צו הרחבה רשתות מזון 1. התובעת עבדה כקופאית ברשת המזון "ביג זול" שבבעלות הנתבעת מחודש פברואר 2009 ועד לחודש ינואר 2010. התובעת טענה בתביעתה כי היא פוטרה בחודש מרץ 2010, מבלי שניתנה לה הודעה מוקדמת, שלא כדין ובהעדר שימוע. על כן דורשת התובעת תשלום בגין הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים ופיצויים בשל פיטורים שלא כדין. כן דורשת התובעת בתביעתה, תשלום בגין דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים והפרשות לפנסיה. 2. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה, כי התובעת עבדה תקופה של 11 חודשים בלבד, קיבלה ביום 17.1.10, מכתב פיטורים בעקבות צמצום כוח אדם, שבו נמסר לה על הפסקת עבודתה החל מיום 31.1.10, תוך מתן אפשרות לנצל ימי חופשה. אולם, התובעת עבדה יומיים בלבד לאחר קבלת המכתב, ובחרה שלא לנצל את ההודעה המוקדמת שניתנה לה. על כן, אין היא זכאית לכל פיצוי בגין פיטוריה. לגרסת הנתבעת, התובעת קיבלה את ימי החג המגיעים לה וכן פדיון חופשה בגין 11 ימים בסך 1,480 ₪ ואישרה את קבלת הצ'ק והתלוש בחתימתה. באשר לימי הבראה הנדרשים, התובעת אינה זכאית להם לאור תקופת עבודתה. לעניין ההפרשות לפנסיה, הנתבעת טענה כי גובה ההפרשה עומד על 2.5% מהשכר והחובה חלה על הנתבעת רק לאחר תקופה של 9 חודשי עבודה. 3. בדיון המוקדם שהתקיים בתיק הוצג בפני התובעת מסמך ללא תאריך, אשר צורף כנספח ה' לתצהיר הנתבעת ועליו שתי חתימות, ובו נאמר: "מוסכם ומוצהר בין הצדדים, לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות העובד בגין: שכר, פיצויים, הבראה, חופש, נסיעות, שעות נוספות וכל זכות העומדת לעובד מכוח עבודתו, ישולם לעובד סכום ברוטו של 1,480.05 ₪". התובעת הכחישה כי זו חתימתה וכן, את קבלת הסכום הנקוב במסמך. 4. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה בדיון על תצהירה. מטעם הנתבעת העיד מר רודני אשקר (להלן:"מר אשקר"), האחראי על העובדים ברשת בבעלות הנתבעת ובנו של מנכ"ל הנתבעת. 5. עובדות המקרה: א. התובעת עבדה בסניף נצרת עילית של הנתבעת כקופאית, החל מיום 13.2.09 ועד ליום 19.1.10. ב. מנהל סניף נצרת עילית, אליו הייתה כפופה התובעת, היה מר סאמי, שלא זומן להעיד. ג. התובעת היא נוצריה, ולא עבדה בחגים הנוצריים. ד. התובעת קיבלה שכר שעתי בסך 20.70 ₪. ה. התובעת פוטרה במכתב "הודעה על הפסקת עבודה" בו נקוב תאריך 17.1.10, ובו נאמר כי תאריך הפסקת העבודה הוא 31.1.10. ו. הנתבעת לא הפרישה עבור התובעת לקופת גמל/קרן פנסיה. ז. לאחר פיטוריה, פנתה התובעת למוסד לביטוח לאומי וקיבלה דמי אבטלה. התובעת החלה להתייצב בלשכת שירות התעסוקה ביום 23.2.10. 6. מועד הודעת פיטורים והודעה מוקדמת: אין מחלוקת באשר לתקופה שבה עבדה התובעת בפועל, שהיא 11 חודשים ושבעה ימים. אולם, קיימת מחלוקת באשר למועד מסירת הודעת הפיטורים. התובעת טוענת כי היא הפסיקה לקבל סידור עבודה וקיבלה הודעה בכתב על סיום העבודה ביום 1.3.11. מאידך גיסא, טוענת הנתבעת, כי התובעת קיבלה את הודעת הפיטורים ביום 17.1.10 ואף חתמה עליה, וניתנה לה הודעה מוקדמת עד ליום 31.1.10, אך התובעת בחרה לעבוד יומיים בלבד שלאחריהם הפסיקה לעבוד ובכך ויתרה על יתרת הודעה מוקדמת. על גבי המכתב מופיע חותמת "נתקבל" מיום 1.3.2010, והתובעת הצהירה כי היא קיבלה את המכתב רק באותו תאריך. כפי העולה מעדותו של מר אשקר, המכתב נמסר לתובעת על ידי מר סאמי - מנהל הסניף, שלא הוזמן להעיד. אנו מאמינים, כי התובעת קיבלה את מכתב הפיטורים או העתק ממנו, יחד עם אישור המעביד על גבי טופס תביעה לדמי אבטלה ביום 1.3.10, אך ידעה על הפסקת העבודה עוד לפני כן, כאשר כבר ביום 23.2.10 היא פנתה ללשכת שירות התעסוקה כ"דורשת עבודה" (מובטלת). על המעסיק הוטל הנטל להוכיח את מועד מסירת ההודעה על הפסקת העבודה וכי ניתנה הודעה מוקדמת כדין. הנתבעת לא הרימה את הנטל הנ"ל, כל עוד לא הזמינה להעיד את מר סאמי. בשל כך, אנו קובעים כי הנתבעת לא נתנה הודעה מוקדמת על פיטורי התובעת. בהתאם לסעיף 4 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, בשל היות התובעת עובדת בשכר, היא זכאית ליום הודעה בשל כל חודש עבודה - קרי, 11 ימים. הנתבעת טענה כי יום עבודה ממוצע של התובעת הינו בן 6 שעות. אולם, עולה מתלושי השכר כי התובעת עבדה, במרבית החודשים במשרה מלאה של 186 שעות וכן נרשם על גבי התלושים "שעות ליום: 8.00". לכן, אנו קובעים, כי יום העבודה הרגיל של התובעת הוא של 8 שעות ולפיכך, שכרה היומי הוא 165.60 ₪. לאור האמור, התובעת זכאית לתמורת הודעה מוקדמת בסך 1,821.60 ₪. 7. נסיבות סיום העבודה של התובעת וזכאותה לפיצויי פיטורים: בהתאם לסעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1961 (להלן:"חוק פיצויי פיטורים"): פיטורים סמוך לפני סוף שנת עבודה ראשונה, יראו אותם - אם לא הוכח היפוכו של דבר - כאילו נעשו מתוך כוונה להימנע מחובת תשלום פיצויי פיטורים ואין פיטורים כאלה פוגעים בזכות הפיצויים. אין חולק כי פיטוריה של התובעת נעשו בסמוך לסוף שנת עבודה ראשונה, ולכן, השאלה היא האם בהתאם לראיות שנשמעו הצליחה הנתבעת לסתור את החזרה שבחוק. הנתבעת טענה בכתב ההגנה וכן בהתכתבות שנערכה עם ב"כ התובעת לפני שהוגשה התביעה, כי הסיבה להפסקת עבודתה של התובעת הייתה הצורך בצמצומים, כתוצאה מירידה בהכנסות הרשת, בשל מבצע הנחות ברשת מתחרה "סופרסל דיל". בתצהירו של מר אשקר הוא הוסיף כי התובעת החלה ללמוד באותה תקופה, מה שיצר בעיה בסידור העבודה. התובעת הכחישה בעדותה שהיא למדה, וטענה זו לא הוכחה. באשר לצורך בצמצום כוח אדם, צירפה הנתבעת המלצה של רואה החשבון לפעול בהתאם בשל ירידה במכירות וברווחים בסניף נצרת עילית בו עבדה התובעת. לפי עדותו של מר אשקר, המבצע ברשת מתחרה החל ב-1.1.2010 והודעה על פיטורי התובעת נמסרה עוד ביום 17.1.10, יום שבו היא שהתה בחופש (ראו ע' 12 ש' 21-26 לפרוטוקול הדיון). נראה לנו כי מדובר בפרק זמן קצר מדי כדי לקבל נתונים ודאים על הכנסות ורווחים ואף לקבל החלטה לגבי צמצום כוח אדם כתוצאה מכך. גם אם זהו המצב לאשורו, ניתן להסיק מעדותו של מר אשקר כי הוחלט לפטר את התובעת ועובדת נוספת בעלת ותק של פחות משנה. בחירת העובדות המפוטרות נעשה בהתחשב בוותקן - פחות משנה - ולא משיקולים אחרים ולכן, לא רק שהחזקה לא נסתרה, אלא מתחזקת החזקה שהפיטורים היו כדי להימנע מחובת תשלום פיצויים. על כן, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בהתאם לתקופת העבודה - 11 חודשים ו-7 ימים, לפי שכר קובע (שכר מלא ללא שעות נוספות) בסך 3,850.20 ₪: 3,604 ₪. ב"כ התובעת ביקש לחייב את הנתבעת בפיצויים בשל פיטורים שלא כדין ובהעדר שימוע. לא הוכחה עילה שבדין המונעת את פיטוריה של התובעת והמעביד רשאי, במסגרת הפררוגטיבה הניהולית שלו, להחליט על הפסקת העבודה של עובדיו, תוך תשלום זכויותיהם. מאחר שלא היו טענות אישיות כלפי התובעת, אלא מדובר בשיקולים עסקיים גרידא של הנתבעת, לא הייתה כל הצדקה ל"שימוע", ולא נגרם כל נזק לתובעת בהיעדר קיומו של הליך זה. לאור זאת, אנו דוחים את תביעת התובעת לפיצוי בשל פיטורים שלא כדין. 8. דמי הבראה: בהתאם לצו הרחבה לתשלום דמי הבראה, הזכאות נוצרת לאחר שנת העבודה הראשונה. אין חולק, כי התובעת לא השלימה שנת עבודה. אף אם מוסיפים את תקופת ההודעה המוקדמת - עד ליום 31.1.10, התקופה הכוללת אינה מגיעה ל-12 חודשים מלאים (התובעת החלה לעבוד ביום 13.2.09). לכן, אין התובעת זכאית לדמי הבראה. 9. דמי חגים: בהתאם לצו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לתנאי השכר במשק הפרטי, הקובע תשלום דמי חגים במשק הפרטי, הזכאות היא בתום שלושה חודשי עבודה. במקרה של התובעת, היא זכאית לחגים לפי דתה (נוצרית) החל מ- 13.5.09. מר אשקר הצהיר לגבי חגים אשר נפלו בתקופה זו (סעיף 15 לתצהירו) ורשימה זו לא נסתרה על ידי התובעת. על כן, הייתה זכאית התובעת ל-8 ימי חג. בתלוש חודש ספטמבר 2009 מופיע תשלום של 2 ימי חג, בסך של 248.40 ₪. מאחר וקבענו כי השכר היומי של התובעת הוא בסך 165.60 ₪, היא הייתה זכאית לסך של 1,324.80 ₪, כאשר מאותו סכום יש להפחית את ימי החג ששולמה לה (בסך 248.40 ₪). לכן, זכאית התובעת לדמי חגים בסך 1,076.40 ₪. 10. פדיון חופשה: הנתבעת טענה כי עם סיום העבודה, שולם לתובעת פדיון חופשה בתלוש השכר של חודש 2.2010, בסך 1,480.05 ₪ וכי התובעת חתמה על קבלת הסכום במסמך שהוזכר לעיל. אנו מתקשים לקבל את הטענה. ראשית, נציין כי במסמך נכתב כי הסכום "ישולם" ולא כי "שולם". שנית, התובעת הכחישה את חתימתה על המסמך והנתבעת לא ראתה לנכון להוכיח זאת, לא דרך בדיקה גרפולוגית ולא באמצעות הזמנתו של מר סאמי לעדות, אשר בפניו, על פי הטענה, נחתם המסמך. שלישית, מדובר בטענת "פרעתי" ומשמעותה של הגנה זו היא, כי הנתבע מודה בעובדות שטען להן התובע בפרשת תביעתו, אך מחמת עובדות נוספות המפורטות בכתב ההגנה, אין התובע זכאי לכל חלק מהסעד המבוקש. לגבי העובדות ה"מדיחות" הנטענות על-ידו, נטל ההוכחה הוא על הנתבע (יעקב קדמי, על הראיות - הפן האזרחי, עמוד 326 וע"א 641/66, שפיר נ. שפיר, פ"ד כ"א (2) 364). לכן, הנטל הראייתי בטענת "פרעתי" הוא על הנתבעת. הנתבעת לא הרימה את הנטל שהוטל עליה על מנת להוכיח כי שולם לתובעת סכום כל שהוא בגין דמי חופשה או פדיון חופשה. על כן, התובעת זכאית לפידיון בגין 11 ימי חופשה, לפי תעריף של 165.60 ₪ ליום ובסך הכל סכום של 1,821.60 ₪ 11. הפרשות לפנסיה: ב"כ התובעת הסתמך לעניין רכיב תביעה זה על הוראות הסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף המזון, המחייב בהפרשה בשיעור 6% מהשכר החודשי. טענה זו הוכחשה על ידי הנתבעת, אשר טענה כי ככל היותר חל צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, המחייב בהפרשה בשיעור 2.5% בגין שלושה חודשי העבודה האחרונים. התובעת לא הוכיחה כי חל על הנתבעת הסכם קיבוצי כלשהו וב"כ התובעת לא הצביע ואף לא מצאנו כי קיים צו הרחבה בענף (של רשתות מזון) המחייב בביטוח פנסיוני. יש לציין, כי קיים צו הרחבה משנת 2010, אשר אינו חל בתקופת עבודתה של התובעת. לכן, על הנתבעת היה לבטח את התובעת בהתאם להוראות צו ההחרבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק. בתקופה שהחל מ-1.1.2009 הפרשות המעביד הן בשיעור 1.66%, וחובת הביטוח קיימת לאחר 60 ימי עבודה. על כן, זכאית התובעת לפיצוי בשל אי הפרשה לפנסיה החל מ-13.4.09 ועד למועד סיום עבודתה. החישוב צריך להיעשות לגבי כל חודש בחודשו, אך בהתחשב כי ב"כ התובעת ראה לנכון, למען ההפשטה, לעשות את החישוב הכולל על בסיס השכר האחרון, חישוב המטיב עם הנתבעת, אנו קובעים כי התובעת זכאית לפיצוי כדלקמן: שכר קובע 3,850.20 ₪ תקופה מזכה 13.4.09 עד 19.1.10 - סה"כ 9 חודשים ושבוע. שיעור ההפרשה: 1.66% סכום הפיצוי: 589.91 ₪. 12. לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת סכומים כדלקמן: א. סך של 1,821.60 ₪, בגין תמורת הודעה מוקדמת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.10 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. סך של 3,604 ₪, בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.10 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ג. סך של 3,487.91 ₪, בגין דמי חגים, פדיון חופשה והפרשות לפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.10 ועד ליום התשלום המלא בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪. 13. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. צו הרחבהצווים