"נכה משוקם" קצין התגמולים

"נכה משוקם" קצין התגמולים המערער, חוסיין מורד (להלן: המערער) התגייס לצה"ל בחודש אוגוסט 1987, הפרופיל הרפואי שלו נקבע ל97- והוא התנדב לחטיבת הצנחנים ושובץ בה. במהלך שירותו סיים קורס חובשים קרביים, ושימש - בין השאר - כחונך לחיילי צד"ל, כמדריך בקורס חובשים וכאחראי מרפאה. ביום 22.02.88, בעת התקלות עם מחבלים בלבנון, נפצע המערער מירי המחבלים ברגלו הימנית, מעל לברך. מחמת פציעתו זו, אושפז בביה"ח רמב"ם ולאחר כחודשיים ימים הועבר לב"ח 3 - מתקן הבראה צה"לי. הוועדות הרפואיות של משהב"ט קבעו למערער - מחמת פציעתו האמורה - נכות אורטופדית צמיתה של 57% ונכות נפשית צמיתה של 5% (להלן: הנכות). לאור כל האמור לעיל, ירד הפרופיל הרפואי של המערער מ97- ל21-. כיום מקבל המערער ממשהב"ט תגמול אשר כולל אחזקת רכב, אולם לא על כך נסוב ערעורו. לטענתו, לאחר שהופנה למספר מקומות עבודה - בהם לא יכול היה להתמיד מחמת נכותו - ופוטר מהם, הודיעו לו עובד תעסוקה ועובד שיקום ממשהב"ט כי מבחינתם הוא נחשב ל"נכה משוקם" וטיפולם בו הסתיים. לטענת המערער, משהב"ט אף סירב / לא הצליח להפנותו לעבודה אשר תהלום את מצבו ומגבלותיו, ועל כן - ובהסתמך על חוו"ד רפואיות שברשותו - הוא זכאי לקבל מהמשיב תגמול נכה נצרך ע"פ סעיף 7 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט1959- (להלן: החוק). המערער נבדק ע"י הוועדה הרפואית לבדיקת כושר עבודה (להלן: ועדת הכושר), שהיא ועדה פנימית המייעצת למשיב בענייני כושר עבודה ואינה פועלת ע"פ החוק. ביום 11.10.93, החליטה ועדת הכושר כי המערער מסוגל לעבוד בעבודה המתבצעת בישיבה במשך 5 שעות ביום (נספח א' לכתב התשובה של המשיב בפני הוועדה קמא). ביום 06.04.94, לאחר שוועדת כושר עבודה של המשיב קבעה כי הוא מסוגל לעבוד בישיבה, פנה המערער לאגף השיקום שבמחוז חיפה והצפון של משהב"ט. בפנייתו זו (נספח א' לערעורו בוועדה) טען כי הרופא המוסמך המחוזי של האגף, ד"ר גרושקה (להלן: הרופא המחוזי) "משחק בבריאות שלי ולא מתייחס לחוות-דעת ולמכתבים של הרופאים המטפלים ומתעלל בי פיזית ונפשית", וכי הוא מחוסר דיור ופרנסה מחמת נכותו. ביום 13.04.94 השיב לו מר אייזנברג, ס. מנהל אגף השיקום, כי כל עוד קביעתה של וועדת הכושר בעינה עומדת, אין מקום להעניק לו קצבת נצרכות ועל כן הוא מתבקש להיות בקשר עם עובדי השיקום והתעסוקה באגף (נספח ב' לערעור בפני הוועדה קמא). גם מכתבו של בא-כוחו (שם, נספח ג') ותשובותיו של מר אייזנברג (שם, נספחים ד' ו-ה') לא שינו את המצב, ודרישתו של ב"כ (שם, נספח ו') לקבלת העתק מפרוטוקול וועדת הכושר סורבה ע"י הרופא המחוזי (שם, נספח ז'). אחר הדברים האלה נבדק המערער ע"י ועדת השיקום, המייעצת למשיב בענייני שיקום, וזו קבעה - ביום 31.08.94 - כי יש להכשירו לעבודה המתאימה לאישיותו ולמגבלותיו, ולאחר תום הכשרתו - לסייע לו במציאת עבודה (נספח ב' לכתב התשובה הנ"ל). לאור החלטות אלו, טען המשיב בפני הוועדה קמא כי המערער אינו בבחינת "נכה נצרך" - כהגדרתו בסעיף 1 לחוק - ועל כן אינו זכאי לתגמולים אותם הוא מבקש. בדיון שהתקים בפני הוועדה ביום 05.02.95, טען ב"כ המערער כי למרשו בעיות אף עם עבודה בישיבה, ועל כן הוא מבקש לעיין בתיקו הרפואי ולהגיש - במקרה הצורך - חוו"ד רפואית מטעמו. חווה"ד המדוברת - עליה חתום ד"ר בסר, מנהל היחידה לברך ולארטרוסקופיה בביה"ח רמב"ם - אכן הוגשה לוועדה קמא ביום 22.03.95, ובה נכתב כי המערער מוגבל בעמידה ובישיבה ועל כן - למעשה - אינו מסוגל לעבוד. ביום 23.05.95 נבדק המערער ע"י ועדת הכושר העליונה המייעצת למשיב, וזו קבעה - לאחר אבחונים אורטופדיים ופסיכיאטריים - כי הוא מתאים לשיקום מקצועי אשר יכשיר אותו לעבודות המתבצעות בישיבה. ביום 22.10.95 דחתה הוועדה קמא את ערעורו של המשיב, וקבעה כי לאור הרכבה המגוון של ועדת הכושר העליונה ולאור מכתבי ההמלצה שניתנו למשיב במקומות העבודה בהם עבד באופן זמני בעבר, היא מעדיפה את קביעתה על פני חוו"ד של ד"ר בסר. המערער ערער לבימ"ש זה (כב' הנשיא - כתארו אז - סלוצקי, וכב' השופטים גילאור ונאמן), וביקש להציג ראיות חדשות לצורך בירור עניינו. הראיות הללו היו חוו"ד רפואיות של ד"ר בסר ושל ד"ר קרין, מומחית ברפואה תעסוקתית, וביום 25.06.96 נענו עמיתינו הנכבדים לבקשתו והחזירו את עניינו לוועדה קמא בכדי ש"תשמע את טענות הצדדים בקשר לראיות אלה". בתאריך 18.11.96 הופיע המערער בפני ועדת הכושר העליונה פעם נוספת, וזו החליטה כי לא די שאין שינוי לרעה במצבו, אלא שמהבחינה הפיזית מצבו אף השתפר מעט. אשר על כן, לא שינתה הוועדה העליונה את מסקנותיה הקודמות. לאחר שגם תיקו הרפואי של המערער צורף לחומר הראיות, על קרבו וכרעיו, החליטה הוועדה קמא ביום 26.01.97 להתיר לב"כ המערער להגיש לה הודעה באם הוא מעוניין לחקור מי מחברי ועדת הכושר העליונה, לפי בקשתו. ב"כ המערער הודיעה שאין לה ענין לחקור את המערער ו / או את המומחה מטעמו. ביום 30.01.97 הודיע ב"כ המערער לוועדה קמא כי הוא מבקש "לחקור את אנשי השיקום ולהשמיע עדים מטעמו", אך ב"כ המשיב - בתגובתה מיום 06.02.97 - התנגדה לבקשה זו בציינה כי עמיתינו הנכבדים החזירו את הדיון לוועדה קמא אך בכדי שהמערער יגיש לה את הראיות הנוספות הספציפיות אשר הגשתן הותרה לו בערכאת הערעור, ומשכך - אין לפתוח מחדש את הדיון בדרך בה מבקש ב"כ המערער לעשות זאת, מה גם שהמשיב כבר הודיע לוועדה קמא, כאמור, כי אין בכוונתו לחקור את עורכי הראיות הנוספות. בהחלטתו מיום 09.02.97, קיבל היו"ר המלומד של הוועדה קמא (כב' השופט דר) את עמדת ב"כ המשיב, והורה על הגשת הראיות הנוספות, הטיעונים לגביהן ותגובת המשיב בלבד. המערער הגיש תצהיר נוסף (20.05.97) וסיכומים מטעמו (03.06.97) והמשיב הגיש אף הוא סיכומים מטעמו (25.06.97). לאחר מכן (01.07.97) עוד הגיש המערער בקשה להוסיף לסיכומיו אישור רפואי עליו חתומה ד"ר אזוגי, רופאה פסיכיאטרית בכירה בביה"ח רמב"ם, ולפיו לעת עתה מצבו הנפשי אינו מאפשר לו לפתוח בהליך שיקומי, וכן הגיש (24.07.97) בקשה לאשר לו הגשת סיכומי תגובה באשר לאחת מן הנקודות שהועלו בסיכומי המשיב. המשיב, מצידו, התנגד (29.07.97) להגשת האישור הרפואי הנ"ל, מהטעמים שעמדו בבסיס התנגדותו לחקירת "אנשי השיקום" בעבר, בעוד שהמערער - בסיכומיו - התנגד להגשת החלטתה הנוספת דלעיל של וועדת הכושר העליונה. עמדת המערער היתה כי במצבו הנוכחי אין הוא מסוגל לעבוד, וממילא הוא יגיע למצב של "נכה נצרך". המשיב, לעומתו, גרס כי המערער משתמט במכוון מהתמדה בעבודותיו וכי לא הרים את הנטל הנדרש להוכחת נצרכותו. לא בכדי פירטתי עד כה בהרחבה כה רבה את מהלכיו ונפתוליו המרובים של התיק, סבורני כי הדבר נדרש להבנת הרקע ליחסים המתוחים שבין הצדדים ולההאשמות ההדדיות שהם מחליפים ביניהם, כמו גם לתוצאת ערעור זה. ביום 06.11.97 נכתב פסק-דינה של הוועדה קמא, שהוא נשוא הערעור שבפנינו. לפנים משורת הדין וחרף ההתנגדויות ההדדיות התייחסה הוועדה קמא לכל הראיות הנוספות שהוגשו ע"י שני הצדדים לאחר החזרתו לדיון של התיק, ובצדק עשתה כן. למרות כל אלו, החליטה הוועדה קמא כי המשיב רשאי היה להעדיף את חווה"ד הראשונה של ועדת הכושר העליונה על פני חווה"ד של ד"ר בסר ושל ד"ר קרין, וקבעה כי אף לו היו מונחות בפני המשיב חווה"ד הנוספות, אשר מחמתן הושב הדיון אל הוועדה קמא - עדיין רשאי היה להעדיף את מסקנות הוועדה העליונה. אשר על כן, דחתה הוועדה קמא את ערעורו של המשיב גם בגלגולו השני, ועל כך הערעור שבפנינו. בערעורו טען המערער כי שגתה הוועדה קמא בקובעה כי המשיב רשאי היה להעדיף את מסקנות ועדת הכושר העליונה על-פני הראיות הנוספות אותן הציג בפניה, כל זאת ללא נימוקים. עוד טען לזכותו לחקור את עובדי המשיב - הם "אנשי השיקום" דלעיל - אשר הותירו, למעשה, אותו ואת משפחתו בלא אמצעי קיום חרף חווה"ד מטעמו. עוד טענות רבות ישנן בפיו של המערער, והעיקרית שבהן הינה כי משמעות החלטתה של הוועדה קמא היא כי תמיד יש להעדיף את החלטות ועדת הכושר וכל מסמך הסותר אותן - הינו בטל ומבוטל. כאן המקום לציין כי המערער השיג - בעזרת המשיב - עבודה חלקית (2 / 1 משרה) בסוכנות לביטוח ועבודה נוספת - בגינה הוא מתוגמל ע"פ תפוקה - במכירת פוליסות ביטוח. בעקבות זאת, הסכים המשיב לשלם לו השלמה למשרה מלאה כל עוד המצב הנ"ל ממשיך. ב"כ המערער טוען כי זו ההוכחה הטובה ביותר לטענות מרשו, שכן עד למציאת עבודתו זו לא שולם למערער תגמול כלשהו, אף לא בשיעור המשולם לו כיום. ב"כ המשיב, כנגדו, סבורה כי המצב הנוכחי תומך דווקא בעמדת מרשה, אשר טען במשך כל השנים כי המערער כשיר לעבודה מהסוג של זו אותה הוא מבצע כיום, בהיקפה הנוכחי. לאחר שעיינתי בכל החומר הרב שבפנינו, סבורני כי דין הערעור להידחות. ראשית סבור אנוכי כי שני הצדדים לא נהגו כשורה בגלגולו השני של הדיון בפני הועדה קמא, עת הגישו ראיות נוספות אשר הגשתן לא הותרה ע"פ החלטת עמיתינו הנכבדים מיום 25.06.96. התייחסותה של הוועדה קמא לראיות אלו נעשתה לפנים משורת הדין, אך אין בה בכדי להכשיר את הגשתן. כן סבור אנוכי כי בדין סירבה הוועדה קמא להתיר למערער לחקור את "אנשי השיקום". זמנה של חקירה זו - אף באם היתה אפשרית - חלף עבר לו, והדיון הוחזר לגלגולו השני באשר לחזית מריבה צרה בלבד, אשר הוגדרה היטב בפסק-דינם של עמיתינו הנכבדים. אף לערעורו שבפנינו לא צירף המערער מכתבים של "אנשי השיקום" המאוחרים לפסק דינה הראשון של הוועדה קמא (מוצג מש / 10 הוא מיום 26.02.95, בעוד פסק-דינה הראשון של הוועדה קמא הוא מיום 22.10.95). פירושו של ב"כ המערער לפסק-דינם של עמיתינו הנכבדים - כפי שהוא בא לידי ביטוי בסעיף 6 לעיקרי הטיעון מטעמו ובהנהגותיו בדיון בפני הוועדה קמא - אינו מקובל עלי, וזאת בלשון המעטה: עמיתינו הנכבדים לא החזירו את הדיון לוועדה קמא בכדי "לבדוק את מצבו העדכני של המערער" אליבא דבא-כוחו, שכן לטעמו של זה האחרון פירושה של בדיקת מצב עדכני הוא הגשת מסמכים נוספים, המאוחרים אף לראיות נוספות אלו, חדשים לבקרים. יצויין, אגב אורחא, כי מעיון במסמכים אלו לא עולה כל החמרה במצבו - הפיזי או הנפשי - של המערער, ועל כן - אף אליבא דבא-כוחו - אין לך בהם אף לא חידושם הנטען. לטיעונו של המערער בסעיף 9 לעיקרי הטיעון מטעמו, לפיו שומה היה על הוועדה קמא להתיר לו לחקור את חברי ועדת הכושר העליונה, איני מוצא לנכון להתייחס: דומני כי בקשה שכזו כלל לא באה בפני הוועדה קמא - בכל אופן לא במפורש - ואנו לא נחרוג מתחום דיוניה של הוועדה קמא. דומני כי משמנטרל אתה את השגותיו הדיוניות של ב"כ המערער, אין אתה נותר אלא בגדר המחלוקת ה"תעסוקתית", היינו: האם המשיב מסוגל לעבוד באופן ובהיקף שצויינו בחווה"ד מטעם המשיב אם לאו. נראה לי טיעונה של ב"כ המשיב, כי דווקא ההתפתחויות האחרונות מצביעות על מסוגלותו של המערער לעבוד באופן האמור - מסוגלות שאיני רואה מדוע לא היתה לו, לשיטתו, אף במהלך המאבקים המשפטיים שניהל עם המשיב. לא מן הנמנע כי דווקא מאבקים אלו והמתח המתמיד המלווה אותם מטבע הדברים הם שהתישוהו וגרמו לו למצב זה, ולענין זה איני מוצא יפים מדבריה של ד"ר אזוגי מהחטיבה הפסיכיאטרית בביה"ח רמב"ם - דברים אשר נכתבו באישור הנוסף אותו ביקש המערער להגיש לוועדה קמא לאחר הגשת סיכומיו: "מבדיקות אחרונות בלט הזעם והכעס על עוול שנעשה לו, ולא ניתן היה להסיט את ראייתו לכיוון חיובי. יש חשש לרווח משני (עו"ד ומשפט בתמונה) החוסם את הדיאלוג איתו, כאשר בו בזמן מורגשים אצל חוסיין (המערער - מ.ה.) מוטיבציה וכוחות לחזור לחיים תקינים". דברים אלו נכתבו פחות משנה בטרם החל המערער לעבוד בעבודותיו הנוכחיות, ודומני כי הם משקפים היטב את הסיבה לכל שאירע עד עתה. כדרכנו, לא נתערב בנתונים העובדתיים של הרופאים השונים, של אנשי המקצוע ושל הוועדה קמא. שאלות משפטיות הצריכות תשובה מעימנו לא מצאתי בענייננו, ואלו אשר נענו - די בהן. איני סבור כי "מסקנותיו" של ב"כ המערער באשר לעולה מפסה"ד נשוא הערעור של הוועדה קמא נכונות, בוודאי לא באופן הגורף בו נכתבו. הוועדה סייגה את מסקנותיה למקרה שבפניה בלבד, לא הסתמכה על תקדימים ולא יצרה אותם. החלטתו האמורה של המשיב, לפיה יקבל המשיב השלמה כספית למשרה מלאה, אף היא ראויה ונכונה. סבורני כי ייטב באם נרשום לפנינו את הצהרת ב"כ המשיב לפיה תשולם למערער השלמה למשרה מלאה כל עוד ימשיך לעבוד בחצי משרה (עמ' 2, שו' 24 לפרוטוקול מיום 15.06.98), וזאת חרף העולה לכאורה מסעיף ד' למכתבו של עו"ס פוליצר אותו הציגה בפנינו (נספח א'). לסיום, מבקש אנוכי להדגיש כי אין בדברי דלעיל כל קביעה עובדתית שהיא באשר לנכונותו של המערער למצוא לעצמו - במהלך התקופה הרלוונטית לדיונים בתיק זה, על גלגוליו השונים - עבודה ומקור פרנסה. איני חפץ להכניס ראשי למיטתה החולה של המחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות עזיבתו של המערער את עבודתו בחברת "אלסינט", בשירות בתי הסוהר או במקומות אחרים. דומני כי אין מסגרתו של הערעור דנן מתאימה לקביעות מעין אלו, ואף הערכאה קמא נמנעה מלהיכוות בגחלתן - וטוב עשתה. סופם המוצלח יחסית של ההליכים הללו אינו מצריך קביעות מעין אלו, אשר יכול וישפיעו על שיקוליו של במשיב בעתיד, עת יבקש המערער לפנות אליו בבקשה לתגמול לפי סעיף 7 לחוק, או לפי סעיף 6 לחוק ולפי תקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה), התשי"ג1953-. בכפוף לאמור לעיל, הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור. מרדכי הס, שופט כב' ס. הנשיא י. יעקבי-שווילי [אב"ד]: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט הס. ברצוני להדגיש נקודה אחת, שאליה אמנם התיחס חברי השופט הס, אך ראוי להאירה הארה נוספת. ראוי להבחין בין מתן האפשרות למערער לחקור את חברי ועדת הכושר העליונה, לבין נתינת האפשרות לחקור את עובדי השיקום. אילו ביקש ב"כ המערער מהועדה קמא לאפשר לו לחקור את חברי ועדת הכושר, והדבר היה נמנע ממנו ע"י הועדה קמא, כי אז היה מוצדק לומר שהועדה קמא לא מילאה אחרי מצוותו של בימ"ש זה בפסה"ד בערעור הקודם (בראשות כב' הנשיא סלוצקי). ואולם, הועדה קמא איפשרה לב"כ המערער להחליט אם ברצונו לחקור את חברי ועדת הכושר, ואף נתנה לו ארכה בת שבועיים לשקול זאת (ראה פרוטוקול מיום 26.1.97) ב"כ המערער נמנע משקוליו הוא, מלהשתמש בפתח שפתחה לפניו הועדה קמא כפתחו של אולם, ותחת זאת ביקש להיכנס ל"אולם" אחר, היינו להזמין לחקירה את עובדי השיקום. דבר זה אכן חרג מהמסגרת שתחם בימ"ש בערעור הקודם, ובצדק דחתה הועדה קמא את הבקשה. אף אני מצטרף לשביעות הרצון של חברי השופט הס מההסדר שהושג למעשה, ע"י נכונות המשיב להוסיף על משכרתו החלקית של המערער, באופן שתהא משכרתו שלמה, כל עוד המערער עובד. יש בכך גם משום עידוד ראוי למערער להוסיף ולעבוד, דבר שלבטח יהיה לטובת בריאותו הרוחנית - נפשית. י. יעקבי-שווילי, ס.נשיא ש ו פ ט כב' השופט י. גריל: אני מסכים לפסק-דינו של חברי כב' השופט מ. הס וכן לתוספת שהוסיף חברי סגן הנשיא, כב' השופט י. יעקבי-שווילי. י. גריל, שופט הוחלט כאמור בפסק-דינו של כב' השופט הס. י. יעקובי-שווילי, מ. הס, שופט י. גריל, שופט ס. נשיא [אב"ד] צבאנכותקצין התגמוליםנכה משוקם