 לפרוטוקול). ג. עוד טוען התובע, כי הנתבעים התרשלו בכך שביצעו את ניתוח הלייזר באזורים נרחבים בגוף, מבלי לבחון תחילה את התאמת הגוף לטכניקה זו, באזור מוגבל וחסר-חשיבות. התובעים מבססים את טענתם על האמירה בחוות דעתו של ד"ר שגיא שכתב כי "רצוי" לעשות כן, ועל כך גם חזר בעדותו (עמ' 24לפרוטוקול). ד"ר שגיא לא הביא ביסוס מדעי לדעתו ואף לא טען כי ביצוע בדיקה באזור קטן מהווה פרקטיקה רפואית מקובלת. זאת ועוד לפי עדות המומחה מטעם התובעים, מדובר בסיכון של % 4 בלבד וגם העובדה שטיפול מסוים לא משאיר צלקת אינה שוללת הופעת צלקות בעתיד או במקומות אחרים. יתירה מכך, הוכח כי לא בכל האזורים בהם בוצע הניתוח נוצרה צלקת (למשל באזור הצוואר). לפיכך אין לקבל את טענת התובע, לפיה ביצוע ניתוח קודם במקום קטן היה יכול להוות אינדיקציה לסיכון מיוחד בניתוח שעבר התובע ומכל מקום לא הוכח שאי ביצוע ניסוי כאמור מהווה מעשה רשלני מצד הנתבעים. ד. התובע טוען כי במקרה זה יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין). טיעון זה יש לדחות, שכן לא התקיימו במקרה זה התנאי הראשון והשלישי, הנדרשים לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. הורי התובע ידעו, כי הוא עומד לעבור ניתוח שיוף באמצעות לייזר, ועל סמך הראיות והנתונים בפני, אין מקום לקבוע, כי הראיות מגלות בסבירות גבוהה יותר, כי היה במקרה זה מעשה של התרשלות מצד הנתבעים. לסיכום - לא הוכח כי ההחלטה על ביצוע הניתוח בשיטת הלייזר דווקא והבחירה בשיטה זו היו כרוכים ברשלנות מטעם הנתבעת וטענה זו דינה להידחות. לאור כל האמור לעיל יש לקבוע, כי לא הוכחו מעשים של תקיפה או התרשלות מצד הנתבעים והנני מחליטה לדחות את התביעה. התובע ישא בהוצאות ושכ"ט הנתבעים בסכום של 000, 10 ש"ח בערכם היום.ניתוחרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתצלקתרשלנות