הלכת קבררה

הלכת קבררה   בפנינו תביעה לקבלת פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי חגים, דמי הבראה הפרשי שכר הנובעים מניכויים שלא כדין ושכר עבודה שלא שולם.   א. רקע כללי   1. התובעים הינם עובדים זרים מרומניה אשר הועסקו על ידי הנתבעת בעבודות בניה באתרים שונים.   2. הנתבעת הינה חברת כוח אדם כמשמעה בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם התשנ"ו - 1966 (להלן: "חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם") והיא המעסיקה בעיקר עובדים זרים.   3. תקופות ההעסקה של התובעים אצל הנתבעת היו כדלהלן:   3.1. התובע 1 הועסק בנתבעת שישה ימים בשבוע כטפסן בניין באתרי בניה במרכז הארץ וזאת מיום 15.11.98 ועד ליום 31.3.01 (בהעדר מסמכים מצד התובעים אומצה גירסת הנתבעת ביחס למועד סיום העבודה של התובע 1).   3.2. התובע 2 הועסק בנתבעת כטפסן באתרי בניה במרכז הארץ וזאת מיום 15.11.98 ועד ליום 3.1.01.   3.3. התובע 3 הועסק בנתבעת כברזלן באתרי בניה במרכז הארץ וזאת מיום 21.7.98 ועד ליום 23.12.00.   3.4. התובע 4 הועסק כטפסן באתרי בניה במרכז הארץ מיום 8.12.99 ועד ליום 7.11.00 (לעניין מועד סיום עבודתו של התובע 4 מאמצים אנו את גירסת הנתבעת הנתמכת בעדותה של עדת הנתבעת הגב' עטש, ר' עמ' 32 לפרוט' הנ"ל).   3.5. התובע 5 הועסק על ידי הנתבעת שישה ימים בשבוע כברזלן באתרי בניה במרכז הארץ וזאת מיום מיום 9.6.97 ועד ליום 7.11.00 (בהעדר מסמכים מטעם התובע אומצה גירסת הנתבעת ביחס למועד סיום העבודה של התובע 5 ).   3.6. התובע 6 הועסק כברזלן באתר בניה ברמת אביב מיום 14.6.99 ועד ליום 9.4.00.   3.7. התובע 7 הועסק באתר בניה במרכז הארץ מיום 8.3.00 ועד ליום 30.6.00.   4. עם תחילת עבודתם נלקחו מכל התובעים דרכוניהם והם הוחזקו על ידי הנתבעת או על ידי חברות הבניה בעבורן הועסקו. הדרכונים הוחזקו בידי הנתבעת או בידי המעסיקים בפועל במשך כל תקופת העסקתם של התובעים על ידי הנתבעת (ר' עמ' 35 לפרוטוקול עדותה של "מרכזת העובדים הזרים" בנתבעת הגב' עטש להלן: הגב' עטש שורות 20-22).   5. במהלך כל תקופת העסקתם, לא זוכו התובעים בחופשה בשכר ולא שולמו להם דמי הבראה ודמי חגים. זאת על פי "מדיניות" הנתבעת הנוהגת לשלם "תשלומים של זכויות סוציאליות" רק "בעת העזיבה בגמר החשבון או לפי בקשתו של העובד " (ר' עדות הגב' עטש בעמ' 34 לפרוטוקול שורות 18-29).   על פי "מדיניות" הנתבעת, שכרם של התובעים שולם להם רק ב- 25 לחודש העוקב שלאחר החודש בו בוצעה העבודה. משמע - הנתבעת הלינה באופן חוזר ונשנה את שכרם של כל התובעים על פי "מדיניות" אותה היא אימצה ביחס לכלל עובדיה (ר' עמ' 32 לפרוטוקול עדותה של הגב' עטש שורות 12-14).   6. מדיווחי שעות העבודה של התובעים שהוגשו לבית הדין עולה, כי התובעים הועסקו שעות עבודה רבות, מעבר למכסת השעות הקבועה בחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א - 1951. חרף האמור, התובעים לא זוכו בתמורה המתחייבת עבור עבודה בשעות נוספות מעבר למכסה הקבועה בחוק (לעניין מספר שעות העבודה של התובעים ואי התשלום עבור עבודה בשעות נוספות ר' דוחו"ת הנוכחות של התובעים שהוגשו לתיק בית הדין בצירוף לתלושי השכר).   7. הנתבעת נהגה לנכות מידי חודש משכרם של התובעים ניכויים שנרשמו בכינויים שונים וזאת בלא כל פירוט והיעדר הסכמה מפורשת של התובעים בכתב לניכוי ספציפי זה או אחר של סכום קצוב. פירוט כאמור לא נמצא לא בתלושי השכר ואף לא בכל מסמך אחר מזמן אמת. במהלך חודשים רבים עלה שיעור הניכויים באופן משמעותי על שיעור הניכויים המרבי המותר לפי חוק הגנת השכר התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") קרי, על 25% משכרם של התובעים ועל סכום הניכויים המרבי שנקבע בתיקון לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) התשנ"א - 1991 מיום 10.1.00 (להלן: "חוק עובדים זרים") והתקנות שהותקנו על פיו שפורסמו ביום 30.7.00.   8. מן הראיות עולה, כי בתקופות מסוימות הנתבעת אף שילמה לתובעים, בפועל, שכר נמוך משמעותית משכר המינימום. זאת לאחר ביצוע כל הניכויים כאמור לעיל (ר' תלושי השכר וכן דיווחי שעות העבודה לתקופת העבודה האחרונה של וכן ת/3. כמו כן ר' תצהיר ההזמה של בעלת הנתבעת והמנהלת שלה הגב' סנדרה שנקר בו לא הוכחשה תלונת התובעים 1 ו- 2 למשרד העבודה בדבר אי תשלום שכר מינימום וכן, ר' סעיף 26 לסיכומי הנתבעת שם היא מודה למעשה כי שילמה לתובעים שכר שלא עלה על 2.5$ לשעה כפי "שהיה מקובל אותה תקופה").   להלן נתייחס לתביעותיהם של התובעים אחת לאחת:   ב. התביעה להשבת סכומי הניכויים   9. אין חולק, כי במהלך כל תקופת העסקתם של כל התובעים נוכו משכרם ניכויים שונים אשר נרשמו בתלושי השכר תחת הכותרות "הוצאות להחזר", "הוצאות להחזר ד'", "הוצאות להחזר ג'", "עיגול דולרים", "עמלות בנק", "החזר הלוואה". בהמשך הדברים, נתייחס באופן פרטני לניכויים השונים הללו על פי מיונם ולחוקיות הניכוי.   ב.1. ניכוי "הוצאות להחזר"   10. התובעים טענו, כי הניכויים שנוכו משכרם אשר נרשמו בתלוש השכר תחת הכותרת "הוצאות להחזר" נוכו בניגוד לסעיף 25 לחוק הגנת השכר משמע, בלא שניתנה לכך הסכמתם בכתב בלא שצוינה במסמך ו/או בתלושי השכר מהות הניכויים ובלא שהוצגו מסמכים המלמדים על שיעור ההוצאות בפועל. כמו כן טענו התובעים, כי סכום הניכויים עלה לעיתים קרובות על רבע משכרם ואף זאת בניגוד לאמור בסעיף 25 (6) לחוק הגנת השכר. 11. הנתבעת ניסתה להבהיר לראשונה את מהותם של הניכויים הללו במסגרת חקירתה הנגדית של בעלת הנתבעת והמנהלת שלה הגב' שנקר. לדבריה, הסכומים שנוכו משכר התובעים ואשר נרשמו בתלוש השכר כ"הוצאות להחזר" מבטאים "הורדות קבועות" בגין ביטוח רפואי ודיור וכן הוצאות הנובעות מצריכת חשמל ומים, ארנונה, גז, חומרי ניקוי וציוד שנקנה עבור התובעים (ר' עמ' 36 לפרוטוקול שורות 18-21).   ב.1.1. "הוצאות להחזר" - סכומים שנזקפו על חשבון ביטוח רפואי והוצאות אחרות   12. טרם שנדון בטענות שהועלו ביחס לחוקיות הניכויים שכונו "הוצאות להחזר" נפרט להלן את הוראות הדין והפסיקה התוחמות את המסגרת המשפטית לאורה יש לבחון טענות אלו. נציין, כי הוראות אלה כוחן יפה אף ביחס ליתר הניכויים שנוכו משכרם של התובעים אליהם נידרש בהמשך הדברים.   13. בסעיף 25 לחוק הגנת השכר האוסר ניכויים משכר העובד - אלא בתנאים הקבועים בו - נקבע, בין היתר, כך: " א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה: (1)   (6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה (ההדגשות מכאן ולהלן אינן במקור אלא אם צויין אחרת).   14. באשר למהותו של חוב הניתן לניכוי על פי סעיף 25(א) (6) לחוק הגנת השכר נפסק בדב"ע נ"ד 3/10 יעקוב עמנואל נ. שופרסל ואח' פד"ע כ"ח 241 (להלן: "עניין עמנואל") כי חוב זה הינו חוב מוכח שאינו שנוי במחלוקת, בסכום קצוב:   "שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו להחליט מה חייב לו העובד , כמה חייב ומדוע חייב ולנכות כל סכום משכרו כישר בעיניו. " (ר' עניין עמנואל).   15. בחינת הניכויים שניכתה התובעת מן התובעים "כהוצאות להחזר" לאור הכללים הללו ובהסתמך על הראיות שהובאו בפנינו מובילה למסקנה, כי הניכויים הללו נעשו בניגוד לדין, תוך שהנתבעת עושה בשכרם של העובדים כ"ישר בעיניה":   16. עיון בתלושי השכר של התובעים מלמד, כי אין בהם כל פירוט ביחס למהות ההוצאות שנוכו משכרם ונרשמו כ"הוצאות להחזר" וזאת בסכומים משתנים ובלתי מוסברים ומידי חודש בחודשו. אין למצוא בתלושים הללו כל דיווח באשר לגובה הניכוי (הנטען) בגין הוצאות דיור או ביטוח רפואי. פירוט כאמור, מזמן אמת, אף לא הוצג לתובעים ואף לא לבית הדין בכל מסמך אחר. לבית הדין אף לא הוצגו הסכמים המלמדים על הסכמה בכתב של מי מהתובעים לניכוי סכומים קצובים כלשהם בגין הוצאה ספציפית דוגמת ביטוח רפואי או דיור ועל תוכן ההסכמה כאמור. כמו כן לא הוצגו בפני בית הדין מסמכים כלשהם מהם ניתן ללמוד על הוצאות שהוצאו על ידי הנתבעת בפועל (ככל שהיו כאלה) אשר בגינן ניכתה לטענתה סכומים נכבדים משכר התובעים. כל זאת שעה שהיקף ההוצאות שהיו לנתבעת ואף עצם קיומן שנוי במחלוקת קשה.   נטעים, כי קביעותינו דלעיל מתייחסות אף לתובע 5 אשר ביחס אליו בלבד הוצג לבית הדין הסכם בכתב. בהסכם זה נכתב, כי התובעת תנכה משכרו של התובע 5 סך של 200 $. אולם אין לדעת מהוראה זו מהו הסכום המדויק אותו ביקשה הנתבעת לזקוף על חשבון הוצאה ספציפית זו או אחרת, בין שמדובר בביטוח רפואי ובין שמדובר בהוצאות דיור או בהוצאות נוספת. אי לכך, סבורים אנו כי הסכם שכזה על אף שהוא נעשה בכתב אינו מתיישב עם הוראות סעיף 25 (6) לחוק הגנת השכר ועם תכליתן (הסכם העבודה של התובע 5 צורף כנספח לתצהירו ותרגומו הוגש מאוחר יותר בהסכמה לתיק בית הדין). 17. לאור כל האמור מסקנתנו היא: כי הניכויים שנוכו משכרם של התובעים "כהוצאות להחזר" אותם ביקשה הנתבעת לזקוף על חשבון הוצאות שונות לרבות, ביטוח הרפואי - נעשו שלא כדין ובניגוד לחוק הגנת השכר.   ב.2.1. ניכוי "הוצאות להחזר" - תשלומים שנזקפו על ידי הנתבעת על חשבון הוצאות דיור   18. אשר לניכויים משכר התובעים שהוגדרו בתלוש השכר כ- "הוצאות להחזר", אותן ביקשה הנתבעת לזקוף על חשבון דיור שסופק לתובעים יאמר כך:   18.1. סעיף 3 לחוק הגנת השכר קובע, כי מותר בהסכמת העובד לשלם חלק משכר העבודה בדיור וזאת אם דרך תשלום זו נקבעה בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה, או שהוא נוהג מקובל בתנאי העבודה, ובלבד שהשווי המיוחס לכל אלה לא יעלה על ה"מקובל בשוק".   18.2. כפי האמור לעיל, ביום 10.1.00 תוקן חוק עובדים זרים והוספה בו הוראה הקובעת, כי על המעביד להעמיד על חשבונו לשימוש העובד הזר מגורים הולמים למשך כל תקופת עבודתו אצלו ועד למועד שלא יפחת מ- 7 ימים לאחר סיומה. כמו כן נקבע בחוק, כי מעביד רשאי לנכות משכרו של העובד הזר סכום להחזר הוצאות שהוציא או התחייב להוציא בפועל למגורים בשיעור שלא יעלה על השיעור שקבע השר, בין בד"כ ובין לסוגי עובדים זרים.   במסגרת התיקון האמור לחוק עובדים זרים עוגנה הוראה נוספת לפיה, נדרש מעביד המתקשר עם עובד זר לערוך הסכם בכתב בשפה שהעובד מבין ולמסור לעובד העתק הימנו. הוראה ברוח זו הוחלה עוד קודם לכן על קבלני כוח אדם, דוגמת הנתבעת, ביחס לכל עובדיהם וזאת מכוח סעיף 11 (א) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם. בסעיף זה נקבע, כי הסכם עבודה של עובד בחברת כוח אדם צריך להיעשות בכתב ולהימסר לעובד לפני תחילת העסקתו. 18.3. לאחר תיקון חוק עובדים זרים וביום 30.7.00 פורסמו תקנות שהותקנו על פיו - הן תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד מגורים הולמים) התש"ס - 2000 (להלן: "תקנות עובדים זרים - שיעור ניכוי מהשכר").   בתקנות אלה נקבע, בין היתר, כי הסכום המרבי שרשאי מעביד לנכות משכרו החודשי של עובד זר המתגורר באזור המרכז כהחזר הוצאות למגורים הולמים הינו 227.7 ש"ח באזור ת"א 341.55 ש"ח, ובאזור הצפון - 186.3 ש"ח.   כמו כן נקבע בתקנות הללו, כי הסכום המרבי שמעביד רשאי לנכות משכרו של עובד זר בעד הוצאות נלוות לדיור הינו 70 ש"ח וכן נקבע שם, כי סך כל הניכויים המותרים על פי התקנות הללו, יחד עם הניכויים לפי סעיף 25 (א)(6) לחוק הגנת השכר לא יעלה על 25% משכרו החודשי של עובד זר.   בית הדין הארצי לעבודה התייחס לזיקה שבין סעיף 3 לחוק הגנת השכר לבין התיקון האמור לחוק עובדים זרים ולתקנות שהותקנו על פיו, בקובעו: כי לצורך אמידת הסכום ה"מקובל בשוק" בגין דיור היכול להוות חלק מן השכר לפי סעיף 3 לחוק הגנת השכר ניתן להסתמך על תקנות עובדים זרים שיעור - ניכוי מהשכר. זאת גם בהקשרים בהן אין לתקנות הללו תחולה ישירה (ר' ע"ע 300333/97 עליזה ואברהם כהן נ. רימונה קבררה עבודה ארצי כרך ל"ג (13) 35 להלן: "עניין קבררה").   18.4. ערים אנו לכך, כי התיקון לחוק עובדים זרים והתקנות שהותקנו על פיו נכנסו לתוקף לקראת תום תקופת ההעסקה של מרבית התובעים ולאחר תום ההעסקה של חלק מהם. עם זאת, לאור הוראות הדין וההלכה הפסוקה כאמור לעיל, אין אנו נדרשים להוסיף ולדון בזיקות שבין סעיף 3 לחוק הגנת השכר לבין התיקון לחוק עובדים זרים והתקנות שהותקנו מכוחו ולהשלכותיהם על פרשנותה של הוראת חוק שקדמה להם המעוגנת בסעיף 3 לחוק הגנת השכר. שכן, הן על פי סעיף 3 הנ"ל כפי שיושם על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעניין קבררה והן על פי התיקון לחוק עובדים זרים משנת תש"ס (התקנות שהותקנו על פיו), ביצוע ניכויים משכר העבודה בגין הוצאות דיור חייב את הנתבעת כקבלן כוח אדם - הן לאחר התיקון לחוק עובדים זרים והן לפניו - למלא אחר התנאים המצטברים הבאים:   א. קבלת הסכמת העובד שנקבעה בחוזה העבודה ובמקרה זה - שעה שאין הסכם קיבוצי המסדיר עניין זה ושעה שלא נטען ולא הוכח קיומו של נוהג מקובל - חייב הסכם זה להיות בכתב. זאת לאור סעיף 11 (א) לחוק העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם. ב. השווי המיוחס להוצאות הדיור לא יעלה על ה"מקובל בשוק". כאשר לעניין זה ניתן להסתמך, על פי הלכת קבררה, על הנורמות "המקובלות שנקבעו בתקנות עובדים זרים - שיעור הניכוי מהשכר וכמובן על הוראת סעיף 25(6) לחוק הגנת השכר האוסרת ניכויים משכר העובד בשיעור העולה על 25% משכרו .   18.5. מחומר הראיות עולה, כי הנתבעת לא מילאה אחר שני התנאים המצטברים הללו. כפי האמור, לבית הדין לא הוצגו הסכמים בכתב המצביעים על הסכמת התובעים לניכוי הוצאות דיור משכרם ועל גובה ההוצאות המוסכמות. זאת שעה שגם בתלושי השכר אין רישום המלמד על ניכוי בגין הוצאות דיור באופן ספציפי ואף לא על גובה ההוצאות הללו כפי שהיו בפועל.   18.6. מעבר לכך, עיון בנתונים המופיעים בתלושי השכר של התובעים בדבר "הוצאות להחזר" מלמד, כי הסכומים שנוכו מדי חודש משכרם עלו בהרבה על המקובל: כפי שצוין לעיל, התובעים הועסקו במרבית תקופת עבודתם באזור המרכז. לגבי מגורים באזור זה קבע מתקין התקנות ביום 30.7.00 כי הסכום המרבי המותר לניכוי עבור הוצאות דיור הינו 227.7 ש"ח בתוספת 70 ש"ח עבור הוצאות נלוות. זאת שעה שהסכומים שנוכו משכרם של התובעים עלו בהרבה על סכום זה ולעיתים קרובות אף היו מעבר לכפול מכך. כך למשל, סכום הניכויים הממוצע שנוכה משכרו של התובע 1 כ- "הוצאות להחזר" עמד על 660.7 ש"ח לחודש, הסכום הממוצע שנוכה משכרו של התובע 2 עמד על 697 ש"ח לחודש, הסכום הממוצע שנוכה משכרו של התובע 3 עמד על 610 ש"ח לחודש, הסכום הממוצע שנוכה משכרו של התובע 4 עמד על 833 ש"ח לחודש, הסכום הממוצע שנוכה משכרו של התובע 5 עמד על 550.5 ש"ח לחודש, הסכום הממוצע שנוכה משכרו של התובע 6 עמד על 847.8 ש"ח לחודש ואילו הסכום הממוצע שנוכה משכרו של התובע 7 עמד על 828.5 ש"ח לחודש. יצוין, כי בנוסף לניכויים אלה נוכו משכרם של כל התובעים ניכויים נוספים כהחזר הוצאות (כביכול) אליהם נתייחס בהמשך הדברים. מעבר לכך יש לומר, כי ניכוי "הוצאות להחזר" בתוספת הניכויים הנוספים שניכתה הנתבעת משכר התובעים (מעבר לניכויי החובה) עלו לעיתים קרובות על 25% מן השכר החודשי ששולם להם. נתון זה אף הוא אינו מתיישב עם הוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר ומכאן גם עם סעיף 3 הימנו.   יוצא אפוא, כי הניכויים שנוכו משכר התובעים אשר נרשמו כ"הוצאות להחזר", נוכו שלא בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, בניגוד לחוק קבלני כוח אדם ואף בניגוד להוראות התיקון לחוק עובדים זרים והתקנות שהותקנו על פיו משעה שאלה נכנסו לתוקף.   18.7. זאת ועוד אחרת, חוק עובדים זרים והתקנות שהותקנו על פיו, מתנים את זכאותו של המעביד לנכות משכר העובד ניכויים שונים בגין דיור בהעמדת מגורים הולמים לרשות העובדים, כפי הגדרתם של תנאים אלה בתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים) התש"ס - 2000 (להלן: "תקנות עובדים זרים - מגורים הולמים").   על אף שתקנות אלה פורסמו רק ביום 30.7.00 הרי שניתן ללמוד מהן על נורמות מחייבות גם ביחס לתקופה שקדמה להן. זאת אף בשים לב לכך שתקנות אלה קובעות נורמות בסיסיות ביותר אשר ספק אם אי העמידה בהן עולה בקנה אחד עם ההקפדה על הערך של כבוד האדם העובר כחוט השני בשיטת המשפט שלנו.   אי לכך, לדעתנו, עמידה בנורמות בסיסיות אלה היתה והינה תנאי להכרה בזקיפת חלק משכר העבודה על חשבון הוצאות דיור בהתאם לסעיף 3 לחוק הגנת השכר. לטעמנו, הפירוש הראוי של סעיף 3 לחוק הוא זה המאפשר זקיפת חלק מן השכר על חשבון הוצאות דיור אם ורק אם תנאי הדיור הולמים הם ואינם פוגעים בכבוד האדם. לסוגיה זו נתייחס מייד להלן:   18.7.1. כל התובעים העידו בתצהיריהם כי תנאי המגורים שסיפקה להם הנתבעת היו בלתי הולמים ובלתי נסבלים. שניים מהתובעים (התובעים 1 - 2) אף התלוננו ומסרו עדות בעניין זה בפני מפקחת של משרד העבודה. תלונותיהם של התובעים הללו הוגשו כראיה לבית הדין וצורפו לתעודת עובד ציבור.   התובע מס' 1 העיד בחקירתו בפני מפקחת ממשרד העבודה ביום 7.8.00 כי הוא גר בהוד השרון בקרוון בו מתגוררים ארבעה פועלים. זאת שעה שגודל הקרוון הוא 8 מ"ר בלבד ובו מצויים גם המקלחת וגם ה"מטבח" (המתמצה בגז ובמקרר). יצוין, כי שטח הלינה אותו יש להקצות על פי תקנות עובדים זרים - מגורים הולמים לכל עובד לא יפחת מארבע מטרים רבועים כאשר בחישוב שטח זה אין לכלול את חדרי השירותים המקלחת המטבח וחדר האוכל (ר' סעיף 4 לתקנות וכן התוספת להן). התובע מס' 2 העיד בחקירתו הנגדית, כי הוא ישן בחדר אחד עם עוד חמישה עובדים וכן העיד, כי שעה שהתגורר בהוד השרון שוכנו בקרוון אחד ארבעה אנשים בתנאי תברואה קשים וכי היה מקרה בו עכברים כרסמו את בגדיו (ראה עמוד 22 לפרוטוקול שורות 16-17 עמוד 23 שורות 12-13).   התובע מס' 4 העיד בחקירתו הנגדית, באשר לתנאי מגוריו לאמור:   "כאשר אתה שואל אותי למה אני מתכוון כאשר אני אומר שתנאי המגורים היו בלתי נסבלים אני אומר שבעבור 200 דולר שניכו לנו לגור בקונטיינר ארבעה אנשים בלי מים ובלי כלום לכך אני קורא תנאים בלתי נסבלים. המקלחות היו במרחק של 500 מטר מהמגורים, מים חמים היינו מקבלים רק בשעה 24:00 בלילה, ואנו היינו פחות או יותר חמישים איש שבישלו על שישה תנורי גז בסה"כ. כאשר עבדנו בתל אביב גרנו עד חמישה שישה אנשים באותו חדר הייתה לנו גם מקלחת אחת ושירותים אחד ובאותו כיור שכיבסנו היינו צריכים להיעזר גם לצורך בישול. אם מישהו היה גר בתנאים כאלה כאשר 20 איש משתמשים בשירותים אחד לפני הליכה לעבודה בבוקר, חוץ מזה היו גם ז'וקים וגם הטיח התקלף, ואנו שמנו ניילונים על הקירות" (ר' עמ' 25 לפרוטוקול שורות 11 - 20).   יצויין, כי על פי תקנות עובדים זרים - מגורים הולמים יש לספק לעובדים מקלחות המצויות בתוך מבנה המגורים או במרחק סביר הימנו, מתקן חימום חשמלי מהיר לכל מקלחת, וכיריים אחד לפחות לכל שמונה עובדים (ר' סעיפים 7-8 לתקנות). התובע 6 העיד בסעיף 5 לתצהירו, כי מגוריו היו בלתי הולמים כי היו במגורים עכברים וג'וקים, כי בחדר קטן אחד התגוררו שישה או שבעה עובדים, וכן, כי לשלושים איש שהתגוררו בקומה אחת הוקצו שני חדרי שירותים ושני חדרי אמבטיה בלבד. על פי תקנות עובדים זרים - מגורים הולמים יש לספק אסלה אחת כיור אחד ומקלחת אחת לפחות לכל שמונה עובדים (ר' סעיפים 7 ו- 8 לתקנות). בחקירתו הנגדית בבית הדין הוסיף התובע מס' 6 והעיד: "אפילו במקרר היו לנו ז'וקים ואנו לא יכולנו להשאיר שם אוכל, גם כאשר קנינו משהו על מנת לתפוס את העכברים, אנו גרנו שמונה אנשים בחדר אחד חדר כזה היה בגודל של 3-7 מטר וזה היה בקומה השניה ואפילו אדון יושקה [עובד זר שמונה על ידי הנתבעת לשמש כמנהל השטח] בא לבקש סיליקון על מנת לסתום את החורים שהיו.   התובע מספר 7 העיד בחקירתו הנגדית בבית הדין, כי הוא התגורר בקרוון אחד עם עוד 4 עובדים שישנו במיטות קומותיים וכי לא היה לעובדים מקום להתקלח.   18.7.2. הנתבעת הגישה "תצהירי הזמה" במטרה להזים את האמור בתלונותיהם של התובעים 1 -2 למשרד העבודה בנוגע לתנאי המגורים הבלתי נסבלים, לניכויים מן השכר ולתשלום שכר נמוך משכר המינימום. תצהירים אלה נערכו על ידי מנהל השטח של הנתבעת מר יוסף פורקוש (אשר כונה על ידי התובעים "מר יושקה") וכן, על ידי מנהלת הנתבעת והבעלים שלה הגב' שנקר.   בתצהיר "ההזמה" של מר פורקוש נכתב כך:   "אני מבקש להזים כל טענה לגבי תנאי המגורים של העובדים בישראל, לדעתי התנאים טובים ומסודרים ועובדה כי אני בישראל כבר 7 שנים. לו היו התנאים כמתואר לא הייתי חוזר לכאן, כעובד זר אני יכול לאשר שתנאי המגורים שמספקת הנתבעת לעובדיה הינם מהטובים בשוק העבודה בבניין ובכל מקרה ניתנו להם כל האישורים ממשרד העבודה והרווחה" (ראה סעיפים 2-3 לתצהיר מר פורקוש).   בחקירתו הנגדית של עד זה - אשר אגב התגורר בנפרד מן התובעים - הצטיירה תמונה שונה לגבי תנאי מגוריהם:   בעדותו בבית הדין העיד מר פורקוש, כי התובעים פנו אליו בתלונות בגין מקקים וטיח מתקלף הנופל מן הקירות. כמו כן אישש מר פורקוש את גרסת התובעים לגבי צפיפות הדיור הקשה בקרוונים תוך שהוא מציין, כי היו עובדים שהתגוררו "בקרוונים שהיו מחולקים לשני חלקים, בחצי היו ארבעה פועלים וגם מטבח ואמבטיה ושירותים הגודל היה 2.5 על 2.25 לארבעה עובדים, היה שירותים אחד ומטבח אחד" (ראה עמוד 36 לפרוטוקול שורות 15 ואילך, עמוד 37 שורות 1-9). בהקשר זה נחזור ונזכיר כי על פי הנורמות שנקבעו בתקנות עובדים זרים - מגורים הולמים זכאי כל עובד למרחב מחייה לצורך לינה (בלבד) שלא יפחת מארבעה מ"ר.   חרף האמור מר פורקוש עמד על דעתו, כי תנאי המגורים שמספקת הנתבעת הם ה "טובים בשוק" זאת לפי דברים שנאמרו לו לטענתו בביקורת של התאחדות הקבלנים.   18.7.3. מנהלת הנתבעת הגב' שנקר ידעה לספר בתצהירה כי לא הוגש כתב אישום כנגד הנתבעת בגין תנאי המגורים שהיא מספקת לעובדיה. אולם, מעבר לכך לא מצאנו בתצהירה התייחסות המזימה באופן ספציפי את תלונותיהם של התובעים שפורטו בדייקנות תוך הצגת נתונים מפורטים - שונים מאלה שהוצגו על ידי התובעים.   18.7.4. אשר למחלוקת עובדתית זו סבורים אנו, כי יש מקום להעדיף את גרסתם של התובעים שהעידו על תנאי מגורים קשים ואף בלתי נסבלים, על פני גרסתה הסתמית של הנתבעת ב"תצהירי ההזמה" וזאת מהטעמים כדלהלן:   א. טענות התובעים ביחס לתחזוקת המגורים ותנאי התברואה לרבות, הטיח המתקלף והמצאות מקקים במגוריהם קיבלו אישוש בעדותו של עד הנתבעת מר פורקוש. כמו כן נמצא אישוש בעדותו לגרסתם בעניין צפיפות הדיור הרחוקה מלהתיישב עם נורמות בסיסיות ביותר של הגנה על כבוד האדם כפי שהותוו בתקנות עובדים זרים -מגורים הולמים.   ב. "תצהירי ההזמה" - שהגישה הנתבעת על מנת להזים את טענות התובעים ביחס לתנאי מגוריהם קרי, ביחס לצפיפות הדיור לתנאי התברואה הירודים, לאופן התחזוקה הלקוי למספר חדרי השירותים והמקלחות שהועמדו לרשותם - היה סתמי ובלתי מפורט ולא צוינו בו עובדות המתייחסות באופן ספציפי לתלונות התובעים כאמור לעיל.   ג. מתקשים אנו לראות את התמריץ שהיה לעובדי הנתבעת להעיז ולצאת חוצץ כנגד מי שהייתה מעבידתם אותה עת על ידי הגשת תלונה למשרד העבודה ביחס לתנאי המגורים שסיפקה להם: זאת אילמלא היו העובדות שפורטו בתלונה נכונות.   ד. העובדה שהנתבעת ביקשה "להזים" את טענות התובעים ביחס לתנאי מגוריהם דווקא באמצעות עדים מעונינים מובהקים - אף היא אומרת דרשני ונזקפת לחובתה. בין שמדובר במנהלת הנתבעת והבעלים שלה ובין שמדובר בעובד זר אחר התלוי בה לפרנסתו. במיוחד נכון הדבר, לנוכח דבריו של מר פורקוש אשר העיד, כי נערכו ביקורות במגורי התובעים על ידי התאחדות הקבלנים. משכך, היה מקום לצפות כי הנתבעת תדאג לזמן לעדות נציג מטעם התאחדות הקבלנים על מנת שיביא בפני בית הדין את התרשמותו הישירה מרמת המגורים שהעמידה הנתבעת לרשות עובדיה.   נפסק לא אחת כי להימנעות מהבאת ראיות יש משמעות ראייתית. דהינו - כאשר צד נמנע מלהעיד עד, דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו העיד אותו אדם, הייתה עדותו פועלת לחובת הנמנע. "ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ר' ע"א 641/87 זאב קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ מד(1) 239 ע"א 373/54 אהרונסט נ' נוימן פ"ד 1121 וכן' ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות ואח' נ' רוזנברג פ"ד מז (2) 614).   לאור כל האמור לעיל אנו קובעים, כי יש לקבל את גרסתם של התובעים לפיה, הנתבעת שיכנה אותם בתנאים בלתי הולמים ובלתי נסבלים קרי, בצפיפות בלתי נסבלת, תנאי תברואה ירודים ובמגורים שרמת התחזוקה שלהם הייתה נמוכה ביותר. כפי שכבר צוין לעיל, בקביעה זו לכשעצמה יש די כדי להוביל למסקנה, כי הנתבעת לא הייתה זכאית לנכות משכר התובעים סכומים כלשהם בגין "הוצאות דיור".   ב.2. ניכוי "הוצאות להחזר ד'" ו- "הוצאות להחזר ג'" 19. בנוסף על ניכוי הסכומים שכונו בתלוש השכר "הוצאות להחזר" ניכתה הנתבעת משכרם של התובעים ניכויים נוספים, אותם רשמה בתלוש השכר תחת הכותרת "הוצאות להחזר ד'" ו- "הוצאות להחזר ג'". על מהותם (הנטענת) של ניכויים אלה שמענו לראשונה בחקירתה הנגדית של מנהלת הנתבעת הגב' סנדרה שנקר אשר העידה לאמור :   "לגבי הוצאות להחזר ד', מדובר בהוצאה ספציפית כמו מקדמה, הוצאות על הסעות מיוחדות על פי בקשתם של העובדים, למשל אם העובדים מבקשים שייקחו אותם לקניות מרוכזות במקום כלשהו בארץ, ישנם גם מקדמות. לא ביקשנו ולא קיבלנו מעובדים אישורים בכתב לנכות את 'ההוצאות להחזר ד'...   באשר ל'הוצאות להחזר ג' זה כמו 'הוצאות להחזר ד', הכונה להוצאות חד פעמיות , יכול להיות שזה מתייחס להסעה או לנעליים"   20. אין צורך להכביר מילים על מנת לקבוע כי ניכויים אלה, שאף מנהלת הנתבעת התקשתה לעמוד על מהותם המדויקת, נעשו בניגוד לסעיף 25 לחוק הגנת השכר. לעניין זה יפים הדברים אותם כבר ציינו ביחס לניכויים שנרשמו "כהחזר הוצאות" כאמור בסעיף 18 לעיל ואנו מפנים אליהם מבלי לחזור עליהם בשנית. משכך, אנו קובעים, כי התובעים זכאים להחזר מלוא הסכומים שנוכו משכרם אף בגין הניכויים הללו.   ב.3. נכוי בגין "עיגול דולרים חודש קודם", "עמלות בנק" ו- "החזר הלוואה"   21. ביחס ליתר הניכויים שנוכו משכר התובעים אשר נרשמו בתלוש השכר כ- "עיגול דולרים חודש קודם", "עמלות בנק" ו- "החזר הלוואה", העידה מנהלת הנתבעת הגב' שנקר בחקירתה הנגדית כך:   "ביחס ל 'עיגול דולרים חודש קודם' אני אומרת שזה הפרשים שנובעים מכך שהבנק לא מאפשר להמיר לשקלים סכומים דולרים לא מעוגלים, למשל אם עובד זכאי לסך של 529 $, הבנק ממיר לשקלים סכום של 530 $ המשולם לעובד, ובחודש שלאחר מכן, יש קיזוז של הסכום. זה נעשה על ידי הבנק. ביחס ל "עמלות בנק" העובד רוצה לקבל את שכרו בדולרים... וכאשר אנו עשינו זאת עבור העובדים שביקשו זאת, וכל התובעים ביקשו זאת, אזי את העמלה על המטבע שגבה הבנק ניכינו מהעובדים, אין דרישה בכתב מהעובדים לתשלום שכר בדולרים ואין הסכמה בכתב לניכוי העמלה. כאשר את שואלת אותי לגבי 'החזר ההלוואה' - אני אומרת שזה החזר הלוואה עבור כרטיס הטיסה הלוך וחזור." (ר' פרוטוקול הדיון מיום 27.6.02 עמ' 40 שורות6-25).   גם ביחס לניכויים אלה, הוכח להנחת דעתנו, כי לא ניתנה הסכמה בכתב של העובדים לניכויים. מה גם שכל הסכומים הללו, אינם סכומים קצובים או מוכחים או סכומים שאינם שנויים במחלוקת וביחס לאף אחד מהן לא הובאה ראיה ממשית מטעם הנתבעת להוכחת גובהה של ההוצאה הנטענת. משכך, גם ניכויים אלה נעשו בניגוד לחוק הגנת השכר. 22. מעבר לכך, ובאשר לניכוי שכונה "החזר הלוואה" המתייחס לטענת הנתבעת להוצאות שהוציאה מראש עבור כרטיס הטיסה של התובעים יאמר, כי לדעתנו הוצאות הטסתם של התובעים לארץ הינן הוצאות מובהקות של הנתבעת כמי שעוסקת בהבאת עובדים זרים ארצה ובמתן שירותי כוח אדם למשתמשים שונים באמצעות עובדים זרים. משכך, חל איסור על הנתבעת כקבלן כוח אדם לנכות הוצאה מעין זו משכר התובעים אף מטעם זה. לעניין זה מסתמכים אנו על סעיף 12 א' לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם האוסר על קבלן כוח אדם לקבל או לדרוש בדרך כלשהי מעובד שהוא מעסיק כל תמורה בעד שירותיו או כהחזר הוצאותיו (של הקבלן) בין במישרין ובין בעקיפין. 23. כסרח עודף יאמר - וביחס לכל סוגי הניכויים אליהם התייחסנו לעיל - כי על ההוצאות הנטענות העומדות (כביכול) מאחורי רישום הניכויים בתלושי השכר לא ניתן היה ללמוד כלל וכלל ללא הסבריה של מנהלת הנתבעת אשר העידה לעניין זה בבית הדין בעת חקירתה הנגדית. נוסיף ונטעים, כי גם לאחר שמיעת הסברים אלה נותר עדיין הנסתר וסתום רב על הגלוי והברור. וזאת בכל הנוגע להרכב הניכויים למיונם ולגובה ההוצאות הנטענות כפי שהיו בפועל. צא ולמד מכאן מה הבינו התובעים, בזמן אמת, מן הרישומים הללו כמי ששפת המקום ומנהגיו זרים להם לחלוטין ובשים לב לכך שהרישומים בתלושי השכר נעשו בשפת הקודש.   24. המסקנה המתבקשת מן המכלול הינה: כי הנתבעת אכן עשתה דין לעצמה וניכתה משכרם של התובעים ניכויים שונים בניגוד לדין קרי, בניגוד לחוק הגנת השכר, בניגוד לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם ובניגוד לחוק עובדים זרים והתקנות שהותקנו על פיו וזאת ככל העולה על רוחה. לאור האמור אנו קובעים, כי התובעים זכאים להשבת כל הסכומים שנוכו משכרם למעט ניכויי החובה (מס הכנסה וביטוח לאומי) כמופיע בת/3 וכמפורט להלן:   24.1. התובע 1 זכאי להחזר ניכויים שנוכו שלא כדין, בסך של 24,218 ש"ח.   24.2. התובע 2 זכאי להחזר ניכויים שנוכו שלא כדין בסך של 24,208 ש"ח.   24.3. התובע 3 זכאי להחזר ניכויים שנוכו שלא כדין בסך של 23,121 ש"ח.   24.4. התובע 4 זכאי להחזר ניכויים שנוכו שלא כדין בסך של 11,425 ש"ח.   24.5. התובע 5 זכאי להחזר ניכויים שנוכו שלא כדין בסך של 20,866 ש"ח.   24.6. התובע 6 זכאי להחזר ניכויים שנוכו שלא כדין בסך של 10,925 ש"ח.   24.7. התובע 7 זכאי להחזר ניכויים שנוכו שלא כדין בסך של 4,319 ש"ח.   על כל הסכומים הללו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית החל מאמצע תקופת ההעסקה של כל אחד ואחד מן התובעים כמפורט בסיפא לפסק הדין ועד למועד השלום בפועל.   25. לא נסתר מענינו כי הסכומים שפסקנו לעיל גבוהים מן הסכומים שנתבעו בכתב התביעה בגין החזר ניכויים. בכתב התביעה נטען, כי כל אחד מן התובעים זכאי להחזר ניכויים בסך ממוצע של 300 ש"ח לחודש כפול מספר חודשי עבודתו.   עם זאת, במהלך שמיעת הראיות הוגש לבית הדין בהסכמה מסמך ת/3 המסכם את כל סכומי הניכויים שנוכו בפועל משכרם של התובעים. סכום הניכויים המצטבר כמופיע בת/3 גבוה מן הסכום המצוין בכתב התביעה. ת/3 הוגש כאמור בהסכמה, לאחר שהועברו לידי ב"כ התובעים כל תלושי השכר של התובעים, ובלשון הצדדים:   "אנו נגיש לבית הדין טבלה מוסכמת המשקפת את הנתונים המופיעים בתלושי השכר. בשלב זה יוגשו לבית הדין תלושי השכר אך ורק לגבי החודשים שיש מחלוקת לגבי הכתוב בתלושים. ב"כ הנתבעת יעביר לב"כ התובעים את תלושי השכר אשר טרם הועברו בהתאם לדרישה של ב"כ התובעים." (ר' עמ' 17 לפרוטוקול שורות 14-19).   הטבלאות המוסכמות [ת/3] כאמור לעיל, אכן הוגשו לבית הדין ועדת הנתבעת "מרכזת העובדים הזרים" הגב' עטש, אף נחקרה אודות הנתונים המופיעים בהם והיא העידה, כי היא מאשרת אותם. במהלך עדותה של הגב' עטש לא הועלתה כל התנגדות מטעם הנתבעת להרחבת חזית בכל הנוגע לתביעה להשבת סכומי הניכויים כפי שהיו בפועל. זאת על אף שניתן היה להבחין בקלות כי הסכומים שנוכו גבוהים מסכום הניכויים המוערך כשם שצוין בכתב התביעה. נוסיף על כך, כי ביום 27.6.02 נקבע בהחלטת בית הדין שניתנה במעמד הצדדים כי אם לא תועבר על ידי ב"כ הנתבעת תוך 7 ימים, הסתייגות לנתונים שב- ת/3 (ביחס לתובע 7), אז יראו את כל הנתונים שבטבלה לרבות אלה המתייחסים לתובע 7 כמוסכמים. לא למותר לציין, כי לבית הדין לא הועברה כל הסתייגות מצד הנתבעת ביחס ל- ת/3 - לא ביחס לתובע 7 ואף לא ביחס לשאר התובעים.   26. ההלכה הפסוקה מכירה בשינוי חזית במהלך המשפט תוך כדי הטיעון ואף מבלי שיתוקנו כתבי הטענות. זאת שעה שלא נשמעה התנגדות פורמלית ומפורשת לסטייה ולשאלות שנשאלו בעקבותיה.   נפסק, כי מקום בו חקרו הצדדים עדים מטעמם או מטעם עדי הצד שכנגד, או הביאו ראיות לעניין מסוים, הרי שהם הסכימו מכללא לכלול עניין זה, בגדר הפלוגתאות שבניהם אף בלא לתקן במפורש את כתבי הטענות ובלשון בית המשפט:   "כתב תביעה יכול שיהא מתוקן ברשות בית המשפט בהתאם לתקנה 97, ויכול שיהא מתוקן מכללא, במידה שבעלי הדין הביאו ראיות להוכחת דבר או לסתירתו ללא התנגדות של הצד האחר, אזי רואים את אותו הדבר כשנוי במחלוקת ביניהם אף שלא נכלל בכתבי הטענות. זהו מה שמכונה "שינוי חזית" או "הרחבת חזית" (זוסמן: סדרי הדין האזרחי, סע' 121 266; ע"א 37/48 פד"י א' 44; ע"א 744/68 פד"י כ"ג (2) 38)". (ר' ע"א 767/77 גבי בן חיים נ' יוסף כהן פ"ד ל"ד (1) 5). פסיקה זו, מתייחסת לנסיבות דוגמת אלה שבפנינו, בהן הייתה הסכמה מכוח התנהגות ובמהלך הדיון להרחבת החזית כפי המתואר לעיל.   27. מאידך, אין אנו סבורים כי יש מקום להתיר לתובעים להרחיב את חזית התביעה, במסגרת סיכומיהם, שם העלו לראשונה את הטענה כי יש לפסוק לזכותם גם פיצויי הלנת שכר בגין סכומי הניכויים שנוכו שלא כדין. מה גם שהנתבעת הודיע בהזדמנות הראשונה ובמסגרת סיכומיה כי היא מתנגדת להרחבת החזית ולהעלאת טענה שאינה נזכרת בכתב התביעה. מעבר לכך יש לומר, כי תקופת ההתיישנות המהותית לעניין פיצויי ההלנה ביחס לחלק ניכר מן הסכומים אותם פסקנו לעיל - חלפה זה מכבר.   ג. זכאות התובעים ל- "זכויות סוציאליות"   28. בכתב התביעה טענו התובעים כי הם זכאים לקבלת פדיון חופשה, פדיון ימי חג עבור 8 ימי חג בשנה ודמי הבראה עפ"י צו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות.   29. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי "לכל תובע כפי שיפורט להלן, קיימת זכות לקבלת דמי חופשה, דמי הבראה ודמי חגים, כפי שיפורט להלן בטבלה מרכזת, אך זכות זו מתקזזת מניה וביה בגין חוב שחבים התובעים לנתבעת כל אחד בנפרד, והנתבעת מבקשת את יתרתה בחזרה."   "בטבלה המרכזת" שצרפה הנתבעת לכתב ההגנה, ניתן לראות כי על פי חישוביה המתייחסים למכסת ימי החופשה וההבראה שצברו התובעים ואף לתקופת ההודעה המוקדמת אותה קיזזה משכרם - היא התייחסה לתובעים כמי שעבדו בהיקף של משרה מלאה. על עבודה בהיקף העולה על כך, ניתן ללמוד גם מהדוחות שצורפו לתלושי השכר של התובעים.   30. כפי שכבר נאמר לעיל, "מדיניותה" של הנתבעת הייתה שלא לשלם לעובדיה דמי הבראה ודמי חגים במהלך עבודתם ואף לא לזכותם בחופשה בשכר ובלשון הגב' עטש:   "ביחס לכך שלא שילמנו הבראה, חופשה וחגים לעובדים כפי המתחייב מהדין, אני אומרת כי התשלומים של הזכויות הסוציאליות משולמים [אצל הנתבעת] בד"כ בעת העזיבה בגמר החשבון או לפי בקשתו של העובד לדוגמא, עובד שעובד 27 חודשים בד"כ לא מקבל במהלך תקופת העבודה לא חופשה ולא תשלום דמי הבראה ולא דמי חגים, התשלומים האלה משולמים לעובדים במסגרת גמר החשבון ועם העזיבה, במקרה של התובעים לא נערך איתם גמר חשבון, ומכאן שכל התובעים לא קיבלו את התשלומים האלה. יש שני תובעים 1 ו- 2 שקיבלו מקדמה עבור הבראה כפי שציינתי בטבלה" (ר' עמ' 34 לפרוטוקול שורות 18-25).   "מדיניות" הנתבעת כאמור לעיל, מתנכרת להוראות הדין: הן לחובה ליתן לעובד חופשה בשכר בפועל, הן לחובה לשלם דמי הבראה במועד הקבוע בצו ההרחבה והן לחובה לשלם תמורה עבור דמי חגים עם תשלום השכר החודשי. לעניין המועד לתשלום עבור דמי חגים נפסק, כי תשלום זה "הוא שכר עבודה (סעיף 1 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958) ויש לשלמו כחלק מהמשכורת המשתלמת עבור אותו חודש שבו חלים החגים. מבחינה זו, אי תשלום דמי חגים במועד, כמוהו כאי תשלום שכר במועד, קרי הלנת שכר" (ר' דב"ע 376/98 גאנס וסאם נ' חב' צאס מוצרי מזון בע"מ עבודה ארצי כרך ל"א (1) 367).   31. להלן נתייחס באופן פרטני לתביעותיהם של התובעים לתשלום "זכויות סוציאליות" ושכר עבודה אחרון אחת לאחת:       ג.1. זכאות העובדים לדמי חגים   32. הזכאות לדמי חגים הוסדרה בצו הרחבה שהרחיב את הוראות הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות, דמי חגים וימי אבל (י"פ 4462 התשנ"ז עמ' 707) וכך נקבע בו:   "עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום עבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום לאחר החג) אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא עבור 9 ימי חג (שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, שני ימי פסח, חג השבועות ויום העצמאות)" - הזכות לימי חג הוקנתה לעובדים שאינם עובדים חודשיים שכן אלה מקבלים שכר כולל גם עבור ימים בהם לא עבדו במהלך החג.   באשר לנטל הראיה בנוגע להתייצבות לעבודה לפני ואחרי יום חג - התייצבות שהינה תנאי לזכאות לתמורה עבור ימי חג, נפסק כך:   "חזקה על עובד, ועובד יומי בכלל זה, כי הוא מתייצב לעבודתו באופן סדיר ובכל אותם ימים שבהם עליו לעשות כן, אלא אם הייתה לו סיבה להיעדרות.   על הטוען ליוצא מן הכלל, במקרה שלפני - המעבידה, הנטל להוכיח כי נעדר העובד ולא הגיע למקום עבודתו סמוך ליום חג." (ר' דב"ע מג/ 3-91 מולה נוהד נ' חברת אל - וו בע"מ פדע ט"ו 163).   במקרה זה מובאת הלכה זו למעלה מן הדרוש שכן, בכתב ההגנה הודתה הנתבעת כי התובעים זכאים לתשלום עבור דמי חגים אשר לא שולמו להם. הנתבעת לא טענה בכתב הגנתה כי לא התמלאו התנאים המזכים את התובעים בתשלומים אלה בגין כל תקופת ההעסקה בה היא מודה.   33. התובעים עתרו בכתב התביעה לתשלום בגין 8 ימי חג בשנה על בסיס שכר המינימום, זאת על אף שבהוראות צו ההרחבה הוקנתה זכות לתשלום עבור 9 ימי חג. משכך, אנו פוסקים לזכות התובעים את הסכומים המתקבלים על בסיס שכר המינימום כפי שהיה במועד סיום העסקתם בגין 8 ימי חג בלבד בהתאם לנתבע בכתב התביעה.   33.1. התובע 1 - זכאי לדמי חגים בסך של - 2,565 ש"ח - על פי הסכום הנתבע בכתב התביעה שהינו נמוך מתחשיב בית הדין. 33.2. התובע 2 - זכאי לדמי חגים בסך של- 2,024.10 ש"ח - לפי תחשיבנו: (25.6 X 8 X118.6) 12   33.3. התובע 3 - זכאי לדמי חגים בסך של- 2,709.43 ש"ח - לפי תחשיבנו: (29.7 X 8 X 136.84) 12   33.4. התובע 4 - זכאי לדמי חגים בסך של - 1,003 ש"ח - לפי תחשיבנו: (11 X8 X 136.84) 12 33.5. התובע 5 - זכאי לדמי חגים בסך של - 3,236 ש"ח - לפי תחשיבנו: (40.93 X 8 X 118.6) 12     33.6. התובע 6 - זכאי לדמי חגים בסך של- 808.27 ש"ח - לפי תחשיבנו: (8.86 X 8 X136.84) 12 33.7. התובע 7 - זכאי לדמי חגים בסך של- 270 ש"ח- על פי תחשיב התובעים הנמוך מתחשיב בית הדין.   מאחר ובכתב התביעה לא נתבעו פיצויי הלנה בגין הסכומים הללו הרי שאנו קובעים כי על כל הסכומים הללו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בלבד. לשם נוחות החישוב יחושבו הפרשי ההצמדה והריבית בגין מלוא הסכומים שנפסקו כאמור לעיל וזאת מאמצע תקופת ההעסקה של כל אחד מן התובעים ועד למועד התשלום בפועל כפי המצוין בסיפא לפסק הדין.     ג.2. זכאות התובעים לפדיון חופשה   34. כפי האמור, אין חולק על כך שבמהלך כל תקופת עבודתם לא זוכו התובעים בחופשה בשכר. אי לכך, על פי תקופת העסקתם והיקף העסקתם כפי שנקבעו לעיל ובהסתמך על נתוני שכר המינימום במועד סיום עבודתם, זכאים התובעים לפדיון חופשה כדלהלן:   34.1. התובע 1 שהועסק 5 ימים בשבוע - זכאי לדמי חופשה בסך של - 3,585 ש"ח - לפי תחשיבנו   28.53 X 10 X150.76 12   34.2. התובע 2 שהועסק 6 ימים בשבוע - זכאי לדמי חופשה בסך של 2,976.86 ש"ח לפי תחשיבנו   25.6 X 10 X 118.6 12   34.3. התובע 3 שהועסק 5 ימים בשבוע - זכאי לדמי חופשה בסך של - 3,933 ש"ח (נטו) לפי תחשיב הנתבעת   34.4. התובע 4 שהועסק 5 ימים בשבוע - זכאי לדמי חופשה בסך של - 1,404 ש"ח (נטו) - לפי תחשיב הנתבעת.   34.5. התובע 5 שהועסק 6 ימים בשבוע - זכאי לדמי חופשה בסך של- 5,760 ש"ח (נטו) - לפי תחשיב הנתבעת.   34.6. התובע 6 שהועסק 5 ימים בשבוע - זכאי לדמי חופשה בסך של- 1,405 ש"ח (נטו) - לפי תחשיב הנתבעת.   34.7. התובע 7 שהועסק 5 ימים בשבוע - זכאי לדמי חופשה בסך של- 562 ש"ח (נטו) - לפי תחשיב הנתבעת.     על כל הסכומים הללו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד סיום העסקתו של כל אחד ואחד מן התובעים ועד למועד התשלום בפועל.   ג.3. זכאות התובעים לדמי הבראה   35. התובעים עתרו לתשלום דמי הבראה בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות מהטעם שהם הועסקו אצל משתמשים שונים בענף הבניה ואף עסקו בפועל בביצוע עבודות בניין. זאת בהסתמך על פסק הדין בתב"ע (חי) תשמ"ט 16-6 קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין והעבודות הציבוריות - זמיר שירותי כוח אדם בע"מ (פד"ע כ"ד עמ' ד'). באותו עניין נפסק כזכור, כי יש להחיל את הוראות צו ההרחבה הנ"ל על כל העובדים בענף אפילו הם מועסקים באמצעות חברות כח אדם.   הנתבעת טענה מנגד, כי צו ההרחבה בענף הבניין אינו חל על התובעים מאחר והם מועסקים על ידי חב' כוח אדם.   36. עיון בהוראות צו ההרחבה בענף הבנין מלמד, כי הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף בדבר תשלום דמי הבראה מתייחסות "לעובד קבוע" או ל"עובד יציב" כהגדרתם בהסכם הקיבוצי הנ"ל ובצו ההרחבה. על פי ההגדרות הללו "עובד קבוע" הוא מי שעבד אצל קבלן אחד במשך תקופה רצופה של 3 שנים לפחות ואילו "עובד יציב" הוא עובד שעבד אצל קבלן אחד תקופה רצופה של 7 שנים לפחות. "תקופה" הוגדרה כ- "תקופה שבה עבד העובד 200 ימי עבודה בתשלום בכל שנה ושנה כשבעבורם הופרשו תשלומים לקרן הבטוח."   דא עקא, שהתובעים אינם עונים להגדרה של "עובד קבוע" או "עובד יציב". משכך, אפילו קיבלנו את טענותיהם לעניין חלותו של צו ההרחבה בענף הבניין הרי שלא היה מקום לקבוע כי הם היו זכאים לדמי הבראה בהתאם לו.   37. אי לכך, יש לפנות לעניין חישוב זכאותם של התובעים לדמי הבראה להוראות צו ההרחבה שהרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה שבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה (י"פ 4689 התשנ"ט, 189).   על פי צו ההרחבה האמור, זכאים התובעים בגין שנת עבודתם הראשונה לתשלום עבור- 5 ימי הבראה ובגין השנה השניה והשלישית לתשלום עבור- 6 ימי הבראה. זאת על פי תעריף שנקבע ליום הבראה בצו הנ"ל. לצורך החישוב הסתמכנו על התעריף כפי שהיה במועד סיום עבודתם של התובעים. הזכות לפדיונם של דמי הבראה, לאחר תום תקופת ההעסקה, מתייחסת רק לשתי שנות ההעסקה האחרונות. אשר על כן, התובעים זכאים לדמי הבראה כדלהלן:   37.1. התובע 1 זכאי לדמי הבראה בסך של 3,102 ש"ח - לפי תחשיבנו: (282 X 11 ).   37.2. התובע 2 זכאי לדמי הבראה בסך של 3,102 ש"ח - לפי תחשיבנו: (282 X 11 ).   37.3. התובע 3 זכאי לדמי הבראה בסך של 3,102 ש"ח - לפי תחשיבנו: (282 X 11 ).   37.5. התובע 5 זכאי לדמי הבראה בסך של 3,102 ש"ח - לפי תחשיבנו: (282 X 11 ).   על כל הסכומים הללו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד סיום העסקתו של כל אחד ואחד מן התובעים ועד למועד התשלום בפועל.   ד. זכאות התובעים לפיצויי פיטורים   38. התובעים עתרו בכתב תביעתם לתשלום פיצויי פיטורים המחושבים על בסיס שכר המינימום וזאת מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"). לעניין זה טענו התובעים בתצהיריהם כי הם נאלצו לעזוב את עבודתם בשל משכורותיהם הנמוכות ביחס לכמות שעות העבודה, בשל הסכומים הגבוהים המנוכים משכרם, בשל תנאי מגוריהם הבלתי הולמים, בשל אי תשלום זכויות סוציאליות ותשלומים נוספים המגיעים להם על פי חוק ועל פי המוסכם.   התובעים הוסיפו וטענו, כי הם פנו לנציגי הנתבעת על מנת שיפעלו אצלה לשיפור את תנאי העסקתם, אולם ללא הועיל.   הנתבעת טענה מנגד, כי התובעים אינם זכאים לפיצויי פיטורים שכן לגרסתה "התובעים הינם בבחינת מתפטרים מעבודתם, התפטרות פראית ללא הודעה מוקדמת, ולא מתפטרים כפי טענתם... שכן, לא חל שינוי בתנאי עבודתם של התובעים משך כמה שנים בהם עבדו ואת הטענה להרעה מוחשית אנו שומעים לראשונה כאן לאחר עבור מספר חודשים בהם נמלטו ממעבידיהם ואף דווחו כבורחים לרשויות האכיפה של משרד העבודה."   39. עוד טרם שנדון בטענות הצדדים לגופן מוצאים אנו לציין, כי השימוש בכינויים "נמלטים" "בורחים" או "ברחנים" המופיע לעיתים תכופות בכתבי הטענות של הנתבעת, פסול הוא ויש לשרשו. עמד על כך בית הדין הארצי בקובעו:   "ראש לכל, יש לעקור מן השורש התייחסות אל העובדים הזרים הנוטשים את מקום עבודתם כ 'ברחנים'. דרך התבטאות זו, המעלה על הדעת תקופות אפילות בבחינת 'אוהל הדוד תום', דינה להיעקר ולא ישמע עוד במקומותינו. אוצרת היא בחובה, להוותנו את מעמדם בעיני הדובר ואת ההתייחסות המתבקשת כלפיו בשל התכונות שדבקו בו, שלא מטובתו. דומה, כי אין לנו אלא לחזור ולשנן את שציוונו ספר הספרים מקדמת דנא: 'וכי יגור איתך גר בארצכם, לא תונו אותו. כי אזרח מכם יהיה לכם הגר ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצריים. אני ה' אלוקיכם'. מי שעוזב את מקום עבודתו אינו 'ברחן' אלא מתפטר, או מפוטר" (ר' ע"ע 210/99 בן בוצ'ימן נ' בסט ייזום ובניה בע"מ עבודה ארצי כרך ל"ג (31) 35 וכן ע"ע 1218/02 Xue Bin ואח' נ' חברת א. דורי - חברה לעבודות הנדסה בע"מ עבודה ארצי כרך ל"ג (12) 37 להלן: "עניין א. דורי").   40. אשר לגופה של המחלוקת בדבר זכאות התובעים לפיצויי פיטורים סבורים אנו, כי הדין הוא עם התובעים, וזאת מהטעמים כדלהלן:   40.1. הוכח כי במהלך כל תקופת העסקתם נהגה הנתבעת עם התובעים בניגוד לחוק על ידי כך שניכתה משכרם ניכויים בשיעורים ניכרים, בניגוד לחוקי המגן (חוק הגנת השכר, חוק קבלני כוח אדם וחוק עובדים זרים), הלינה את שכרם באופן חוזר ונשנה, נמנעה מלשלם להם זכויות סוציאליות לרבות, דמי הבראה ודמי חגים ואף נמנעה מלתת להם חופשה בשכר. כמו כן הוכח, כי תנאי המגורים של התובעים היו ירודים ביותר ובלתי הולמים.   בנסיבות אלה התקיימו התנאים המזכים עובד מתפטר בפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים הקובע כך:   "11. (א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים"   במקרה דנן הוכח להנחת דעתנו, כי התקיימו נסיבות שביחסי עבודה בהן אין לדרוש מהתובעים להמשיך ולעבוד אצל הנתבעת. העובדה שהנתבעת התייחסה לאורך זמן להוראות דין מחייבות כאל המלצה בלבד, תוך שהיא נמנעת מלכבד את הזכויות הבסיסיות ביותר של התובעים על פי דין - אין בה להחליש את טענתם כי הם זכאים לפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים. ההפך הוא הנכון.   40.2. זאת ועוד ובהתייחס לטענות הנתבעת, נפסק לא אחת, כי קבלת טענותיו של מעביד המבקש להיבנות מאורכה של תקופת ההפרה של הוראות חוקי המגן משדרת מסר פסול שאין להשלים עימו לפיו : "גם בעבריינות קונים חזקה". כך למשל, קיבל בית הדין הארצי לעבודה את תביעתו של עובד לקבלת פיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים בשל הפרה נמשכת של החובה לשלם את שכרו במועד בדחותו את טענת המעביד אשר ניסה להיבנות מאורכה של תקופת ההפרה. באותו עניין קבע בית הדין כך:   "הטענה, שבהלנה המתמדת של שכר העבודה, אין לראות נסיבה שבה 'אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו', מאחר ושכר העבודה שולם באיחור במשך כל תקופת עבודה של המורה בחינוך העצמאי, כמוה כטענה שגם בעבריינות קונים "חזקה", וכמובן שדינה להידחות" (דב"ע לב/3-3, מרכז החינוך העצמאי - שוורץ, פד"ע ג וכן ר' דב"ע נד/3-35 דוד מימון עו"ד נ' ציפורה גור עבודה ארצי כרך א (2) 267).   נדמה כי הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שמדובר בעובדים זרים הכבולים למעסיקם מכוח הסדר הכבילה המחייב על פי חוקי המדינה. הסדר זה שולל מהם למעשה את כוח המיקוח המצוי בידיהם של עובדים אחרים ומגביר את נטייתם של העובדים הזרים ל"הסכים" ולהסכין לאורך זמן עם תנאי עבודה בלתי נסבלים ומנוגדים לחוק. על חוסר האיזון הקיצוני שבין כוח המיקוח של העובד הזר לבין זה של מעבידו ועל השפעותיו השליליות של הסדר הכבילה עמד ד"ר גיא מונדלק במאמרו "עובדים זרים בישראל? חוזה התשתית והדפיציט הדמוקרטי" לאמור: "מרכיבי החוזה [של העובד הזר] מעידים על כך כי מהעובד הזר נשלל כוח השוק, הכוח להתארגן, היכולת לעמוד על זכויותיו כעובד והזכות לאזרחות חברתית (להבדיל מאזרחות פוליטית)... כישלונו המוסרי והאינסטרומנטלי של הסדר הכבילה המתחדד לאור ההשלכות של הסדר זה על דפוסי ההעסקה וחיפוש עבודה של העובדים הזרים בישראל. מבחינת דפוסי ההעסקה הסדר הכבילה מאפשר הפרה של זכויות העבודה של העובדים הזרים, שכן המעסיק מודע לכך שהעובד אינו יכול לעבור למעסיק אחר. גם אם יפגעו זכויותיו. מעבר לכך, מאחר ואופן הקצאת היתרי ההעסקה למעסיקים מתנה היתרים חדשים בכך שהמעסיק יראה כי עובדיו הקודמים אכן עזבו את הארץ גורמת לכך שמעסיקים נוקטים באמצעים קשים, ולעיתים גם אלימים על מנת להבטיח את יציאת עובדיהם את גבולות הארץ; ...   כוחו של המעסיק חורג מן המתחם החוזי בלבד, כמקובל בחוזי עבודה, שכן סירובו של המעסיק של העובד הזר להמשיך ולהעסיק את העובד יביא להדרתו החוקית המלאה של העובד משוק העבודה הישראלי. משהחליט המעסיק כי אינו רוצה להמשיך ולהעסיק את העובד נשללת מהעובד הזר יכולתו האופרטיבית לעמוד על זכויותיו, ובכך מתעצם הפגם המוסרי של הסדר הכבילה." (הציטוט לקוח מתוך טיוטה ראשונה של מאמר לפרסום בכרך של כתב העת "עיוני משפט" על "גבולות" - קיץ 2003).   אם לא די באמור על מנת להסביר מדוע אין ממש בטענת הנתבעת המבקשת לזקוף לחובת התובעים את העובדה שהם התפטרו רק לאחר תקופת הפרה ממושכת הרי - שיש להוסיף על כך גם את מדיניותה המוצהרת של הנתבעת "המנצלת" את הסדר הכבילה עד תום על מנת למנוע התפטרות ועזיבה של עובדיה - בין על ידי עיכוב דרכוניהם ובין על ידי עיכוב שלא כדין של כספים המגיעים להם במהלך תקופת עבודתם. 40.3. מעבר לכך נציין, כי עיון בנתונים הלקוחים מתלושי השכר של התובעים מלמד, כי שיעורי הניכויים שנוכו משכר העבודה שלא כדין היה במגמת עליה במהלך תקופת ההעסקה וכי שיעור הניכויים היה גבוה במיוחד במהלך תקופת ההעסקה האחרונה שקדמה להתפטרות התובעים.   40.4. זאת ועוד אחרת, מן הראיות עולה, כי חרף נסיבות ההעסקה הייחודיות של התובעים, עליהם עמדנו לעיל, התובעים אזרו עוז והתלוננו לא אחת, לפני התפטרותם, על תנאי עבודתם:   התובע 1 העיד, כי הוא התלונן על גובה שכרו בפני מנהלת הנתבעת ועל תנאי מגוריו והניכויים הרבים משכרו בפני מנהל השטח מר פורקוש. התובע 1 אף התלונן על תנאי המגורים על גובה השכר ועל הניכויים משכרו בפני מפקחת של משרד העבודה והרווחה. התובע 2 העיד, כי הוא התלונן בפני מנהל הנתבעת (בעלה של הגב' שנקר), מספר רב של פעמים על משכורתו הנמוכה ביחס לשעות העבודה הרבות, על גובה הניכויים משכרו ועל תנאי המגורים. התובע 2 התלונן אף הוא בפני מפקחת מטעם משרד העבודה. התובע 3 העיד, כי הוא התלונן על שכרו (הנמוך) ביחס לשעות העבודה הרבות ועל הניכויים הגבוהים משכרו וכן על תנאי המגורים הקשים בפני מנהל העבודה. התובע 4 העיד, כי הוא התלונן בפני נציג הנתבעת מר סילביו נחום, על שכרו הנמוך ביחס לשעות העבודה המרובות, על גובה הניכויים מהשכר ועל תנאי המגורים הבלתי הולמים. התובע 5 העיד, כי הוא התלונן בפני מר פורקוש על גובה שכרו ביחס לשעות העבודה המרובות, על הניכויים הגבוהים מן השכר ועל תנאי המגורים הבלתי הולמים. התובע 6 העיד, כי הוא התלונן בפני מר סילביו נחום על שכרו הנמוך יחסית לשעות העבודה המרובות ועל הניכויים הגבוהים משכרו ובפני מר פורקוש על תנאי המגורים הבלתי הולמים. התובע 7 העיד, כי הוא התלונן בפני נציג המשיבה מר סילביו נחום על שכרו הנמוך ביחס לשעות העבודה המרובות, על הניכויים הגבוהים משכרו ועל תנאי המגורים הקשים.   כל התובעים העידו, כי תלונות אלה לא הועילו ומשכך הם נאלצו להתפטר.   הנתבעת לא הזימה את טענות התובעים בדבר תלונותיהם כאמור: מר סילביו נחום "מנהל השטח" ונציג הנתבעת לא העיד מטעם הנתבעת ואף לא בעלה של הנתבעת, עדי. מר פורקוש שתצהיר מטעמו הוגש לבית הדין, לא הכחיש בתצהירו או בעדותו בבית הדין את טענות התובעים בדבר התלונות וההתראות שהפנו אליו. יתר על כן, בעדותו בפנינו אישש מר פורקוש את הטענה כי התובעים פנו אליו בעניין תנאי המגורים הקשים.   אשר על כן, אנו מקבלים את גרסת התובעים כי הם התלוננו בפני הנתבעת על תנאי העסקתם והתרו בה לפני התפטרותם אך ללא הועיל.   40.5. מעבר לדרוש יאמר, כי על פי פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה אין לעמוד על חובתו של העובד להתרות במעבידו על מנת שישנה את דרכיו ולהודיעו על כוונה להתפטר בנסיבות בהן הסיכוי שההרעה המוחשית תבוטל - מזערי הוא (ר' סעיף 34 לפסק הדין בעניין א. דורי).   במקרה זה, שעה שהנתבעת עומדת בסירובה לשלם לתובעים את אשר היא חייבת להם וזאת עד עצם היום הזה, הרי שנדמה כי התקיימו הנסיבות הלו אליהן כיוון בית הדין הארצי לעבודה בעניין דורי. נוסיף על כך, כי לעניות דעתנו יש מקום להקל בדרישה למתן התראה כאמור גם בהתחשב בנחיתותו של כוח המיקוח של העובד הזר עליה עמדנו לעיל, נחיתות מובנית הגוזרת עליו לעיתים קרובות השלמה בשתיקה לאורך זמן עם תנאי קשים ואף עם הפרות חוק.   41. לאור האמור לעיל סבורים אנו, כי התובעים זכאים לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, אותם יש לחשב על פי תקופות העסקתם והיקף העסקתם ועל בסיס שכר המינימום כשם שנעשה בכתב התביעה כדלהלן:   41.1. התובע 1 זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 7,512 ש"ח - על פי תחשיב התובעים הנמוך מתחשיב בית הדין.   41.2. התובע 2 זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 6,327.36 ש"ח - לפי תחשיבנו: (25.6X 2,965.95) 12   41.3. התובע 3 זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 7,167 ש"ח - לפי תחשיבנו: (29 X 2,965.95) 12   41.4. התובע 5 זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 10,116.36 ש"ח לפי תחשיבנו: (40.93 X 2,965.95 ) 12   42. אשר לטענת התובעים בסיכומיהם כי יש לזכותם בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים יאמר - כי דרישה זו הועלתה לראשונה בסיכומיהם ושעה שהנתבעת חזרה וטענה בסיכומיה כי היא מתנגדת להרחבת החזית בעניין זה. משכך, יש לדחות תביעה זו. אי לכך, אנו קובעים, כי על הסכומים שנפסקו לעיל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בלבד החל ממועד סיום עבודתו של כל אחד ואחד מן התובעים ועד למועד התשלום בפועל.   ה. זכאות התובעים לשכר עבודה עבור תקופת העסקתם האחרונה   43. בכתב התביעה נטען, כי הנתבעת לא שילמה לכל התובעים, למעט התובע מס' 2, שכר עבודה עבור חודש העבודה האחרון. הנתבעת הודתה בחלק מן החוב הנטען בגין שכר עבודה והיא הוסיפה וטענה לעניין זה כי התובעים " ברחו מעבודתם בלא הודעה מוקדמת, ולכן לא הגיע חלקם כלל לקבל את השכר האחרון" (ר' סעיף 9 לכתב ההגנה ).   יצויין, כי על יסוד נימוק זה ולאור טענות קיזוז שונות שהועלו לראשונה בכתב ההגנה, נמנעה הנתבעת מלשלם לתובעים את החוב שאינו מוכחש בגין שכר עבודה וזאת גם לאחר שב"כ התובעים פנתה אל הנתבעת במכתב מיום 15.6.00 בעניין זה בשמו של התובע 1 ועוד לפני הגשת כתב התביעה (ר' המכתב הנ"ל שצורף כנספח לכתב ההגנה).   44. לאור קיומה של מחלוקת באשר למועד סיום העבודה אשר הוכרעה על יסוד המסמכים שהוצגו, תוך אימוץ גרסת הנתבעת ובשים לב לכך שלבית הדין לא הוצגו מסמכים המפרטים במדויק את ימי עבודתם של כל התובעים בתקופה האחרונה לעבודתם הרי - שאנו פוסקים לזכותם את סכומי החוב בגין שכר עבודה על פי הודאת הנתבעת וכמפורט להלן:   44.1. התובע 1 זכאי לשכר עבודה בגין חודש מרץ 2000 בסך של 2,248 ש"ח (נטו).   44.2. התובע 3 זכאי לשכר עבודה בגין חודש דצמבר 2000 בסך של 1,686 ש"ח (נטו).   44.3. התובע 4 זכאי לשכר עבודה בגין חודש אוקטובר 2000 בסך של 1,914 ש"ח (נטו). מאחר והמצהירה מטעם הנתבעת, הגב' עטש העידה, כי התובע 4 סיים את עבודתו ביום 7.11.00 ובשים לב לכך, שאין חולק על כך, כי עם עזיבתו לא שולם לו שכר עבור תקופת עבודתו האחרונה, הרי שעל הנתבעת לשלם לתובע שכר עבודה גם עבור חמישה ימי עבודה נוספים בחודש נובמבר בסך של 684 ₪ (5x 136.84) (ר' עמ' 32 לפרו'].   44.4. התובע 5 זכאי לשכר עבודה עבור תקופה של 7 ימים בחודש נובמבר 2000. לעניין זה נסמכים אנו על הודאתה של הנתבעת במסגרת עדותה של הגב' עטש (עמ' 32 לפרוטוקול שורות 21-23). משכך זכאי התובע 5 לשכר עבודה בסך של 711.6 ₪ = 118.6 X 6. 44.5. התובע 6 זכאי לשכר עבודה בגין חודש מרץ 2000 בסך של 2,356 ש"ח (נטו). מאחר ובתצהיר שהוגש מטעם הנתבעת אשר נערך על ידי הגב' עטש, העידה האחרונה כי התובע 6 הועסק עד ליום 9.4.00 ובשים לב לכך, שאין חולק על כך כי עם עזיבתו לא שולם לו שכר עבור תקופת עבודתו האחרונה, הרי שעל הנתבעת לשלם לתובע 6 שכר העבודה גם עבור 7 ימי עבודה בחודש אפריל בסך של 957.88 (136.84 X 7).   44.6. התובע 7 זכאי לשכר עבודה בגין חודש יוני 2000 בסך של 2,863 ש"ח (נטו).   45. בהעדר עתירה בכתב התביעה לפיצויי הלנת שכר כפי שכבר ציינו לעיל, הרי שעל כל הסכומים הלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית החל מן המועד בו היה על הנתבעת לשלם לכל אחד מן התובעים את התשלומים הללו ועד למועד התשלום בפועל.     ו. טענות הקיזוז של הנתבעת   46. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי מכל סכום המגיע לתובעים יש לקזז סכומים שונים בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות ובגין הוצאות שונות אותן היתה זכאית לטענתה לנכות משכרם לרבות הוצאות ביטוח רפואי, החזר כרטיס טיסה, עלויות ויזה, עלות ערבות בנקאית והוצאות לינה אשר שולמו מראש וכן מקדמות עבור דמי הבראה ששולמו לטענתה לתובעים 1ו-2.   כמו כן טענה הנתבעת, כי "בעת הכנת כתב ההגנה, נמצא כי בשוגג נוכה מהתובעים מס הכנסה בשיעור שאינו תואם את נתוניהם האישיים והנתבעת נאלצה להשלימו לרשויות המס." אי לכך, ביקשה הנתבעת לקזז גם סכומים אלה מן הסכומים המגיעים לתובעים.   47 . התובעים טענו מנגד, כי אין עומדת לנתבעת טענת קיזוז. שכן, היא לא היתה זכאית ממילא לנכות את ההוצאות השונות אותן היא מבקשת לקזז משכרם, כי הם לא היו מחוייבים במתן הודעה מוקדמת אך למרות זאת הודיעו לנתבעת בעוד מועד על כוונתם לעזוב אם לא ישופרו תנאי העסקתם. מעבר לכך, טענו התובעים, כי הסכומים אותם מבקשת הנתבעת לקזז - אינם בגדר חוב הניתן לקיזוז בהתאם לסעיף 25 לחוק הגנת השכר.   48. באשר למחלוקת זו סבורים אנו כי הדין הוא עם התובעים וכי יש לדחות במלואן את כל טענות הקיזוז של הנתבעת ונפרט טעמינו להלן:   48.1. אשר לחובה ליתן הודעה מוקדמת יאמר תחילה, כי הנתבעת לא השכילה לשכנע את בית הדין כי התובעים לא נתנו לה הודעה שכזו: עדת הנתבעת הגב' עטש העידה בחקירתה הנגדית כי הודעה כאמור צריכה להימסר לאנשי השטח מטעם הנתבעת ולא לה (לגב' עטש) כ"מרכזת העובדים הזרים". דא עקא שאיש מ"אנשי השטח" של הנתבעת לא העיד בפני בית הדין כי התובעים לא מסרו הודעה כאמור. איש השטח היחיד אשר תצהירו הוגש לבית הדין מר פורקוש, לא העלה ולו ברמז טענה מעין זו: לא במסגרת תצהירו ואף לא במסגרת עדותו בבית הדין ואילו במהלך חקירתה הנגדית של הגב' עטש התחוור, כי הטענה לפיה התובעים לא נתנו הודעה מוקדמת אינה אלא מסקנה שהסיקה לאור העובדה שאיש מאנשי השטח לא סיפר לה (לטענתה) על כוונת העזיבה של התובעים. (ר' עמ' 31 לפרוטוקול שורות 9-12).   זאת ועוד אחרת, בנסיבות המקרה בהן הופרו זכויותיהם הבסיסיות ביותר של התובעים, לא רק כעובדים אלא גם כבני אדם הזכאים לקיום בכבוד אנושי, אין מקום לדרוש מהם ליתן הודעה מוקדמת לפני התפטרותם. מה גם שלעניין החובה ליתן הודעה שכזו יש להביא בחשבון אף את הנסיבות הייחודיות של העסקתם עליהן עמדנו לעיל קרי, את תלותם המוגברת בנתבעת ומכאן גם את החשש ליתן הודעה שכזו.   נורמה זו, הפוטרת את העובד ממתן הודעה מוקדמת בנסיבות חריגות, עוגנה מפורשות בסעיף 10 בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות התשס"א - 2001 (להלן: "חוק הודעה מוקדמת") פטור זה חל גם על המעביד בנסיבות מיוחדות כאמור בחוק.   עם זאת, הפסיקה הכירה בתחולתה של נורמה זו עוד לפני חקיקת חוק הודעה מוקדמת עת שקבעה, כי אין לדרוש ממעביד ליתן הודעה מוקדמת לעובד שפוטר בהתקיים נסיבות מסוימות וחריגות. לאור האמור יהיה זה נכון לקבוע, כי כך היה המצב אף לפני חקיקת חוק הודעה מוקדמת גם ביחס לעובד שביקש לסיים את עבודתו לאלתר, כיון לא יכול היה לשאת עוד (ובצדק) את תנאי עבודתו המחפירים כפי שאירע במקרה דנן. (ר' דב"ע מב/73-3 ג'רבי רחל - מרגלית טוכשניידר פד"ע י"ד 16).   48.2. אשר לתביעה לקיזוזן של הוצאות (נטענות) שהוציאה הנתבעת לצורך העסקת התובעים (כגון הוצאות הטסתם לארץ, עלות אשרה או ערבות בנקאית) הרי שכבר קבענו כי הנתבעת לא הייתה זכאית כלל לנכות סכומים אלה, בין היתר, בשל היותם הוצאות מובהקות של הנתבעת כקבלן כוח אדם העוסק במתן שירותי כוח אדם באמצעות עובדים זרים ולאור כל שאמרנו לעיל בסעיף 18 לפסק דין זה. משכך - אף אין הנתבעת רשאית לקזז הוצאות אלה מסכום החוב שהיא חבה לתובעים.   מעבר לכך נחזור ונדגיש, כי על פי סעיף 25 לחוק הגנת השכר כפי שפורש בפסיקה, אין ניתן לקזז משכר העבודה, אלא סכום קצוב, מוכח ושאינו שנוי במחלוקת וזאת על פי הסכם בכתב. במקרה דנן, הנתבעת לא מצאה לנכון להציג בפני בית הדין ולו מסמך אחד לצורך הוכחת גובה החובות הנטענים אותם היא מבקשת לקזז מן הסכומים להם זכאים התובעים. כמו כן לא הוצג מסמך המלמד על הסכמה בכתב לניכוי ההוצאות כאמור.   48.3. אשר לטענת הקיזוז שעניינה הפרשי מס יאמר, כי על אף שהנתבעת טענה בכתב הגנתה כי היא נאלצה לשלם עבור התובעים סכומי מס שונים, הרי שלבית הדין לא הוצג ולו מסמך אחד על מנת להראות כי הנתבעת אכן נדרשה לשלם סכומים כלשהם לרשויות המס בגין התובעים וכי היא אכן שילמה אותם. עדותו של רו"ח המטפל בענייני הנתבעת אשר גם העיד מטעמה, תומכת בגירסת התובעים הטוענים כי הנתבעת לא נדרשה לשלם סכומים אלה ואף לא שילמה אותם ובלשונו:   "לשאלה, האם ידוע לי - האם הנתבעת שילמה לפקיד השומה את הסכומים שאותם היא מבקשת לקזז מהתובעים או חלק מהם, אני עונה כי לא ידוע לי על תשלום הסכומים האלה, ולא בדקתי האם הסכומים האלה שולמו."   כמו כן, העיד רוה"ח כי שעה שקיים חוב לרשויות המס, יש צורך לשלמו באופן מיידי.   מעבר לכך, הנתבעת עתרה לקיזוז סכומים שונים כהפרשי מס, אף בגין שנת 2000 זאת שעה שבעדותו בפני בית הדין מסר רוה"ח שהעיד מטעמה כי אין כל חוב לרשויות המס בגין שנה זו וכי לא יידרש בעתיד כל תשלום בגין העסקת התובעים בשנה זו. לעניין זה, אישר רוה"ח שהעיד מטעם הנתבעת את האמור בחווה"ד הנגדית שהוגשה על ידי התובעים. נראה כי די בכל אלה, על מנת לדחות כליל את כל טענות הנתבעת לעניין קיזוז הפרשי מס.   מעבר לכך, העובדה שהטענות הללו צצו ועלו לראשונה רק לאחר שהגישו התובעים את תביעתם, רק בעת הגשת כתב ההגנה ביום 5.11.01 ולאחר שחלפו מספר שנים מאז נפלה כביכול הטעות הנטענת שהצמיחה את טענת הקיזוז - אומרת דרשני ואף אותה יש לזקוף לחובת הנתבעת. במיוחד נכון הדבר, לאור העובדה שנתבעת לא ציינה בפני בית הדין מדוע התגלתה טעות זו כה מאוחר ודווקא לאחר שהתובעים אזרו עוז והחליטו לעמוד על הזכויות הבסיסיות המגיעות להם באמצעות פנייה לבית הדין. אי לכך, אפילו סברנו כי הנתבעת אכן נשאה בתשלומי מס בגין התובעים, עקב טעות, הרי שעדיין לא היה מקום בנסיבות הללו, להורות להם להשיב לה סכומים אלה. זאת לאור סעיפים 1 ו- 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט - 1979. בשים לה לרשלנותה של הנתבעת לתום ליבם של התובעים אשר לא ידעו ולא היו אמורים לדעת על "טעות" נטענת זו, לחוסר תום ליבה של הנתבעת ולאור הזמן הרב שחלף מאז פעלה לטענתה לראשונה מתוך טעות (לעניין התנהגותו הרשלנית של הנתבע, תום הלב של העובד וחלוף הזמן כטעמים המצדיקים שלילת השבתם של סכומים ששולמו לעובד בטעות ר' ע"ע אסרף יהושוע - מדינת ישראל עבודה ארצי כרך ל"ג (40) 30).   48.4. אשר לטענת הקיזוז של מקדמות על חשבון דמי הבראה משכרם של התובעים 1 ו-2 יאמר, כי הנתבעת לא השכילה לשכנענו בתשלום המקדמות כאמור: עיון ב- ת/3 אשר עדת הנתבעת הגב' עטש אישרה את נכונות הנתונים המופעים בו אינו מלמד על תשלום מקדמות כנטען על ידי הנתבעת. כמו כן לא ניתן ללמוד על ביצוע התשלום מכל מסמך אחר, מזמן אמת, שהוגש לבית הדין. מעבר לכך יאמר, כי הנתבעת אף נמנעה מלהפנות שאלות בעניין זה לתובעים 1 - 2 ואף עובדה זו יש לזקוף לחובתה.   אשר לחובת ההוכחה בעניין תשלום דמי הבראה נכתב כי:   "החובה לשלם דמי הבראה מוטלת על המעביד, ומשהוכיח עובד, כי הועסק שנה לפחות אצל המעביד, על המעביד להוכיח כי שילם את דמי ההבראה, שהרי בטענת "פרעתי" מדובר" (ר' דב"ע נו/283-3 עוף טנא תעשיות 1991 בע"מ - אחמד עומר סעיד כהבא עבודה ארצי כרך כ"ט (2) 317.)   דא עקא שהנתבעת - לא עמדה בחובה זו ביחס לתובעים 1 ו- 2.     ז. סוף דבר   49. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי תוך 30 יום מן המועד שיומצא לנתבעת פסק דין זה, תשלם הנתבעת לתובעים את הסכומים כדלהלן:   49.1. לתובע 1:   סך של 24,208 ש"ח כהחזר ניכויים אשר נוכו שלא כדין בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חל מיום 1.3.00 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 2,565 ש"ח כדמי חגים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.3.00 (מחצית תקופת עבודתו) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 3,585 ש"ח כפדיון חופשה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31.3.01 (מועד סיום העבודה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 3,102 ש"ח כדמי הבראה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31.3.01 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 7,666 ש"ח כפיצויי פיטורים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31.3.01 ועד למועד התשלום בפועל . סך של 2,248 ש"ח כשכר עבודה בגין חודש מרץ 2000 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.4.00 ועד למועד התשלום בפועל.   49.2. לתובע 2:   סך של 24,712 ש"ח כהחזר ניכויים אשר נוכו שלא כדין בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.12.99 (אמצע תקופת העסקה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 2,024 ש"ח כדמי חגים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.12.99 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 3,036 ש"ח כפדיון חופשה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 3.1.01 (מועד סיום העבודה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 3,102 ש"ח כדמי הבראה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 3.1.01 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 6,327 ש"ח כפיצויי פיטורים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 3.1.01 ועד למועד התשלום בפועל .       49.3. לתובע 3:   סך של 23,121 ש"ח כהחזר ניכויים אשר נוכו שלא כדין בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חל מיום 1.11.99 (אמצע תקופת ההעסקה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 2,709 ש"ח כדמי חגים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.11.99 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 3,933 ש"ח כפדיון חופשה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 23.12.00 (מועד סיום העבודה) ועד למועד התשלום בפועל . סך של 3102 ש"ח כדמי הבראה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 23.12.00 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 7,167.73 כפיצויי פיטורים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 23.12.00 ועד למועד התשלום בפועל . סך של 1,686 ש"ח כשכר עבודה בגין חודש דצמבר 2000 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.1.01 ועד למועד התשלום בפועל.   49.4. לתובע 4:   סך של 11,425 ש"ח כהחזר ניכויים אשר נוכו שלא כדין בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חל מיום 1.5.00 (אמצע תקופת ההעסקה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 1,003 ש"ח כדמי חגים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.5.00 (אמצע תקופת ההעסקה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 1,404 ש"ח כפדיון חופשה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 7.11.00 (מועד סיום העבודה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 2,598 ש"ח כשכר עבודה בגין החודשים אוקטובר ונובמבר 2000 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום1.12.00 ועד למועד התשלום בפועל.     49.5. לתובע 5:   סך של 20,866 ש"ח כהחזר ניכויים אשר נוכו שלא כדין בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חל מיום 1.2.99 (אמצע תקופת ההעסקה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 3,236.20 ש"ח כדמי חגים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.2.99 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 5,760 ש"ח כפדיון חופשה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 7.11.00 (מועד סיום העבודה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 3,102 ש"ח כדמי הבראה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 7.11.00 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 7,116 ₪ כשכר עבודה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.12.00 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 10,116 ש"ח כפיצויי פיטורים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 7.11.00 ועד למועד התשלום בפועל .   49.6. לתובע 6:   סך של 10,925 ש"ח כהחזר ניכויים אשר נוכו שלא כדין בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חל מיום 1.11.99 (אמצע תקופת ההעסקה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 808.27 ש"ח כדמי חגים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.11.99 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 1,405 ש"ח כפדיון חופשה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 9.4.00 (מועד סיום העבודה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 3,313 ש"ח כשכר עבודה בגין החודשים מרץ ואפריל 2000 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.5.00 ועד למועד התשלום בפועל.    49.7. לתובע 7:   סך של 4,319 ש"ח כהחזר ניכויים אשר נוכו שלא כדין בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חל מיום 1.5.00 (אמצע תקופת ההעסקה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 270 ש"ח כדמי חגים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.5.00 (אמצע תקופת ההעסקה) ועד למועד התשלום בפועל. סך של 562 ש"ח כפדיון חופשה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 30.6.00 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 2,863 ש"ח כשכר עבודה בגין חודש יוני 2000 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.00 ועד למועד התשלום בפועל.   לאור סכום התביעה, לאור מספרם של התובעים ובשים לב לכך שכל טענות הקיזוז של הנתבעת אשר האריכו את הדיון שלא לצורך - נדחו הרי פוסקים לזכות התובעים הוצאות משפט בסך של 30,000 ש"ח.